התחבר
נגב מסילת רכבת והגשרים מאל עריש לבאר שבע
עד מלחמת העולם הראשונה התגוררו בעיר באר שבע מספר משפחות יהודיות בעיקר בתפקידי פקידות לטובת השלטון העותומאני,או הקשורים לתחנת הרכבת ועובדיה כמהנדסים ומנהלים, תושבים בדואיים לא חיו בעיר והתגוררו בשטחי אדמתם, השייחים הבדואיים אף בנו עת שטחים אלו בתים מפוארים מכספים שקבלו ממכירת חלק מאדמתם.
טיילת זאת תסתיים ליד גשר הרכבת התורכי שעובר שיפוץ וחיזוק אף הוא ,לתהליך השיפוץ והפיכתו למעבר הולכי רגל ואופניים ,לאחר שפסק לפעול עקב פגיעת מי השיטפונות ביסודות הגשר בשנות השישים ובמקומו נבנה גשר ברזל למעבר הרכבות, הגשר התורכי נבנה בתקופה התורכית, בעת שסללו את מסילת הברזל לרכבות לכוון תעלת סואץ (סיום בעיר אל עריש) , בין בוני הגשר נמנים עובדים ומהנדסים יהודיים .
כבר בסוף שנת 1891 ביקש אנטון לוטפי ביי שהיה מנכבדי קהיר בקשה לקבלת רישיון (תורגמה) לבניית קו מסילת רכבת מידי השלטון העותומאני , על פי הצעתו אורך הקו יהי מעל לשש מאות קילומטר והוא יתחיל מנחל מצרים (תעלת סואץ ) שימשיך לעזה, יפו,חיפה,עכו צור ,צידון,בירות ותורכיה, הבקשה הועברה לדיון במועצה העותומאנית, מגעים לבקשה גם נוהלו בשנת 1895 .
רעיון הקמת וסלילת קו הרכבת שינוע בין מצרים ויעבור בבאר שבע ומשם לכוון דמשק שבסוריה ולתורכיה , שמה של קו הרכבת החדש נקבע "המסעף למצריים של מסית הרכבת החיג'אזית ,הקמת הקו נבע מהחלטה צבאית טהורה ,לחיבור את ציר האספקה ולוגיסטיקה לצרכי הצבא , בתוספת הרעיון כי קו שינוע לוגיסטי זה ,יעזור לצבא התורכי לכבוש את מצרים .
קו מסילת קו הרכבת מתחנת באר שבע דרומה ומערבה ,כלל מספר גשרים שהעיקרים שבהם הגשר מעל נחל פטיש, הגשר מעל נחל אופקים והגשר הישן באזור מעיינות נחל הבשור מעל לנחל הבשור.
לרעיון הקמת וסלילת קו הרכבת בתקופה העותומאנית ,חברה גרמניה שותפתה של תורכיה במדינות הציר, לצורך הקמת קו הרכבת שלחה גרמניה את מהנדס הרכבות היינריך מייסנר, שנעזר בעובדים שנלקחו ממדינות שתחת השלטון התורכי ,כולל אנשי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כחצי קילומטר ביום היה ההספק של עובדים להקמתה, במלאכת הסלילה כאשר העובדים בסלילה עבדו רק בלילות ,כיוון שלא ניתן היה לאחוז בחומרי העבודה ,בשעה שהשמש קפחה על ראשי העובדים.
תחילה החלה סלילת המסילה בגב ההר באזור שכם רמאללה לכוון החיבור למסילת יפו ירושלים , משם המשיכה הסלילה לכוון העיר באר שבע שבה תוכנן להקים תחנה גדולה שתשמש כמחסן לוגיסטי צבאי לצבא התורכי בדרום ,המשכה של המסילה לכוון דרום מערב לחצי האי סיני דרך ניצנה והגיעה עד קוצ'ימה (קוסיאמה) ,אך למטרתה הסופית להגיע לגדות תעלת סואץ באיסמעיליה היא לא הושלמה .
בתוואי הרכבת מדרומה של העיר באר שבע ,נאלצו המתכננים להקים גשר ברזל גדול מעל לנחל באר שבע-אופקים ,על מנת להתגבר על שיטפונות החורף בנחלי הנגב בעונת החורף, כאשר התקדמה הנחת המסילה נוצרה בעיה לצבא התורכי בהפעלת הקטרים שהוליכו את חומרי הבניין לעבודה ,בעיה שנוצרה מחוסר פחם להסקת הדודים של הקטרים.
תובלת הפחם בדרך הים הייתה חסומה בידי אוניות הצי הבריטי, התורכים החלו לנסות תחליפי פחם להפעלת הדוודים , בלבנון הפעילו התורכים מכרה פחם ,אך החומר שהופק והוכנס לדוודים לחימום ,פעל בצורה שהזיקה לדוודים והקטרים הושבתו, אז פנו התורכים וניסו להכניס לדוודים גושי אבנים ממרבץ אבנים שליד מסגד נבי מוסא בדרך ליריחו מירושלים, אך גם דרך זאת לא צלחה.
החליטו התורכים להסיק את הדוודים בעץ, ומנין יגיע העץ כמובן מיערות ומחלקות עצי הפרי בארץ ישראל , עצי אלון ,חרוב וכול מה שלא זז והיה מעץ ויעל הכורת ויכרתום, והוגש על מזבח רעיון הרכבת לקהיר, לאחר שהוכחדו עצי היער, החל תורם של הפרדסים ועצי הנוי בערים בצו עותומאני שיצא למסור כול עץ עשירי למולך הקיטור.
לאחר כריתת העצים נוצרה בעיה כיצד לשנה אותם ולהיכן, ונוצר הצורך להקים על קווי המסילה מנסרות ידניות שבהם הועסקו אריסים ושבויים מהשמדת העם הארמני ,וכך עמדו האנשים וניסרו בשעות היום את העצים שהובאו לקוביות קטנות שיוכלו להיכנס לפתחי הדוודים.
כיוון שהתמנו יהודים לניהול הכנת העצים ,ובאין מנועים חשמליים להפוך את המטלה הידנית למכאנית ,המציא לנו אחד המוחות היהודיים בשימוש בקטרים שעבר זמנם העמדתם על משטחים קבועים הסרת גלגליהם ועל גלגלי התנופה, נמתחו רצועות הפעלה שסובבו משורים והרי לכם מנסרות .
כמומחה על עיבוד העץ והתאמתו נתמנה אברהם קריני'צי שהיה נגר מומחה ,ובהמשך איש גדוד העבודה שעלה לירושלים ,בנה את הצריפים הראשונים ברחביה והמשיך את דרכו לאחר פרוק הגדוד הירושלמי, עבר לעיר רמת גן פתח נגריה ולימים שימש גם כראש העיר שלה.
אברהם קריני'צי התגורר בקרון רכבת ,ונדד על המסילות ובין תחנות הצטיידות המים והעץ לרכבות ובחינת אדני הפסים וכך נע ונד ברחבי מדינת ישראל לאורך פסי הרכבת.
הבעיה הנוספת העיקרית הייתה בעיית המים לדודי הקיטור, לאורך קווי הרכבת בעיקר בקטעים המדבריים הדרומיים לצורך זה בנוסף למהנדס הנחת קווי המסילה הובא מגרמניה משלחת בראשות המהנדס פון גריבה ,בארץ התווספו אליו מהנדסי מים יהודיים לעזרה.
פון גריבה החליט שהוא ימציא את הגלגל, לצורך עבודתו נמסרו לידיו גמלים ואוהלים ויחידה צבאית של חיילים שנעו לאורך נתיב הרכבת לצורך מציאת מקורות מים חבויים בקרקע , פון גריבה היה חסר ניסיון לחלוטין בגיאולוגיה או בחפירת בורות מים, אך הוא העניק אצטלה מדעית משלו לשיטתו למציאת מקווי מים חבויים, בשיטת וינשלרוט (כך קרא לה) אחיזת המקל המסתובב (הרועד) בידיו .
על פי דעתו המלמד ,הענף שאחז בידו כאשר הלך בנתיב היה מתכופף ומתעורר לחיים ברעד ומראה לו כי מתחתיו יש מקווה מים, הוא עוד הוסיף משנה מדעית משלו כי בחישוב מתמטי הוא יכול לחשב את עומק הבאר שנדרשת לחפירה לצורך מציאת המים.
לצורך האדרת מפעל חיו ההזוי ,הוא תקע שלט מעל לכול מקווה מים שמקלו הרועד מצא על פי הכמות של השלטים שקבע אפשר היה לחשוב כי אנו גרים בנווה מדבר תת קרקעי ולא במדבר עצמו מעליו.
שמות פרוסים הוענקו לנקודות החפירה ,שאותם היו צריכים צוותי חפירה לחפור על מנת למצוא את מקווי המים המובטחים כמו באגדות, אין אני רוצה לגלות את מספר הצלחותיו ,אך מראה המדבר הצחיח נותן במפורש את המציאות.
כיוון שהיה שבוי במשנתו המדעית ואנשיו והקהילה הגרמנית בצבא התורכי והאוסטרי סגדו לדעתו ,החליט פון גריבה ,כי עליו לעלות מדרגה כמדען ולהמציא מוט וינשלרוט מאלומיניום שצרף אליו מעין שעון ומחוג שהראה את זווית הכוון לחפירת באר המים .
אפילו מיקום באר המים שמצא פון גריבה בחזיונו ,שעליה תלה את השלט סבע קוילה (באר שבע) באזור תחנת הרכבת בבאר שבע , על השלט שנכתב קבע פון גריבה כי היא תמצא בעומק של קרוב לארבעים מטר ,לאחר שעברו בחפירה כשישים מטר והמים בוששו להגיע, החליט ראש החופרים כי יש לסטות ולרדת לכוון נחל באר שבע לחפור באר ארטזית שהניבה מים מיד לאחר כחמישה מטר.
מיקום הבאר החדשה הצריך סלילת הסתעפות מסילה ,לצורך נסיעת הקטר למילוי המים לדוודים ולחזור ולהירתם בחזרה לקרונות להמשך הנסיעה דרומה ומערבה , מהנדס הרכבת הראשי הגרמני תפס קריזה ,ונתן הוראה לכסות ולמלא את הבור באדמה להסתרת הביזיון .
נסיעת הבכורה של הרכבת מתחנת באר שבע נערכה במחצית חודש אוקטובר בשנת 1915,בעת חנוכת הקו נסעה בה צמרת הפיקוד הגרמני והתורכי ואנשי ממשל תורכיים בכירים.
בעת הקמת תחנת הרכבת בבאר שבע ניתנה לה חשיבות צבאית מרכזית הוקם בה אולם נתיבות ,מגדל למילוי מים הדוודים בקטרים, מוסך לתיקוני רכבות,ב אזור תחנת הרכבת אף נסלל מנחת ושדה תעופה לטייסת מטוסים גרמניים שעזרו לתורכים במלחמתם כנגד האנגליים ,תחנת הרכבת בבאר שבע שימשה את הצבא התורכי במשך שנתיים עד לכיבוש העיר בידי הבריטים שנתיים לאחר חנוכתה בשנת 1917.
קיימת האגדה הבדואית המפורסמת לגבי מהירותה של הרכבת לבאר שבע ,כמו האגדות הירושלמיות, אלא שכאן המוטיב הוא הגמל המלחך עשבים על המסילה ,דבר שגם לעצירת הרכבת ולעיכוב ,ולבסוף לאחר שגורש הגמל ,לאחר חידוש הנסיעה נעצרה שוב הרכבת ונהג הקטר הבחין באותו גמל לאחר שעבר כברת דרך לאורך פסי הרכבת ,עומד שוב ומלחך עשב מהמסילה .
למעשה מתחם הרכבת הישנה בבאר שבע נחלק לשני חלקים ,החלק המערבי המשיק לרחובות שדרות דוד ,רחוב עלי דיוויס שבו ממוקמת כיום אנדרטת החיילים התורכיים ,היה מרוכז סביב בית הנתיבות ואילו החלק המזרחי היה צמוד למגדל המים ברחוב רמב"ם 54 שהיה מרוחק כמאתיים מטר מזרחית מבית הנתיבות.
גשר הרכבת הבריטי על נחל אופקים
לאחר כיבוש העיר באר שבע שידרגו הבריטים את מסילת הרכבת שבין באר שבע לרפיח ,גשר הרכבת שנבנה מעל נחל אופקים או בשמו הערבי נחל חנפיש, הורכב מתשתית של מוטות ברזל שעליהם הונחה פסי הרכבת במרווח התקן הבריטי, הגשר נחנך ביחד עם גשר הרבות הישן שמעל נחל הבשור, ביולי 2018.
ליד הגשר בחלקו הצפוני שנבנה הקימו הבריטים סוללה זמנית ומסילה לתנועת הרכבות לכוון רפיח שבו השתמשו ממאי 1018 עד שהושלמה בניית הגשר החדש, והמסילה שעל הסוללה ננטשה שרידים של הסוללה ניתן לראות ליד הגשר
מצפון לגשר בנו הבריטים סוללה זמנית ששימשה את הרכבת עד סיום בניית הגשר. הרכבת הראשונה בין רפיח ובאר שבע עברה ב-8 במאי 1918 על גבי הסוללה הזמנית. עם השלמת בניית גשר הברזל ב-30 ביולי 1918 הוסטה התנועה לגשר והסוללה ננטשה.
אורכו של הגשר שהוקם היה כמאה ושלושים מטר, גובהו מעל לנחל אופקים כשנים עשר מטר, הגשר מורכב מכלונסאות המחוברות ביניהם בחיזוקי מוטות ברזל ,הקונסטרוקציה נסמכת על שבעה זוגות של עמודי פלדה חלולים שמולאו בבטון ותחתיתם טמונה בקרקע בבורות שבסיסם בטון יצוק.
על מנת לקלוט את הקטרים החדשים שהובאו מאמריקה לקו הרכבת , ניסו הבריטים לחזק את תמוכות הגשר כיוון שהקטרים החדשים היו כבדים יותר מהקטרים הבריטיים, אך ניסיון זה נכשל והבריטים חזרו להשתמש בקטרים הישנים , עד סגירת הקו בשנת 1927.
כיום מתחם הגשר שמעל נחל אופקים ,נכלל בפארק סיירת שקד ,אנדרטת חללי סיירת שקד ממוקמת בקצהו המזרחי של הגשר .
גשר המסילה הישן מעל נחל הבשור ליד תל שרוחן
אל הגשר ותל שורחן מגיעים בנסיעה על דרך הנוף שסללה הקרן הקיימת לאורך הגדה מערבית של נחל הבשור ,ממשיכים בנסיעה עד אשר הדרך מתחברת לכביש 241, שם פונים ימינה לכוון פארק אשכול על פי הכוונת השילוט ,הכניסה לפארק בתשלום.
פארק אשכול הוקם לזכרו של ראש הממשלה לוי אשכול ,בין השנים 1963-9 , פארק שהוקם בידי הקק"ל ,גודלו כאלף דונם הכולל : חורשות מעיינות, חניונים ודשאים, בעת הביקור ניתן לבקר בנביעת נחל הבשור, בשרידי כנסייה ביזנטית ובשרידי גשר הרכבת הישן שמעל לנחל הבשור.
במהלך השחזור החלקי של הגשר הרכבת האנגלי בשנת 2004 שנבנה מקורות עץ ,ושיפוץ פארק אשכול מסביב למעיינות שבנחל הבשור ,ושימוש במים להשקיית הצמחייה במים מלוחים הנובעים מחלק מהמעיינות, על המסילה והגשר הציבה הקק"ל קרון רכבת שנתרם בידי רכבת ישראל.
גשר זה הממוקם בצפון הנחל ליד עין הבשור, לאחר שכוחות רכובות ששרתו בצבא הבריטי שנקראו אנז"ק ( חיילים מאוסטרליים ומניו זילנד ), מעבר הבשור נכבש בחודש אפריל 2017 ליד תל שרוחן ,במהלך כיבוש ארץ ישראל מידי השלטון העותומאני .
גשר שתשתיתו עץ שעליו נוצק בטון, הנמצא בקרבה לרצועת עזה ,שבנייתו החלה בחודש יוני 1917 ונחנך בחודש מאי 1918 ,גשר הרכבות שימש את הצבא הבריטי עד שנת 1927 בקו שנסע בתדירות של 3 פעמים בשבוע מבאר שבע לרפיח, בשנת 2004 שוחזר הגשר ששימש את האנגלים בנסיעה מרפיח לבאר שבע.
כיוון שאוכלוסיית באר שבע ,העיר הגדולה בחלק הדרומי של ארץ ישראל גדלה ובמיוחד בתקופת טרום מלחמת העולם הראשונה ובזמן הלחימה בשנים 1915-17 , גדל מספר תושבי העיר בזכות העובדים הרבים ,שעבדו בתחנת הרכבת ומחסניה ,בשימור מסילת הברזל וגשרי הרכבת, ובעובדים ששרתו בשדה התעופה הסמוך של חיל המשלוח הגרמני ומטוסיו.
במהלך מלחמתו של גנרל אלנבי בדרכו מסיני לכיבוש ארץ ישראל ,כתוצאה מכישלונו בשתי התקפותיו לכיבוש מערך הגנת העיר עזה ,החליט הגנרל כי יש לכבוש את העיר הלוגיסטית באר שבע ולמוטט את הצבא התורכי במעוזיו בחצי האי סיני ולמנוע ממנו אספקה של מזון וחומרי לחימה ,לצורך זה גויס חיל המשלוח הרכוב האוסטרלי (אנז"ק) למשימה ולבסוף באוקטובר 1917 הצליחה התקפת הפרשים האוסטרלים לכבוש את הדרך במעבר בנחל הבשור ולכבוש את העיר באר שבע
בשנת 1917 זכה הגשש והסייר השייח פריח אבו מדין שהיה ראש שבט החנג'ארה, שנחלתו השתרעה לאורך החוף בין עזה לדיר אל בלאח, בכבוד והוקרה מידי הצבא הבריטי ,שהעניק לשייח מדליית כבוד על פועלו במלחמה כנגד התורכיים ,כסייר ומורה דרך לחיילי האנזק האוסטרליים וניו זילנדים, ששרתו בקורפוס של גנרל אלנבי, הבריטים אף מינו אותו בשנים 1922-4 כראש העיר באר שבע וכנציג ופה לשבטי הבדואיים סביב לבאר שבע ודיין ושופט בבית הדין הבדואי.
לאחר כיבוש העיר באר שבע בידי האנגליים , נוצר הרצון הבריטי להשתמש בקו המסילה התורכי לתעבורת רכבות , על כן נאלצו הבריטים להוסיף לאורך קו פסי הרכבת פס נוסף על מנת שיתאים לרוחב הקטרים הבריטיים שהמרווח בין הפסים היה 143.5 סנטימטר, לעומת המרווח ברוחב בין הפסים התורכיים 105 סנטימטר.
קו המסילות ששימש את הבריטיים בין רפיח לאזור שדה תימן של היום , חובר במאי שנת 1918 ,באמצעות השינוי במסילות של הקו התורכי שהוליך לבאר שבע ומשם הוליך הקו לעיר יפו ולהמשך תחנותיו בארץ ישראל וצפונה.
שנת 1926 הייתה שנת בצורת קשה באזור באר שבע ,מכה נוספת הודעת הרכבת באוגוסט 1926 על ביטול הקו רפיח באר שבע שנסגר סופית בסוף יולי 1927 , גרם לשביתה בת יום של הסוחרים ותושבי העיר, באפריל 1927 נערכו בחירות לעיריית העיר ונבחרו חמישה חברי מועצה למועצה.
לאחר ביטול קו הרכבת בין רפיח לבאר שבע ,יצאו סוחרי באר שבע בהפגנה ,ואף שלחו לנציב קובלנה ,שבה טענו כי שינוע השעורים והחיטה מבאר שבע באמצעי תחבורה אחרים הגדילה את מחיר התובלה וכתוצאה מכך הם מפסידים ממון רב, כיוון שהרכבת הובילה כארבעים אלף טון שעורים וכחמשת אלפים טון של חיטה, אומנם הם מודים כי בתחילה השמשת קו הרכבת יניב הפסדים לממשלה אך בהמשך הם צופים רווחים משימוש מוגבר ברכבת.
תחנת הרכבת רפיח לתחנת באר שבע, וליפו שימשה לאורך כעשר שנים ,בשנת 1927 החליטו הבריטים לבטל את מסילת הברזל שהוליכה לשדה תימן , וסללה קו מסילה חדש ישירות מרפיח לבאר שבע ומשם ליפו ,כיוון שהדרישה לקו הייתה מזערית יחסית נסגר הקו בין רפיח לבאר שבע .
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.