התחבר
בארות אנטיליה תל אביב יפו
במאה התשע עשר והעשרים ,נחפרו ברובם כמאתיים מסוג בארות אנטיליה , באזור תל אביב יפו, חפירת הבארות ובניית בתי הבאר נעשתה בחלק הגבוה של החלקה , משם הוזרמו המים בכוח הכבידה במדרון ,בחלקם לבריכות אגירה ומשם לתעלות ,ובחלקם בתעלות פתוחות בעיקר לפרדסים שבחלקות, בתחילה ,הופעלו מנגנוני הוצאת המים, בשיטת ההפעלה של בארות אנטיליה בעזרת בעלי חיים, ולאחר מכן בעזרת מנועי קרוסין .
להשקיית בעלי החיים והאנשים , בחלק מהבארות ,הוקמו סבילים ושקתות למים ,מחוץ לחצר בית הבאר , כאשר העיר תל אביב החלה להתרחב, נעקרו חלק מהפרדסים , חלק מבתי הבאר נהרסו וכשישים מתוך המאתיים נותרו , חלקם לשימור לעתיד, נותרו בשטח.
באמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, מערכת אספקת המים של יפו נשענה על בארות חפורות שהוזנו ממי תהום. מסביב לבאר, לרוב מוקפת פרדסים, נבנה בית באר – מבנה קטן שברוב המקרים כלל מנגנון שאיבה (כמו גלגל אנטיליה), אגן אגירה, ואף מגורים לפועלים. בימי הקיץ החמים נהגו האפנדים להתגורר בית המגורים שנבנה מעל באר המים. אלו היו פינות של גן עדן.
רבים מבתי הבאר נהרסו, נשכחו או נקברו תחת שכונות חדשות, אך כמה מהם עוד עומדים – לפעמים כהריסות רומנטיות, ולפעמים כבתים משוחזרים שזכו לחיים חדשים.
פתח תקווה בארות מים אנטיליות
ראשית השימוש בפתח תקווה בבארות בסוף המאה התשע עשר ובראשית המאה העשרים, , בארות שבאו לתת את הפתרון להשקיית פרדסים ,כרמי ענבים ,ושטחים חקלאיים סביבה, עומקם של הבארות הראשונות היה כשנים עשר מטרים , ועל כן נדרשו קידוחים רבים על מנת לספק את כמויות המים הנדרשות , באנטיליות העשויים מעץ שהיו תלויות בבעלי חיים,על מנת לסובב את היצורים סביב סביב המעגל אין סופי.
הפרדסים הראשונים בפתח תקווה ,הושקו במערכת בורות אנטיליות הבנויות מעץ, ובעל חיים שסובב את היצול ,שהעלה מים במכלים בשיטת השרשרת , מים שנשפכו לתעלות ונותבו לגומות ההשקיה של עצי ההדרים.
בהמשך עברת שיטת השאיבה לאחר מלחמת העולם הראשונה , לשאיבת מים באמצעות מנועים המנועים בדלק קורוסין , אז נחפרו הבארות לעומקים גדולים יותר, באמצעות מקדח פטנט , ולהפיר שלו הוכנסו צינורות עם פתחים לסינון חול שלא יחדור לצינורות השאיבה, ומנעו קריסת קירות הבאר.
בתחילת המאה העשרים, פעלו בפתח תקווה מעל 20 בארות אנטיליה מעץ , שמנגנוני השאיבה שנעשו בידי בעלי חיים הוחלפו במנועי קרוסין, משאבות יד ומשאבת רוח, דבר ששכלל את השאיבה והגביר את כמויות המים שנשאבו.
פתח תקווה באר המים האנטיליה ברמת סיב
מבאר האנטיליה נותר בית באר המים, בין רחוב הסיבים לשחם, באר מים פרטית של משפחת פנחס , שקבלה את השם בית הבאר ,שנותר כאלמנט זיכרון ,לבאר שהוקמה בשכונת סיב ,וממנה קבלה הבאר את שמה, באר זאת ,סיפקה מים עד שנת 1976 לעיר, הבאר נמסרה באותה שנה לשליטת העירייה.
פתח תקווה מפעל ההשקיה של עקיבא ליברכט
עקיבא ליברכט ממייסדי העיר פתח תקווה, הבין כי עתיד גידול פרדסי ההדרים וכרמי הענבים , תלויים בהספקת מים להשקייתם, בתחילת המאה העשרים , הקים עקיבא חברה לשאיבת מים מרכזית ,ששאבה מים ממקורות הירקון באמצעות בארות מים אנטיליות , ובנוסף הקים את החברות סגולה ומוריה לפרדסנות.
פתח תקווה באר יהושוע – ביר שוע
הבאר הראשונה שנחפרה בפתח תקווה ,הייתה מסוג באר אנטילית, בידי יהודה ראב, המים התגלו בעומק של 24 מטרים , יש הטוענים כי שמה של הבאר נקראה על שמו של יהושוע שטמפפר ,שהי אחד ממייסדי העיר פתח תקווה, והרוח החייה לחפירת הבאר.
מימי הבאר נשפכו לשוקת , שמימיה נהנו הן המתיישבים והן עדרים של הבדויים מסביב, הבדויים ייחסו למים אמונה כי ,מים אלו טובים כסגולה לכניסת נשים להריון .
רמת החיל רחוב הברזל באר אנטיליה
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז , מיקומה כמאה וחמישים מטרים מנחל הירקון.
באר שנהרסה מהתקופה הביזנטית והמוסלמית, שלאחריהן ננטשה והתמלאה בחול, באר שעל ממצאי החפירה הארכאולוגית משויכים לתקופה של מלפני כאלף ארבע מאות שנים, באר שבניגוד לשאיבה ידנית בחבל ודלי בידי אנשים, הייתה באר שאיבה עם מנגנון, שניזונה ממימי תהום, באר שקוטרה כשלושה וחצי מטרים, עומקה כתשעה מטרים מדופנת בקירות באבנים, ובקרקעיתה קיר חלוקה לשני תאים.
על פי ממצאי החפירה הארכאולוגית , היה מעלייה מתקן לשאיבת המים, שהופעל בידי בעלי חיים לצורך השאיבה, לאחר העלאתם המים הוזרמו בתעלה למאגר ,ששרידיו התגלו במרחק קצר מהבאר, כמו שרידי מבנים בסביבתה.
ירושלים בית החולים עזרת ישו אנסן
בית החולים לשעבר ממוקם ברחוב מרכוס 17 בטלביה
בניית בית החולים הסתיימה בשנת 1887 , הוא תוכנן בידי האדריכל קונרד שיק – כשם שתכנן את המבנה הראשון באגרון 20 , תמונות והניירת לארכיון המבנה נמצאים בגרמניה במרכז הכת .
תחילת הספור של החולים בטרם הוקם בית החולים אנסן , שכמוהו יש בעולם באותו שם כעשרים שלוחות ,קדם למתחם בית החולים למצורעים ,על פי תיאור הטייל רובינסון, צרפי המצורעים בחלק הפנימי של שער ציון, בשנת 1973 המושל התורכי קמיל פשה ,בנה למצורעים בשער ציון ,מבנה אבן מוקף חומה ליד ביר איוב – עין רוגל נחל קדרון, שבו גרו עד מלחמת העולם הראשונה.
בעקבות ביקור הברון והברונית קפנברייק אשרדן מגרמניה בשנת 1865 בעיר העתיקה ,בביקור צפו במקבצי הנדבות המצורעים בשער ציון, בעקבות ביקורם החליטו לתרום כסף לבניית מבנה למצורעים בחלקה שרכשו ברחוב אגרון 20 .
המבנה שנבנה בשנת 1867 בתכנונו של קונרד שיק, הברונים היו בני עדת האחים מהרנהוט , כת שנפרדה מהעדה הלותרנית בגרמניה שעיקרה היה מעבר לטיפול בחולים לגרום להם להתנצר בהצלת נפשותיהם למעשה החולים שהיו בני כל הדתות, ובתמורה לטיפול בבית החולים , החולים אולצו להשתתף בטקסים דתיים נוצריים במבנה הראשון שרתו אחיות ממסדר האחיות הדאקוניסות הגרמניות בהמשך הועבר הטיפול בחולים במבנה למסדר האחים הבורומאיים – Herrenhutter Bomische Bruder.
המבנה הדו קומתי מוקף החומה ,הוקם בחצר הקונסוליה האמריקאית ברחוב אגרון 20 בממילא , בחדריו יועדו מלכתחילה מיטות לשמונה חולים ,אך שהתקבצו אליו ארבע עשר חולים , המקום נהיה צר ולכן עלה הרעיון לבנות מבנה חדש ,אי לכך נאספו והגיעו תרומות ממרכז האחים המורביים – האחים מהרנהוט בגרמניה , בנוסף לעוד תרומות מכתות נוצריות דומות ומשנאסף הכסף, נרכש שטח אדמה, בסוף טלביה ושכונת מרחביה שהוקמה כעשרים וחמש שנים לאחר מכן.
בשנת 1874 נמצא מגרש מבודד שהיה עליו מבנה לבניית בית החולים החדש, השטח כלל את בית הספר הרטמן כיום , שטח המרעה של הפרות וחורשת הירח שלימים הוקמו בה בית המנהל, הרפת ומגורי הסגל , השטח נרכש מידי הכנסייה היוונית האורתודוקסית , המבנה החדש בטלביה עזרת ישו -Jesus Hilfe הוקם במטרה להכיל כמות גדולה יותר של חולים עקב מצוקת האכלוס של קודמו.
שלב הקמת החלק הראשון והחומה ההיקפית של בית החולים, כולל שערי העץ בתקופת העותומאנית ושהוחלפו בתקופת המנדט, על שם מחלת אנסן הסתיים אחרי שלוש שנים בשנת 1887-6 ,זמן בנייה ארוך זה נבע ממחסור במים , באותו הזמן נבנתה חלק מהחומה כאשר גדל בית החולים הסתיימה בנייתה בשנת 1896 .
המבנה בן שתי הקומות מהאבן ,כלל אגף חולים ואגף אנשי הסגל, המבנה כלל עליית גג רעפים , מרתף ששימש כרפת לפרות בתחילה, חצר פנימית מוקפת מבנה וגן ענק עם שני שבילים להולכי רגל ושביל לכלי הרכב ,עגלות עם סוסים בפרוזדורים ובחדרים ישנם תקרות קמרוניות .
לחזית המבנה הוליכו שני גרמי מדרגות ובעבר היו נטועים שני ברושים בתחילתם, בקירות המבנה נקבעו חלונות גדולים להכנסת אור רב לחדרי החולים, בחזית הקומה העליונה מעל לכניסה הוקמה מרפסת שכותרתה גמלון שבחזיתו סבכה מעץ מעוטר נתמך בידי ארבעה עמודי עץ, מתחת למרפסת הגמלון מעל לכניסה ,קורת אבן שחקוקה עליה Jesus Hilfe באותיות גותיות שפירושם עזרת ישו.
לחדרי המבנה הוכנסה מערכת חימום של תנורים מוסקיי פחם או עץ, כיוון שנושא התברואה היה חשוב מאוד בעבורם הוקמו שירותים לחולים בחלקו הימני של המבנה וגשר מעץ מן הקומה השנייה לשירותים, גשר עץ זה הוחלף במאה העשרים לקשר נתמך קורות ברזל , מטרת השירותים בנפרד מהמבנה הייתה לבודד את החלק הזה משאר האגפים לצרכיי היגיינה .
בעת שביקר קיסר גרמניה בישראל בשנת 1898 , בדרכו לבית לחם הוא עבר בבית החולים אנסן ,וממה שהתרשם החליט לתרום כסף לאגף לחולים קשיים סופניים מבנה בן שתי קומות ,בפינה הימנית של המבנה מאחור, בחצר הסגורה המרוצפת לבור המים וללול התרנגולות .
בחודש אפריל בשנת 1887 התקיים טקס פתיחת בית החולים אנסן , כאשר החולים הגיעו ברגל מאזור אגרון לבית החולים, בית החולים יועד למאה חולים מכול העדות מעט מהעדות הנוצריות חולים ספורים מהיהודים ורובם מהמוסלמיות , ילדים, נשים גברים ,בפועל התגוררו בו קרוב לשישים חולים .
מנהלו של בית החולים הראשון היה דר איינסלר ,שהיה נשואי לבתו של המתכן קונרד שיק, בתחילה ההתייחסות הייתה כי זאת מחלת הצרעת , אך הסתבר כי זהו זן אחר של המחלה שנתגלתה בשנת בידי דר הנסן בשנת 1872 כחיידק הגורם למחלת הנסן, אז נוצרה דרך לטיפול במחלת הנסן ונחשבה בטעות עד אז כמחלת הצרעת, לכן כונה בית החולים כבית החולים למצורעים .
בשנים 1919-1948 ניהל את בית החולים הרופא תאופיק כנען , לאחר המלחמה עזבו את המבנה , חלק גדול מהצוות של דר כנען עברו בתחילה לאזור סילוואן ולאחר מכן לשטח של עשרה דונם ליד רמאללה שבו לאורך השנים שינה בית החולים את ייעודו וכיום מטופלים בו בעיקר חולים בעלי שיתוק וכדומה.
בניגוד למוסדות אחרים ומנזרים שהיו בניהול גרמני שגורשו בתקופת כיבוש הארץ בידי האנגלים, לא נסגר המוסד והמשיך להתנהל בדרכו תחת ניהול גרמני בתקופת המנדט.
לאחר עזיבתו של המנהל המוסלמי כנען את בית החולים , בית החולים עבר לפיקוח של בית החולים הדסה למרות שהחל משנות השלושים היה בית החולים מעורב בשרות הרפואי ובמחקר המחלה, לאחר נטישת דר כנען וצוותו הערביים וחלק מהאחיות , נוהל בית החולים בידי דר אריה דוסטרובסקי ולאחר מכן חתנו דר זאגר, בית החולים הפך לבית חולים ממשלתי בשנת 1952 תחת משרד הבריאות.
לאחר שרכשה הקרן הקיימת את הקרקע ,כארבעים דונם בשנת 1950 מידי הכנסייה היוונית האורתודוקסית , היא העבירה את השטח למשרד הבריאות בחכירה ללא תשלום לכול החיים, המוסד עצמו באופן רשמי נסגר בשנת 1957 , אך המשיכו להתגורר במקום בשנת 1967 27 דיירים וכעשרים אנשי צוות.
פעילות החולים בבית החולים אנסן
פעילות בית החולים יועדה למסגרת משק המספק את צרכיו ותוצרתו לכלכלת המקום כמשק צרכני סגור , יש לזכור בתקופת האשפוז הראשונה לא היו תרופות למחלה רק בשנת 1887 נתגלו סממני מחלת אנסן האופייניים לחמשת סוגי המחלה והשונים ממחלת הצרעת המוכרת חולה שנכנס באותם ימים בשערי בית החולים ציפתה לו שהות לשנים ארוכות ובמרבית המקרים עד מותו ,לכן נדרשה פעילות להעסקתם ולמלא את שעות היום על מנת לעודד את רוחם של החולים .
לצורך זה נרכשו מכונות תפירה והחולים תפרו בגדים וכלי מיטה לתצרוכת המקום, נרכשו מכונות כביסה ידניות לשימוש המקום, הוקם מטבח שבישל הן לחולים והן לצוות האחיות והאחים, הוקמה מאפיית לחם במבנה ששימש בהמשך למגורי בית הרופא , לצורך ההזמנה לארוחה נתלה פעמון הקיים עד היום בחצר הפנימית , פעמון זה צלצל שלוש פעמים ביום על מנת להזמין את החולים לחדר האוכל.
הוקמה רפת על מנת לספק את החלב הטרי בצורה סדירה מדי יום יום, כיוון שמקררים לא היו בנמצא, חלק מהחולים יצא למרעה עם הפרות והם אף עסקו במלאכת החליבה, הוקמו לולי הטלה ולולים לבשר עופות, אך האוכל לא היה כשר , וכששמע זאת הרב אריה לוין רב האסירים, הוא דאג שבכול יום שישי הוא יגיע או משהו ממשפחתו עם סלי אוכל כשרים לחולים היהודיים הספורים במקום.
מערכת מעניינת של באר אנטיליה , לשאיבת המים מהבאר ולהולכת מים בחזרה לצינורות המים של המבנה, נתגלתה בתקופה האחרונה כדרך של העברת מים בצינורות מתכת בקוטר צול המוצמדים על קיר טרסת השביל, לאורך טרסת השביל המחברת את חלקו התחתון של בור האיסוף מכוון הלולים למבנה .
כיום לאחר שיפוץ שנעשה בעזרת מתנדבים, נתגלתה תעלה שקועה בערך חצי מטר שאורכה כשני מטר, המסתיימת בצורת משפך שקוע בעקבות התבוננות בצילום שהובא מהארכיב, בחלק התחתון של תעלת ההולכה ,נראה בחלק השקוע מעין תוף כמו צנטריפוגה שחובר ליצול, כדוגמת היצול במערכת טחינת חיטה , שבסופה קשור אליה חמור שסובב את התוף ודחס את המים לתוך הצינור ודחף בלחץ את המים למעלה בצינורות לששה דודי מים , שחלקם קיימים רובם נעלמו מן הדודים הוזרמו המים בצינורות המים לתוך המבנה. לצורת הוכחת הנושא מהארכיון של בית החולים בגרמניה , הובא צילום של החמור הקשור ליצול עם תעלת המשפך ומסביב מעגל הסיבוב שהלך בו החמור , המתאר את הפעולה והמתקן לדחיסת המים לדודים .
בשלב מאוחר יותר בתחילת השביל היורד באזור שכיום מונחת של מזרקה מלאכותית שאינה פועלת ,הובאה תמונה שנייה המראה מתקן משאבה ידני מן הדודים לתוך צינורות המים משאבה ידנית כמו משאבות שהותקנו בבתי הטמפלרים במושבה עם גלגל וידית כמו הגה אוניה שצמודה אליו ידית ובסיבוב משכו את המים לצינורות.
תחילה עמדה המשאבה באוויר הפתוח, לאחר מכן רואים תמונה שהוקם ביתן קטן להגן על השואבים שעבדו בחוץ וסובבו את ידית השאיבה, תמונה נוספת מראה כי את הביתן ,החליף צריף המעיד כי במקום הותקנה משאבת קיטור ולאחריה משאבה חשמלית.
ברכת נוי ושתייה לציפורים מדופנת ביריעה בוטנית ,ומזרקת מים מזרימה את מים במעגל סגור עם משאבה חשמלית , בריכה זאת הוקמה בשנים האחרונות וניטעו לידה עצים חדשים.
בחודש אוגוסט 2011 נמסר השטח ,על פי בקשת ראש העיר ירושלים משנת 2009 לראש ממשלת ישראל נתניהו לקבלת השטח לטובת הפעלה תרבותית עירונית , ראש הממשלה נענה ושטח המתחם הועבר לרשות לפיתוח ירושלים , שהחלה בשלב הראשוני לקיים תערוכות במבנה , בסיורים שערכתי במבנה שוטטי בחדרי באגפי בית החולים ובחדרי החולים שכמה מהם נותרו כמות שהיו שהמוסד אוכלס בחולים, לצערי הגיל וההזנחה ותהליך התפוררות האבנים במיוחד בחיבורים צועקים עזרו לנו לשמר את העבר.
ההמלצה הטובה ביותר שאתן לכם, לבקר במקום בחודשי סתיו והאביב ,בתקופה שבה מתמלאת, כול פיסת מדרכה והגינה בצמחיה ענקית של אירוסים ,רקפות מחגבי הסלע, מטה אהרון, כלניות ושפע מצחי בר כמו אפונת בר, העצים מלבלבים, מלאו כיסים בשקדים הטעימים , הרימונים ואולי נשארו סברס.
כדאי לשם לב לפינת הצפרות ,שהוקמה בגינה הקדמית , לשבת בדומיה על הספסל בצריף ההתבוננות ,מומלץ גם להגיע בודד או עם בת זוג לבריכת הציפורים והמזרקה העליונה להתיישב בשקט ולאחר דקות להתבונן בציפורים הגומעים מים במקורם מברכת נימפות זאת, מי צריך תרופות סינטטיות לאחר ביקור במקום.
אלא שלעיריית ירושלים אצה הדרך, בהתבוננות במפת השטח העכשווית המוצעת לשיקום ופיתוח המתחם, מופיע קטע של הסרת חלק מהחומה להרחבת הדרך ולבניית חומה חדשה בקרבה למבנה , כי את חורשת הירח שהקק"ל רכשה בשנות החמישים , ושכיום מתנוסס עליו מגרש החניה של תיאטרון ירושלים.
את שטח חורשת הירח ,מכרה הקק"ל ליזם ,שרוצה לבנות על השטח מבני מגורים ,ולכן מעדיפה העירייה לא לפגוע בשטחו ובזכויותיו של היזם ,אלא בשטח מתחם בית החולים אנסן, הגדילה העירייה ובמפת השטח חלק מהעצים בני עשרות השנים אינם מופיעים במפת השטח , עצים אחרים כן מסומנים כולל נטיעת עצים חדשים , עצים אלו הישנים ייעלמו בעת שתוכניות אלו יקרמו עור וגידים ואכן זה קורה בימים אלו 2020.
חוות השלום אפיק נחל השופט
איך מגיעים: העמק נמצא בלבו של משולש הכבישים המקיפים את יוקנעם – כביש מספר 66 המגיע מצומת משמר העמק ועד מחלף התשבי, כביש 70 המגיע עד צומת אליקים וכמובן הדרך העוברת בנוף היורדת מרמת השופט למשמר העמק (הנקרא כביש 6953).
העמק הממוקם באפיק נחל השופט ,ציון דרך לעמק השלום או בכינויו רמת השנים, הינם שני עצי הברוש המזדקרים שניטעו לזכרם של השומרים היהודיים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי שנרצחו על משמרתם בתקופת מאורעות 1936 בידי תושביהם הערביים של הכפרים הערביים מסביב, ציון נוסף לשני השומרים הוא הענקת השם לנחל הסמוך הנקרא נחל השניים בתוספת הענקת שמם לשני מעיינות הסמוכים עין יצחק ועין יואש.
בסמוך לברושים בעמק נבחין במספר עצי דקל מסביב למבנה אבן המזכיר נווה מדבר ,מבנה האבן היה תחנת שאיבת המים של קבוץ רמת השופט הישנה ששאב את מימי מעיין פרור , ניתן בצמוד לאחד מקירות המבנה בשלט המתאר את סיפור המקום.
בקרבת מקום נבחין בחווה הנקראת עמק השלום ,נבחין בחצר וגדר מסביב למבנה וגינה , כאשר חוצים את שער הגדר רואים מספר מבנים , השייכים לכת נוצרית הנקראת ידידי אנוש המאמינים בביאת הגאולה לאחר שהעולם יגיע לסופו ,הם מאמינים כי הגאולה תובל לכשתגיע, בידי העם בישראל ולכן התיישבו בני הכת בארצנו .
תחילתה של חוות עמק השלום בשנות השישים כאשר חברי הכת הנוצרים הגרמנים דוקטור אוסקר אדר וחברו אדריאן רכשו את שטח האדמה על מנת לעבד ולגדל על השטח פירות וירקות ,ארבע שנים לאחר מכן הצטרף למייסדים חבר כת ידידי אנוש החוקר לתנך הרמן בציר האוסטרי, לאחר הגעתו עזב אדריאן את המקום ותקופה קצרה לאחר מכן עזב שותפו אוסקר אדר , בחווה נותר לעבדה הרמן בצנר האוסטרי ,שמקבל מדי פעם עזרה מחברי הכת המגיעים מגרמניה לעזור לו לשמר את הקיים.
בשנות השבעים הצטרף להרמן בצנר ,יוזף שמיט ששינה את שמו ליוסף אלישע למגורים במקום ,לאחר שזקנו העבירו את השטח לטובת המועצה מקומית מגידו על מנת שישמש לנערים בעלי צרכים מיוחדים ואגודת לוטם לקחה את המקום לידיה, שרידותו של השטח במתכונתו נמצא בסכנת היזמות החמדנית לטובת בנייה למגורים.
אגודת לוטם העניקה לנערים המוגבלים מחייה בתנאי פנימייה עם אפשרות לתעסוקה בטיפוח הגינה וגני הירקות בנוסף טיפלו הנערים בניקוי ערוץ נחל השופט מחסימות אקולוגיות.
גן שמואל באר אנטיליה
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז , מיקומה בגן שמואל
באר המים דומריה ,משמשת כמקור עיקרי למים ביישוב, עקב ספיקה של 200 קוב בשעה, מים שמוזרמים לבריכת אגירה גדולה, במידה של 14 מטר מרובעים , שנוספה בשנת 1896, עובי קירותיה היו כשני מטרים, אל הברכה הוזרמו מים משתי בארות צמודות .
באר קטנה שנבנתה בחלק הדרום מזרחי שימשה כמאגר לתעלות שהובילו מים לפרדס האתרוגים, בריכה ששימשה גם לשחייה לאחר הקמת הקבוץ גן שמואל בשנת 1921 בקרבתה .
גדרה בארות אנטיליה
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז .
חלק מהבארות שנחפרו בגדרה בידי המתיישבים הראשונים, בשנת 1884 ,שייכות לבארות מסוג אנטיליה , שהופעלו בידי בעלי חיים, עד שבתחילת המאה העשרים ,הוחלפה מערכת השאיבה בידי מנועי קורסין .
הבאר הציבורית הראשונה נבנתה בעזרת בנימין אדמונד רוטשילד, חפירתה ארכה כשנה , למרות רצונם של המתיישבים לקרוא לבריכה על שמו, רוטשילד סרב , בשנת 1895 התרצה והבריכה קבלה את שמה כבריכת באר בנימין .
על פי המסמכים של המושבה , בגדרה וסביבתה נבנו בשנים 1884-1948 כשלושים בארות לצרכי חקלאות ,חלקם לצרכי התושבים, וחלקם בארות פרטיות .
כעשרים ושמונה שנים לאחר בניית הבארות הוקמה בריכת האגירה הראשונה הציבורית על ראש הגבעה לאחר שהותקנו צינורות להולכת המים אליה , וממנה לבתי התושבים , בשנת 1935 נבנה מגדל המים במרכז המושבה ,ברחוב הבילויים 26 ,כשהמים נשאבו ונדחפו למגדל בעזרת מנוע חשמלי.
חלק מן הבארות נחפרו באזור נחל שורק ,מצפון למושבה גדרה לצרכי השקיית פרדסים וכרמים , כיום ניתן לראות שרידי ברכות האגירה ותעלות המים שהוליכו לצרכי הגידולים החקלאיים.
כיום רבות מהבארות ושטחי הפרדסים והכרמים , נהרסו לטובת התרחבות המושבה ובניית בתי מגורים, ניתן לראות את שרידי אחת מהבארות המרכזיות של המושבה ומתקניה , בבאר הביל"ויים במרכז המושבה והאורווה , גדרה בור הבילויים והאורווה , כאשר הגיעו המתיישבים הראשונים לגדרה ,ניצב הצריף הקולקטיבי שנבנה ברישיון, על מנת לעקוף את חוק רישוי הבנייה נחפר בור לאורווה וכוסה בגג רעפים.
כי הרי לא נאסר לחפור בור, בור זה נסתם בידי החיילים התורכים, אך נחפר מחדש, והושלם תוך יום עם גג, ולפי החוק התורכי בית עם גג שנבנה עד הבוקר אינו נהרס.
בארות נוספות היו : הבאר הציבורית הראשונה שנחצבה ,בסמוך לרחוב הבילויים של היום ,בבעלות ועד המושבה .
באר משפחת סברדלוב בדרום מערב המושבה , גדרה צריף סברדלוב
הצריף הוא אחד מששה שהוקמו בתחילה במושבה ללא רישיון בשנת 1888 ,היחידי שנותר בישראל מעליית הבילויים, אליהו סברדלוב ורעייתו היו בין 14 המתיישבים המקורים שהקימו את המושבה בשנת 1884 .
את הצריף הקימו בני המשפחה בשנת 1888,באזור החדש בראש הגבעה ,לאחר שהמשפחה התגוררה בצריף המשותף,בצריף זה גרו גם המורה והחובש, כיום שלוחה של מוזיאון גדרה ,וכולל תצוגות של מסמכים וצילומים מאותה תקופה, בחצר הבית מטמורה לאכסון תבואה.
באר אנטיליה נוסף שלא שרד ונעלם , נחפר בצפון המושבה וסיפקה מים לכרמים.
מספר בארות נחפרו במערב המושבה , על מנת לספק מים לפרדסי המושבה , חלקם הגדול נבלעות מתחת לבתי המגורים החדשים במושבה .
בשכונת התימנים בגדרה , נחפרו מספר בארות שמימיהם נשאבו בשיטת הדלי והחבל , שרובם נעלמו בקדמה.
בשנות השלושים של המאה העשרים , נחצבו מספר בארות אנטיליה לצרכי השקיית הפרדסים הפרטיים, אך רובם לא שרדו .
באר המים בישוב חרות בלב השרון
הבאר הראשית בישוב שעומקה כחמישים מטרים ,הפיקה כשישים קוב מים בשעה, בנוסף לבאר זאת נחפרו מספר בארות , אך רק בחמש מהן נמצאו מים, כמובן שכמות ירידת מי הגשם ,קבעה את כמויות המים וטיבם שנשאבו לצרכי חקלאות ולבתי התושבים , מים אלו נאגרו בארבעה בריכות , ומשם פוצלו בשתי מערכות הובלתם ליעד.
מושבה בת שלמה באר אנטיליה
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז , מיקומה בישוב בת שלמה שלמרגלות רכס הכרמל , ובסמוך למושבות זיכרון יעקב ובנימינה.
לצרכי המושבה והחקלאות נחפרה באר מסוג אנטיליה , אך לא נותר ממנה משהו, נחפרו עוד מספר בארות לצרכי החקלאות שגדלו, בריכות אגיה ומערכות להובלת המים לשדות, ניתן לראות חלק משרידי הבארות הציבוריות והפרטיות , בריכות האגירה ומתקני המים, שהוקמו ליד בתי המייסדים .
מושבה שנוסדה בשנת 1889 ,במימון משפחת רוטשילד , וקרויה על שם אימו של הברון, בטי דה רוטשילד, כיום המושבה משולבת בכפר שהוקם בשנות החמישים מעולים מפולין והונגריה .
באר המנזר הרוסי ברמלה
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז , מיקומה בקרבה לעיר העתיקה ברמלה.
מתחם שהוקם בסוף המאה התשע עשר, והוקף בחומה , כחלק מרשת הנכסים של החברה האימפריאלית הפרבוסלבית הפלסטינית, לטובת העולים לירושלים של הצליינים הרוסיים , מתחם שכלל : אכסניית לצליינים, מקומות לינה כנסייה , ומקורות מים לצרכי הכנסייה והצליינים .
הבאר מסוג אנטיליה ,נחפרה למציאת מי תהום ,בלב המתחם ,על מנת לספק מים להשקיה ,לצרכי הכנסייה ושטחי החקלאות של המתחם, מים אלו הוזרמו לבריכה מאגר תת קרקעית .
כיום חלק מהמתחם קיים , מהבאר נותרו שרידים מועטים , על פי העדויות עומקה של הבאר היה בין 18-25 מטרים, קוטרה נע בין 2-3 מטרים, קירותיה של הבאר היו מדופנות, את הפתח הכיף מסביבו קיר מאבנים בגובה מטר, ורחבה מסביבה למניעת חדירת בוץ ולכלוך.
מזכרת בתיה באר האנטיליה
הבאר ממוקמת ברחוב המייסדים פינת רחוב דוד בן גוריון, כניסה חופשית .
באר המים הראשונה על פי האגדות נחפרה בשנת 1884 לעומק של 30 מטר לתוך מאגר של מי תהום ,במטרה לספק מים לבתי התושבים, ולהשקיית חלק מהשטחים המעובדים לחקלאות.
מנגנון העלאת המים ובריכת האגירה הראשונה נבנו מעץ, למנגנון חובר יצול ,שאליו נרתמה בהמה ,שחגה כול היום מסביב לציר היצול שסובבה מערכת כפות חמר ,שהתמלאו במים מהמאגר ,ושפכו אותם לגזע עץ חלול ששפך אותם לבריכת האגירה.
מבריכת האגירה הובלו המים בעזרת חביות על עגלות לבתים ולשדות לצרכי השקיה, שנים ספורות לאחר מכן עקב עליית הצריכה נחפרה לידה עוד באר מים, מכוון שמנועי הקיטור ובהמשך מנועי הקורסין ,החלו להגיע לארץ ישראל הומר מנגנון השאיבה בבאר החדשה ,ממנגנון של יצול ובעלי חיים למנגנון שאיבה הנעזר במנוע.
התוצאה לקדמה שבאר המים הראשונה ננטשה ,התמלאה בלכלוך וסחי ונשכחה, גם המבנה והמתקנים שניצבו מעלייה נחרבו ונהרסו והיא שקעה ונמוגה בדפי ההיסטוריה, פרט לבריכת האגירה הישנה.
כאשר החלה פעולת השחזור במחצית שנות התשעים שבמאה הקודמת, עברה הבאר הישנה שיקום ושיפוץ, נבנה מחדש בית הקשתות שניצב בעבר מעל לבאר הישנה, חודש המנגנון וגלגלי השיניים ואפילו היצול לרתימת בעלי החיים שאליו נרתמים המבקרים ומעלים מים בכפות להזרמה לברכת האגירה .
אלא שבביקור בסוף 2019 ,הכול קיים ומחובר חשמלית להפעלה לאחר שמנגנון העץ הוחלף למתכת ,אך הבאר איננה פעילה ומשמשת רקע לצילום בלבד.
המנגנון מהמתכת הקיים כיום הוחלף, עקב שחיקת את מנגנון העץ שפעל לאורך השנים, לרגל חגיגות שנות החמישים למושבה ,המנגנון והמבנה הוחלפו , בשחזור השני לאחר עשר שנים נתבונן במסילה שאליה מחוברים כפות שהחליפו את כפות החרס מהעבר, המתמלאות במים ממימי הבאר ,המעלות אותם למעלה שם הן נשפכות לאגן איסוף ולבריכה וממנו לתעלות השקיה.
מוזיאון אחוזת דוברובין יסוד המעלה ובאר האנטיליה
האתר פתוח לביקור בתשלום בימים שני – חמישי ובשבתות בשעות 10:30-16:00 , גם בימי ראשון שבהם חלים חגים, טלפון לתאום 04-6937371 .
מוזיאון אחוזת דוברובין הינו אחד מאתרי המורשת הפזורים בגליל באזור ימת החולה ,לחווה אחת מחמש חוות שהוקמו מסביב יסוד המעלה שהוקמה בשנת 1883 ,עשו לכם אתנחתא קטנה בדרכם לשמורת החולה לבילוי עם העגורים הצווחנים.
שמורת החולה מתחילה בחורשת המייסדים כקילומטר צפונית לחווה, שכיום עסוקים בכריתתה עקב נפילת עצי איקליפטוסים רמי צמרת מריקבון בדרכם סורו ובואו לפינה שקטה המגוללת את סבלם ועוז רוחם של אנשי העלייה הראשונה בהגשימם את החלום הציוני, תוך מלחמתם ביתושי האנופלס והמלריה.
פינת טבע שפויה ושקטה המגוללת במעט את ההתיישבות על שפת אגם הכינרת שרחשה מחלות ויתושים בניסיון לעבד אדמה עברית בעבודה עברית .
לצערנו קיימים מעט אתרי מורשת בארצנו ,בהשוואה למדינות אחרות, כמו ארצות הברית שבה אין מניחים לשכוח את החלוצים האמריקנים, אשר באו וגילו את היבשת במסעותיהם וכול הר ,מעבר או פינה חבויה מודגשת ומתועדת ויש בה, לוח שילוט המספר את סיפור החלוציות האמריקאית.
אנו שמשקיעם כה מעט במאבק מול השלטונות לאיסוף כספים על מנת לנסות לשמר את עברנו ,נאלצים למצוא מקורות חילופיים למערכת איסוף הכספים על מנת לנסות לשמר ולוא במעט את עברנו בהרבה מקומות מתקיימות חתונות ואירועים באתרי מורשת על, מנת שהם יוכלו לקבל כספים לשקם ולשמר את העבר .
פינה חבויה כמו מוזיאון אחוזת דוברובין , הממוקמת בשטחה של המושבה יסוד המעלה בקרבה לכניסה לשמורת החולה, שימשה כאחת מחמש חוות חקלאיות ,כחווה חקלאית הבנויה ממתחם של מגורים, מבנים חקלאיים וסדנאות של אמני קרמיקה, מסעדה ומשק של חיות בית שכרגע בתהליך שיקום ויוחזרו בקרוב לחצר החווה .
החווה המוקפת חומה נבנתה לאורך השנים במספר שלבים ובאוסף מבנים שיצרו לבסוף חצר סגורה, הכוללת בתי מגורים, מטבח, אורווה ורפת, נפחייה ומחסנים לאגירת תבואה .
החווה החקלאית מהווה אחת מזירות הלחימה לשימור ,בהצגת פינה חבויה במורשתנו , עוד במגרש החניה בכניסה ניתן לחוש את רוחות העבר והחלק המרגש הוא המפגש עם באר המים אנטילית המשוקמת בחצר המבואה למתחם בשדרת הכניסה ,כיום הבאר ניתנת להפעלה חשמלית לשאיבת המים ,בניגוד ליצול העתיק שבו נקשרו בעלי חיים ובתהליך הליכתם הסיבובית סביב הבאר ,משכו את המים בכפות האיסוף והזרימו אותם לבריכת האיסוף ומשם בתעלות ההולכה לחלקות הצמחים ועצי הפרי להשקיה.
לאחר השיטוט בחצר הקדמית שבה מפוזרים כלים חקלאיים ששימשו לעבודת החקלאות בעבר ,בינות לעצי פרי מניבים בעונה כמו זיתים רימונים ושיחי גפנים עמוסים אשכולות וכמובן חופת נישואים כמתחייב בשימוש כאולם אירועים בלילות למימון המקום.
מעט על המקום ומקור שמו אחוזת דוברובין
משפחת דוברובין התגוררה ברוסיה כמשפחה סובוטניקית חקלאית נוצרית , שספר התנך וסיפוריו היו מורשתם העיקרית גרמו לאב המשפחה להחליט להצטרף לכת הסובוטניקים ובדרכם הגיע להחלטה בהשפעת שליחים יהודיים שהסתובבו ברחבי מזרח אירופה ושייכנעו יהודים לעלות לישראל .
כיוון שהחליט להתגייר ולאחריה בהחלטתו השנייה ,לעלות לעבד את אדמת ארץ ישראל ביחד עם משפחתו שמנתה שלוש עשר נפשות, יואב עצמו היה בן 72 בעת שעלה לישראל, עוד בימי העלייה הראשונה את חלומו הגשים בשנת 1903, בעת עלייתו הביא עמו ספר תורה הנמצא בבית הכנסת של המושבה יסוד המעלה כיום .
לאחר שהות של שש שנים בארץ ישראל , תחילה בחדרה ,לאחר מכן במושבה בית גן הסמוכה למושבה יבנאל ,כאשר החליטה המשפחה להתיישב בעמק החולה במושבה יסוד המעלה ולרכוש את אדמת החווה במושבה שרוב תושביה היו שומרי דת כמותם.
יש הטוענים כי האזור דמה לאזור מגוריהם ברוסיה ,אז רכש יואב דוברובניק ( בשמו העברי החדש שהחליף מאנדרי קאריליץ דוברובין) חלקה של למעלה משש מאות דונם ,על גדות ימת החולה כחלק מהמושבה יסוד המעלה ,שהורכבו משתי נחלות לו ולבתו הנשואה .
כיוון שהמשפחה באו מרקע חקלאי וידעו מהי עבודת חקלאות והבינו היטיב בגידולים וזריעה בתחילה שגשגה החווה ותוצרתה אף זכתה בכמה תערוכות חקלאיות שנערכו בארץ ישראל הישנה, החווה עובדה בידי ארבעת ילדיו והוא עצמו.
אך המלריה והיתושים , גרמו לתמונתה נוראית של תושבי החווה, שני בניו של יואב יעקב ואברהם ושלושה מנכדיו שילמו את המחיר הכבד , גם הוא חלה והבריא והחליט לשמור על בריאותו ובריאות משפחתו והחליט לעבור לגור במושבה בראש פינה.
בנו הבכור הרווק יצחק, נשאר לעבד את החווה, גם במושבה ראש פינה לאחר שהקים בה משק חקלאי חדש האסונות רדפו אחריו והוא שיכל את אשתו, בנו הצעיר וכלתו נפטרו ולבסוף בשנת 1935 גם הוא נטמן בבית הקברות של המושבה
בחווה החקלאית נותר יצחק לעבד את החקלאות עד שאפסו כוחותיו בשנת 1968 , החליט להוריש את האדמות לקקל, החווה הפכה למוזיאון ובעת הסיור ניתן לחוש את העבר באמצעות ביקור בביתם צפייה בתמונות ותעודות התלויים בביתם שהפך למוזיאון , צפייה בכלי הבית ברהוט ובמטבח והתנור הממוקם בתוך הבית ושימש ללינה עליו ובקרבתו בחורפים הקרים מעבר לשימוש היום יומי לבישול.
כמו כן בעת הסיור חולפים ברפת ובאורווה המשוחזרים ,צופים במצגות ומסתובבים בגלריית הקרמיקה ובאם בא התיאבון ניתן לערוך ארוחה במסעדת המקום.
בנימינה חאן זרעוניה באר אנטליה
במקור נקרא הבית, על שם נחל תנינים הסמוך , בערבית שמו היה זרקא, החאן ממוקם ברחוב השיבולת מספר 1,נכס פרטי נדרש אישור לביקור.
בשמו המקורי לא ממש נקרא זרעוניה ,השם אשר הוענק למקום בידי המועצה לשימור אתרים.
חאן שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי העותומנים ,מבנה מרובע עם חצר פנימית ,תקרת המבנה בנויה בקמרון הבית, משמע גג חצי עגול, ובפינות המבנה נפגשות הקשתות בקמרונות צולבים.
מעל האגף המערבי ,נבנתה קומה שנייה מקורית ומתוחכמת, הכוללת מדרגות לעלייה לקומה העליונה, את המבנה מקיפים מבנים בני קומה אחת ,הניצבים על גבעה ,בשטח של ארבעה דונמים, מעט דרומית למבנה עצמו, נמצאת באר אנטילית מקורית.
המבנה העומד על תילו ,בגאווה מעל 150 שנה, לא היה חאן מעולם, הוא היה בית אחוזה פרטי, בהמשך אכלס חוות ניסיונות חקלאית בשנות ה-60 ,הגיע המבנה לידי זוג חרדי, אך הוא נאלץ למכרו עקב בעיית חובות כספיים.
בשנת 2005 ,נערך מכרז מכירת המקום, עתה משעבר לידיה של משפחת מוזס ,המשפחה מידיעות אחרונות, הם מתכננים להשקיע כסף רב בשימור המבנה.
נס ציונה באר אנטיליה בחצר ראובן לרר
מוזיאון נחלת ראובן לרר החדש
איך להגיע כאשר מגיעים מהמרכז כביש 431 או ראשל"צ רחובות נסיעה ברחובה הראשי של נס ציונה רחוב וייצמן על לרמזור ופנייה לדרך יצחק רבין , פנייה שמאלה לרחוב תרמג ומגרש החנייה לנחלת ראובן ,שילוט קיים ,הדרך הישנה דרך נחל חנין חסומה בכניסה לכביש בית הקברות.
מוזיאון נחלת ראובן הוא סניף חדש של מוזיאון בית הראשונים של מושבת נס ציונה הממוקם ברחוב תל אביב.
צאצאי משפחת לרר ועיריית נס ציונה החליטו לשקם את נחלת ראובן לרר , שהיוותה את המתווה להקמת העיר נס ציונה המונה כארבעים אלף תושבים, שביל עפר משובץ במימי הגשמים בשלוליות שנותרו לאחר הגשם עקב בעיית הניקוז הקשות של האזור מימים ימיה מוליך לשער הנחלה שבשלט מעליו כתוב נחלת ראובן.
מיד משמאל לשביל הצמוד לוואדי חנין משמאל לשער הכניסה , ממוקמים ספסלי ישיבה שעל אחד מהם יושבים פסליהם של הזוג פייגה וראובן לרר ולידם מכשיר אודיו המספר את סיפורם .
בחלק הימני של החצר הטבולה בתוך פרדס עצי הדר ועץ תאנה אחד ממוקמת באר האנטילה המשוקמת שכאשר מסובבים את גלגל השיניים נכנסת מערכת העלאת המים בסלי המים ומזרימים את המים לתוך בריכת אגירה , לידה דגם הבאר להבהרת הפעולה תוך שפיכת מים מבקבוק ליד הבאר שרידי החאן ששימש למגורים.
מבנה המרכזי בלב הפרדס הוא שיחזור של בית אריזת תפוזים טיפוסי של אותם הימים המשמש להדרכה לקבוצות מבקרות ,כאשר חפרו לשקם את יסודות המבנה נתגלו שרידי ביתו של רובן לרר ,על קירות המבנה תמונות וחומר מידע על ראשית ההתנחלות בימי העלייה הראשונה ,קורות משפחת לרר, הפרדסנות ותחילת ענף הדברנות בישראל שירותים ומים גם כן במבנה .
לאחר ההדרכה ,עוברים במיצגים של מפות השטח וקורות הנחלה, דגם באר אנטילה ,דגם כלים ועבודתם של העוסקים במלאת הדבש, ציוד וכלים לקטיף פרי ההדר וסיור בין עצי הפרדס, כאשר שהיינו במקום עצי ההדר היו מלאים בפרי, ממש קרסו מכובדם וניתן לנו ליינות מטעימה עסיסית מגירת עסיס .
משם המשך לאנדרטת הדגל והבית המשותף ומשם לבית ראשונים ובית הכנסת של המושבה מרשים ושווה ביקור.
זיכרון יעקב באר אנטיליה – בייארת ברושט
נווט לאתר באמצעות תוכנת הנווט וויז , מיקומה באזור זיכרון יעקב
באר מים אנטיליה עמוקה שאיננה מוגנת מסביבה , הנמצאת בתוך סבך צמחיה, הבאר נחפרה בהוראת הברון רוטשילד, ומתחתה הוקמה משתלה לייחורי גפנים, שהושקתה ממימי הבאר, מנהל המשתלה היה יהודה בורנשטיין ,ועל כן כונתה בידי הפלאחים בייארת ברושט.
שרונה סיפור המים בבתים והשקיית השדות הכרמים והמטעים
תודה ליואל אמיר בעזרה לכתיבת מאמר זה.
לאחר הגרלת שטחי מגרשי האיכרים במושבה שרונה בשנת 1871,בד בבד עם ההגרלה לשטחים הפרטיים ,התקיים שריון שטחים ציבוריים על תוכנית המתאר של האדריכל זנדל, חלק מהשטחים שיועדו למבני שימוש הציבור ,השטחים הציבוריים כללו : נקודות חפירת בורות המים וטחנות רוח להעלאת המים, מבני ציבור כבישים, אזורים ירוקים כגינות ושדרות עצים לנוי.
לצערם של המתיישבים בשנה השנייה להתיישבותם במושבה שרונה, עלו מקרי המוות ממחלות הקדחת למספרים מבחילים, אלא שאמונתם ודבקות שאותה עודד המנהיג הופמן גרמה להם להתאושש ולחצוב בורות מים , להקים תחנת שאיבה באמצעות תחנת רוח והזרמת המים למכלי אגירה , לצרכי ההשקיה ואספקת המים לבתים, המתיישבים נטעו עצים לספיגת מימי הביצה ולהפרחת המושבה, ניטעו מטעי בננות ופרדסים , בנוסף יסדו את קו עגלות הסוסים לקו בין יפו לירושלים ולערי הדרום ,פעילות זאת הביאה לרווחים גדולים לאנשי המושבה שרונה.
בתחילה השתמשו בני המושבה במימי הבארות שנחצבו הן ליד בתי המתיישבים והן מבורות מים שהיו קיימים בקרקעות שרכשו או מחפירת בארות מים, או מבורות מים ומערכות איסוף כולל מרזבים מהגג, שהוכנו במרתפי הבתים , בורות אלו היו תלויים בירידת הגשמים בתקופת החורף, אלא שכמויות המים הקטנות מנעו התפתחות גדולה יותר של ענפי החקלאות במושבה .
שבע שנים לאחר עליתם על הקרקע של הטמפלרים בשרונה, בשנת 1878 נחפרה הבאר הציבורית הגדולה בעומק שקרוב לעשרים וחמישה מטר ליד בית העם החדש ,שיטת הוצאת המים נעשתה כבאר של מערכת אנטיליה שכללה : כפות שחוברו למערכת של חגורה ,שהסתובבה על ציר עליון ותחתון ,הכפות העלו מים שנשפכו לתעלה ומשם לברכת אגירה.
מעל לפתח הבאר הוצב מגדל שבו הוצב הציר המסובב העליון של חגורת הכפות,הציר חובר בארכובות הנעה והסתובב מתנועת כנפי רוח שהותקנו על המגדל שמעל לפתח, (כדגם תחנת רוח בתחנות הרוח) מערכת כנפי הרוח ישבה על ציר ,שהסב את הכנפיים אל מול כוון הרוח כמו שבשבת של ילדים חלק מהמים זרמו ישירות לבתים באמצעות צינורות הולכה שהותקנו בתוך הבתים, חלקם הופנו לבארות הבתים ומשם נשאבו במשאבות ידיות לצרכי המשק החיי והבתים וחלקם הוזרמו בצינורות להשקיית השדות .
אך התלות ברוח להפעלת מערכת הכנפיים לשאיבה, לא אפשרה אספקה סדירה ורצופה של השאיבה, לכן בשנת 1880-81 הוחלפה שיטת השאיבה עם בעלי חיים , לשיטת שימוש במנועי דלק קרוסין (שמובנו הוא נפט שעבר זיקוק ברמה פחותה של בנזין), מנועי הקרוסין ,החלו להופיע במחצית שנות השבעים באירופה, והחלו להגיע למושבות הטמפלרים ,בשנות השמונים בנפחים שונים של הספק לפי מטרת הפעלתם.
ליד באר המים הוקם מכון שאיבה שבה הוצב מנוע הקרוסין, מעל למבנה הוצבה ארובה לפליטת שאריות הקרוסין לאחר השימוש במנוע, השימוש במשאבה יצרה הספק קבוע של כמות מים שהגיעו הן להשקיית הפרדסים, הכרמים והחלקות הגידולים וכמובן לשימוש בבתים ובחצרות.
בתחילת המאה העשרים הבינו הטמפלרים כי הם נזקקים לכמויות מים מרובים במיוחד לאחר עקירת כרמי היין ונטיעה והרחבת שטחי הפרדסים על חשבון הכרמים, אי לכך הובאו מנועים חזקים יותר ובמושבה בוצע שדרוג למערכת המים בהיקף גדול, נבנו בריכות אגירה גדולות בשטחי המושבה שבהם נאספו כמויות מים גדולות במשך שעות הלילה ,ובשעות היום שימשו להשקיה.
לאחר הפעלת מערכת השאיבה ומכון המים שלידו עמדה בריכת אגירת מים פתוחה, עברה הקדמה צעד אחד נוסף קדימה בשלב הזה רוב הבתים חוברו למערכת צינורות להולכת מים לתוך הבתים.
וועד השכונה הטיל אגרת שימוש במים ממכון המים המרכזי, הן בעבור השימוש הביתי והחצרות ובן על צריכת המים לשטחים והגידולים החקלאיים כמו : הכרמים, הפרדסים וגידולי הירקות, ברור שגם לתהליך העבודה ביקב ביצור משקאות יין וכוהל נדרשה מערכת מים מסודרת ולמשק החיי בעיקר הלולים והרפת.
מערכת המים המרכזית המשופרת הוקמה במושבה שרונה בשנים 1904-5,עומקה של הבאר היה מעל לחמישים מטר, ומלכתחילה הוקם לידה מנוע קרוסין ובריכת אגירה גדולה פתוחה במטרה לווסט את קצב השאיבה לבין קצב ההשקיה.
לאחר שובם של הטמפלרים למושבה שרונה בשנת 1920 (לאחר מלחמת העולם הראשונה שגורשו) , החליטו בני המושבה להקים מגדל מים לאגירה בגבעה השולטת של המושבה בצומת הרחובות של היום קפלן ודוד אלעזר .
מגדל זה היה אמור להבטיח זרימת מים בלחץ דרך הצינורות לבתים ולשטחי הפרדסים, עשרות שנים של פגעי הטבע גרמו להריסת המגדל משום שהפך למסוכן לציבור ולהרחבת רחוב קפלן.
שרונה ספור היקב ברחוב דוד אלעזר 27 (116) להוסיף את המאמר
סיפורו של ענף כרמי הענבים ליין במושבה שרונה
סיפורו של ייקב המושבה שרונה שתוכנן בשנת 1891 ונבנה עם המזקקה בשנת 1893 ופעל עד שנת 1938-9 במתחם היקב ,שנבנה על שטח ציבורי גדול ,לשימוש כלל תושבי שרונה ובהמשך גם המושבה ווילהלמה הסמוכה ,סיפורה של היקב קשור גם לתחילת הקמת חיל האוויר הישראלי לפני קום המדינה .
בתחילת ההתיישבות במושבה שרונה, בשנת 1872 נטעו התושבים בשרונה ייחורי זני ענבים מזנים שהובאו מהמולדת גרמניה, ייחורי הענבים הללו ,לא התאימו לתנאי הקרקע, והיבול היה דל כאשר חלק מהייחורים קמלו, לאחר שהבינו הטמפלרים את הבעיה ,הם החליפו את זני הענבים בזנים אחרים בשנת 1879 ,הרכיבו זנים חדשים בשלוב זנים מקומיים במטרה שיתאימו לקרקע שבמושבה .
ענף גידול כרמי היין במושבה שרונה ובהמשך יצורו ביקב שהוקם במושבה , שגשג כאשר חלק גדול מתוצרתו נשלחה למולדת הנוצרית ,תחת הכותרת של יין מארץ הקודש כותרת שעזרה בהפצתו בגרמניה, כיוון שתוצרתם נמכרה היטב בגרמניה ,נחתמו חוזים לאספקת כמויות גדולות של יינות מהמושבה שרונה , בכדי לעמוד בהזמנות, נאלצן תושבי המושבה שרונה ,להשלים ברכישת כמות גדולה של ענבים ויין מוגמר ,מכרמי ראשון לציון, רחובות וגדרה, בניגוד למושבות היהודיות שנשארו עם עודפים מחוסר קונים.
חלק מהמשבר בענף כרמי היין של המושבות היהודיות נוצרה כתוצאה מתנאי תשלום חדשים שכפתה חברת יק"א שתמכה והחזיקה בחלק גדול ממושבות היהודים בארץ ישראל, בהחלטתה החדשה מתחילת המאה העשרים ,שיש להוריד את המחיר שתשלם יק"א ליבול הכורמים היהודים .
יק"א התעלמה מהוצאות האיכר בעת השלטון העותומאני שכללו תשלומים : של 17% מיבולו ששילם האיכר (מעשר) בעבור חכירת השטח מיק"א,מס לצבא העותומאני ,תשלום לשלטון העותומני "החלף" , מס על הקרקע הנקרא ווערקא, מס תיקון הדרכים הנקרא "טראקייאה",סך הכול כעשרים וחמישה פרנק מיסים ובנוסף כשלושים פרנק הוצאות חודשיות על החזקת מוסדות ציבוריים של חינוך ורפואה.
המחיר שנקבע בידי יק"א לתשלום בעבור דונם יבול ,היה עשרים פרנק לזנים הפשוטים ארבעים פרנק לזנים משובחים לדונם יבול ,חברת יק"א החליטה להנמיך את המחיר לחמש עשר פרנק.
בצר להם החלו האיכרים למכור ב 24 פרנק (לאשכנזים) בני המושבה שרונה, אלא שגם אלו לא יכלו לרכוש יותר ממה שנדרש להם.
עקב זרם ההזמנות הרב והמחסור בשטחי כרמים ליין במושבה הביאה את אנשי שרונה לרכוש חלקת אדמה גדולה ליד המושבה פתח תקווה, למרות שהאיכרים בפתח תקווה התחננו לאנשי יק"א שירכשו חלקה זאת על מנת למנוע את כניסת הטמפלרים לאזור,אך סחיבת הרגלים של אנשי יק"א, גרמה להחמצת ההזדמנות לרכישת הקרקע.
עד שנבנה יקב הגדול ,טפלה כול משפחה במושבה ביבולה והפיקה יין בחצרה ושימרה אותו במרתף ביתה ליישון, כרם ענבי יין לדוגמא של משפחת למלה ,כרמים שהיו בעיקר מהזן איזבלה, היו שותפים כריסטאין, אחיו אוטו ובנו יוהנס למלה שלמד את תהליך יצור היין בשיטות חדשות בגרמניה, כרמי המושבה שרונה בשנת 1877 כולל של משפחת למלה היו על שטח של למעלה ממאתיים חמישים דונם.
היבולים הגדולים של כורמי המושבה שרונה ,הניעו את הכורמים במושבה, להתארגן ולהקים את יקב המושבה בשנת 1893,שנבנה בחלק הדרומי של המושבה, כאשר ליקב בשרונה התחילו להגיע גם יבולי הענבים, של המושבה הטמפלרית הסמוכה וילהלמה ,התאחדו כורמי שתי המושבות והקימו את אגודת "החברה הגרמנית לגידולי גפן ווילהלמה שרונה יפו" שהפיקו כחמישים אלף ליטר יין בשנה.
סיפורו של היקב הקטן והמזגגה קשור איך לא? בחילוקי דעות בקרב כורמי המושבה הטמפלרית שרונה,כתוצאה מהפילוג הקימו חלק מהכורמים את האגודה החדשה שנקראה הטמפלרים החופשיים, אנשי האגודה החדשה הקימו יקב קטן ונוסף בשנת 1898 עברו מספר שנים עד שנרגעו הרוחות והכורמים במושבה הבינו כי עבודה משותפת תעלה את ההכנסות ותפחית את כפל ההוצאות לשווק, לתפעול ולגידול הענבים בכרמים, אי לכך התאחדו מחדש ליקב משותף.
תכנון ובניית היקב
תכנונו של יקב המושבה שרונה ששטחו היה רב ,נמסר לידיו של האדריכל הטמפלרי הנודע תיאודור זנדל ,בשנת 1891 שהתגורר באותה העת ,במושבה הטמפלרית הירושלמית (המושבה הגרמנית בירושלים), קישור בית תיאודור זנדל במושבת יפו .
מבנה היקב שהחל לפעול בשנת 1893 ,תוכנן כמבנה מאורך עם מרתף אחסנה ,המבנה נבנה מבלוקי כורכר ומעל למבנה התנוסס גג רעפים שבו ניצבו שני גמלונים ומתקנים להעלאת סחורה לאיכסון, מספר חלונות עגולים נתנו אפשרות לחדירת קרני שמש לאור.
היקב השתרעה על שטח גדול ,מתחת למבנה הראשי המרכזי נחצב מרתף היישון שקירותיו כוסו בטייח ,לאחר שהסתיימה בנייתו הוכנסו לתוכו מאות חביות עץ לאחסנת היין, חביות אלו הכילו מעל חמישים אלף ליטר, למבנה הראשי הוצמדו שני מבנים נוספים גבוהים ששימשו לאחסנת המכשור ששימש ליצור היין הכנסתו לבקבוקים וביקוק.
משטח קדמי של בטון נוצק לפני חזית המבנה ומצדדיו ,עגלות הענבים שנבצרו הגיעו לפתח ונפרקו לצורך עיבודם ליין בקומת הממסד, בקיר נפתח פתח מדרוני שדרכו גלגלו את החביות בעץ הגדולות המוגמרות ליישון ואכסון שיוצרו בחלק באולם קומת הממסד, או גלגלו אותם בדרכם החוצה לניקיון לאחר השימוש.
כיוון ששטחו של היקב היה גדול ,נבנה מעברו השני של הכביש מפעל לייצור בקבוקי היין, ובו שכנו גם משרדי היקב, על מנת להקל על המעבר בחורף בין היקב ומשרדיו נחפרה מנהרה מחברת שאורכה מעל לחמישים מטר בין המבנים.
מנהרה נוספת שימשה כמרתף מווסת מזג אוויר לשימור חביות בתהליך התססת היין, בסופה של התעלה, ניצב עמוד ששימש לסיבוב הפרדות בחזרה לאחר שהניחו במקום את החביות באחסנה.
מנהרות נוספות חיברו את בית המזקקה ואגפים אחרים של היקב, בסיום אחת המנהרות נתגלתה אחרי פינוי מחלקות סודיות של המוסד, נתגלתה כספת גדולה, לצורך פתיחתה הוזמנו מומחי פריצה וגילו לאחר שנפתחה דלתה של הכספת שולחן רעוע שהתמוטט רק מהרעש של פתיחת הכספת.
מנהרה נוספת נתגלתה בשנת 2009 ,מאחורי קיר שחסם את הכניסה מנהרה שהחלה במרתף היקב והסתיימה בבאר מים, דרך המנהרה הזאת הוליכו את המים מהבאר ששימשו לתהליך ייצור היין, השאיבה עצמה בוצעה באמצעות מתקן שאיבה אנטיליה ,שהופעלה בתחילה בידי בעלי חיים ,ובהמשך חובר למתקן מנוע קורסין ,שביצע את שאיבת המים, המנהרה שימשה בהמשך ,לאכסון הספרים של בית ההוצאה לאור של משרד הביטחון בטרם נאטמה.
ליד פתח מנהרת המים ,היה חדר גדול ללא פתחים שקירותיו חופו באריחי זכוכית ,בתוך הקירות היו פתחי צינורות מים וגז ששימשו בהכנת משקאות אלכוהוליים ,או המקום שבו יוצרו הבקבוקים ליין.
מבנה המזקקה שנבנה גם כן במתחם, שימש ליצירת משקאות אלכוהוליים ששוקו באירופה אך לאחר תקופה קצרה הופסק יצור זה ומרתף המזקקה הושכר בשנים 1924-31 , מרדכי שמעון טפרברג ולמשפחת צבי סגל ,שפתחו במקום בית חרושת לספירט שהפיק מתאנים ותמרים שאותם רכש מתושבים ערביים, שנקרא בית החרושת לספירט שרונה.
בשנים 1929-31 נסגרה המזקקה ,שנשכרה בידי משפחות סגל וטפרברג שנקראה פלסטיין ספירט פקטורי – בית החרושת לספירט שרונה ,על פי האגדות סיבה ראשונה נבעה, שבשנת 1929 החלו מאורעות הדמים של הערבים כנגד היהודים, כתוצאה מכך חומרי הגלם ליצור הספירט שנקנו מערבים נבלמו ולא הגיעו למפעל .
אך הסיבה העיקרית לסגירת המזקקה בניהול היהודי , למרות שבשנת 1931 עדיין פורסם שמו של בית החרושת בית החרושת לספירט שרונה,ברשימת התעשייה הארץ ישראלית ,בין השותפים היו סכסוכים כספיים , על רקע המצב הכלכלי הגרוע ומכירות מועטות .
משפחת סגל עזבה בחוסר כול ואבדה את כספה הרב שהביאה וציוד המזקקה היקר שהובא על ידם מווילנה נמכר בפרוטות וכך תמה תקופת המזקקה, ביום שבו עזבו בני משפחת סגל את היקב בשרונה, מרוששים ונטולי כל, הידרדרו כמעט עד לפת לחם.
סוף עונת פריחת ענף יצור היין במושבה שרונה
פריחת ענף היין והכרמים הגדולים במושבה שרונה, הגיע למשבר בסביבות שנת 1910,עקב המחיר הנמוך ששולם להם והצפת השוק בכרמי יין, כיוון שיחידת המשק הפרטית הטמפלרית התבססה רק על האיכר עצמו ,ולא כמו במושבות היהודיות ,תחת כנפי תומך (יק"א) .
המשק הטמפלרי נוהל על פסים כלכליים נטו , לכן עשו הטמפלרים חושבים ,חישבו את הרווח לעומת הפסד, וחקלאים רבים במושבה עקרו כרמים מניבים ועברו לטעת פרדסי הדרים במקומם, לשווקם הוקם מערך של משלוח תפוזים בעיר יפו שקיבלו את המותג תפוזי יפו ,חלק מהכרמים המניבים שנעקרו, הוחלפו בשטחי ענף הירקות, שבהם שתלו הטמפלרים ירקות ,שבעבורם קיבלו כסף רב יותר.
עקב המשבר הכלכלי של ענף כרמי היין, בסביבות שנת 1910,כתוצאה מהצפת השוק ביין מהכרמים הרבים שנטעו בארץ ישראל,שולם לאיכרים הטמפלרים במושבה תמורת יבולם מחיר נמוך שמבחינתם הוא לא היה כלכלי ורווחי מספיק בעבורם.
לכן החליטו חקלאים רבים במושבה שרונה לחסל את חלקו הגדול של ענף היין, חקלאים אלו כרתו את הגפנים ועברו לנטוע פרדסי הדרים במקומם,על מנת לשווקם הוקם מערך טמפלרי למיון ואכסון התפוזים והלימונים בפרדסים בטרם נשלחו לשווק דרך נמל העיר יפו ,תפוזים אלו קיבלו את המותג תפוזי ג'אפה – יפו .
מפעל שיקום אווירוני האוסטר
כאשר נעזב היקב הטמפלרי בשנת 1939 וחדל לפעול נותר המקום בשיממונו תחת שליטה של המנדט הבריטי שתחם את המושבה שרונה והפך אותה למתקן צבאי ,עד ינואר 1948 שאז הגיעו למקום אנשי ההגנה וטכנאי מטוסים יהודיים שהחליטו שיקב המושבה שרונה ייהפך למוסך תת קרקעי לשיקום ושיפוץ מטוסים באין רואה או מפריע.
באותה תקופה בחלק ממדינת ישראל עדיין ישבו כוחות צבא בריטי גודלו של מרתף היקב ותעלות שנחפרו בו בעבר להעברת אנשים וסחורה יצרו את האפשרות להקים יש מאין מתחת לחוטמם של הבריטים שהיו בסביבה.
לשטחה של הקריה בשרונה נכנסו אנשי ההגנה בדצמבר 1947 ממש בתחילת ינואר 1948 נרכשו כעשרים גרוטאות מטוסים מסוג אוסטר אנו מכנים אותם פרימוסים מבסיס חיל האוויר הבריטי בתל נוף (עקיר) .
מתוך עשרים הגרוטאות הצליחו להרכיב צוות שמנה עשרה אנשים בראשו של הטכנאי שבתאי כץ ,בסודיות גמורה שמונה עשר מטוסים, למרות הרכישה יצאו מספר אנשים לממגורות הזבל שליד מחנות חיל האוויר הבריטי נברו בהררי האשפה וחילצו חלקי חילוף לצורך השלמת חלפים למטוסים שהורכבו.
גרוטאות המטוסים הובאו בשתי סיבובים בלילות של 21-22 בינואר 1948 ,את הגרוטאות העבירו בתובלת משאיות בדרכים מסוכנות ליד כפרים ערביים ,בדרכי עפר מבעד לפרדסים עד שהגיעו ליקב, שם שלשלו את חלקי המטוסים דרך החלון שממנו ירד כבש משופע שעליו הכניסו הטמפלרים את חביות היין .
צוות משפצי המטוסים שמנה כעשרה עובדים ,הקים סדנה מאפס, בפינות שונות במרתף היקב ,הופעלו : עמדת תפירת בד הכנפיים, שולחן לשיקום מנועי המטוסים, עמדות צביעה, פרוק ושיקום חלקים שנפגעו, צמיגים ועוד ולבסוף תחת מעטה הסודיות נולד חיל האוויר הישראלי בארץ ישראל.
על המטוסים הוטבעו מספרים ,רובם מספר חופף לכמה מטוסים ,על מנת להסדיר את רישיונות הטיס למטוסים במשרדים הבריטיים ובעיקר למנוע מהם לדעת כמה מטוסים יוצרו מהגרוטאות, מטוסים אלו הועברו בהסתר לאחר שיפוצם בחלקים למקומות שנקבע להצבתם שם הורכבו סופית ,ערכו טיסת כשרות ונכנסו לפעילות מבצעית בחיתולי חיל האוויר הישראלי.
שיפוץ מטוסים אלו לא הייתה המילה האחרונה בפעילות היקב במתכונתו החדשה ,בפעולות שנורר משדה התעופה בעין שמר נלקחו שני גרוטאות של מטוסי ספיטפייר ,שחובלו על ידי הבריטים בחפצים כבדים .
גרוטאות אלו הועברו לחצר היקב ,ומחלקיהם של שני המטוסים הורכב מטוס ספיטפייר אחד שהווה את מטוס הקרב הראשון, עוד שופצו במנהרות ובמרתף מטוסים קלים תוצרת ארצות הברית ,פולין ומקסיקו ממש מפעל ליצור יש מאין.
לאחר פתיחת שדות התעופה של חיל התעופה הארץ ישראלי לאחר עזיבת הבריטים ,הוצאה הסדנה מתוך המרתף והמנהרות והועברו למבני קבע בשדות התעופה , למרתף שנתפנה עבר בית הדפוס של העיתונות הצבאית והדפסות של חומר ממשלתי, כולל שטרות ומטבעות חדשים למדינה שהוקמה .
למעשה בית הדפוס הוקם ,בבית הדפוס הטמפלרי של משפחת קופר שהיו בעליו של בית הדפוס רקורד ,שפעל במבנה היקב בשנות השלושים לאחר גרוש המשפחה , נכנסו לבית הדפוס מחלקת הדפוס הממשלתי, במרתפו של המבנה החלה לפעול המטבעה הלאומית, בכספת שהייתה במרתף המבנה השתמשו אנשי האוצר לשמור את שטרות הכסף והאגרות הממשלתיות שהונפקו לשימוש אזרחי המדינה.
נאות קדומים שני בארות פעילות ובורות נשברים
כיום בנאות קדומים שני בארות פעילות.
1 נאות קדומים בור המים עם הסולם , כיום משנת 2025 נאסרה הירידה בסולם לעומק הבאר.
2 נאות קדומים בריכת שלמה
3 בריכת התמרים באר אנטיליה
4 נאות קדומים בריכת האתרוגים
5 נאות קדומים בריכת הערבות
6 נאות קדומים בריכת השקמים
7 נאות קדומים מעיין הכלולות
8 בורות המים המשוחזרים : בור החורש, בור רבקה, בור דבורה, בור הארי ,בור האנטיליה.
כפר מנחם יער חרובית
כניסה חופשית , בפניה ליער מוצבת מיצפור קק"ל צבועה בירוק וכחול בשתי הכניסות.
איך להגיע לנוסעים מכוון ירושלים והשפלה, יעלו על כביש בית שמש לכוון בית גוברין, בפניה ימינה בצומת עזקה לאחר הישוב זכריה, ימשיכו כחמישה קילומטרים ,בין סימן הקילומטר 7-8 ,כשני קילומטר, אחרי מושב גפן מחפשים את הפניה לתחנת הכח. נבחין בשלט הממוקם בצד שמאל, השלט של הקק"ל לפני הישוב כפר מנחם ,השלט מנחה לכוון יער חרובית.
לנוסעים מהדרום הכניסה מצומת ראם – מסמיה, במרחק קצר מהצומת יפנו ימינה ברמזור , לכוון כפר מנחם, על כביש 383 נוסעים כשני קילומטרים ,אחרי קיבוץ כפר מנחם מחפשים פניה ימינה לתחנת הכח צפית , פונים ומיד מחפשים את החניה מצד שמאל ,כאשר החניון הראשון הוא פארק הלוחם ובו מתקנים רבים ושבילי טיול שאפשר לעבור בהם עם כיסא גלגלים.
ביער חרובית מספר חניונים : חניון פארק הלוחם הכולל ברזיות ,שירותים, מתקנים המותאמים לנכים כולל מתקני הספורט, בחלקת אורן ירושלים, הוכשרו כ-50 פינות פיקניק משפחתיות, המאפשרות חניית רכב צמודה לשולחן הפיקניק, חניון אבירם ברכה, מצפה דוד קרון קרון, איש כפר מנחם, היה בין השופטים של טוביאנסקי ועד יום מותו טען שהוצאתו של טוביאנסקי למוות הייתה מוצדקת.
חניון יהדות בולגריה עם האנדרטה למלך בולגריה שבשואה הציל את יהודי בולגריה אבל הפקיר את יהודי מקדוניה. שביל בטבע סלול שאורכו קילומטר, השביל מאפשר מעבר עגלות נכים וילדים לסבוב ביער.
השביל חולף בין מתקני חקלאות עתיקה, מערות, גתות, ,ליד שרידי גת עתיקה, מערה קרסטית, מדרגות ישנות ובורות מים קדומים בסיוע אטרקציות המשתמשות באפקטים פיסיקליים וקוליים ואופטיים, להעצמת חווית ,המשולבים ב 6 פסלים דמויי מסכות פרצוף, אותם פיסלה האומנית והפסלת ציפורה גנדלר.
יער חרובית הוא יער שעיקרו נטוע עצי אורן, ברוש איקליפטוסים וחרובים, ביער שרידי חורבת שימרה, חורבת דומדומית, אשר בה נמצאות מערות פעמון, שרידי מתקנים חקלאים עתיקים, שרידי גתות.
בחלק הצפוני של היער ממוקם תל צופית ,אשר ההיסטוריונים חושבים שזאת העיר גת העתיקה, בשנת 2008 הוכשרו שבילי הליכה לעליה, נחסמה הדרך למכוניות, על התל נערכות חפירות ארכאולוגיות משנת 1966,אשר חשפו ממצאים מתקופת הברזל והלאה, שרידי מבצר צלבני בשם בלאנש גארד , שפרושו הלבן או הבוהק, אשר היה אחד ממצדיות אשר נבנו להגנה המבצר נכבש בתקופה המוסלמית ונהרס .
שרידי ארבעת מגדלים נמצאים בתל, מערכות להובלת מים למרגלות תל צפית. באתר בריכות לאיגום מים, תעלות הולכת מים מערוץ הנחל, באר אנטיליה להשקיית הצאן את, מעינות יפים עם בריכות בצל האקליפטוסים שאפשר לטבול בהן, את התל מסמנת תחנת הכח ליצור חשמל צפית.
אטרקציות ביער נוספות :הזולה של השומרים, מול סלע הקפיצות, באזור הזולה מתחת לגל האבנים ,שמתחתיו קבור ארגז עם ערכת קפה, לידו מעגל אבנים, לממגורת הקפה, ליהנות לנקות ולהחביא מחדש.
סלע הקפיצות ,מדף סלע הממוקם על השביל המוליך דרומה ממצפור יהונתן ,אשר גובהו משתנה בין 10 סנטימטר ל 90 סנטימטרים המשמש לרוכבי האופנים לקפוץ או לטפס עליו, מצפה יונתן , על שם יונתן טופז שנהרג בהתרסקות מטוס בפיליפינים.
חורבת בורגתה – בורג אל עתות
חורבת בורגתה ,הינה מצודה עם מגדל צלבני, ליד היישוב בורגתה שבשרון .
שמה הנוסף של החרבה : בורג אל עתות , בורג אל אחמר והמגדל האדום ,זהו תל קדום ששמו הערבי מפורש למבצר המבוקע ,ולידו שרידי מבצר מהתקופה הצלבנית
בעברו של היישוב שגידל סביבו כרמי ענבים, והמגדל שנבנה במאה ה 12,שימש להגנת האזור על דרך הים , המגדל נהרס בתקופה ממלוכיית ,ונותר ממנו קיר אבנים, ליד המגדל נותרו שרידי בריכת אגירה .
חורבת דרדר – חירבת אל מדחדרה
שרידי החירבה ממוקמים ליד הישוב צור נתן , במקום שרידי התיישבות מהתקופות :הרומאית, הביזנטית, הצלבנית וממלוכיית ליד החירבה יש שרידי מבצר ,ממזרח לו ביובל נחל אלכסנדר נמצאות נביעות עין אל מדחדרה .
בין החורבות ניתן לראות בארות מים שקירותיהן טויחו, גתות ,מקבץ נביעות שקבלה את השם עין אל מדחדרה , מעיינות הנובעים בתוך בורות שנחצבו בסלע במורד נחל דרדר, ממזרח למצודה ,בור דרדר השלישי, בור דרדר השני , והמעיין העליון , שעומקם בין 3-5 מטרים, המפוזרים בנתיב הנחל.
בנוסף בור מים מרכזי שאליו הוליכו את מימי הגשמים, מערכת תעלות מים להשקיית הגידולים החקלאיים, שקתות להגמעת בעלי חיים, חלק מהמים נשאבו בעזרת מערכת השאיבה אנטיליה.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.