תיאור המוצר

האח מיכל נחשב כפי שאנו קוראים בעל קוצים בישבנו ולכן נע ונד בחיפושיו להגשים את חלומותיו להתעשר, ברעיונות של יזמות ונסיעותיו ברחבי העולם לחיפוש שותפים לרעיונותיו למזלו אשת חיקו גייטל היה בנויה מאבן צור והיא שהחזיקה את בייתו בעת שהיה במסעותיו ואף דאגה שבנייה ילמדו במוסדות להשכלה גבוהה .

למעשה זמן קצר לאחר עלייתם לארץ בשנת 1901 ,עקב קשיי פרנסה ירדו שלושת האחים שטיינברג לדרום אפריקה בשנת 1903 ולאחר שאספו כסף חזרו לישראל ורכשו במוצא את חלקתם.

שלמה הבכור וירחמיאל עבדו וניהלו את היקב,עד אשר נהרג שלמה בתאונת עבודה ביקב אחיו מיכל שעבד בכרם לעזרת אחיו ירחמיאל , נחשף לאדמת החוור שמימנה מיצרים כלי חרס ופיתח רעיון זה לאפשרות לייצור מפעל לבלוקים ורעפים במוצא.

המצב הקשה בעת מלחמת העולם הראשונה הובילה את משפחת מיכל לרדת למצרים ,הוא פתח חנות למזון ומשקאות לחיילי הצבא הבריטי בדך של איסמאליה לקהיר ,אך לאחר מכן חזר למוצא ונשאר בה עד לסוף חיו.

ביתו של ירחמיאל נבנה בקרבה לבית האדום או בית החרושת לרעפים,הבית שימש למגורים,ליקב,חדר אחד נהפך לבית כנסת לאחר שבית הכנסת בבית ילין נסגר,בעת פרעות 1929 סרב לפנות את ביתו והתגונן בעזרת רובה שהיה ברשותו, הוא סרב גם לפנות את ביתו בעת מלחמת השחרור.

תעשיית הרעפים והבלוקים
אזור מוצא היה ידוע מימים ימימה כמקום שקדרים ישבו בו ויצרו כלי חרס מאדמת החוור באזור, אפילו לגיונות הצבא הרומי השתמשו באדמת החוור ליצור רעפים וצינורות מים מפעלם התגלה בשנים האחרונות באזור בנייני האומה בירושלים ,שכבות החוור היו באזור צומת הראל והלאה ברכסים הקרובים.

מיכל יחיאל ושותפו למיזם דוד ילין מחליטים להקים מפעל לבלוקים ורעפים בשנת 1880 , דוד הביא את הכסף מביתו ואילו פינס, הביא את הכסף ממכירת רכוש בגולה של בעלה לעתיד של ביתו שנישאה .

הכספים שנאספו שימשו להקמת המפעל בחצרו של ילין , החתן נשלח ללמוד יצור רעפים בצרפת, בחזרתו נערכים ניסיונות ליצור רעפים אך בבית החרושת לא הצליחו לפצח את סוד מניעת שבירת הרעפים בתהליך הייבוש , תוצאה מאכזבת זאת סגרה את המפעל בשנת 1882.

בשנת 1905 החל היזם מיכל שטיינברג בעת עבודתו בכרם המשפחתי במוצא ,כי רעיון יצור הרעפים והבלוקים ומכירתם למפעל ההתיישבות הציוני הוא רעיון טוב, את מפעלו החדש בסמיכות לביתו במוצא תחתית החל לבנות כאשר חומרי הבנייה היו יצור עצמאי של הבלוקים והרעפים בצבע אדום,רק בשנת 1923 לאחר כעשרים שנה לקח לו להגשים את חלומו במלואו ליצירת מפעל רווחי ומשגשג ליד בייתו כולל ארובת המפעל שהיוותה את סמלה המסחרי של מוצא.

בתקופת הבנייה והגשמת החלום, ערך מיכל שטיינברג  מסעות התרמה חלקם לתקופות ארוכות בחיפוש  שותפים ליוזמתו  .

כאשר בתחילה מקים מיכל שטיינברג מפעל בחצר ביתו , ומתחיל יש מאין בעבודה ידנית ליצור רעפים ,מהר מאוד הוא נזקק לכסף להגשים את חזונו, ולימוד הנושא בצורה מקצועית, לאחר גיוס כספים מוקם המפעל תוך שימוש בסחורה שייצר והמפעל יצא לדרך בשנת 1923 זה הנקרא בשמנו הבית האדום על שם צבעה של תוצרת המפעל, עדיין עם קשיי יצור .

מהרה מגיע המפעל ליצור של למעלה משלושים אלף רעפים ובלוקים במפעל,תוצרתו מוחתמת בכתובת המציינת את שמו.
בשנות החמישים שכר את המקום טוביה בראון, חידש את הציוד והמשיך להפעילו עוד מספר שנים ,בערך עד מלחמת ששת הימים ובזה תם סיפורו של מפעל הבלוקים והרעפים.

החקלאות היהודית במוצא כללה :
מטעי עצי פרי : מישמש ,שזיפים,אגסים, תפוחים , פירות אלו בתחילה יובשו ונמכרו כפירות יבשים, לאחר מכן,  התפתחה תעשיית שימורי הפירות,  בתחילה בצנצנות ולאחר מכן בפחיות שימורים, במיוחד פיתח את יצור שימורי הפירות ומכירתם  שמואל ברוזה,בשימורי הפירות היו : משמשים, שזיפים, ענבים ,תפוחים,אגסים .

כרמי עצי זית   אשר  הזיתים שימשו ליצור שמן וזיתים כבושים , בתחילה מזיתי מוצא יוצר השמן בשיתוף מנזר השתקנים ,עד אשר הוקם בית בד במוצא בנוסף לבית הבד בבית של האחים ניקולס – כיום בית משפחת קופר , לאחר תקופת מה ברוזה רכש את המתקן מידי האחים ניקולס ובית הבד החל לעבוד בחצרה של משפחת ברוזה .

כרמי ענבים ליצור היין , כרמים אלו כללו לאורך השנים כעשרים אלף גפנים ושימשו להכנת יין בידי שלושת היקבים שפעלו במוצא ולמכירת תוצרתם ברחבי ירושלים וישראל.

חלקות גידולי ירקות , הירקות שגודלו בחלקות אלו שימשו הן לתצרוכת עצמית והן למכירה בשווקי ירושלים .
רפתות לחלב וגבינות , לאחר החליבה יתרת החלב שנצרכה בידי המשפחה הועברה לירושלים ,לכל  חלבן היו הרחובות שבהם היה לו מעיין זיכיון לקו חלוקת החלב כיוון שלא היה נהוג או לא הייתה האפשרות לפסטר את החלב , הוא מולא בכדים והוכנס למרתף או לבור המים, ששימש כמקרר ,בתחילה הועבר החלב על גבי חמורים ,לאחר מכן בעגלות רתומות לבעלי חיים , כאשר הגיעו הרכבים המוטוריים רכש ברוזה טנדר שהיה לו מסלול לחלב,לאחר מכן הועבר החלב באוטובוס שעלה לירושלים .

בימי שבת ובחגים נחלבו הפרות ,אך החלב אוכסן עד מוצאי שבת , ומחלב זה הכינו גבינה , שמנת ולבן במחבצות ידניות, הרפת של משפחת כהן חוסלה בשנת 1930 , רפת אחת של משפחת יהודה רוזאני החלה להתקיים כאשר רכש רוזאני את נחלת משפחת מקלף לאחר הטבח בשנת 1929, את החלקה ששופצה בידי חברת עזרה ,חברת בת של חובבי ציון, את המתחם אכלס בשנת 1930, כאשר  את עדר הפרות הביאה ממשקו בעמק יזרעאל ,רפת זאת פעלה עד שנת 1993 בעזרת בניו ונכדיו .

דירי עזים לחלב וגבינות  בעיקר בתקופות שקדמו לרפתות לתצרוכת אישית בעיקר.
גידולי דגנים לקמח ואפיית לחם , גידולים אלו גודלו בעיקר לתצרוכת אישית .
כוורות לדבורים הגיעו בתקופה מאוחרת יותר , במכוורת אחת של משפחת לינדר , הדבורים עזרו בהפריית פרחי עצי הפרי והדבורים סיפקו דבש.

לולים לתרנגולות , בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה בכול משק הסתובבו תרנגולות בחצר וסיפקו חלב ובשר לצרכי המשפחות,בתקופה שקדמה למלחמת השחרור החל ענף התרנגולות בשלבו המודרני של גידול תרנגולות במבנים ובמתקנים שנקראו סוללות , מן הסיבות שהמצב הביטחוני לא אפשר עיבוד החלקות החקלאיות והפרנסה התבססה על ענפים שגודלו במתחמי הבתים.

ספור כרמי הכרמים והיקבים בתקופה היהודית במוצא
בתקופת ההתיישבות הראשונה והשנייה במוצא תחתית של יהודים שיצאו מהחומות ורכשו חלקות מידי תושביה הערביים של מוצא , נטעו בחלקות היהודיות קרוב לשלושים אלף גפנים בשלב הראשון כארבעת אלפים גפנים נטע דוד ילין, משפחות כץ וברוזה כששת אלפים גפנים בשלב הראשון ולאחר מכן למשפחת ברוזה היו כחמשת אלפים גפנים ואף עשרת אלפים גפנים ,למשפחת כהן היו גם כחמשת אלפים גפנים , למשפחת שטיינברג היה גם כרם גדול.

בסביבות שנות העשרים של המאה התשע עשר נטעו ועיבדו כעשר משפחות כרמים רבים, חלקם של הכרמים ניטע במרומי הכפר קולוניה מעט לכיוון צומת הראל, 2000 גפנים של משפחת גודעי התימנית, שנשרפו בעת המאורעות בשנת 1929, וכרמה של משפחת כהן בן החמשת אלפים גפנים שהניבו ענבים טובים  ,ובעת המאורעות , לא עובד הכרם  וחלקם הגדול של הגפנים ירדו לטמיון.

לקראת שנות השלושים מנתה חלקתו של ברוזה קרוב לעשרת אלפים גפנים מסוגים שונים, בעת ההיא פעלו במוצא שלושה יקבי יין שנים מהם גדולים וזה של משפחת כהן הקטן מביניהם, שני הגדולים עבדו לאורך כול השנים בתפוקה גדולה מסחרית בעיקר ביצור יין אדום.