תיאור המוצר

אנשי שכונת משכנות שאננים והן אנשי שכונת ימין משה סבלו לאורך השנים מהתנכלות של תושבים ערביים , משוד מביזה וממאורעות , ירי צלפים מחומות העיר העתיקה בימי ממשל ירדן, עוד בתחילת ההתיישבות במשכנות שאננים, שכרו מובילי המים וטוחני קמח הערביים,  בעלי אוב על מנת שיקללו את טחנת הרוח, על מנת שהרוח תידום ובורות המים שיתייבשו ממחסור בגשם, תקוותם לא התגשמה .
בתהליך הקמת המדינה בעת הקרבות בירושלים בשנת 1948 ,היוותה השכונה חיץ הגנתי בין חומות העיר העתיקה לבין השכונות החדשות מחוץ לחומה,כיוון שבתי שכונת ימין משה היו במדרון אל מול החומות הם ניצבו במצב טופוגרפי נחות להגנת השכונה והתושבים יש להוסיף על כך שהשכונה הייתה מוקפת בשכונות ערביות .
מצב טופוגרפי נחות זה הביא את ראשי ההגנה והמחתרות עוד בשנת 1947 לשלוח כיתת מגן לשכונה שחלקם היו תלמידי בתי ספר, בתחילת פבואר 1948 החלה התקפה של כוחות ערביים על מבנה שכיום משמש את בית הקונפדרציה ,אז בשמו בית עבדאללה הערבי שבנה אותו בתפר בין המרכז המסחרי של ממילא למרומי גבעת ימין משה.
פעילות נוספת של ירי צלפים ומקלעים בוצע כנגד השכונה בעת שבתאריך 10,2,1948 פוצצו אנשי הלחי את הבית הקיצוני במרכז המסחרי בית טאונוס בממילא ,ששימש את מפקדת הכנופיות הערביות באזור,בפעולה זאת מוטטו אנשי הלחי שני אגפים מהמבנה ,יתרת חומרי הנפץ בארבעה שקים לא הופעלה משום מה.
אנשי הכנופיות והלגיון שניצבו על חומות העיר העתיקה , ומהר ציון ,שער יפו וחיילים בריטיים מכוון מלון המלך דוד ,פתחו בירי צלפים ומקלעים לעבר התוקפים ששנים מהם נפגעו בהמשך הוסטה האש של הערבים לכוון שכונת ימין משה ושלושה תושבים כולל ילדה צעירה נפגעו מהירי.
בתאריך 22.2.1948 פוצצו לוחמי לחי, את ביתו של ענבואתי בקטמון הישנה , לאחר שפוצץ המבנה ,ושער יפו לכוון שכונת ימין משה , למזלם של התושבים והמגנים לא נפגע איש בתקרית ירי זאת.
בהתקפתם זאת ,הביאו התוקפים הערביים חביות מלאות בחומר נפץ ,על מנת לפוצץ את בתי היהודים ,אברהם קירשנבאום יליד השכונה, עלה על גג אחד הבתים ובעזרת מקלע פגע בחלק מהתוקפים, לעזרת התוקפים החלו חיילים בריטים שניצבו במלון המלך דוד הסמוך לירות על המגנים בירי זה נפצע אברהם מיכאל קירשנבוים שניצב על הגג והיה חשוף , הוא נפגע ולאחר מכן בהמשך הלחימה כאשר שכב על אלונקה בדרכו לבית החולים ,נפגע שוב אנושות ונפטר לאחר יומיים שאושפז בבית החולים רוטשילד – הדסה ברחוב הנביאים.
במהלך הקרבות הללו כבשו הכוחות הבריטיים את בית עבדאללה והחלו יורים לכוון בתי תושבי ימין משה ,כתוצאה מכך החלה נטישת תושבים מהשכונה וחלקם הגיעו לגור בבתים נטושים בשכונת רוממה וליפתא הערבית , כאשר הוכרזה המדינה במאי 1948 נטשו שאר תושבי שכונת ימין משה את השכונה וההיא נותרה שוממה ,אומנם בהסכמי שביתת הנשק היא שויכה לירושלים היהודית.
בעיתון הד המזרח מיוני 1949 נכתב על הקרב בפורעים הערבים שניסו לכבוש את השכונה על גבורת מגניה ובראשם אברהם קירשנבוים ,ספור נוסף היה שבסופם של הקרבות הציבו הערבים מכונית תופת בכביש מעל ברכת הסולטאן מתחת לחלק האשכנזי ועשרה בתים נהרסו לחלוטין ואחרים נפגעו.
כאשר נטשו התושבים את השכונה בשנת 1948 בצו פינוי של שלטונות ירושלים, עקב הקרבות במלחמת השחרור , כמאתיים בתי האב שפונו מנו מעל לאלף שלוש מאות תושבים, התושבים פונו למשך חודש וחצי לבית הספר אליאנס ומחצית התגוררו בבית האבות הספרדי ברחוב יפו.
לאחר מכן הועברו התושבים לבתים נטושים בשכונת ליפתא , בתים דולפים,שכונה ללא תשתיות תברואתיים ללא כבישים ,בתים ללא חדרי שימוש ובעיקר מים שנאספו בימי הגשמים והציפו את הרחובות .
צרה נוספת למתיישבים בליפתא ,הגיעה מהתנהלותו של מוכתר התושבים מטעם הממשל העירוני בירושלים , אשר שלשל לכיסו כספים שדרש מאנשי שכונת ימין משה , כתנאי לקבלת דירות גדולות ומרווחות בליפתא,שהיו מיועדות למשפחות בעלות מספר נפשות רב, כאשר לא שולמו לו השלמונים שדרש,הוקצו למשפחות הללו חדר במבנה למגורים.
אנשי השכונה התלוננו בפני פקידי משרד נזקי המלחמה , כאשר החלו לחקור ,נתברר כי במסגרת תפקידו לקבלת תלושי המזון לחלוקה ,הוסיף שמות נוספים של תושבים דמיוניים וקבל בעבורם תלושי מזון, כמובן שהוא נעצר והודה במעשיו .
חלק גדול מהמפונים דרשו לחזור לשכונת ימין משה ואף ארגנו הפגנות בשנת 1948 אל מול משרדי ועד הקהילה ,גם משום רצונם לחזור לשכונה והן מן הסיבה שנפלו בין הכיסאות בחלוקת תלושי המזון בירושלים על פי אזורי החלוקה.
אך הבעיה הגדולה לשכונה בקום המדינה, הייתה ההרס והעזובה והכסף הרב שנדרש לשקמה ולא היה בידי התושבים שממילא נמנו על עניי העיר, תושבי השכונה התרפקו על הזיכרונות , כי בשכונתם הישנה היו להם בית ספר לבנים ובית ספר לבנות,מרפאת הדסה והרופא דר א. פרץ, מקוואות,בתי כנסת ואפילו בתי מדרש ,כמו כן זכרו את גן גוגנהיימר ליד תחנת הרוח ,שהיה היחידי והראשון מחוץ לחומות.
למעשה בחודש מאי 1949 ניתנה רשות לתושבים לחזור לשכונת ימין משה ,רשות זאת ניתנה לתושבים משלטונות ניהול העיר בידי דר ברגמן,אך הנזקים הרבים מפגזי התותחים,המרגמות ומכונית התופת שבפיצוצה הוחרבו בתים רבים בשכונה , התווספו לזאת מעשי ביזה של תושבי משכונות סמוכות שעקרו דלתות ,ברזים וכדומה מהבתים הנטושים , ובהעדר כסף ממשלתי לשיקום בתי השכונה ,היה אישור זה ללעג לרש.
בפועל הבתים שהיו סמוכים למלון המלך דוד בחלק הגבוה ,בשורות הראשונות של השכונה
נותרו חלקם כלפי חוץ שלמים אך חסרו גגות וזכוכיות בחלונות, הבתים שניצבו מול חומות העיר העתיקה ,במיוחד בשורות התחתונות נהרסו ברובם, ואפילו בבתים שנפגעו בחלקם נותרו חלקי קירות בלבד.
כאשר החלה העלייה של יהודים מרחבי אירופה לישראל ,שוכנו בשרידי השכונה בשנת 1949 ,עולים יהודיים אשר הגיעו מתורכיה ,הבתים היו מוזנחים ,פגועים מהלחימה ,בעלי קירות וגגות שבורים ,למרות זאת החלו העולים לשקם את בתיהם אל מול הטרדות ירי של הלגיונרים מעל חומות העיר העתיקה.