התחבר
פחים של העשרים ליטר ,הגיעו לארץ ישראל במאה הקודמת והכילו מוצרים שונים כמו זיתים ,שמן , גבינות ,חמוצים ועוד אך בעיקר נפט וקורסול מהעיר בקו בגרוזיניה , לאחר סיום תפקידו של הפח , היה נמסר או נמכר לתושבי העיר, מחיר הפחים שהכילו נפט או קורסין , היה נמוך משום שריחם נשאר על הדפנות לזמן ארוך, לעומת הפחים האחרים , חלקם של הפחים בירושלים הגיעו מסוחרי שוק מחנה יהודה .
מספר תפקידים חדשים ניתנו לפחים אלו ,ולאחר שבוצעו בהם שינויים ושיפורים למטרתם החדשה, הפחים נשטפו כראוי במים וסבון ,בטרם הפכו לשימוש הנרחב בהכנתם למכלים למים, פחים אלו נקראו קוטיס ,הסיבה העיקרית הייתה משקלם הקטן יחסית לג'רות מהחמר לאכסון והבאת מים לבתים.
הפיכת הפחים למכלי מים ,הייתה בגזירת החלק העליון ,קשירת חבל בין שתי דפנות על מנת שישמש כידית נשיאה לפחים מבורות המים או ממכליות המים שעברו בשכונות, זכורים המראות של בריחת התושבים טרם מלחמת השחרור ולאחריה לתור החלוקה לחלוקת המים למחסה ,בעקבות הפגזות למחבוא ושיבתם לאחר ההפגזות, פחים אלו שימשו לאכסון מים במטבחים, כול משפחה דאגה לסמן את פחיהם בסימון משלהם,
ארבע פחים כאלו גם נקשרו לגבו של חמור מוכר המים הערבי שהיה מביא את מרכולתו מהמעיינות בסביבה , אלא שלמגינת רוחו טלטולי הדרך ,גרמו לטפטוף מים ולאובדנם מהפחים שהיו פתוחים מלמעלה.
פחים אלו גם הועמסו על כתפי מוכרי המים הערבים ,שצעקו אסקה או אווה מיו ,בעת שעברו בשכונות על למכור את האוצר, בעת שאיבת המים לחלוקה מבורות המים , נקבע חלוקה על פי מפתח מספר הנפשות בבית, לאחר התייבשות בורות המים ניתן היה לראות ילדים בשכונות בנושאם פחים, בניסיונות לאסוף מים מקרקעית הבורות שננטשו .
מאגדות העיר היה דלי השאיבה ,הצמוד לחבל שהיה חומק מהחבל ומצא את מקומו החדש צף מעל פני המים או שקוע במעמקיהם, אי לכך הומצאה האמצאה הגאונית שנקראה גנג'ירה שהיה מתקן בצורת טבעת שעליה הולחמו מספר קרסים הגנג'ירה נקשרה לחבל והמחפש הניע את החבל הלוך וחזור עד שידית הדלי נתפס בגנג'ירה והועלה בחזרה והושב הסורר לבעליו.
שימוש אחר לפחים בוצע ביצירת פתח בעזרת הפחח ,באחת מדפנות הפח והפיכתו לתנור בישול בעיקר לחמין , את החלק שנגזר רק בשלושה מחיבוריו , דופן זאת שימשה כדלת לתנור המאולתר , על מנת לשמר את החום הוכנסה מנורת נפט שדלקה וחומה חימם את התנור המאולתר.
מאחר וזכוכיות מנורות הנפט היו מתנפצות ונשברות לעיתים קרובות יצרו חכמינו הפחחים מנורות שחלקיהם פח ,הרי לא נדרשת תאורה בתנור המאולתר, בחלקו העליון במקום הזכוכית הותקן גליל שבו נקבעה זכוכית על מנת שניתן יהיה לראות את גובה הלהבה למניעת שריפת האוכל מחום יתר.
את דרגת החימום של התנור קבעו בעזרת סיבוב הכפתור להגברת עוצמת המנורה ,הגברת יתר גרמה לפיח ולכיבוי המנורה , אי לכך נדרשה מומחיות מסוימת לטיפול בחימום, מומחיות שאליה הוכשר הגוי של שבת, לתנור הוכנסו החמין הקומקום ובקבוקי מים עם מים חמים ,על מנת ללגום בבוקר או בעת שתארחו חברים תה או קפה בשבת.
את בקבוקי המים לקפה היו ממלאים כמעט עד הסוף משחילים מספר כפיות של אבקת קפה סוגרים את במכסה ,והרי לכם קפה מוכן לשימוש בימי שישי ושבת , בישולו הארוך גרם ליצירת ארומה משובחת למשקה להבדיל את תהליך הכנת בקבוקי התה ,שמולאו במים חמים ונמזגו לכוסות ביחד עם תמצית תה שהייתה בכלי נוסף בתנור.
תודה לשמוליק הומינר בכתיבת מאמר זה.
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.