התחבר
ירושלים שכונת נחלאות
שכונת נחלאות
תודה לשאול צדקיה בעבור העזרה בכתיבת המאמר .
גבולות השכונה מטושטשות , כמעט ואין הסכמה לנושא תחומיה, תושבי השכונה יצרו יש מאין ,וחיברו את מחנה יהודה אגריפס ובצלאל ויצרו את שכונת נחלאות רבתי, מבטם גם מופנה לרחביה , נחלאות מורכבת מנחלת אחים, מנחלת ציון, שכונת זיכרון יעקב, זיכרון משה, שערי רחמים ,נווה שלום ועוד אי אלו אדמות ,שבעבר עמד בהם מבנה יחיד אחד.
האגדות מספרות כי שכונות אלו קמו ,ממגורשי פרס ותימן משכונת משכנות שאננים שבימין משה, בשנות השמונים של המאה התשע עשר הגיעו להתנחל בסמוך למשכנות שאננים יהודים שעלו משירז שבפרס, ותימנים שהגיעו לכאן להתיישב לאחר הכרזת משה מונטיפיורי על הקמת בתים ליהודים בשכונה, מכיוון שהיו עניים , לא הצליחו לגייס כסף לבניית בתי אבן , אי לכך הקימו שכונת פחונים, אוהלים ובידונים.
הקרן שממנה השתמש מונטיפיורי להקמת ימין משה נקראה Holy Land Appeal Fund,בשנת 1964 צורפה קרן משה מונטיפיורי לחברה הכלכלית לירושלים, הקרן שהוקמה בשנת 1875 עם הון עצמי של 10,000 לירות, במטרה לעזור ליהודים שרוצים לעזור לעצמם בבניית בתים מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחיר דירה בימין משה עלה כארבעים לירות , בשנת 1925 עלתה דירה כשש מאות לא"י ,סכום הכסף שהיה בקרן היה בסך 50,000 ל"י . בשנת 1881 ובמלאת למונטיפירי 84 שנים הוקמה קרן מזכרת משה .
בשנת 1885 נפטר משה מונטיפיורי בגיל קרוב למאה, בהורישו את רכושו וניהול הקרן בידי יורשיו בעיקר של בן אחותו יוסף סבג ,שסבר כי יתרת גוש הקרקע שנותר מכרם משה ויהודית , לאחר בניית משכנות שאננים הינו רכושו הפרטי של מונטיפיורי ,על פי הבנתו חלקת ימין משה נקנתה בכספו של מונטיפיורי ולא בכספי טורא.
לכן החל בפעולות למכירתו לחברת כי"ח – אליאנס ,על מנת שיקימו עליו בית ספר , מחצית מן השטח העביר היורש על שמו והחל למכור את החלקות ליהודים אמידים שהחלו בתהליך חפירת יסודות לבניית בתי מידות.
בדק היורש בין מסמכיו של דודו משה מונטיפיורי ומצא את מסמכי הקנייה ומטרתה של הקנייה, משהובנה הבעיה על ידי היורשים למצבה של הקרקע העביר היורש יוסף סבג מונטיפיורי, את השטח לקרן מזכרת משה ,( הקרן נוהלה בידי ועד הקרן ,שמנה שלושה חברים ספרדיים ושלושה חברים אשכנזיים) על מנת לבצע בה את היישוב המקורי של יהודים עניים במקום ,יש הטוענים כי הוא העביר את הזכויות לחלקה לעשייה כראות עיניהם לרבנים הספרדי והאשכנזי לבנקאי יעקב וולירו ולניסים בכר מנהל בית הספר כי"ח.
כיוון שהתהליך של ההבנה והעברה של שטח ימין משה לקח זמן, החליטו מספר עניים יהודיים לפלוש לשטח העזוב ובנו עליו מספר אוהלים צריפים ופחונים למגורים ,נוצר מצב שהיורש ,ישב עם חברי קרן מזכרת משה על החזרת השטח לידיהם על מנת לבנות שכונה לעניי העיר על שם מונטיפיורי .
סייג אחד הטיל היורש יוסף סבג לחתימת ההסכם, כי הפולשים לשטח חייבים להתפנות ומכיוון שהפולשים היו יהודים עניים החל ויכוח חדש, בין אנשי הקרן הרבנים והעסקנים לבין יוסף סבג, למסכנות ולעוני של הפולשים , נכתבו עצומות ומכתבים ,אך יוסף סבג לא הסכים לוותר ואף פנה לקונסול הבריטי, על מנת שיפעיל את סמכותו ויפנה את הפולשים מהשטח הוא גם נעזר בעורך דינו אלחנן אדלר לתבוע אותם בבית המשפט לפנותם.
בסופו של יום הושגה פשרה לפולשים ,כמובן פשרה אשכנזית לפנות את הפולשים לשכונה חדשה שהוקמה ליד שכונת מאה שערים, שנקראה איך לא שכונת שלום על שם ההסכם, כמובן הפשרה הספרדית בקמת מבנים לפולשים הספרדיים באזור שכונת שבת אחים.
שלושה גורמים חתמו על ההסכם ,יורש משה מונטיפיורי וחברי הקרן האנגלית בקרן מזכרת משה ארתור כהן, שמואל מונטגו, וארני הרדיס , מהצד האשכנזי חתמו הרב יוסף ריבלין ,הרב דוד פיינשטיין והרב נתן המבורגר, מהצד הספרדי חתמו שמואל מיוחס ,הרב אליהו אליהו , משה פניזל ועוד.
לאחר פינויי התימנים מימין משה, הוקצה להם שטח באזור שכונת באדר וגבעת רם של היום, שקיבל את השם שבט צדק, שם הוקמו פחונים רבים ולשם הופנו גלי העלייה מתורכיה, פרס וכורדיסטן, ברור שהמקום ששימש כמחנה עולים דחף את העולים לצאת ולבנות שכונות אחרות כמו שכונת שערי שמים בידי העולים הכורדים, בני העלייה הפרסית בנו את שכונת נווה שלום ,ובהמשך מסביב הוקמו השכונות זיכרון יוסף שכונת וזיכרון משה ונחלת ציון שתושביה הגיעו מחלב שבסוריה האורפלים .
העורפלים נחשבו כאנשים חסונים ,דבר ששימח את תושבי השכונות הסמוכות בהאמינם כי בכוחם לעזור כנגד הערלים , מייוון שהחלו לעבוד כחוצבי אבן, מיהרו לבנות את ביתם מאבן ולסלק את הפחונים, במיוחד לאחר השריפה שהשמידה בשנת 1908 את פחוני המגורים בשכונה, הרחובות בשכונה מרווחים יותר, גינות וחצרות הקיפו את הבתים, גגות רעפים חלונות גדולים והקירות בנויים ומחופים מאבנים מסותתות לתפארת.
לאחר הקמת השכונות הצטיירה מפת השכונות הנכללות במה שאנו קוראים נחלאות , שכונת נחלת אחים שהוקמה בידי התימנים והאורפלים המגורים בה נחשבים לטובים מיתר השכונות, חלק הקרוב לבצלאל התיישבו בני העדה הפרסית והחלבית, ליד שכונת נחלת ציון הוקמו שתי שכונות עם תושבים ממוצא כורדי , השכונות זיכרון יעקב וזיכרון יוסף, באזור רחוב אגריפס שכונתה שכונת הפחים, עקב שימוש ושיבוץ רב בפחים לחיפוי.
כמובן שהדור הצעיר שינה במעט את האפיונים העדתיים בשכונות ,הן בנישואים והן מבחינת הכנסות שאפשרו לעבור לשכונות טובות יותר , למרות זאת הדורות של ההורים יצרו מתחים בין העדות יריבויות וכחוחים על רקע עדתי ,סוגי השפה, התפילות השונות.
בימי היום יום בשבוע ,נהגו אנשי העדה האורפלית ואנשי העדה הכורדית לנהל חיי שיגרה ומסחר, בכדי להוריד מהמתח העדתי , בימי השבת השתנו החוקים והעדתיות עלתה, על כן היו יוצאים גברברי השכונות, בשבתות לשטחים הפתוחים בעיקר באזור גן סאקר של היום, והפליאו במכותיהם לאחר לגימת ערק קל, אחד את השני, בבחינת הבידור השבועי שלאחר התפילה.
דוגמא קטנה ונוספת היה קרב המכות שהתחולל בתשע בערב בתחילת שנת 1945 ,שבו היכו בני משפחת מזרחי האורפלים , יהודה יעקב מזרחי, יונה יעקב מזרחי ,ואליהו נחום מזרחי ,את שכנם הכורדי באגרופים ובנבוט , בני המשפחה נעצרו ונחקרו במשטרת מחנה יהודה ,ונגזר על כול אחד מהם קנס של 25 לא"י
מכיוון שהארפלים נחשבו לחסונים וחזקים בין עדות העולים, פחדו אנשי הביטחון משלטונות המנדט ,להיכנס לשכונה שם התקבלו במכות , התדמית שנוצרה ,יצרה מקום חם לגיוס למחתרות לח"י ואצ"ל, ואפילו מההגנה שחיו אחת ליד השנייה בשלום ,למרות השוני האידאולוגי ביניהם, רק לאחר שהשלטונות אסרו את נכבדי העדות, והסכימו לשחררם רק לאחר שהם הבטיחו שקט והרגעה.
על פי האגדות חוסר הפחד מהשלטונות ,ומבנה הסמטאות הצרות ,גרם לתושבים ,להקים בשכונות סליקים רבים לנשק ותחמושת, התושבים שהכירו את השכונות ככף ידם ,היתלו בשוטרים המנדטוריים בעת המרדפים אחריהם בעקבות פעילות ופעולות כנגדם.
האגדה ממשיכה ומספרת כי בתקופת המצור על העיר, הטיל מטוס בשדה התעופה הארעי בגן סקר את מטען המזון והציוד לטובת תושבי העיר, ילדי וצעירי המקום אספו וניקו אותו מהאספקה שהצניח.
מספר קטן של אנשי הלחי צרו על אחד הבתים וניסו להכריח את תושביו להחזיר את המשלוח לטובת הכלל, אלא שבני הבית החלו להכות את אנשי לחי ולקחו מהם את נשקם , הדבר קומם את אנשי לחי והם חזרו בכוחות שמנו מאות לוחמים והחזירו את הגזל מההצנחה ,ולקחו את גברי הבית למעצר של חודש.
חיי היום יום והשבתות התנהלו בצורת חיים המתאימה לאופי השכונה והרכב תושביה, הנשים מיהרו בימי השישי להטמין את התבשילים והמין בסירים בתנור של המאפיה השכונתית, בתי כנסת נפתחו על פי תפילות העדות, ובן עדה אחת לא יכנס לבית כנסת של העדה האחרת, שאליו נהרו הזקנים, בתלבושות על פי המדינות שמהם עלו.
בשכונות נחלאות לא הוקמו מוסדות של המדינה ואפילו בית הספר נסגר, כן נוסדו בתי מדרש ותלמוד תורה, אפילו בית המרחץ השכונתי שהופעל בידי יוחנן עזרא נסגר, דבר שהותיר תושבים רבים להימנע מרחצה וסאונה, לאחר שנים פתח מארק במקום, את תיאטרון פרגוד ,שהתקבל בסבר פנים טוב בידי תושבי השכונה, עד שנסגר לאחר שנים ונותר סגור על בריח.
למרות בתיה היפים של שכונת נחלת אחים , החליט מי שהחליט בצמרת שצריך להרוס את השכונה למען פיתוח סביבתי חדש, קמו אנשי השכונה והתקוממו, והגיעו עד גולדה מאיר בטרוניות ,הנושא הורד מסדר היום, וכפי שידוע במדינת היהודים במפגש של שני יהודים שלוש מפלגות קמות, כך נגנזה התוכנים ואלו שבאו בעקבותיה.
אנשי השכונה ובראשם עובדיה כהן חוצב האבנים הידוע ,החלו במסע שכנוע של העירייה לשיפוץ ושימור הרחובות ובתי השכונה, אלא שהעירייה מסיבות של פיתוח האזור החליטה להרוס את בייתם של משפחת קארה התימנית שעמד במרכז הכביש החדש שנסלל בין עמק המצלבה לתחנה המרכזית , בי שבו גרו בני המשפחה 45 שנים ,ניסיונות לפנותם בפיצוי נמוך ובבית המשפט נתקל בהתנגדות גדולה של אנשי השכונה, הניסיון לפנותם נכשל ,על כישלון זה מעיד העקלתון בכביש ,העוקף את בית המשפחה עד עצם היום הזה.
בין השפות הבולטות בנחלאות של פעם היא הספניולית, כיוון שלשכונה הגיעו גם מגלי העלייה של הקווקז, הגרוזינים, מדינות הבלקן , בתחילה החתונות בשכונה היו בתוך העדות, אך במרוצת השנים החלו נישואים של בנים ובנות בין העדות ,והחגיגות והחגים קרבו בין התושבים.
החופות נערכו בדרך כלל בימי שישי, אז היו מגיעים לבית ההורים אורחים רבים מאנשי השכונה, רובם בילו בקדם החתונה בהליכה משותפת לבית המרחץ לטקסים העדתיים השונים כמו החינה, בעת החגיגה בבית בעלי השימחה היה ניצב במרכזה כרוז ,שהיה מכריז המתנות וגודל הכספים שהובטחו לבני הזוג הטרי, ממש כמו ברכישת העלייה לספר התורה בבית הכנסת ,וכול המוסיף הרי זה משובח .
למרות זאת באם הכלה לא ילדה בהמשך בנים, נאלץ האב לעבור מסעות השפלה בבית הכנסת , לעומתם התושבים התימנים לא יחסו לנושא ערך רב וחיו בשלום עם הבנות שנולדו להן ואף היללו אותם.
לאחר הנישואים של חלק מהבנים והבנות בשנות השבעים , נאלצו הילדים לעבור לדירות בשכונותיה החדשות של ירושלים, למרות שבחלקם הגדול של הבתים בשכונה עברו תהליך של התחדשות ושיפור, אלא שהמקום היה קטן למגורים בצוותא ובתנאים שהיו בעבר, לאחר העזיבה הפסיקו הזקנים להתייחס למראה ולתנאים והאזור החל להידרדר מבחינת התחזוקה.
מכיוון שמחירי הדירות היו יחסית זולים הגיעו משקיעים מעבר לים והחלו לרכוש את הבתים הישנים שבחלקם הפכו למפלצות בניה לאחר בנייה מסיבית, הרוכשים החדשים הוקסמו גם מהרחובות השקטים שהזכירו להם מגורים בכפר ולא בעיר הסואנת, דיירים אלו מהמערב הצליחו להתחבב על הדיירים הוותיקים.
עוד דיירים חדשים הסטודנטים הצטרפו למגורים בבתי השכונה ,מאחר ומחירי ההשכרה היו יחסית נמוכים, אך אלו ברובם לא השתלבו באווירת השכונות ולא ראו את הקסם של המגורים בשכונה.
הרכב האוכלוסייה מבחינה דמוגרפית בשכונה מראה את גילם היחסי הגבוה של הוותיקים ,כאשר הרבה משפחות איבדו את הבעלים שנפטרו , חלק גדול מהבתים ,עקב ההזנחה חדירים לרטיבות ,לחלקם בתי כבוד מחוץ לבתים, מחצית הם בעלי בתים וכחצי רכשו את הבתים בדמי מפתח, ומבחינה מוניציפלית השכונה לוקה בחסר עקב אי הרצון של העירייה להיטיב עמם .
שכונת נחלאות כוללת שלושים ושתים שכונות זעירות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה , השכונה הראשונה אבן ישראל הוקמה בשנת 1875 , רוב השכונות הזעירות הוקמו בתקופת השלטון התורכי , אך שכונות זעירות נוספות הוקמו גם בתקופת השלטון הבריטי.
שכונת כנסת ישראל א הוקמה בעקבות השמועה שהתגלגלה בחוצות ירושלים על הרצון של חברה נוצרית לרכוש את השטח שעליה הוקמה השכונה בעבור תחנת רכבת שרצו להקים , אי לכך הועד הכללי כנסת ישראל ,מיהר לרכוש את חלקת האדמה ,שנועדה לאכלס לתקופה קצובה של שלוש שנים ,לומדי כוללים , על פי חוקי התקנון שהוכן נועדו הדירות להכיל שני חדרים .
הבתים שרובם יהיו חד קומתיים יהיו מחוברים זה לזה בחצר בצורת האות העברית חת ,שבמרכזה יוקם בית הכנסת בית רחל ובור מים ענק ,בצלע הפתוחה יוקם שער שיסגור בלילה כניסה של אנשים לא רצויים, עוד נקבע כי יינטעו עצי נוי בשכונה לרווחת התושבים.
כיוון שישנן עונות גשם שכונות ,נוצרו מצבים שלא ניתן בשכונת כנסת ישראל היה להשיג מים בימי הקיץ לאחר חורף שחון, וצירות הולכת מים לא היו בנמצא ישבו חכמי הועד הכללי כנסת ישראל ומצאו פתרון יצירתי, לאחר שהרכבת לירושלים הגיעה בשנת 1892 ,הם רכשו קרון מכלית שבו מלאו מים שרכשו במעיינות בתיר.
מים אלו הוסעו לתחנת הרכבת הישנה בירושלים ובאמצעות משאבה ידנית ניידת ,שאבו את המים לכלי אחסון שהועמסו על גבי בעלי חיים ובשיירות הביאו מים שחולקו בצורה מסודרת בשכונה .
קניות נערכו בידי התושבים בחנויות מחוץ לשכונה ובשווקים בעיקר באזור שכונת מאה שערים אשר פעלו בהכשר מחמיר
בדירות בשכונה שהוקמו בידי הועד הכללי של העדה האשכנזית שאוחדו בה הכוחות של הפרושים והמתנגדים , החלו להיכנס תושבים שעזבו את תחומי חומות העיר העתיקה והצטרפו אליהם תושבים משכונות סמוכות, לפרנסתם נתמכו חלקם הגדול של בחורי הכוללים מכספי ועדות החלוקה ,חלקם ניסו ידם במסחר קטן והכול התנהל תחת עינו הפקוחה של הועד, אפילו תחנת קמח הוקמה מחוץ לשכונה בידי משפחת סולומון עד שנשרפה .
בהמשך הצטרפו שתי שכונות לאחותם שנקראו שכונות כנסת ישראל א.ב.ג .
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.