ירושלים רחוב יפו 35 פינת רחוב מעלות נחלת שבעה 2 בית שיבר

סיפורו של מלכיאל אצילוב הסנדלר במאבקו כנגד גוליית הקבלן
שני חדרוני הסנדלרייה הפצפונים של המפוחמים ,שעברו מהלך שריפה מסתורית, בחודשים האחרונים,מספרים את מלחמת היחיד והקטן ,כנגד יזמי וכרישי הנדל"ן ,במלחמתם הקבועה כנגד החלש, אלא שהפעם נתקלו כרישים אלו במלחמתם ,בבוכרי עיקש שהחליט להראות למציקים מאיפה הדג מטיל את מימיו.
במסגרת ההליך המסחרר לאורך רחוב יפו והבתים הקיצוניים של שכונת נחלת שבעה מככר ציון עד (בנתיים) בתי חצר פיינגולד , נעלמו הבתים הישנים וצמחו במקומם מפלצות המסתירות את בתי השכונה הישנה ומעלימים את עברנו במקום לשמר, עצרו חשבו שנייה ותנסו לומר לי, מה נראה או מה נספר לילדינו נכדינו ,בעת שנעבור ברחוב על עברנו בירושלים .
תחילת תהליך הפיכת שכונת נחלת שבעה לבועה נדלנית
התהליך אומנם החל עוד בימי בניית בית יואל ,ברחוב יוסף ריבלין 2 פינת רחוב יפו 33 על חורבות ביתו של יוסף ריבלין.
יוסף ריבלין ( רבי יאשה השני) שהיה בן שבעת מקימי שכונת נחלת שבעה הקים את ביתו כראשון בשכונת נחלת שבעה במפגש השכונה עם רחוב יפו מול רחוב הלני המלכה , על חורבות ביתו נבנה בשנות השישים ,בית יואל למשרדים וקומת הממסד למסחר ,לחנויות ולמסעדות  בנוסף ממוקם בקומת הממסד ובנק המזרחי .
ספור הריסת המבנה החל ברעיונו של חיים סלומון הבן של יואל משה סלומון לקראת שנות הארבעים להרוס את בית אביו ולבנות במקומו מבנה בן שלוש קומות,הבן אכן הרס את המבנה בשנות הארבעים חפר בור ענק ליסודות , אך מלחמת העולם השנייה הרסה את המשך הבנייה שנדחתה עד שנים ספורות לאחר מלחמת השחרור ,אז נבנה בית יואל על שם האבא המייסד יואל משה סלומון .
את בית יואל בנו בשנת 1962,המבנה מתנשא לגובה שבע קומות מעל לקומת הממסד של החנויות,המבנה מחופה מבחוץ מאבן , הוא תוכנן בידי האדריכל קרלווין ,למבנה הוכנסו משרדים ששכנו בבית מצפה ברחוב הסורג ( שבו היה בנק ישראל הישן) , במבנה התמקמו העסקים והמשרדים הבאים: מכון לגרפיקה שימושית, עורכי דין,בית הספר לבחינות בגרות טכניקום,מכון ישראלי להכשרת טכנאים,בית הספר מרחב לפקידות.
תחילת הסיור ברחוב מעלות נחלת שבעה
כאשר מתחילים לרדת במדרגות האבן במעבר הצר מימין לבית יואל למעשה מתחילים ללכת ברחוב מעלות נחלת שבעה שהמבנים שהיו בתחילת הרחוב בפינת רחוב יפו 33 ו31 אינם עוד במקומם ניצבות מפלצות נדלניות שהקשר בינם לבין השכונה הוא בין נייר טואלט לקינוח האף.
במהלך הסיור יורדים מספר מדרגות ומצד ימין של הרחוב בקרקעיתה של מפלצת חדשה הנבנית רואים את חנותו של הסנדלר , בעבר מימינו שכנה חנות הנעלים של רוזנברג וממש בפינת רחוב יפו הייתה חנות החותמות .
למעשה הסנדלרייה הייתה קיימת כמעט מתחילת בניית השכונה ,היה בה הסנדלר שמואל חנתי אשכנזי שעבד בה לאורך חמישים שנה, עד שמכר את העסק בשנת 1876 למצליח הסנדלר שעבד בסנדלרייה עד שנת 1981 ועזב עקב אהבתו למשקה , השנה שבה רכש את המקום בדמי מפתח מלכיאל אצילוב הסנדלר בסכום של 620,000 לירות ישראליות ישנות.
סיפורו של מלכיאל אצילוב הסנדלר הבוכרי
מלכיאל אצילוב נולד בשנת 1934 בעיר סמרקנט בבוכרה ,כיוון שבעת שהייה ילד פרצה מלחמת העולם השנייה ,נאלץ לוותר על לימודים ומגיל צעיר יצא לעבוד בכדי לעזור לכלכלת הבית כיוון שאביו גויס לצבא הרוסי במלחמתו עם הגרמנים.
בתקופת המלחמה היה מחסור במזון ולכן האנשים היהודים הרעבים ,יצרו פטנט להשקיט את רעבונם ,בהליכה למסיבות בריתות של המוסלמים שחגגו את הולדת בנם , ספור מצמרר סיפר לי שבעת ההיא ,הגיעה לביתם אישה לבקש מעט לחם ,אך כיוון שגם להם לא היה היא חזרה כלעומת שבאה ומתה מאפיסת כוחות בפתח ביתם .
החיים בעיר בימי הרעב ביחסים בין היהודים והמוסלמים היו סבירים, הרעב התמידי בימי המלחמה ,דרש פתרונות יצירתיים על מנת למלא את הבטן במזון, למרות שהיה עונש כבד על יצור משקאות חריפים , נאלצה המשפחה לפתוח יקב ליצור ערק ביתי ולמכרו ללקוחות קבועים, את הערק היו מכניסים לפחי נפט של עשרים ליטר לאחר שנגמר שימושם כבית קיבול לבנזין.
את חומר הגלם (הענבים) ליצור הערק במזקקת הבית היו רוכשים בשוק המקומי ,לאחר מכן היו מסתכנים ומייצרים את הערק במזקקה הביתית,כמו בישראל הייתה הקצבת לחם על פי תלושי מזון כמו אצלנו בתקופת הצנע,אך שכניהם המוסלמים היו אופי הלחם והם יעצו להם להגיע למאפיה בשעות הבוקר המוקדמות ,להביא בכיסם מטבע עובר לסוחר וכיכרות הלחם נמכרו במחיר מופקע בשוק השחור ,אם היה כסף היה פתרון יצירתי ללחם.
כאשר נגמרה מלחמת העולם השנייה ואביו בר המזל חזר לביתם ,הוחלט להפסיק מיד את יצור הערק במזקקה הפרטית מפחד השלטונות,האב והבן מיכאל יצאו לעבוד במלאכת הבנייה, מיכאל עבד כצבעי וכסבל להעלאת חומרי הבניה לקומות הנבנות, עד שמלאו לו 20 וגויס לצבא הסובייטי לתקופה של ארבעה שנים ושלושה חודשים בחיל הים הסובייטי .
נמל הבית של אנייתו הייתה בחצי האי קרים במה שנקרא צי סטופל ,לאורך שנתיים שימש כטבח על האוניה החל משנת 1954 , כיוון שלא הייתה לו דיפלומת טבח הוסר מתפקידו ובעזרת רופא האוניה מונה לעוזרו של הרופא כאח,היצירתיות פעלה והוא רכש מצלמה ובנוסף לעבודתו כאח החל לצלם את משפחות המלחים ואותם למשלוח תמונות לבית החברות וההורים.
במקצוע הנוסף הפירטי עשה המון כסף , ובכך ניצל את זמנו החופשי שהיה לו בשפע בין ההפלגות,הקבועות בפטרולים של הצי לאורך האי קרים,בין הפלגותיו הוא מספר בחיוך על ההפלגה לנמל אלכסנדריה בשנת 1957 ,את שרותו הצבאי סיים בשנת 1959 וחזר לביתו.
כאשר חזר המשיך בעבודתו בבניה לאורך שנה, אך העבודה הקשה בבניה נמאסה עליו והוא החליט להיות סנדלר , לצורך זה חבר לסנדלר בשוק שילם לו כשלוש מאות רובל ולמד את המקצוע בקורס קצר בן עשרה ימים,לאחר סיום לימודיו התפתה להצעת עבודה לעבוד בסיביר ושם אף פתח מיד את הסנדלרייה הראשונה שלו.
כרגיל היצירתיות המשיכה והוא פתח עסק נוסף בביתו ,לשווק בשר כשר ליהודי העיר , את הבקר ,היה רוכש בכפרי הסביבה את הבקר ומוליכו לשחיטה כשרה בעיר אצל רב העיר לאחר מכן חילק את הפרה לשנים,היה לוקח את חלקה הקדמי של הפרה לעסקיו , מנקה את הבשר ומכשירו וסיפק ליהודים שהגיעו לרכושו ,את היתרה היה מוכר למוסלמים.
כשהחלו רוחות העלייה לבעור בקרב יהודי רוסיה ,החליט להעלות בשנת 1964 את משפחתו ואת הוריו ואחיו לישראל , כול זאת בעקבות השפעת הרב המקומי אליהו סודי בעת שהתפלל בבית הכנסת בעיר ,לאחר שנים הצליח לעזור אף לרב לעלות לארץ ישראל , מקום מגוריו הראשון הייתה שכונת גילה בירושלים .
בתחילה עבד בתעשייה הצבאית בשנים 1979-81 עד שהחליטו שם, כי הוא מבוגר לעבודה ואז הוא פוטר,בצר לו החליט שהוא חוזר למקצועו הישן סנדלרות והחל לחפש מקום לעבודתו,עד שמצא את הסנדלרייה בנחלת שבעה ותקע בה יתד,כיום הוא אב לחמישה בנים ובת וסבא לעשרים נכדים ו13 נינים .
כאשר רכש היזם את הבית ברחוב יפו 31, הוא החליט לפנות את דייריו בעלי העסקים ובעלי הדירות מהמבנה ,תוך תשלום מועט בגין דמי המפתח ששילמו, לאנשים אלו שרכשו בעבר חלקים מהמבנה בדמי מפתח, כיוון שהתנהגותו כלפיהם הייתה כוחנית ,נותר לו הבוכרי העיקש לבסוף,במהלך ניסיון הרכישה נעשו פעולות שכנוע לנסות לפנותו ואז החלו התהליכים המשפטיים שעודם נמשכים כאשר כול צד נעמד בעמדותיו.
ישבתי בחברתו מתענגים על כוס תה בפתח חנותו הזעירה והחלפנו רשמים על העסקים הסמוכים לחנותו כמו על רוזנברג הקמצן (הכרות אישית) שנלחם אף בתקופת המנדט כנגד חנות היבוא לנעלים בטה בבנין סנסור הסמוך,שהיה נוהג לאכסן את סחורת החנות בחדרו הקטן השני של חנות הסנדלר והיה נוהג להעביר אליו נעלים לתיקון אך שכח לשלם .
זיכרונות יש לו מאנשי השכונה העניים שגרו בשכונה,אשר ניצלו את ידיעתו המועטת בעברית ועבו עליו בעיניים בעת התשלום,אחד הסיפורים היה סיפור נעלי השוטר שמסר נעלים לתיקון ונמסרו בטעות בידי שכנו רוזנברג ללקוח , כאשר הגיע השוטר לקבל אתת נעליו הוא טען שהנעלים עלו לו מאה לירות,מלכיאל הרגיע אותו והבטיח לו שמי שקבל את הנעלים יחזור כשתברר לו הטעות ,ואכן לאחר יום חזרו הנעלים המשופצות ,שכול מחיר התיקון התבסס על לירות בודדות וגרסת השוטר הכוזבת קבלה את מימדיה הנכונים ( הייתי קורה לזה ניסיון אולי ללחץ בלתי סביר ).
לקראת סיום בניית המבנה ,הגיעו עורכי הדין של הסנדלר לפשרה,הסנדלר שילם מה ששילם והקבלן השלים ומסר את הסנדלריה לסנדלר.
בזאת מסתיים סיפורי למוהיקן האחרון בבית 35 ברחוב יפו .

מיקום