ירושלים סיפור המים במושבה הגרמנית

סיפור המים במושבה הגרמנית בירושלים
כיוון שבמושבה הגרמנית בירושלים אין מעיינות או מקורות מים באדמה,נאלצו המתיישבים הטמפלרים לחפור לעצמם בורות אגירה שנחצבו במרתפי בתייהם או בחצרות במטרה לאגור מי גשמים ,אספקת מים זאת התלויה בתנאי מזג האוויר,  הגבילה במעט את יכולתם בנושא גידולי הירקות והפירות כפי שהייתה תוכניתם הראשונה לבנות חוות חקלאיות כפי שהובא הדגם מכפריהם בגרמניה , יש לזכור כי בתחילה הוקצו בתים עם שלושה דונם מסביבם במטרה לחיות חיי חקלאים ולהתפרנס מעמל כפיהם בעבודת האדמה.
בתחילה שאבו את המים בשיטה הערבית של דלי וחבל , במהרה החלו להופיע בשכונה משאבות מים בדגם גרמני שיובאו לארץ ,משאבות ידניות אלו החלו לפעול ולספק מים הן לדירות והן לחצרות הבתים
לצורך שימוש במים לרחצה חוברה האנרגיה הסולרית של חום השמש בימי הקיץ על מנת לחם את המים לרחצה על פי תור, בחורף נדרשו התושבים לחמם בגיגית ובסירים את המים על מת שיוכלו לרחוץ.
מים אלו מאגרים בימי החורף לא הספיקו לדיירים והם נאלצו לייבא מים ממעיינות בסביבת ירושלים ויש שאפילו הרחיקו עד מעיינות ראש העין, מים אלו נמכרו בעזרת עגלות רתומות לעגלות הן בחביות והם במכלים כדוגמת עוקב המים הצהלי,לאחר הגעת המים למושבה עבר מוכר המים ,כמו שאנו זוכרים את תקופת הנפט שהיה נמכר בעגלות אחרי מלחמת השחרור בישראל .
 לאחר שהומצא מנוע הקיטור ולאחריו מנוע הבערה הפנימית רתמו התושבים את ההמצאה לצורך שאיבת המים ולהזרמה הן לשקתות בעלי החיים בחצר והן לשימוש בבתיהם למעשה רק בשנת 1936 חוברה השכונה לקווי המים העירוניים והשימוש בבורות המים פחת .

מיקום