ימין משה מונטיפיורי משה ויהודית רכישת הקרקע בכרם

הקרן שממנה השתמש מונטיפיורי להקמת ימין משה נקראה  Holy Land Appeal Fund
בשנת 1881 ובמלאת למונטיפירי 84 שנים הוקמה קרן   קרן מזכרת משה , חלק מתפקידה היה בנוסף להקצאת הכספים למעלותיו בארץ ישראל גם להנציח את גדולתו של משה מונטיפיורי לעולמי עד, לקרן ניתנו זכויות  לעשות זאת באמצעות פעולות של צדקה להטבת מצבם, של העניים היהודים בארץ ישראל על ידי נתינת האפשרות לעבודה עברית ליהודים בעבודת אדמה, מלאכה, מסחר ובנייה ומחייה שלא  באמצעות נדבות כספי החלוקה.
בדרכו לארץ בשנת 1855-6, עצר משה מונטיפיורי  בקושטא, אצל הפחה וקיבל אישור – פירמאן , לקניית חלקות אדמה שיחפוץ,לאחר שהגיע החל מונטיפיורי  להסתובב מחוץ לחומות לחפש את השטח שיתאים , בעלייה של החלקה שנקנתה בת מעל לשמונה עשר אלף מ"ר ,או קרוב לשבעים אלף אמות מרובעות,היה מושלה לשעבר של העיר ,שהיה ידידו של מונטיפיורי.
המשא ומתן נמשך מספר שעות ,כאשר המושל מציע את האדמה בחינם לרגל ידידותם ומפאת הכבוד  ומנגד מונטיפיורי מציע אלף לירות אנגליות,לאחר משא ומתן שמשך שעות נקבע המחיר ומיד נרשם עוד באותו היום בקושאן בטאבו ונחתם בתחילה מול הקונסול האנגלי ולאחר מכן בפני קאדי משפטן ערבי.
ההחלטה הראשונה של משה מונטיפיורי הייתה להקים על השטח תחנת קמח שתספק עבודה לתושביה הראשונים של שכונת משכנות שאננים לכשתקום,בניית תחנה זאת הסתיימה בשנת 1857 (שלוש שנים בטרם החלה ההתיישבות בשכונה החדשה והראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה.
בשנת 1864 הופיעה מדליה שהוטבעה בבלגיה שקוטרה כשבעה סנטימטר, שעליה הוטבעו תמונותיהם של בני הזוג משה ורעייתו יהודית מונטיפיורי וחתימת יצרן המדליה בתחתית תמונותיהם, בצידה השני של המדליה ,מתנוסס הכיתוב העברי : ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלתם והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
הכיתוב מופיע במרכז תבליט של זר ענפים המשובץ בפרחים,זר הענפים קשור בסרט שעליו כתובה המלה ירושלים , ניתן להתבונן במדליה באוסף פויכטונגר שנתרם לאגף היודיקה במוזיאון ישראל.
בהמשך החליט משה מוטיפיורי ורעייתו מרים להקים קרן מכספו של טורא ומכספו , הקרן שימשה זרוע ביצועית להקמה וליישוב התושבים במבנה משכנות שאננים בהמשך, הקרן שהקים משה מונטיפיורי נקראה Holy Land Appeal Fund .
בשנת 1881 בעת שמלאו למונטיפירי 84 שנים ,זהו תאריך שבה הוקמה קרן מזכרת משה , חלק מתפקידה היה בנוסף להקצאת הכספים למעלותיו בארץ ישראל גם להנציח את גדולתו של משה מונטיפיורי לעולמי עד, לקרן ניתנו זכויות לעשות זאת באמצעות פעולות של צדקה להטבת מצבם, של העניים היהודים בארץ ישראל על ידי נתינת האפשרות לעבודה עברית ליהודים בעבודת אדמה, מלאכה, מסחר ובנייה ומחייה שלא באמצעות נדבות כספי החלוקה.
בעת שנתקבלה תרומתו של יהודה טורא היה רעיונו של משה מונטיפיורי להקים היה לבנות בית חולים מחוץ לחומות העיר העתיקה, על מנת לנסות לעזור ליהודים הגרים בתחומי חומות העיר העתיקה ,כיוון שתושביה של ירושלים העתיקה התרבו ומנגד הצפיפות,התברואה והמחלות ,המיתו רבים מתושביה , אך משפחת רוטשילד הקדימה אותו ברעיון והקדימו ובנו את בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים .
ספור תחנת הרוח בימין משה https://www.tiplatrip.com/article.aspx?id=17857&catid=17759
לאחר בניית מבנה משכנות שאננים בשלב הראשוני וארבע שנים לאחר מכן נבנו משכנות שאננים הקצר ומבנים בודדים נוספים ליד, לאחר מכן עד שנת 1890 לאורך שלושים שנה לא נבנו בתים נוספים על יתרת השטח הגוש שנרכש ,מן הסיבה הפשוטה ,של העדר אנשים נועזים ,שיבואו ויממשו את האפשרות ,לבנות בתים משלהם על מאה ועשרים החלקות הנוספות ,שהוקצבו לבנייה בשטח של כרבע דונם למתיישב,חלקות אלו היו אמורות להירכש בהלוואות ארוכות טווח מקרן מונטיפיורי , כהלוואות נפרדות לרכישת הקרקעות והלוואות לבניית הבתים.
מאה עשרים החלקות שתוכננו,הוקפו חומה וחמשה שערים נקבעו בה עם שערים וסורגי ברזל,שהתווספו לאחר מאורעות 1929 ,החלקות נחלקו לשישים מגרשים בחלקה העליונה של השכונה הקרובה לתחנת הרוח המחולקים משני עברי הרחוב הראשי שנקרא יהודית על שם אשתו של מונטיפיורי שישים החלקות הנוספות שמוקמו במדרון לכוון הר ציון ,מעל לברכת הסולטאן ושכונת ג'וראת אל ענב , עם רחובה הראשי האשכנזי הרב נתן אדלר הרב של לונדון באותם הימים.
בשכונת ימין משה על פי התוכניות,לא תוכננו בתי מלאכה או בתי מסחר ,אלא מספר חנויות מזון, אך תוכננו בה שני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי .
בשנת 1964 צורפה קרן משה מונטיפיורי לחברה הכלכלית לירושלים,הקרן שהוקמה בשנת 1875 עם הון עצמי של 10,000 לירות, במטרה לעזור ליהודים שרוצים לעזור לעצמם בבניית בתים מחוץ לחומות העיר העתיקה,מחיר דירה בימין משה עלה כארבעים לירות , בשנת 1925 עלתה דירה כשש מאות לא"י ,סכום הכסף שהיה בקרן היה בסך 50,000 ל"י .
בשנת 1885 נפטר משה מונטיפיורי בגיל קרוב למאה, בהורישו את רכושו וניהול הקרן בידי יורשיו בעיקר של בן אחותו יוסף סבג ,שסבר כי יתרת גוש הקרקע שנותר מכרם משה ויהודית , לאחר בניית משכנות שאננים הינו רכושו הפרטי של מונטיפיורי ,על פי הבנתו חלקת ימין משה נקנתה בכספו של מונטיפיורי ולא בכספי טורא, לכן החל בפעולות למכירתו לחברת כי"ח – אליאנס ,על מנת שיקימו עליו בית ספר , מחצית מן השטח העביר היורש על שמו והחל למכור את החלקות ליהודים אמידים שהחלו בתהליך חפירת יסודות לבניית בתי מידות.
במכתב לעיתון המגיד במרץ 1887 , נכתב שמאחר ויתרת השטח של ימין משה עמדה מוזנחת , נפוצו חרושת שמועות שטענו ,כי על השטח באדמת הנדיב יהודה טורא ,שתרם את חלקת האדמה לבניית בתים לעניים בירושלים, השמועה טענה כי החלקה הזאת בימין משה נמכרה , על מנת לבנות עליה בתי מסחר ומלאכה של בית הספר כי"ח – אליאנס בראשות המנהל ניסים בכר.
מיד הודבקו פשקווילים על קירות בתי הכנסת בירושלים שבהם נאמר : כי בית הרחיים (טחנת הקמח עומדת כמצבת קבר ) כיוון שאיננה מופעלת, וכי אדמת ימין משה הפקר הינה וכול הרוצה להגשים חלומו לבית ייחפז ויתקע באמה יתד ,יסקל חלקה ויתיישב עלייה.
יש הטוענים כי הקנאים והשונאים לבית הספר כי"ח – אליאנס ,טענו שההתנגדות נבעה כיוון שבבית הספר לימדו כשפה צרפתית ומעט לימודי קודש ,קנאים אלו הפיצו פשקווילים למניעת בניית מוסדות בית הספר כי"ח – אליאנס בשטח ימין משה .
ניסים בכר טען כי השטח בימין משה נחוץ , על מנת להכשיר בעלי מלאכה ,במיוחד בעבודת סתתות שנדרשה לבניית בתים בארץ ישראל ,לעומת המתנגדים לכניסה לימין משה של בית הספר ,התפרסם מאמר המספר כי בעקבות לימוד המלאכה בבית הספר כי"ח – אליאנס,כבר קיימים כעשרים בוגרי המוסד , שהינם בעלי מלאכה המתפרנסים מיגיע כפים בניגוד לנתמכים מכספי החלוקה הלומדים בישיבות ( מוכר משהו לנו ).
האמת ההיסטורית היא כי השטח שנקנה בידי משה מונטיפיורי ברובו מעיזבונו של טורא יהודה ושנותר ריק ועזוב, נקנה למעשה על מנת להושיב יהודים עניים ,בבתים מחוץ לחומות העיר העתיקה ,אי לכך קמה צעקה גדולה נכתבו מכתבים ומאמרים בעיתונות העברית ,נוצר רעש גדול ואף הוחל בתביעה משפטית כנגד יוסף סבג בשנת 1887 להחזרת המצב לקדמותו.
בדק היורש בין מסמכיו של דודו משה מונטיפיורי ומצא את מסמכי הקנייה ומטרתה של הקנייה, משהובנה הבעיה על ידי היורשים למצבה של הקרקע העביר היורש יוסף סבג מונטיפיורי, את השטח לקרן מזכרת משה ,( הקרן נוהלה בידי ועד הקרן ,שמנה שלושה חברים ספרדיים ושלושה חברים אשכנזיים) על מנת לבצע בה את היישוב המקורי של יהודים עניים במקום ,יש הטוענים כי הוא העביר את הזכויות לחלקה לעשייה כראות עיניהם לרבנים הספרדי והאשכנזי לבנקאי יעקב ואלירו ולניסים בכר מנהל בית הספר כי"ח.
כיוון שהתהליך של ההבנה והעברה של שטח ימין משה לקח זמן,החליטו מספר עניים יהודיים לפלוש לשטח העזוב ובנו עליו מספר אוהלים צריפים ופחונים למגורים ,נוצר מצב שהיורש ,ישב עם חברי קרן מזכרת משה על החזרת השטח לידיהם על מנת לבנות שכונה לעניי העיר על שם מונטיפיורי .
סייג אחד הטיל היורש יוסף סבג לחתימת ההסכם, כי הפולשים לשטח חייבים להתפנות ומכיוון שהפולשים היו יהודים עניים החל ויכוח חדש,בין אנשי הקרן הרבנים והעסקנים לבין יוסף סבג, למסכנות ולעוני של הפולשים , נכתבו עצומות ומכתבים ,אך יוסף סבג לא הסכים לוותר ואף פנה לקונסול הבריטי, על מנת שיפעיל את סמכותו ויפנה את הפולשים מהשטח הוא גם נעזר בעורך דינו אלחנן אדלר לתבוע אותם בבית המשפט לפנותם.
בסופו של יום הושגה פשרה לפולשים ,כמובן פשרה אשכנזית לפנות את הפולשים לשכונה חדשה שהוקמה ליד שכונת מאה שערים,שנקראה איך לא שכונת שלום על שם ההסכם, כמובן הפשרה הספרדית בקמת מבנים לפולשים הספרדיים באזור שכונת שבת אחים.
שלושה גורמים חתמו על ההסכם ,יורש משה מונטיפיורי וחברי הקרן האנגלית בקרן מזכרת משה ארתור כהן,שמואל מונטגו,וארני הרדיס , מהצד האשכנזי חתמו הרב יוסף ריבלין,הרב דוד פיינשטיין והרב נתן המבורגר, מהצד הספרדי חתמו שמואל מיוחס ,הרב אליהו אליהו משה פניזל ועוד.
משהוסר מכשול הפלישה לשטח, החלה הקרן מזכרת בתיה ובחסות הרב הספרדי מאיר פאניזל והרב האשכנזי שמואל סלנט,לפעול לחלוקת החלקות ובבניית שכונת ימין משה,סכום כסף להלוואות בניה הוכן בתשלום על פי קצב הבנייה,חצי לאשכנזיים וחצי לספרדים , הבתים והרחובות נבנו על פי תוכנית אדריכלית מוסכמת.
כפי שידוע היה המגורים בבתי משכנות שאננים הייתה ללא תמורה בתוספת תמיכה הכספית לתושבים הוענקו בתקופת חיו של הנדיב סר משה מונטיפיורי לאנשים האמיצים שעזבו את תחומי החומות העיר העתיקה ובאו לגור בשכונה,נוהל זה בחלקו הופעל בהמשך בנית הבתים בימין משה דוגמא היא בין הבתים שנבנו בשכונה הייתה חצר של עשרה בתים שנבנו כהקדש בכספה של שיינדל מיאסי לטובת העדה האשכנזית,למגורי עניים לתקופה של שלוש שנים,שתי דירות מתוכם הוקדשו לעדה הספרדית ,בשנת 1935 עמדו הבתים שוממים , בפועל כשהחלו בני העדה האשכנזית לעזוב את השכונה התמלאו בתיהם בתושבים ספרדיים.
בשכונת ימין נחפרו בורות מים לאיסוף מי גשמים,בכדי להימנע מקניית מים מידי שרלטנים ערביים שמכרו מים ששאבו ממעיינות בסביבת ירושלים,נבנו בתי כנסת ומוסדות לימוד נבנו מקוואות , בחוזים שנחתמו נקבעו תקנות למתיישבים החדשים בהתנהגות בין התושבים החדשים בשכונה ,כמו כן התחייבו הקבלנים והקונים להשלים את בניית הבתים תוך שלוש שנים כולל בורות המים ,בפועל הסתיימה הבנייה של למעלה ממאה עשרים בתים והאכלוס תוך שנה .
בחודש מרץ בשנת 1924 נכתבה כתבה בעיתון דואר היום, נערך שיפוץ בחלק הספרדי של השכונה בתשלום תוספת למיסים שנגבו בידי הגבאים ,הותקנו תעלות ביוב שעד אותה העת מי השופכין נשפכו לרחובות השכונה,רוצפו המדרכות בשכונה,שופרו המדרגות שמוליכות מהחלק הנמוך בשכונה לכוון תחנת הרוח,שופץ ותוקן בית הכנסת הספרדי , לצערם של התושבים לא שופץ הרחוב הראשי האשכנזי נתן אדלר.
אנשי שכונת משכנות שאננים והן אנשי שכונת ימין משה סבלו לאורך השנים מהתנכלות של תושבים ערביים , משוד מביזה וממאורעות , ירי צלפים מחומות העיר העתיקה בימי ממשל ירדן, עוד בתחילת ההתיישבות במשכנות שאננים, שכרו מובילי המים וטוחני קמח הערביים, בעלי אוב על מנת שיקללו את טחנת הרוח, על מנת שהרוח תידום ובורות המים שיתייבשו ממחסור בגשם, תקוותם לא התגשמה .
בתהליך הקמת המדינה בעת הקרבות בירושלים בשנת 1948 ,היוותה השכונה חיץ הגנתי בין חומות העיר העתיקה לבין השכונות החדשות מחוץ לחומה,כיוון שבתי שכונת ימין משה היו במדרון אל מול החומות הם ניצבו במצב טופוגרפי נחות להגנת השכונה והתושבים יש להוסיף על כך שהשכונה הייתה מוקפת בשכונות ערביות .
מצב טופוגרפי נחות זה הביא את ראשי ההגנה והמחתרות עוד בשנת 1947 לשלוח כיתת מגן לשכונה שחלקם היו תלמידי בתי ספר, בתחילת פבואר 1948 החלה התקפה של כוחות ערביים על מבנה שכיום משמש את בית הקונפדרציה ,אז בשמו בית עבדאללה הערבי שבנה אותו בתפר בין המרכז המסחרי של ממילא למרומי גבעת ימין משה.
פעילות נוספת של ירי צלפים ומקלעים בוצע כנגד השכונה בעת שבתאריך 10,2,1948 פוצצו אנשי הלחי את הבית הקיצוני במרכז המסחרי בית טאונוס בממילא ,ששימש את מפקדת הכנופיות הערביות באזור,בפעולה זאת מוטטו אנשי הלחי שני אגפים מהמבנה ,יתרת חומרי הנפץ בארבעה שקים לא הופעלה משום מה.
אנשי הכנופיות והלגיון שניצבו על חומות העיר העתיקה , ומהר ציון ,שער יפו וחיילים בריטיים מכוון מלון המך דוד ,פתחו בירי צלפים ומקלעים לעבר התוקפים ששנים מהם נפגעו בהמשך הוסטה האש של הערבים לכוון שכונת ימין משה ושלושה תושבים כולל ילדה צעירה נפגעו מהירי.
בתאריך 22.2.1948 פוצצו לוחמי לחי, את ביתו של ענבואתי בקטמון הישנה , לאחר שפוצץ המבנה ,ושער יפו לכוון שכונת ימין משה , למזלם של התושבים והמגנים לא נפגע איש בתקרית ירי זאת.
בהתקפתם זאת הביאו התוקפים הערביים חביות מלאות בחומר נפץ על מנת לפוצץ את בתי היהודים אחד ממגני השכונה עלה על גג אחד הבתים ובעזרת מקלע פגע בחלק מהתוקפים, לעזרת התוקפים החלו חיילים בריטים שניצבו במלון המלך דוד הסמוך לירות על המגנים בהירי זה נפצה אברהם מיכאל קירשנבוים שניצב על הגג והיה חשוף , הוא נפגע ולאחר מכן בהמשך הלחימה נפגע שוב אנושות ונפטר לאחר יומיים שאושפז בבית החולים רוטשילד – הדסה ברחוב הנביאים.
במהלך הקרבות הללו כבשו הכוחות הבריטיים את בית עבדאללה והחלו יורים לכוון בתי תושבי ימין משה ,כתוצאה מכך החלה נטישת תושבים מהשכונה וחלקם הגיעו לגור בבתים נטושים שכונת רוממה , כאשר הוכרזה המדינה במאי 1948 נטשו שאר תושבי שכונת ימין משה את השכונה וההיא נותרה שוממה ,אומנם בהסכמי שביתת הנשק היא שויכה לירושלים היהודית.
בעיתון הד המזרח מיוני 1949 נכתב על הקרב בפורעים הערבים שניסו לכבוש את השכונה על גבורת מגניה ובראשם אברהם קירשנבוים ,ספור נוסף היה שבסופם של הקרבות הציבו הערבים מכונית תופת ובפיצוצה נהרסו בתים בשכונה.
כאשר נטשו תושבי ימין משה את השכונה בשנת 1948 , לאחר קבלת צו פינוי של שלטונות ירושלים, בעקבות הקרבות במלחמת השחרור באזור ,עזבו בסך הכול כמאתיים בתי האב שמנו מעל לאלף שלוש מאות תושבים, מחצית מהתושבים שפונו מימין משה ,התגוררו במשך חודש וחצי בבית הספר אליאנס ומחצית השנייה התגוררו בבית האבות הספרדי ברחוב יפו.
לאחר מכן הועברו התושבים לבתים נטושים בשכונת ליפתא , בתים דולפים,שכונה ללא תשתיות תברואתיים ללא כבישים ,בתים ללא חדרי שימוש ובעיקר מים שנאספו בימי הגשמים והציפו את הרחובות .
צרה נוספת למתיישבים בליפתא ,הגיעה מהתנהלותו של מוכתר התושבים מטעם הממשל העירוני בירושלים , אשר שלשל לכיסו כספים שדרש מאנשי שכונת ימין משה , כתנאי לקבלת דירות גדולות ומרווחות בליפתא,שהיו מיועדות למשפחות בעלות מספר נפשות רב, כאשר לא שולמו לו השלמונים שדרש,הוקצו למשפחות הללו חדר במבנה למגורים.
אנשי השכונה התלוננו בפני פקידי משרד נזקי המלחמה , כאשר החלו לחקור ,נתברר כי במסגרת תפקידו לקבלת תלושי המזון לחלוקה ,הוסיף שמות נוספים של תושבים דמיוניים וקבל בעבורם תלושי מזון, כמובן שהוא נעצר והודה במעשיו .
חלק גדול מהמפונים דרשו לחזור לשכונת ימין משה ואף ארגנו הפגנות בשנת 1948 אל מול משרדי ועד הקהילה ,גם משום רצונם לחזור לשכונה והן מן הסיבה שנפלו בין הכיסאות בחלוקת תלושי המזון בירושלים על פי אזורי החלוקה.
אך הבעיה הגדולה לשכונה בקום המדינה, הייתה ההרס והעזובה והכסף הרב שנדרש לשקמה ולא היה בידי התושבים שממילא נמנו על עניי העיר, תושבי השכונה התרפקו על הזיכרונות , כי בשכונתם הישנה היו להם בית ספר לבנים ובית ספר לבנות,מרפאת הדסה והרופא דר א. פרץ, מקוואות,בתי כנסת ואפילו בתי מדרש ,כמו כן זכרו את גן גוגנהיימר ליד תחנת הרוח ,שהיה היחידי והראשון מחוץ לחומות.
למעשה בחודש מאי 1949 ניתנה רשות לתושבים לחזור לשכונת ימין משה ,רשות זאת ניתנה לתושבים משלטונות ניהול העיר בידי דר ברגמן,אך הנזקים הרבים מפגזי התותחים,המרגמות ומכונית התופת שבפיצוצה הוחרבו בתים רבים בשכונה , התווספו לזאת מעשי ביזה של תושבי משכונות סמוכות שעקרו דלתות ,ברזים וכדומה מהבתים הנטושים , ובהעדר כסף ממשלתי לשיקום בתי השכונה ,היה אישור זה ללעג לרש.
בפועל הבתים שהיו סמוכים למלון המלך דוד בחלק הגבוה ,בשורות הראשונות של השכונה נותרו חלקם כלפי חוץ שלמים אך חסרו גגות וזכוכיות בחלונות, הבתים שניצבו מול חומות העיר העתיקה ,במיוחד בשורות התחתונות נהרסו ברובם, ואפילו בבתים שנפגעו בחלקם נותרו חלקי קירות בלבד.
כאשר החלה העלייה של יהודים מרחבי אירופה לישראל ,שוכנו בשרידי השכונה בשנת 1949 ,עולים יהודיים אשר הגיעו מתורכיה ,הבתים היו מוזנחים ,פגועים מהלחימה ,בעלי קירות וגגות שבורים ,למרות זאת החלו העולים לשקם את בתיהם אל מול הטרדות ירי של הלגיונרים מעל חומות העיר העתיקה.
אגדה שכונתית מספר על דליקה שפרצה במקווה השכונה בתחילת שנת 1952 , הבלן יצחק ניסה להימלט מחדר ההסקה , בדרכו נפגע ונפל לבריכת מקווה המים וחולץ מעולף ובמצב קשה בידי מכבי האש לטיפול בבית החולים .
לאחר מלחמת ששת הימים ,הועבר השטח לידי החברה לפיתוח העיר העתיקה ,חלקים ממבני השכונה היו נטושים ,חלקם אוכלסו בידי אנשים קשי יום , אז החלה החברה לפיתוח מזרח ירושלים לפנות את אנשי השכונה,לחלקם נמסרו דירות חילופיות לחלקם נמסרו סכומי כסף .
אחרית דבר לשכונה נכנסו בעלי אמצעים ורכשו את הרכוש שנעזב ופונה ,בנו במקום מבני מידות והשכונה הפכה לשכונה לבעלי ממון, מבני משכנות שאננים הועברו ליד החברה לפיתוח ירושלים שמפעילה במקום בית אירוח לאומנים ואנשי רוח מרחבי העולם שמקבלים מלגה על מנת שישבו יכתבו מאמרים, ספרים , ואנשי מוזיקה ליצירת מוזיקה .
תודה לפנחס צבי גראייבסקי על המידע

מיקום