התחבר
במעברה על משטחי הבטון הצריפים הוקמו בצפיפות דלת מול חלון לבית הסמוך , בשרידי בתי הכפר הוקמו יש מאין ,סניף דואר, מסעדה, חנויות ומוסך רכבים ,קצב ההגעה היה כמאה משפחות בשבוע , על כן קבלני היציקות והבינוי היו בלחץ עצום על מנת להספיק להכין את המגורים הארעיים לעולים אלו , אלא שבימים גשומים נרשמו איחורים במסירה כיוון שהוא מנע עבודת יציקת בטון שלא היה יכול להתייבש.
דוח אכלוס למחנה חלסה לשנת 1951 כולל 850 פחונים שאליהו צורפו עוד כשבע מאות פחונים ובסך הכול מחנה שכלל 1550 פחונים ,חלקם של הפחונים בתקופות של מחסור במקומות מגורים , חולקו בעזרת שמיכה ושני חלקים שבהם גרו שתי משפחות זו לצד זו .
בשנת 1951 התגוררו במחנה חלסה כארבעה אלפים ומאתים עולים, הם נחלקו לעולים מרומניה, עירק ותימן בערך באותו היחס ,מתוכם כאלפים בוגרים , כאלף ארבע מאות ילדים ונערים עד גיל 18 והשאר תינוקות.
במחצית חודש מאי 1951 הגיעו למחנה חלסה חלק מאלף שלוש מאות וחמישים העולים מרומניה , שהגיעו באוניה טרנסילבניה לחיפה, סך הכול כמאה משפחות העולים שולבו בפחונים החדשים שנבנו.
על אלה התווספו כשבע מאות עולים שהגיעו מצפון אפריקה ,בסוף שנת 1951 באוניה גלילה לחיפה ומשם מיד נשלחו למחנה העולים חלסה , תושביה העולים של מחנה חלסה הועסקו בעבודות דחק בייעור מסביב לעיר המוקמת ולמחנה בעבור הקק"ל ששילמה שכר רעב של 1400 לא"י לפועל , למרות זאת חסרה עבודה לפרנסה לתושבי המעברה , אומנם החלה הקמת שלדה של המחנה , אבל עם אידאלים לא הולכים למכולת .
במיוחד כשהחלו מחלות הילדות של התשלום לעובדי דחק אלו, ולא הגיע במועדו כול אלו גרמו למרידות ומריבות ביחסים בים המעבידים ,מנהלי העבודה והעובדים המסכנים. בעבור עבודתם שנפל בין הכיסאות של המשרדים הממשלתיים, במיוחד בימי התשלום.
מצבים אלו של העדר תשלום לידי משרדי התעסוקה ,שאפילו המשטרה שניצבה על מנת לעשות סדר התקשתה בתפקידה מהלחץ והמהומה של האנשים הנדחקים עם הפנקסים לתשלום בידם ובמובן נשמעות הססמאות מדוע לצאת לעבודה כשאין מקבלים כסף תמורתה .
בייאושם החלו אנשים לחפש תחליף למקום עבודתם חלקם פנו להתיישבות העובדת והחלו עבודתם כשכירי בעיקר בחקלאות במשקי הישובים חלקם בעבודת בניין ,בעבודות ניקוז באגם החולה, בסלילת כבישים, והכשרת תשתית בשטחים לבנייה .
מצב זה של עבודה בשכר דחק (מינימום ) נמשך בשנות החמישים לעובדים מהמעברה חלסה ומהעיר קריית שמונה , וכאשר אחרי תקופת עבודה בקיבוצים ובמושבים ,ביקשו עובדים אלו לקבל את שכרם שהתמהמה ובדרישה להעלאת שכר ופתחו בהפגנות , נקטו הקיבוצים המעסיקים ,בפיטורים המוניים לעובדים אלו, והמפוטרים הצטרפו לרשימת מחוסרי העבודה בעיר מוכת האבטלה.
במעברה עצמה לאחר יישובה ,הילדים החלו ללמוד בבית ספר , מכולת שימשה לרכישת מצרכי מזון ,צרכי דת בסיסים סופקו , אבל העולה ומשפחתו סבלו ממחסור וקושי אדיר בחיי היום יום, חלק מהמשפחות החלו את פיסת הקרקע שליד הפחון ויצרו יש מאין גינות ירק להשלמת אמצעי הקיום הבסיסים.
למרבה האירוניה כול עדה שחייה במעברות בשנות הקמתה של המדינה קבלה את החיים במעברה בצורה אחרת ,בני העדה התימנית שחיי רובם בתימן בתנאים קשים יותר מהפחונים והמעברות הסתגלו יחסית מהר יותר לתנאים, בניגוד לעולים שהגיעו מאירופה וחיו יחסית בתנאים טובים יותר ורובם חוו חיים עירוניים ,התקשו להסתגל לתנאים של המעברות.
למרות זאת טבעו של האדם (העולה) לשפר את תנאי מגוריו אפילו בפחונים גרמו לעולים לרכוש ציוד להקלת החיים ואף לרכוש מוצרים וריהוט על מנת ליפה את הפחון ,וילונות ותמונות וכדומה , אך הכול תלוי באופיו של האדם והקובעת האישה, אך כמובן ביכולת להשתכר ממון כול שהו.
אנשי מחנה חלסה התעודדו ,בתחילה מהתוכנית להקים להם בתים ולצרף אליהם חלקה של שני דונם לגידול ירקות , עז חולבת אחת ודיר אבן , לול תרנגולות קטן וכלי עבודה , ואכן כשהחלו להקים את שיכוני הקבע בשנת 1953 מאבן התקווה החלה לפעפע ,לנוכח הסיכוי לעבור לדירות משלהם בשיכונים הנבנים ולעזיבת הפחונים.
למרות שבשלב הראשון ,היו רק כחמישים יחידות בבתים שהיו אמורים לעבור שפוץ ,כאשר משפחה רגילה ,הייתה אמורה לקבל חדר ומטבח , משפחות מרובות ילדים היו אמורות לקבל שני חדרים ומטבח , אלא שבבתים לא היו תנאים לסניטציה .
יש לזכור כי בני העליות הראשונות התגבשו סביב כיבוש ארץ ישראל מחדש בעבור היהודים בזכות הגשמת האידאל של האיכר היהודי על אדמתו, חזון שהוגשם בעבודה קשה והתלכדות סביב הגשמת הרעיון הציני.
לעומתם העולים החדשים הובאו למקום, לא ברצונם להגשים ,אלא כצורך דוחק והכרח להושיבם על פי צרכי המדינה שקמה, ובעצם רצונם של מנהיגי היישוב להטיל את כובד ההגשמה הציונית כפי שהיית בעת שהם עלו על הארץ , כמבחן הגשמה לעולים החדשים בלי להבין את צרכיהם האישיים בעת העלייה לארץ ישראל.
על כן יחסי הגומלין בין אנשי הישובים שסביבם המבוססים , לא עלה יפה למרות רצונם של המתנדבים ,שנשלחו לקלוט את זרם העולים במחנות העולים ובמיוחד נתגלה הקושי בקשר בין השלטונות המיישבים לקבלת זכויות ואמצעים להגשים את הפרחת השממה בהקמת הישובים החדשים.
הבלם והחסם הגדול ביותר היה המחסור בעבודה , אפילו בעבודות הדחק שהומצאו לטובת העולים , העוגה מחלקה לחמשה עד ששה ימי עבודה בחודש למפרנס והאם יכול בר דעת להסביר ,איך ניתן לרכוש אוכל או לקנות זוג נעלים למשפחות מרובות ילדים אלו.
כדאי לזכור כי מלכתחילה לא יכלו נציגי העולים ,לעמוד מול המוסדות הממלכתיים , כאשר ניצבו בעמדתם הנמוכה ,אל מול התשתית המרושתת של הישובים המבוססים ,בינם לבין עצמם ובינם לבין השלטונות והפרה ועטיני הכסף הנחלבים בראש ובראשנה לצרכיהם.
את העליות למחנה העולים חלסה ובהמשך לקריית שמונה מונים כך :
העלייה הראשונה בני העדה התימנית , העלייה השנייה בני העלייה הרומנית העלייה השלישית בני העדה העיראקית , העלייה הרביעית בני העדה הפרסית העלייה החמישית בני העדה המרוקאית ,בני העלייה השישית לעיר הם בני העדות המצרית, הפולנית ופולין .
על התפתחות העיר כתב אחד העיתונאים בעקבות סיור בעיר בשנת 1957 ,כי פרנסי העיר העניקו שמות לשכונות הנבנות על פי אותיות האלף בית, וכי לאור ההתפתחות הגדולה של העיר יגמרו במהרה האותיות לשמות השכונות, מספר התושבים נושק לשלוש עשר אלף.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.