שרונה סיפור באר אנטיליה ,המים בבתים ,השקיית השדות ,הכרמים והמטעים (117)

תודה ליואל אמיר בעזרה לכתיבת מאמר זה.
לאחר הגרלת שטחי מגרשי האיכרים במושבה שרונה בשנת 1871,בד בבד עם ההגרלה לשטחים הפרטיים ,התקיים שריון שטחים ציבוריים על תוכנית המתאר של האדריכל זנדל, חלק מהשטחים שיועדו למבני שימוש הציבור ,השטחים הציבוריים כללו : נקודות חפירת בורות המים וטחנות רוח להעלאת המים,מבני ציבור ,כבישים,אזורים ירוקים כגינות ושדרות עצים לנוי.
לצערם של המתיישבים בשנה השנייה להתיישבותם במושבה שרונה, עלו מקרי המוות ממחלות הקדחת למספרים מבחילים,אלא שאמונתם ודבקות שאותה עודד המנהיג הופמן גרמה להם להתאושש ולחצוב בורות מים , להקים תחנת שאיבה באמצעות תחנת רוח והזרמת המים למיכלי אגירה , לצרכי ההשקיה ואספקת המים לבתים,המתיישבים נטעו עצים לספיגת מימי הביצה ולהפרחת המושבה,ניטעו מטעי בננות ופרדסים , בנוסף יסדו את קו עגלות הסוסים לקו בין יפו לירושלים ולערי הדרום ,פעילות זאת הביאה לרווחים גדולים לאנשי המושבה שרונה.
בתחילה השתמשו בני המושבה במימי הבארות שנחצבו הן ליד בתי המתיישבים והן מבורות מים שהיו קיימים בקרקעות שרכשו או מחפירת בארות מים, או מבורות מים ומערכות איסוף כולל מרזבים מהגג, שהוכנו במרתפי הבתים , בורות אלו היו תלויים בירידת הגשמים בתקופת החורף,אלא שכמויות המים הקטנות מנעו התפתחות גדולה יותר של ענפי החקלאות במושבה .

מיקום