התחבר
משפחת כותנה המוסלמית ,רכשו מידי השלטון העותומאני את שטח חאן באב אל וואד והאדמות סביבו ,משפחת כותנה אף בנתה את ביתה החדש ,שכונה בית אל קרוסה שפירושו בית העגלון מעל לחאן בשנת 1873 ,לאחר שרכשה משפחת כותנה את המקום בשנת 1869 החלה משפחת כותנה להחכיר את המקום בתחילה לחוכר מוסלמי שגנב את הכסף ולא שילם את דמי החכירה ,לאחר מכן הוחכר החאן למשפחות יהודיות ירושלמיות .
מיכל ליב כץ (זאנגר) בעל הנתינות האוסטרית ,היה היהודי הראשון שקיבל את זיכיון החכירה לגביית מס הדרכים "הדרבייה – בדל קארוסה" ,מידי השלטון העותומאני בארץ ישראל ,רישיון גביית מס הדרכים שקיבל כלל ,בתחילה את הקו מיפו לשכם ומשם לירושלים ולאחר שנסלל הכביש החדש בשנת 1869 מיפו לירושלים, דרך באב אל וואד (שער הגיא) קיבל גם את הזיכיון הזה.
מיכל ליב כץ (זאנגר) למד את מנהגי ושפתם של הערבים ,ידיעה זאת עזרה לו בקשריו עם נכבדים ערביים בפעילותו בגאולת האדמות, מיכל זאגר התיידד עם חיים אמזלג שהיה סגן הקונסול הבריטי בארץ ישראל ,שעזר לו רבות בפעילותו הציבורית אצל השלטונות העותומאניים ,שכללה גם רכישת אדמות להקמת מושבות וישובים יהודיים בארץ ישראל .
לאחריו חכרו את המקום מהפחה למשך שלוש שנים ,היו בנימין ביניש סלנט, דודו אריה לייב סלנט ואדם נוסף , משפחות הרב סלנט בשנים 1869-1873 ,במטרה לשמור על כשרות המקום לבאים לחאן בדרכם לירושלים, אי לכך בין עובדי בחאן היה שוחט יהודי , כך שיכלו לספק למונטפיורי בעת עלייתו לירושלים בשישית בשנת 1866 ואף בשנת 1875 בדרכו מיפו לירושלים לעצור למנוחה ולשהייה ולאכול אוכל כשר.
שתי דרכים היו לתשלום הדרביה (מס הדרכים) ניתן היה לרכוש בשני מטליקים שובר תשלום ביפו או בירושלים ,קבלות אלו היו נבדקות בחאנים שבדרך, או לרכוש כוס קפה דלוח בחאן עצמו , רכישה זאת היוותה את מס הדרכים, בהכנסות אלו חלקו מושלי המחוזות המוכתרים באזור החאנים והשוכרים, בנוסף נמכרו בחאן ארוחות כשרות , כאשר מנת כבש או כבש היה גרוש.
למחיר הקפה נוספו התשלומים בעבור בעלי החיים של העוברים מחיר שהיית בעלי החיים באורווה והאכלתם היה : גרוש לחמור, גרוש לפרד או סוס, וגרוש וחצי לגמל, באם נשאו סחורה על גבם או לא.
מחיר המעבר ושהייה לעגלות ובעלי הכרכרות, היה 12 גרושים לעגלונים יהודיים, תוספת אחת שאיננה ידועה הייתה ,תשלום נוסף שחל על בעלי העגלות היהודיות בקו יפו לירושלים ,מס בקרן שנקראה "תוספת לצרכי צדקה "בעבור התושבים היהודים , את הכספים שנאספו בקרן הצדקה , חילקו חברי הוועד שעליה נמנו אברהם מויאל,חיים אמזלג חיים שמואל שמרלינג וחכם יוסף משה לנזקקים.
מס נוסף שנקרא ביאבה נגבה בעבור מעבר סחורה חקלאית בעיקר דגנים או פחמים בדרכה לירושלים.
למעשה ידוע כי הדרך לירושלים שהייתה משובשת מאוד בקטע שבין באב אל וואד לירושלים ,נסללה למעבר לכרכרות בשנת 1860 שעד אז הגיעו לירושלים בהליכה או ברכיבה על בעלי חיים, הדרך הסלולה בין ירושלים לחאן באב אל וואד הייתה באורך 25 קילומטר ,ומבאב אל וואד ליפו עוד 38 קילומטר.
החכירה השנייה נעשתה בידי יצחק רוקח ובנו שמעון משפחת אליעזר רוקח בשנים 1873-1878, לאחר שהחליט להרחיב את המקום, בנה יצחק רוקח בשנת 1873 בחאן את "מלון הרי יהודה" מלון שנכלל במבנה בן שתי הקומות, שבקומתו העליונה היו חדרי לינה לעניים נבנה צריף לינה במתחם.
שלמה רוזנטל ואשתו לונה ניהלו את חאן באב אל וואד בשנים 1878-1893 חכרו את המקום שלמה ומלכה רוזנטל חכירה לאורך 15 שנים וגבו את הדרביה (מס הדרכים) , במגוריו בחאן נולדו לו שני ילדיו שלמה חכר את המתחם עד מאורעות 1921 אז נתקפה אשתו בפחד והם עזבו לירושלים, מבין המשפחות החוכרות בולט סיפורו הססגוני של שלמה ומלכה רוזנטל (כונה בידי הערבים סולימן – סלומון).
אברהם בלומפלד חכר את המקום עד מלחמת העולם הראשונה בתקופת המלחמה החאן היה נטוש ,
אחריהם משפחת טודרוס ורשבסקי ששכר את המקום לאחר מלחמת העולם הראשונה ,אלא שאשתו סרבה לעבור למקום והוא נטש את החכירה .
את החאן בבאב אל וואב שכר זכריה הסורי שהיה מפקיע מחירים במס הדרכים ובמחיר השתייה החמה והשהייה ללינה בחאן, לא ידוע עד מתי החזיק זכריה את החאן.
אחריו שכר את המקום משה קוסובר עדיין לא מצאתי חומר הקשור לחכריתו, פרט לאגדה של אברימלי הכתובה בהמשך.
החוכר הראשון היהודי לחאן שער הגיא הייתה משפחת סלנט , לאחריה הועברה החכירה לידיו של יצחק רוקח ,שהחליט להרחיב את המקום בשנת 1873 ולבנות במתחם החאן את "מלון הרי יהודה" מלון שנכלל במבנה בן שתי הקומות, שבקומתו העליונה היו חדרי לינה לעניים נבנה צריף לינה במתחם.
לא ניתן היה לעבור בדרך בלא לשלם את תשלום כוס הקפה, בין חוכרי המקום היהודיים אנו מוצאים את משפחות הרב סלנט בשנים 1869-1873 ,משפחת אליעזר רוקח בשנים 1873-1878, בשנים 1878-93 חכרו את המקום שלמה ומלכה רוזנטל, אחריהם משפחת טודרוס ורשבסקי אלא שאשתו סירבה לעבור למקום והוא נטש את החכירה , אך מבין המשפחות החוכרות בולט סיפורו הססגוני של שלמה ומלכה רוזנטל (כונה בידי הערבים סולימן – סלומון).
שלמה ומלכה רוזנטל
תחילת סיפורו של שלמה רוזנטל בלידתו בוילנה ועלייתו לארץ ישראל בימי העלייה הראשונה בעת שהתיישב בירושלים העתיקה, כאשר חכר שלמה את חאן באב אל וואד בסביבות שנת 1878, לאחר משפחת רוקח וסלנט ,הוא העביר את משפחתו למגורים במקום, בביתם של משפחת ברכה המוסלמית ,הבית שמעל לחאן ומסביבו נטעה המשפחה בוסתן פירות וגינת ירקות .
דמותו הציורית של שלמה רוזנטל כבעל גוף שרירי וסיפורו כמתאגרף חובב, עזרו לו בניהול החאן ,שלמה אף הקים קו ודיליז'אנס ומטען משל עצמו , שלמה גם החזיק אורווה להחלפת סוסים יגעים בחאן לקראת עלייתם בעליה לירושלים , במיוחד לאנשי הקונסוליות הזרות בירושלים .
את המקום ניהל שלמה רוזנטל מעל לעשרים שנה ,ובעת שנפטר בשנת 1893 ,שנה לאחר פתיחת קו הרכבת , עזבה משפחתו את המקום וחזרה להתגורר בירושלים.
כיוון שהדרך היבשתית פינתה את מקומה מקווי מרכבות לכלי רכב ממונעים , החליטה משפחת תמימי בשנות השלושים ,שביתם בחברון כי נדרש למקום תחנת דלק של סוכנות של וחנות דרכים לעוברים בשער הגיא , מצידו השני של חאן הדרכים , בנוסף לתחנת הדלק בנתה משפחת תמימי מבנה גדול וגג רעפים לו בעבור חנות לחלפים ומזון , התקנאה בעלת השטח החאן באב אל וואד , משפחת כותנה והקימו גם הם לאחר מכן תחנת דלק וחנות בשטחם.
טודרוס ורשבסקי
טודרוס ורשבסקי חי בשנים 1887-1940 ,נפטר בגיל 63 בירושלים, טודרוס נשא את אסתר ולהם נולד בנם שאול ונכדתו אסתר שהמשיכו את דרכו במלונאות, טודרוס וצאצאיו עסקו למחייתם מהפעלת בתי מלון בירושלים.
חריגה אחת הייתה לטודרוס ורשבסקי ,כאשר חכר את חאן באב אל וואד מחוץ לירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנות השלושים ממשפחת כותנה המוסלמית, במטרה להפכו לחאן דרכים פעיל, לחפצים לנוח מתלאות הדרך מהשפלה לירושלים ,תכניתו זאת התנפצה עקב סירובה של רעייתו אסתר להעתיק את מגוריה לדירה שליש החאן.
בשנת 1928 שכר טודרוס ורשבסקי ,את בית המלון תל אביב ברחוב יפו 44 בכיכר ציון מידיה של משפחת קוקיא , כאשר נפטר עבר ניהול המלון לידיו של בנו שאול , שלקח גם את בית המלון אטלנטיק ברחוב בן יהודה 13,פינת בן הלל 13 ,עד שפוצץ המלון בפיצוץ מכונית התופת בפברואר 1948 .
ירושלים אגדות אברימלי
תודה לארי אבן זהב לעזרה בכתיבת המאמר.
בעת שמשה קוסובר חוכר את תחנת הדרכים בבאב אל וואד הצטרף אליו הפועל אברימלי לעבוד בתחנה שכונה המשומד מאחר ועזב את העולם החסידי .
בעת עבודתו היה שומר על חפצי הנוסעים שיצאו לשתות את תה או הקפה הדלוח כחובה לתשלום מס הדרכים, אברימלי היה מכה את המשתמטים מהתשלום, מפריד במריבות העגלונים .
אברימלי היה נמוך קומה ,אך זריז ולא בחל בשום עבודה, שמו עורר פחד בקרב הערבים שעברו בתחנה בדרכם מיפו לירושלים , מכוון שלא פחד והיכה ונגח אותם בראשו ללא מורא, באחד הימים עבר קרל נטר בתחנה וחבר לאברימלי והזמינו למקווה ישראל שילמד חקלאות
כול זאת בזכות מסע בכרכרה שבה נסע קרל נטר בדרך מתחנת באב אל וואד לירושלים ישב אברימלי ליד העגלון ,מיד תפס את המושכות ומנע התהפכות העגלה .
נוסעים רבים העדיפו את שרותיו כעגלון לירושלים , משום השם הטוב שיצא לו בנהיגה ואחריות ללא תאונות במסעותיו.
אך אברימלי העדיף לטפל בסוסים במקום ללמוד, כאשר קראו נטר לסדר נמלט אברימלי וחזר לעבוד אצל משה קוסובור בתחנת באב אל וואב ,שם התאהב בביתו מרקאדה ושכנע את קוסובר לתת לו אותה לאישה.
האגדה מספרת כי בעת שנסעה כרכרה לירושלים, וליד הקסטל התנפלו עליה שודדים ערביים ,הגיע בזריזות למקום עם אקדחו ,תפס אותם והחזיר חלק גדול מהכסף שנשדד (מכוון שהאגדה ממשיכה שבוואדי נטל חלק לכיסו כשכר טרחה).
בדמי הנדוניה שקבל רכש כרכרה והחל לעבוד בקן יפו ירושלים ,ועצר בקביעות אצל תחנת באב אל וואד שאותה ניהל חמו קוסובר, ושם אף המשיך לעזור בעבודות שבתחנה בנוסף לעבודתו כעגלון .
בכרכתו נהג אברימלי להסיע 14 נוסעים ברכבו שבו היו שמונה מושבים, והיה גובה שני גרושים יותר מהנשים מכוון שבעליה לקסטל היה צורך לדחוף את הרכב מעט או את הכרכרה ששימש בה כעגלון , והנשים לא ירדו לעזור אלא המשיכו לשבת במכונית.
בעונת התיירות ביקשו העגלונים בעלי הכרכרות לעבוד בקו מירושלים ליריחו מכוון שהרוויחו יותר כסף, והסיבה השנייה שנזירי המנזר סט גיאורג ,שילמו בקשיש ,לכול עגלון שהביא אליהם במסעם את התיירים בדרכם ליריחו , אך לאברימלי שילמו הנזירים יותר מבחינת הגינותו והתשבחות של הנוסעים עמו .
טריק ממזרי היה לאברימלי בדרך בעלייה לכוון מעלה האדומים ,שבו הוריד את נוסעיו בתחילת העלייה בתואנות שונות ,פעם לראות ציפורים ובעם לאסוף חול צבעוני אדמדם , באותה העת הסוסים שמשקל הכרכרה הוקל דהרו במעלה העלייה וחיכו לין חאן הדרכים והמתינו לנוסעים שנאלצו לעלות את העלייה רגלית.
לאחר העלייה הרגלים היה משים את עצמו מקלל את סוסיו שברחו גוער בהם למעשיהם ומנופץ בשוט אילו להכותם , בדרכם ליריחו נהוג היה שכלכלת העגלונים הייתה על חשבונם , אעברימלי היה אוגר את המזון מהדרך וביריחו היה נותן אותו לערבים מסביב למלון שהיו מטפלים ומנקים ושומרים על סוסיו.
בעת ביקורו ביריחו נהג לאסוף צמחי מרפא לרוקח גבריאל בירושלים ובזכות זאת קיבל תרופות ללא תשלום לתצרוכת משפחתו, לפעמים היה מעמיס דגים ממקורות המים המתוקים והיה מתפאר כי הוא דג אותם.
כשנמאס לו מהנסיעות הארוכות ,החל לפתח בירושלים את קווי הנסיעות בכרכרות פתוחות בשכונות העיר משער יפו , בכדי לפרסם את קו התחבורה שלו ברחבי שכונות ירושלים ,העמיס על הכרכרה את אשתו היפה כפרסומת.
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.