תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
שוק מחנה יהודה ממוקם ליד השכונות : אהל משה ושכונת מזכרת משה שבהם מתגוררים חלק מסוחרי השוק, שכונת אהל משה שהוקמה בשנת 1883 נבנתה בכסף שנתנה הקרן מזכרת משה שהוקמה לכבודו של משה מונטפיורי ,שכונה שבה גרו תושבים ספרדיים , מעל לשער הכניסה לשכונה נכתבה כתובת " ב.נ.ה ירושלים", "אבני זיכרון מזכרת לכבוד ולתפארת לזכר עולם, יהיה צדיק ".
שכונת מזכרת משה הסמוכה נבנתה גם כן בשנת 1883 ,סמוך לרחוב אגריפס גם כן בעזרת כסף שהתקבל מהקרן של משה מונטפיורי , ויועדה לתושבים אשכנזיים, מעל שער הכניסה לשכונה נכתב : מזכרת משה אשר לחברת משכנות ישראל, לזיכרון השר משה מונטפיורי ממש מתחת לשכונות אלו התפוצצה מכונית התופת בשנת 1968 .
תושבי שכונת מזכרת משה האשכנזיים לא הקפידו במיוחד על ניקיון חצרות הבתים, חלק מחנויות המכולת בשכונה נוהלו בידי הנשים, את הבעלים שלחו הן ללמוד בבית המדרש, הדבר שהקסים את הספרדים בשכונות הקרובות ,היו עוגות הלייקח שהם אהבו מאוד, הילדים עברו בשכונה על מנת לקנות בבישליק אחד חתיכת עוגה ,לעומתם ילדי האשכנזיים אהבו את הלדר שהיה בשכונה אוהל משה הספרדית.
שכונת מחנה יהודה
שכונת מחנה יהודה קמה בשנת 1887 היזמים ורוכשיי הקרקע : מנהל בנק פרוטינגר ,אשר ישנן סברות כי היה יהודי מומר, היזם שלום קונסטרום שהיה מסגר ופחח ואף בנה את ביתו בשכונה בכיכר וולירו , שלום קונסטרום ( שלום בלעכער פרוש השם ביידיש הפחח ) , והיזם והעסקן יוסף נבון , את שמה כשכונת מחנה יהודה ,קבלה משמו של יהודה נבון אחיו הבכור של יוסף נבון מהיזמים, למרות הסוברים כי שכונת מחנה יהודה והשוק מחנה יהודה הם ישות אחת, בפועל הן שתי ישויות נפרדות.
למעשה שכונת מחנה יהודה ממוקמת ממול לשוק מחנה יהודה על הציר הדרומי של רחוב יפו,הרחובות המעניקים מסגרת לשכונה הם : הגבול הדרומי הוא רחוב יפו,ה רחוב הצפוני הוא רחוב דוד ילין, הגבול המערבי הוא רחוב יוסף נבון והגבול המזרחי הוא רחוב יוסף בן מתתיהו.
שלושת השותפים הללו ,היו גם שותפים ביזמות קו הרכבת מיפו לירושלים,שלום קונסטרום יליד רוסיה שעלה לארץ ישראל עם משפחתו,קשור לעסקה בעיקר בתיווך עם הממשל התורכי ,חלק גדול ממונו ,עשה שלום קונסטרום מעסקאות רכישת קרקעות מידי ערבים ונוצרים ,בזכות קשריו הטובים עם השלטונות התורכיים ובעזרת כישרונו לקליטת שפות כמו : ערבית, צרפתית ואנגלית, יידיש, ספניולית, גרמנית ועברית.
ידועות במיוחד עסקאות רכישת הקרקעות בשנת 1887 ,לבניית שכונות כמו שכונת סוכת שלום ( שקרא לה על שמו)ליד שכונת מחנה יהודה שכונת עיר שלום ,השותפים חברו והקימו את אגודת בית יוסף ,להקמת שכונת יהודית שהוקמה בהמשך באבו טור, רכישת אדמות שעליה הוקמה שכונת נווה שלום ליד העיר יפו ,שעליה הקים עם שותפיו מספר בתי עסק, עוד רכשו השותפים ,אדמה להקמת שכונת מחנה יהודה , בשכונת מחנה יהודה בנה לעצמו בית מרווח (יחסית) ברחוב והכיכר חיים ולירו, בית נוסף בפאתי מאה שערים, אך הבית הראשון שהקים היה בשכונת נחלת שבעה.
כיוון שהיה בידו ממון החליט שלום ביחד עם אשתו זהבה , להקים בית אוכל בדירתם במחנה יהודה על מנת לחלק מזון מבושל לעניי ירושלים עוד סייע לעניים ולנרדפים יהודיים במדינות הנכר, ביחד עם נציגות בריטית והבנקאי חיים ולירו והרב האשכנזי שמואל סלנט , על פועלו זה קבל מדליית הערכה מידי הקונסול הבריטי בארץ ישראל.
בחלקה הדרומי של השכונה ממוקם בית הכנסת זהרי חמה שעון השמש בחזיתו ,הפנסיון ובית הסעדה לעולי רגל לירושלים ובית התלמוד , קישור https://www.tiplatrip.com/article.aspx?id=23539 , ברחוב אלפנדרי ממוקם מרכז יהדות חסידי גור ישיבת שפת אמת ובחצר אחד הבתים מצויים קברם של האדמור מגור הרב שמחה בונים אלתר ובנו .
בשנת 1893 קורא היזם הבנקאי פרוטינגר בשם שותפיו למיזמים של רכישת באדמות בשכונות מחנה יהודה, בית יוסף ועיר שלם ,בקריאה פונה אל היהודים שהתחייבו לשלם הן לרוכשי הבתים שקנו בהלוואות או האדמות ,כי עליהם להמשיך ולשלם את חובם , חרף השמועה שעברה בין רוכשי הבתים והחלקות ,המספרות שלמעשה החלקות אינם יכולות להיות שייכות ליהודים ,כיוון שהשלטון העותומאני ,אוסר על רכישת האדמה למי שאיננו מוסלמי , מוסיף פרוטינגר ,חלקות אלו והבתים בשכונת מחנה יהודה , על פי המידע שמגיע אליו מהמתווך הערבי קלמי ( כלמי) הם בבעלותם בזכות התווך המוסלמי .
בעלי הקרקע הבנקאי פרוכיטנגר לאחר שנתקל בבעיות למכור את האדמות שרכש החליט עם שותפיו לרכישה יוסף נבון וקונסטרום ,לשנות את הטקטיקה של המכירה ולהתחיל לבנות על האדמה בתים במהלך מהיר של שנה ,בתים אלו ימכרו לאנשים יחידים בתנאים הבאים :
אדם שיחפוץ בבית ירכוש בתחילה את שטח האדמה הנדרש לבניית הבית ,עשר אמות על חמישים אמות , חלקם של הקונים יהיה גם באופן יחסי בבורות המים שיחצבו בשכונה .
כאשר ישלם הרוכש את התשלום בעבור האדמה, ייחתם חוזה בין היזם לרוכש שיועבר בעותק גם לרוכש ופנקס תשלומים שבו יירשמו התשלומים ששילם הרוכש , חלק מהקונים רכשו את הבתים למגורים וחלקם למכרם ברווח לאחר מכן .
כאשר תגמר בניית הבית ,שיכלול דירת שני חדרים ומטבח בחזיתו ,יימסר המבנה לידי הקונה ,בתנאי שילם את מחיר הבנייה המקורי בתוספת ששה אחוז ריבית למשך חמש עשר שנה עד גמר התשלום הנכס יהיה תחת שמם של רוכשי האדמה ובוני הבתים.
לאחר גמר התשלום לבית , יעביר היזם את הבית לבעליו בטבו על שמם ויעביר קושאן לרכישה על שם הקונה.
על פי קריאתו יהודים אלו ,הרשומים בספר החשבונות של היזמים כבעלי חובות, צריכים להבין כי הם מוכרחים לשלם את חובם, עוד אומר פרויטנגר כי נכון הוא שהחוק העותומאני שריר וקיים, אך הוא לא יפגע ברוכשים דרך המיזמים והקומבינות שלו ושל חבריו.
הבנקאי פרוטינגר ממשיך ואומר כי זהו מהלך כפויי טובה כלפי מי שבנה לתושבים אלו את בתיהם וגם העניק להם הלוואות שיש להחזירם לאורך זמן ובתשלומים קטנים, בטרם יצטרך לנקוט בהליכים משפטיים להחזרת כספם שניתן בהלוואה.
באותה שנה ,ממשיך פרוטינגר בשותפות ורכישות נוספות והשכרות המבנים שנבנו באמצעות סוכנם הערבי קלמי להשכיר בתים בשכונות : בית יוסף, עיר שלם ועת ביי ( שכונות שמחוץ לשער שכם בדרך לקברו של שמעון בצדיק) ובשכונת מחנה יהודה .
אגדות זקני שכונת מחנה יהודה
בעלי הכלבים בשכונה אנא היזהרו , העירייה מבצעת חיסול כלבים משוטטים בשכונה, ראו בעלי הכלבים הוזהרתם , החביאו את ההולכים על ארבע שלכם בתוך הבתים , אוי שכחתי לציין שנת 1924 כבר עברה מותר כבר להוציאם החוצה .
אגדת היהודי המרקד על החבל
ספור אגדה שנלחש בידי זקני השכונה ( כלחש בחש) ,למניעת פריצות לדירות בשכונה, בעיר ירושלים התפרסם להטוטן יהודי שהיה מתפרנס מהליכה על חבל הקשור מעל בתים, כיוון שפרנסתו לא הייתה מספיקה ,היה נוהג להשלימה בכניסה לבתים בעזרת כשרונו ולנקות את הבתים ממונם.
יום אחד נפוצה השמועה ,כי בעת ליל ניסה הלהטוטן את מזלו באחד מבתי שכונת מחנה יהודה ,התעוררו בעלי הבית וירו בו למוות כדין פורץ , החלה חרושת השמועות לפלס דרכה כגלים בים ,חלק מהתושבים מכחיש כי אירוע כזה נעשה בשכונה וחלק אף מאדירים את הספור בפרטים המצוצים מן האצבע, כיוון שכך נחלקו השמועות עדיין בשכונה מחפשים את האקדח המעשן.
דירות בשכונה הוצאו להשכרה ,כמו שנאמר ממוחרם עד המוחרם הבא ואפשר עוד מוחרם הסבר: על מנת למנוע תביעת חזקה על בית שגרו בו מעל לשנה בשכירות, ואשר דיירים סרבו לעזבו מטענות שונות ומשונות ובעיקר על פי חוק החזקה לרכוש , נחקק חוק המוחרם, שפירושו ניתן לשכור דירה או מבנה למשך שנה ,ובקץ שנה יש לפנות את הנכס מידית.
אחת הדירות שהוצאו להשכרה בשכונה הייתה בת שלושה חדרים וחצר ,בקומת הדיוטא הראשונה ( קומה ראשונה) בעלת גזוסטרא ( מרפסת) ובעל מטבח בדירה , תושבת השכונה אסתר ביגר מבקשת את עזרת הציבור למצוא את אבדתה תעודת מסע פולניה , בחיי עד היום אני מחפש את תעודת המסע כפולני טוב, אולי יצא לי משהו מגילוי האבדה מקום בגן עדן כבר מובטח לי .
לאחר מלחמת העולם הראשונה מבית מגוריו בשכונה, פרסם את עצמו דוקטור ג. וולירו בוגר האוניברסיטה בעיר לוזאן בשוויץ, שעבד כרופא פנימי בבית חולים בשוויץ והחליט להגיע ולעבוד בירושלים וקיבל חולים בביתו בשכונה ,בין השעות 08:00-13:00 .
בשנות השלושים נפתח בשכונה תלמוד תורה בית אהרון ,בכסף שהוריש חיים אהרון וולירו הלימודים בתחילה יועדו לגיל הרך לכיתות א-ד ,בשכונה נפתחו בתי מרקחת כמו בית המרקחת אופלטקה הנמצא עד היום ברחוב יפו, בית המרקחת יוסף אלימלך ,בית מרקחת מני.
לאחר מאורעות 1936 בארץ ישראל החלו להקפיד השלטונות הבריטיים במצרים על בעלי הנתינות הזרה שלא הייתה להם ויזה לישיבה במצרים כיוון שכך החלו לשלח יהודים שישבו במצרים ללא ויזה בחזרה לארץ ישראל, התווספו לכך דעותיהם של פקידים בשלטונות המנדט ופרשנויות שלהם להכבדה זאת.
סיפור החזרתו של תושב השכונה מסופר בהווי אגדות השכונה, דוד משולם תושב השכונה שישב במצרים ונתפס חסר כול וכסף והועלה על רכבת לארץ ישראל, המנהל האנגלי של תחנת המעבר לישראל והעלייה, סרב לתת לו כרטיס עד ארץ ישראל מאחר ולא היה בידו כסף לרכישת כרטיס מלא.
אי לכך פסק האנגלי כי הוא ייסע ברכבת עד אל עריש ויורד שם בלילה בעיר הערבית, ( זוכרים מאורעות 1936) , בדרך ריחם עליו מבקר הכרטיסים ואפשר לו לנסוע ליפו ,שם נאספו הכספים לכרטיס הנסיעה המלא בידי הנוסעים היהודיים והוא חזר לשכונתו מחנה יהודה.
בשנת 1937 החליטו הבריטים לאבטח את השכונות היהודיות שמחוץ לחומות בגפירים , אלא שלהחלטה זאת נוספה החלטה נוספת לגבות את שכר הגפירים מאנשי השכונות המאובטחות, אי לכך מונה גובה מיוחד לכסף השמירה ,שעבר בית בית בשכונת מחנה יהודה בלווית שוטר לאבטחו וגבה את הסכום שהוטל על כול תושב מעל לגיל 18 שנה.
בשכונה אף פעל פנסיון באבאד של בני הזוג יעקב וחנה באבר ,שהחליף את מקומו בדירה מרווחת יותר בשכונה, בפנסיון באבאד שכן סניף חברת החשמל היהודית , וסביבו מסופרת אגדת השוד של הסניף משנת 1948 בידי שלושה רעולי פנים שנכנסו בשעות הבוקר שלפו אקדחים ושדדו את מעטפות המשכורות של עובדי חברת החשמל ,בעת המנוסה איבדו הגנבים כמחצית משללם ונמלטו רק עם כמאה וחמישים לא"י.
לקראת עזיבת הבריטים את ירושלים, החלו חברי לחי ואצל במבצעי החרמת רכוש מנדטורי בטרם יימסר לערביים ,סיפור אחד כזה מסופר בגאווה בידי זקני השכונה, שבו שני צעירים חמושים איימו על ששה נהגי דואר והטלגרף של המנדט, פקדו עליהם לנסוע לנקודה מסוימת מהחניון בשכונת רוחמה שבו חנו , המכוניות הוסתרו והנהגים שוחררו לעת ערב לבתיהם.
במבנה הסמוך לשעון השמש , נפתחה חנות הפרזול והמפתחות של מ. בש ,הקיימת עד היום ממול לרחוב הראשי של השוק , בדירתה של רופאת השיניים ד"ר אורבך בשכונה נפתח במחצית שנות השלושים ,מועדון עולי בסרביה הזמני בחלק מימי השבוע.
בתחילת שנת 1949 החליט ועד השכונה שניהל את השכונה בתחום המוניציפלי ,להתאחד עם עיריית ירושלים ולהתמזג בעיר ירושלים , הפגישה החגיגית נערכה בנוכחות שר הפנים ראשי העירייה ,שר הדתות ונציגי ועד השכונה.
שכונת יגיע כפים
האגדות מספרות כי בשנת 1900 התאגדו מספר בעלי מלאכה שנתמכו בידי אגודת ועד הפקידים (אגודת הפקידים והאמרכלים מאמסטרדם) אגודה אשכנזית שתמכה בעדה הספרדית ,בהנהגת שלמה אלפרט , בתחילה כאגודה לעזרה הדדית ,ובהמשך במטרה להקים שכונה לאנשים שעוסקים במלאכת ידים לפרנסתם, ושנטל יוקר המחיה והשכירות הוו עול גדול על כתפיהם., ועל מנת לשפר את מצבם הפיזי והכלכלי .
האדמות להקמת השכונה נרכשו בשנת 1906 , בידי אגודת יגיע כפים, ממוקמת בין שכונת זיכרון משה לשכונת אחווה ,שמה של השכונה נקבע מהפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך " שבספר תהילים.
לצורך זה קבלה האגודה ,הוגשה בקשה להלוואה לבניית 25 הבתים על השטח שנרכש, בתים אלו נבנו כנחלה פרטית עם חצר מסביבם וללא בורות מים ,ועל כן לא היו קופצים רבים לקחת אותה מצד מתיישבים שרצו לגור בשכונה.
ההלוואה ניתנה גם בהפקדת 20 פרנק מראש לאגודה בעבור דמי רישום ,ניתן היה לקבל סכום כסף להלוואה לבניה כמעט ללא ריבית.
לדברי הקונים האדמה שנרכשה עלתה ממון רב , ולאחר ביצוע חלוקת השטח לחלקות ,היו חלקות שמחירם האמיר עד 1000פרנק לחלקה , אלא שההלוואה שהייתה אמורה להיכנס לאגודה ,לא נתקבלה , וכך נותר השטח עזוב בתחילה וצבר ריבית הפסד על מחיר הקנייה ששולם אך לא נמכר.
לבסוף הצליחו חברי הנהלת האגודה ,לקבל הלווה קטנה שהספיקה רק לבניית מספר בתים על השטח, וכול מי שהחל בבניה נאלץ להוסיף במזומן מכיסו סך של 400 פרנק, אחד הקבלנים היה דוד שלמה האשכנזי .
בשכונה התגוררו בני עדות המזרח בעיקר , מעט אשכנזים ובהמשך נכנסו לשכונה בני העדה הגאורגית (הגרוזינית) , שעליהם נמנה תורם גרוזיני ,שתרם כספים רבים להקמת בית הכנסת יגיע כפים , ברחוב פינס 20 .
בתחילה נבנה מבנה בן קומה אחת , שבהמשך כאשר לא הספיק המקום לתפילת התושבים ,החליטו לקבץ תרומות להקמת קומה נוספת לבית הכנסת, קומה שנייה שנבנתה בתרומת מיכאל בן דוד ביניא ,מבנה ששופץ בשנת 2017 , בעקבות הסכנה שבריקבון תמיכותיו והקרשים שתמכו בגג הרעפים .
לאחר בניית הקומה השנייה שהפכה לבית הכנסת המרכזי הספרדי בשכונה ולסביבה , נפתח בית הכנסת הקטן במטרה לספק למשכימים לתפילת שחרית.
השכונה נבנתה בשנת 1909, בידי חברי אגודת יגיע כפים סניף ירושלים, רחוב ראשי על שם הרב פינס ,שממנו יוצאים רחובות קטנים בצורה אי סימטריים כמו רחוב יעקב מאיר ,רחוב שדה חמד , מארבעת שורות השכונה ,נבנו בתחילה רק מספר בתים בכול שורה, שאר מגרשי הבניה שעליהם נבנו יתרת הבתים נבנו באיטיות, והתמזגה בהמשך בשכונת זיכרון משה.
שמות רחובות השכונה יגיע כפים הגיעו מחכמים שדגלו בעבודת כפים לפרנסה , תושבי השכונה נמנו על עדות המזרח ועל כן נבנה בשכונה בית הכנסת הספרדי יגיע ידים , על פי האגדות המוכתר של השכונה בימי התורכים והבריטים היה אהרון הוכשטיין בעל אזרחות אמריקאית
בשנות העשרים פנו נכבדי השכונה ,לעיריית ירושלים בדרישה לקבל תאורת רחוב, הגיעו גובי העירייה ודרשו מיסים בעבור התאורה, התאגדו תושבי השכונה וסרבו לתשלום בטרם יקבלו את התאורה והכריזו על שביתת מיסים.
בעת שהעירייה החלה להחליף תשתיות צנרת מים במספר שכונות בירושלים, נתקלו התושבים בסירוב להחלפת הצנרת ,מחוסר תקציב בעירייה , אל התושבים הופנתה דרישה לממן את הפרויקט מכיסם , אלא שמצבה הכלכלי החלש של התושבים נדחתה פעולת ההחלפה והתושבים נותרו עם רגשות קיפוח ,כנגד הענות לשכונות מסוימות ולא להם, נוספה עוד בעיה של מחסור במים בשכונה ,כתוצאה מפעילות של סגירת השיבר ,כפעולה נגדית של העירייה שבראשה ראש העיר הערבי נשאשיבי .
בעת פעילות של אימונים בשנות השלושים ,במגרש ליד השכונה של חברי ארגון ביתר, לאחור האימון עמדו הצעירים ושרו את התקווה אלא שאז התאספו אנשי השכונה סביבם ,בצעקות רוצחים ואף השליכו אבנים על הצעירים שבעה צעירי ביתר נפגעו ופונו לטיפול רפואי.
בשנות השלושים החל להנהיג את תושבי השכונה הרב דוד שלם וטיפח את הנוער בשכונה בדרכי הדת והאמונה
לאחר הצפות חוזרות ונשנות החליטה העירייה בשנת 1939 לטפל בצנרת הביוב והמרזבים בכדי למנוע הצפות בעת ירידת הגשמים, עקב התשתית הרעועה בשנות החמישים ,של קווי אספקת המית נקבעה תוכנית וזמני חלוקת מים לתושבי השכונות ולשכונת יגיע כפים גם.
בשנות החמישים נקבע כי על פי חוק העמותות העותומאני ,נוסדה האגודה בית הכנסת יגיע כפים , משרדי האגודה התמקמו ברחוב מיכל פינס פינת רחוב רבינו תם.
מטרות האגודה שהוקמה התרכזו להפיץ יראת שמים בין חבריה ולשלוט על הקדשים שימסרו לאגודה ,על מנת לטפל בהם ולשמרם, לצורך ניהול האגודה נקבעו חמישה חברים.
בשנות השישים החליטה חברת האוטובוסים המקשר ,להימנע ממתן שרות הסעות לשכונה בטוענה שהקו אינו רווחי, גם שרות ההסעות לצבר השכונות הסמוכות מקור ברוך, רוחמה ,וזיכרון משה הופסקו .
זאת בניגוד למה שהיה מקובל לגבי התובלה הציבורית בירושלים שכול בעל אוטובוס קבע לעצמו מסלול וחזקה על שכונה , ומרגע שהמקשר צירף אליו מספר חברות קיקיוניות כאלה, הוא שלט בחלק גדול של ההסעה להמונים בירושלים.
שכונת רוחמה
שכונה שהוקמה בתקופת המנדט, בסביבתה שכונות מצפון לזיכרון משה, אחווה ויגיע כפים , ובגבול משרד הבריאות של מחנה יהודה צורתה כמלבן שלאורכו עובר הרחוב הראשי וממנו יוצאים רחובות קטנים בצורה אי סימטריים שלא יסמנו את צורת הצלב.
שמה של השכונה ניתן לה ,מהפסוק ורחמתי לא רוחמה ואמרתי ללא עמי בספק יהושוע, מטרתה הראשונית של חברת עזרה ,הייתה להקים על השטח את מוסדותיה ובית מגורים לרבניה.
האדמות ששטחם כארבע עשר אלף אמה, נרכשו להקמת שכונת רוחמה בשנת 1908 , בידי אפרים כהן וייס ,מאגודת עזרה שבברלין, פרוץ מלחמת העולם הראשונה ,מנעה את הקמת השכונה בתחילה, מכוון שכך נאלץ ישעיהו פרץ מנהל בית הספר למל למכור את האדמה לאגודת המזרחי ,בכדי למלא את קופת המוסד בכספים לתשלום חובות המוסד.
השטח שיועד להקמת השכונה ,היה שדה שומם שבו כיכבו הסלעים והקוצים, לאחר מכירת השטח ,הוא תוכנן וחולק לחלקות שנמכרו לאנשים ,על פי התוכנית נבנתה השכונה סביב רחוב ראשי ,חלקו בתוך החלקה של המיסיון בת הארבעת אלפים אמה שנרכשה לאחר מלחמת העולם השנייה מידי קטן, על מנת לבנות עליה בית ספר לילדי ישראל בלב השכונה היהודית.
מנהל המיסיון הנוצרי תומפסון מחה בפני הנציב העליון על ביתור שטחו לצורך הקמת שכונת רוחמה , ועדת התכנון העליונה של המנדט התכנסה לדון במחלוקת ,וקבעה שהשכונה תקום , ועל בעלי הנכס אגודת עזרה לשלם להם 150 לירות מנדטוריות בעבור השטח שנלקח מהם לסלילת הרחוב הראשי בשכונה.
השכונה החלה להבנות בשנים 26- 1924 , במתחם שאנו קוראים רחוב דוד ילין , רחוב רוחמה שהחליף את שמו לרחוב יהודית כיום, על שם רעייתו של משה מונטיפיורי ,שהתחבר לרחוב יפו מערבית ממול למשטרת מחנה יהודה , בוני הבתים בשכונה נמנו על בני המעמד הבינוני בירושלים, ממוצא ספרדי בעיקר בני העדה הבבלית בשכונה נבנה בית הכנסת שירת ישראל.
שנתיים לאחר חלוקת השטח לחלקות לבניה ,נבנו בה חמישה בתים, והבית הראשון נבנה בידי משפחת מנגופלי ,שבו נמצא בית הספר לבנות של אגודת המזרחי.
בשכונה נבנו מספר בתי ספר הראשון בית הספר העברי לבנות חרדיות (בית הספר רוחמה) שנסגר בשנת 1968 ושעבר מרחוב רוחמה למבנה רחב יותר ברחוב דוד ילין בשנת 1949, בבית הספר נלמדו ערכי התורה ,הספרות ואהבת ארץ ישראל .
בסוף שנות העשרים ,פנו אנשי השכונה בתלונה למחלקת הבריאות המנדטורית ועיריית ירושלים , לאסור ולמנוע על המנהג של תושבי בתי גרודנה הסמוכה , הנוהגים להשליך את האשפה מתחת לחלונות תוך יצירת מפגע תברואתי ומקום קינון ליתושים לשכונתם.
למרות מחאתם לשלטונות ,אלו לא שלחו ולא פקח אחד, לטפל בבעיה ואנשי השכונה נאלצו לחיות בבתיהם עם חלונות מוגפים למניעת כניסת הריח והיתושים הנושאים מחלות לבתיהם, בנוסף לתלונתם זאת טענו התושבים כי בשכונה נטעו עצי איקליפטוס שאינם זוכים לטיפול ולהשקיה , עצים אלו לטענתם משמשים גם כן חממה ליתושים.
בסוף שנת 1923 פרצו גנבים לסנדלריה שממנה גנבו את כול הנעלים ולחנות הסמוכה וגנבו מצרכים, לאחר שהדיירים הרימו קול צעקה ברחו הגנבים לשכונת אחווה הסמוכה ונתקלו בשני צעירים יהודיים, אחד מהם נורה והשני נדקר.
בשנת 1929 החליטה העיריה לסלול ארבעה כבישים לשכונות ואחת מהן הייתה לשכונת אחווה , אלא מכוון שהשליטה במועצת העירייה הייתה של הערבים , נקבע כי במחצית ממחיר הסלילה (1500 לא"י) ישתתפו תושבי השכונה, אלא שהחלטה זאת גרמה למרמור , כנגד ההחלטה שהוברר כי הכבישים לשכונות הערבים ,יבוצעו על ידי העירייה ובמימונה.
דרישה זאת לתשלום מחצית מערכה של הסלילה ,נשען על החוק החדש שנחקק בימי המנדט , שהעירייה יכולה להכריח את התושבים לשלם בעבור סלילת כבישים בשכונתם , לחוק זה התווסף סעיף הקובע כי בשכונות יהודיות ייסלל הכביש בידי קבלן ופועלים יהודיים , ובשכונות המוסלמיות בידי קבלן ופועלים מוסלמים.
בשנת 1935 נקבעו שמות הרחובות בשכונה וניתנו מספרי בתים , דבר שהקל על מציאת הכתובות , בעקבות המאורעות בירושלים ובגדה כנגד יהודים ,דרשו אישים ותושבי שכונת רוחמה , להשאיר את עובדי הניקיון היהודים שהחליפו את הערבים במלאכת הניקיון לעבוד בשכונה ,ולא להכניס פועלי ניקיון ערביים שעבדו לפני המאורעות בשכונה.
מספר היהודים בשכונת רוחמה מנה כאלפים נפשות בשנת 1938 , תושבים אלו המשיכו לסבול מרשת הביוב אף ב שנים שלפני מלחמת העולם השנייה, מערכת ביוב שלא הספיקה לשימוש תושבי השכונה, מאחר ורשת הביוב הייתה מחוברת לשכונות נוספות כמו שכונת מחנה יהודה, מערכת זאת קרסה והרחובות התמלאו במי שפכין שזרמו כנחלים ברחובות השכונה .
בשנת 1947 החלו להצטבר תלונות כנגד חיילים בריטיים ושוטרים אשר פתחו בירי לכוון השכונה מדי פעם, מכוון בית השוטרים שליד השכונה , מעבר לפחד להיפגע מהירי, הסבו יריות אלו נזקים לדירות, מעדויות התושבים הסמוכים לבית השוטרים , התברר כי יריות אלו הגיעו בהכוונה של הקצינים הבריטיים , נציגות וועד השכונה פנו לשלטונות , על מנת שיפונו חיילים ושוטרים אלו מהמבנה.
בתקופת מלחמת השחרור חולקה ירושלים לתשעה אזורים והחנויות שבהן נקבעו כנקודות חלוקת ומכירת מזון לתושבי הסביבה ,שכונת רוחמה נכללה באזור חלוקה מספר 6 ביחד עם השכונות מחנה יהודה, רחוב אגריפס ,שבט צדק וזיכרון יוסף, חלוקה זאת נועדה לחסוך בהובלות הסחורות ,ולרכז את מקומות החלוקה לתושבי השכונה .
במהלך שנת 1949 ביקשו תושבי השכונה שישיבת שפת אמת יצמצמו את השעות שבהם התפללו האברכים , שנהגו לשלב בתפילות שירה , הילולה ודפיקות על כני התפילה ,עד השעות המאוחרות של הלילה, אלא שהעירייה השיבה כי על פי החוק האברכים , ראשיים להרעיש עד השעה אחת בלילה, לא עזרו הצעקות של המוחים ,האברכים עשו את אשר רצו.
בשנות החמישים החלה הגירת תושבים צעירים חסידיים משכונת מאה שערים ,חובשי שטריימלים לכוון השכונות הסמוכות ,והחלו לשנות את הצביון המסורתי של תושבי השכונות , תושבי השכונות המקוריים החלו לנטוש את השכונה ולעבור לשכונות חדשות שנבנו בירושלים, שכונות אלו שהיו מעורבות בתחילה הפכו לסניפי מאה שערים במהרה עם בתי תפילה השטיבלך וחדרי הלימוד ,עקב גידול האוכלוסייה שהיגרה אליהם.
גם אוכלוסיית סוחרי שוק מאה שערים, החלה להשתנות כאשר סוחרים בעלי חנויות בני עדות המזרח ,פינו אט אט את החנויות לטובת סוחרים חסידיים.
שכונת מקור ברוך
תחילת אכלוס תושביה שהיו בני עדות המזרח החילוניים , אוכלוסייה שאוכלסה בראשונה במורים, פקידים ופועלים מבני המעמד הבינוני, תחילתה בשנת 1924 משנרכש שטח אדמה של 40.000 אמה במחיר חמישה וחצי שילינג לאמה ,שהיה שייך לבית היתומים הסורי במחנה שנלר , השטח נרכש ברובו בידי הנדיב האמריקאי ברוך הירשנוף או (אהרונוף) תלוי את מי שואלים.
אלא שכמו הראש היהודי ממציא פטנטים ,מכר הנדיב את השטח לספסרי אדמות (סוחרים) , ואלו הם שמכרו את החלקות לאנשים ,בקיצור ריטואל ידוע להפקת רווחים מהציבור ,ששילם גם בעבור התיווך מחיר יקר יותר.
השכונה תוכננה כשכונת גנים עם רחובות רחבים , היא גם נקראה על שמו ברוך , לפני אכלוסה חולקה החלקה למגרשים שנמכרו לבודדים, שעליהם בנו הרוכשים מבנים מאבן ,בני קומה אחת ושתיים, בחזית הבתים ניצבה גינה קטנה לנטיעת עצים ,בגינה גם נחצבה באר לאיסוף מי גשמים ,שעליה הותקנה משאבה לשאיבתם .
בתוך הבתים הותקנו שירותים לרווחת המשפחות , ולצורך הפיכת השכונה למודרנית ,הוקמה תשתית למערכות ביוב ,חשמל ומים, וועד השכונה שהוקם שנים ספורות לאחר האכלוס, החל לטפל אל מול העירייה בנושאי המדרכות הניקיון התברואה ,התאורה ,ושמות לרחובות ומספור הבתים, כול זאת לאחר הזנחה מצד העירייה לאורך השנים של הקמתה.
בשכונה נסללו שמונה רחובות שנקראו על שמות סופרים וחכמים מיהדות ספרד, בשכונה ניתן היה לשמוע את התושבים משוחחים בלדינו וספניולית ומעט לאידיש , בתי הספר תחכמוני שנסגר בשנת 1976 שנסגר והפך לתלמוד תורה ענקי בתוספת אגף, ולמל שנסגר שנות השמונים.
בשכונה נבנה מועדון לקשישים ברחוב הטורים ,ומתנ"ס לפעילות ציבורית ששימש בשנות הארבעים ואילך עד שנת 1978 למקום התכנסות שכונתית, לשמיעת הרצאות ולחוג מועדי חגים לשמחה, בשכונה גם נבנו מרכזי מסחר קטנים ,וקו אוטובוס עבר ברחובות השכונה.
לאחר הקמת וועד השכונה ,הוא החליט להקל על התושבים במיוחד בחורף לחלוקת נפט לבתים ,באמצעות מכלית נפט על עגלות רתומות לסוסים , למען שלא יגררו ויסחבו מכלי נפט לנקודת החלוקה ,הוועד מינה שני מפקחים ורשמו את התצרוכת השבועית והם דאגו לחלקה לבתים .
וועד השכונה נתמך בידי דניאל אוסטר שהיה סגן ראש העיר הערבי, על מנת למנוע חיכוך בין ההשפעה הערבית על השכונות היהודיות, בשכונה נבנה בית הספר תחכמוני ,שבעת הכיבוש החרדי של השכונה ,תלמידיו החילונים התמעטו והוא החליף את ייעודו לישיבה ובית תלמוד חרדי.
בתקופה שלפני מלחמת השחרור ובעת המלחמה , החלו תושביה הערביים מהשכונות הסמוכות בהצקה לתושבי השכונה השליכו אבנים לבתיה ועל התושבים, מספר חיילים סוריים ,שהגיעו במסווה כמורים לבית היתומים הסורי (שנלר ) , החלו להציק לתושבי השכונה ,והגדיל הלגיון הערבי באזור הר הצופים ומנבי סמואל להפגיז במרגמות את הבתים השכונה.
בפאתי השכונה הוקמו עמדות הגנה ,ובשנת 1948 נפלה החלטה /של ההגנה להשתלט על השכונות הערביות שמסביבה
על מנת להסיר את המצור על השכונה, החלו גם תקריות עם כיתות של חיילים אנגלים ,שירו מדי פעם אל השכונה ,אך בעמדות דממו על מנת לא להתגלות לבריטים ולמנוע כיבושם ומסירתם לערבים.
ערב אחד כך מספרות האגדות הטמינו ומיקשו אנשי לחי , את הכביש שהוליך לשנלר ,שהפכה למחנה צבאי בריטי לאחר גרוש תלמידי ומורי שנלר , במארב למכונית צבאית בריטית , נפגע הרכב ונפצעו מספר חיילים ,ואחד המתנקשים בנסיגתם נטלו המתנקשים את הפצוע שלהם וניסו להכניסו לבית בשכונה , התושבים סרבו אך הראו להם משעול סודי לכוון בית החולים שערי צדק ביודעם כי מיד תכותר השכונה ויערך חיפוש אחר המתנקשים.
ואכן מיד לאחר הסתלקותם של אנשי הלחי מהשכונה , הוקף המקום בידי הצבא הבריטי והתושבים הוצאו מהבתים למסדרי זיהוי ,שלא הניבו כלום, על פי ההחלטה של אנשי ההגנה ,לאחר עזיבת הבריטים פונו התושבים הערביים מהאזור, ובמקביל החלו לפוצץ בתים בליפתא , פעולה זאת נתנה את הטון לבריחה המונית של ערביי האזור.
דייריה של השכונה החלו לעזוב את השכונה לשכונות מודרניות וחדשות שצמחו בעיר ,בזרם חלש שהתגבר ככול שעברו השנים ,וזה היה האות לכניסה מסיבית של תושבים חרדיים במקומם, למרות שלאחר מלחמת ששת הימים לשכונה נהרו גם רבים מסוחרי שוק מחנה יהודה בני העדה הכורדית ,שצמצמו את המרחק מהבית כמו הקסטל לדוכניהם בשוק, ואל אלא הצטרפו עולים ממרוקו, אך גם אלו נעלמו בעקבות תושביה הספרדים של השכונה .
כנגד מגמת הכיבוש החסידי , נוצר מצב חדש של התנגדות הצעירים החילוניים שפעלו במתנ"ס השכונתי ,להשתלטות החרדית על השכונה ,מצב זה הביא אותם למצבי אלימות, נוצרו קבוצות חילוניות שמטרתם הייתה להכות צעירים חרדים בשכונה , במיוחד עקב רצונם של החרדים לסגור מוסד זה.
נעשו פעולות לכבות את האש, אך לאחר רגיעה משהחלו החרדים שוב בדרישה לסגור את המתנ"ס , התחדש המאבק האלים, אורי עמדי שעבד כמנהל המתנ"ס ניסה להגיע לדו קיום בשכונה ,לצורך זה נפגש עם רבני השכונה והנהגת חסידי גור, ונקבע כי שעורי הספורט ופעילות אחרות ימשכו אך חוג הריקודים יוסר.
בד בבד הגיעו לשכונה צעירים חסרי רסן שעסקו בשוד ,פריצות וסמים , פעילותם רק החמירה את המצב המתוח בין הקבוצות .
בין הבודדים שנשארו בשכונה הם הקשישים ,חלקם הדרים בדמי מפתח, אלא שגם זה דור שהולך בדרכו לאן שהולכים, לאלה מצטרפים הבתים שמזדקנים שהחיים נוגשים בהם, בשנות האלפיים אנו רואים הריסת הישן והקמת מפלצות המכילות יותר חרדים בשכונה.
השכונה אוכלסה ונכבשה במשך השנים בפיחות זוחל של אנשים דתיים עד שנכבשה כליל, השטח הכבוש כלל רצף של אזור חרדי מאזור הטלוויזיה עליו השלום ,ועד לכיכר השבת ,בעקבות הכיבוש החלו להסגר כבישים בשכונה בשבתות לתנועה .
שכונת בתי סעידוף (סיידוף )
שכונת סעידוף נבנתה בשנת 1911 בידי יצחק סעידוף עולה עשיר מבוכרה ,בין שכונת בית יעקב ובין בית החולים שערי צדק לשעבר (רשות השידור כיום) ,החלק הבולט בשכונה היה המבנה הארוך בצורת חצי קשת ,בן שתי הקומות שחזיתו בקומת הממסד לכוון רחוב יפו היו 21 חנויות ובתי מלאכה בשורה רציפה , בחלקם האחורי של החנויות לכוון החצר האחורית היו דירות ושירותים חיצוניים משותפים, מעל קומת הממסד היו דירות למגורים שכללו בין שלושה לארבעה חדרים ובית כנסת ,לדירות בקומה השנייה צורפו מרפסות ומעקה ברזל,לקומה השנייה הוליך גרם מדרגות ליד שער הכניסה לשכונה .
בחלקו האחורי של המבנה הייתה חצר גדולה ובה שני בורות מים , על בורות המים היה אחראי גבאי בית הכנסת חמוווי שבידו היה המפתח למכסה הברזל של בורות המים הוא היה אחראי לשאיבת המים בדליים ולחלוקתם באופן יחסי למספר הנפשות בדירה.
לאורך השנים החל להידרדר מצבו של המבנה ,בחצר הוקמו מבניים ארעיים ששימשו בתי מלאכה כמו מפעל זוהר משנת 1936 למוזאיקה ומרצפות מלט ובלוקים שותפות של דוד גוטליב – מ. בומץ ,לקומה השנייה נכנסו משרדים במקום הדיירים שפינו את הדירות.
לפני מספר שנים לאחר שחלק מהמבנה עמד בשיממונו החל שיפוץ המבנה ,בחצר פורקו המבנים והוקם בו מגדל מפלצתי ענק והשני בדרך ,כצעקתם של אוהדי ביתר בכדור רגל לגול הבא.
בעת שפונו משפחות משכונת ימין משה, בתקופת מלחמת השחרור ,הגיעו מספר משפחות בעיקר מהעדה הגורגית של ימין משה ,למגורים בחדרים קטנים בתי סעידוף ליד שכונת מחנה יהודה ,כמו למשל משפחתו של בנימין אתינלה שווילי ואחד עשר ילדיה ,שהצטופפו בחדר אחד של מגורים , האב בנימין התפרנס טרם מלחמת השחרור ,מעבודות סבלות בבית החולים הדסה בהר הצופים , כאשר נותקה הר הצופים מירושלים בעת המלחמה ,איבד בנימין שווילי את פרנסתו לאחר מעבר למגוריו החדשים בבתי סעידוף מצא את פרנסתו כסבל החנויות בשוק מחנה יהודה הסמוך.
תלבושתם של בני המשפחה שיקפו דלות למרות שאם המשפחה נהגה כמנהגי העדה ולבשה מלבושים האופייניים לעדה, טרם צאתו של בנימין לעבודה היה עומד ומתפלל תפילת שחרית ולאחר מכן היה מגיע לעבודה המפרכת והמעייפת על מנת להביא אוכל לפיות ילדיו, אשתו הייתה מציבה את פיילת הכביסה וישבה וכיבסה את בגדי המשפחה ,שגרת חייהם היום יומית.
שכונת אבן ישראל
שכונת אבן ישראל שנבנתה ב-1873, שכונה שדרו בה גם אשכנזים וגם ספרדים השכונה השישית במספר, השכונה נבנתה ביוזמה פרטית של תושבי הרובע היהודי , ברחוב הניצב מול קולנוע עדן עליו השלום .
שמה של השכונה נובע ממספר מקימיה- אבן בגימטרייה שווה ל- 53, בשנת 1898 מנתה השכונה 126 בתים רחובה הדרום מזרחי נקרא בתחילה רחוב ולירו , הרחוב המוליך מרחוב יפו לכוון קולנוע עדן עליו השלום, כיוון שהימים ימי שלטון מפא"י ותנועת העבודה .
יוסף משה ולירו ,היה אחד מארבעת השופטים שישבו בדין משפטם של רוצחי חיים אלרוזורוב ,שני שופטים בריטיים שופט ערבי והשופט היהודי ולירו, שני החשודים שהועמדו לדין היו חברי התנועה הרוויוניסטית ,החשד היה לרצח על רקע פוליטי, ולירו התנגד בדעת יחיד להרשאתם של החשודים בדין.
החלטה זאת קוממה את ראשי מפלגת העבודה ומפא"י שהחליטו על פי האגדות ,להעניש את משפחת ולירו ולקחו מהם את שם רחוב ולירו שבשכונת אבן ישראל ,והחליפו את שם הרחוב לרחוב אבן ישראל במקום רחוב ולירו ,
למרות שהמשפחה היו מבעלי האדמה וממקימי השכונה ,בהמשך לאחר שנים תרמה המשפחה את השטח להקמת כיכר ולירו בשכונת מחנה יהודה מול רחוב שוק מחנה יהודה בשוק.
השכונה נבנתה במבנה שכונות רבות מהתקופה, בשכונה גרו משפחות אשכנזיות ומשפחות ספרדיות של ילידי ירושלים ומהעלייה היהודית התורכית לירושלים, בשילוב ולמדו אחת מהשנייה את שפתם, בשכונה גרו גם תריסר משפחות מסרביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שדיברו בספרדית מתנגנת ,עוד גרו בשכונה משפחות של בעלי מלאכה ,פועלים ,סוחרים ואלמנות ,עסקנים ורבנים, צעירים מהעלייה הרוסית ,וצעירים בני העיר סלוניקי שביוון שהגיעו בזמן מלחמת תורכיה ויוון לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה ,כיום חלק מהבתים נמכרו והפכו לחנויות לכוון רחוב יפו לבתים אלו שונתה החזית , בשכונה נותר בית הכנסת האשכנזי שנבנה .
חלק ממשפחות השכונה היו זוגות מעורבים של אשכנזים וספרדים ,והיה קשה להבחין במוצאם משום שסיגלו את השפה התלבושות והמנהגים של הצד השני הדומיננטי בנישואין,
השפות שהיו נהוגות בשכונה בתקופה התורכית היו ערבית, לדינו, ספרדית ,חלבית ,רוסית ,אידיש ועוד, בתקופת המנדט החלו הצעירים ללמוד אנגלית מזקנים בשכונה שידעו את השפה, רצונם של הצעירים להשתלב במערכת השלטון המקומי דחפה אותם ללמוד את השפה.
השכונה ממוקמת בתחילת העלייה לכוון שוק מחנה יהודה לרחוב יפו ,שכונה שנבנתה בשיטת החומה והשערים כמקום מבוצר , ארבעה כניסות היו לשכונה, הראשונה הייתה דרך הקמרון שברחוב יפו (הקנטרה), כניסה נוספת גבלה בשער הברזל ליד בבית היתומים שהייתה גם מרחוב יפו, ושתי כניסות מכוון רחוב אגריפס, בשכונה הוקמו בתי כנסת לאשכנזים ולספרדים, שנים מהם בבית היתומים ,האחד האשכנזי המרווח בקומה השנייה למיוחסים והקטן בקומת הקרקע לפשוטי העם שכונה הישיבה , בסמוך לו היה בית הכנסת הספרדי של אלגזי ואילו השני הספרדי גם נקרא קהילת יעקב שהיה חדר בדירה ליד רחוב אגריפס ,שנוהל בידי הגבאי ג’יליבי יעקוביג’י , שנוהל בקפדנות יתרה שהייתה לו נטייה לתרבות צרפת ועל כן צרך עיתונות ממנה.
מסביב לחצר המרכזית בשכונה שאליה פונים פתחי הדירות בשני הקצוות הוצבו שני שערים ששימשו לכניסת התושבים והאורחים , שערים אלו נועדו להינעל בשעת צרה ולהיות סגורים בשעות החשיכה , בחצר המרכזית נחפרו חמישה בורות מים שנים בחלקה העליון של החצר ושלושה בתחתית החצר ,על המים הוצב שומר בידי גנבים שדר ליד בכוח שהוקצה לו החצר שימשה גם כמרכז החיים השכונתי, שני בורות מים נוספים היו בחצר בית היתומים שליד ,בורות אלו שימשו גם את תושבי השכונה בקיץ, ברחוב בשכונה ולרו הוקם גם דפוס הסולל.
מבנה הבתים בשכונה איננו אחיד ,בהשראת המהנדסים והמתכננים נבנו בתי גם לפי טעמה של המשפחה, היו בתים בני קומה אחת ,שתים ואפילו בני שלוש קומות, הבית היחיד שנבנה לגובה ארבע קומות היה שייך לאלמנה רבקה לוי שהייתה עולה מאמריקה.
ברחבה צמח עץ תות שקטיף פירותיו בעונה , יצר תחרות עזה בין ילדי השכונה, העץ ניזון ממימי בור הספיגה שהיה עולה מדי פעם על גדותיו , ולכאן נכנסו הגבאים ושכרו בעלי חמורים לפנות בפחים , לצורך ניקוי ושאיבה של הסחי שהפיץ ריחות בלתי נסבלים לאף אנושית, הסחי שהועלה מבורות הספיגה , נאסף בפחים שהועמסו על חמורים והובלו לשפיכה בשטחים פתוחים ובשדות ,ממש חוויה מרנינה לתושבי השכונה , הוצאת הסחי בפחים נעלמה בתקופת המנדט ,בעת שנשלחו מכליות לשאיבת הסחי מהבורות.
אגדת שסיפרו ילדי השכונה היו על אברהם אחד ממובילי הסחי על חמורו ,שנהג לשוחח בערבית וספרדית עם חמורו ולהתנות בפניו את צרותיו ,עוד ממשיכים באגדה הילדים וטוענים שהחמור זקף את אוזניו והשפיל את ראשו כאילו הבין את מובילו, בסיום העבודה נקשר המחמר אברהם בחבל ושולשל לבור , על מנת לבדוק האם הבורות רוקנו עד הסוף.
כאשר החלה שאיבת הסחי בידי מכליות העירייה בימי המנדט , נאלץ אברהם למצוא פרנסה אחר והפך למוביל שקים מלאים בחיטה ,סוכר קמח , מהסוחרים לחנויות , מדי פעם כרע החמור מפאת העייפות והמשקל ואברהם היה לוחש על אוזנו של החמור שהוא מסב בושות לבעליו ,ואחרי מנוחה קצרה נעמד החמור בחזרה על רגליו וההובלה נמשכה, עבודה נוספת הייתה לאברהם בהולכת אנשים לקבר רחל לאחר ששכר חמורים מערבים .
מהרחבה שבשכונה צמחו סמטאות צרות וחשוכות , ומכוון שהשכונה בחלקה במדרון ,הגשם שירד בחורף זרם לכוון יפו והצטרף לזרימת מי הגשמים שירדו ברחוב יפו ,חלפו על פני שכונת נחלת שבעה וזרמו לבסוף לברכת ממילא .
בהווי השכונה משנת 1912 מספרים על המיילדת טובה באקלה שעל משקוף ביתה היה שלט עם ציור של תינוק, כרמז שמי שתסתייע בשרותיה ייוולד לו תינוק נאה, טובה , שנטשה את עבודתה בחצרו של יוסף מוסייוף ועברה לעבוד ,בבית התרופות (בית המרקחת) שבו רקחו תרופות שונות ואפילו שמן קיק המפורסם ,"למען ציון" שהיה ממוקם במבנה השני בשכונה ליד פינת רחוב יפו.
בנוסף לה היו המיילדות גברת סטוינובסקי והמיילדת מרים יצחקי שטיפלה בעיקר בנשות העלייה הרוסית ,שלושתן ממוצא אשכנזי , בהמשך הצטרפה לחבורה המיילדת רבקה דה פרידיס שלמדה את העבודה בצרפת וסבלה מחרשות חלקית והאגדות מספרות שהאנשים נאלצו להרים את קולם על מנת שתוכל לשמוע מה שאמרו.
האגדות ממשיכות לספר על קשיי הפרנסה של המשפחות , של חכם דוד לוי ,אחיו של בעל המכולת בשכונה חכם מיוחס לוי שלצורך הפרנסה בחר ברוכלות (בפועל בלימוד תורה) ,בכול יום בשעות הבוקר היה נוטל על גבו שמיכה עם גלילי בדים, פורס את הכבודה על מרצפות שוק מחנה יהודה ,יושב על יד הבדים ,שולף ספר תורה ומתעמק בו, מכוון שלא גילה עניין למכור או להכריז על סחורתו , אחר הצהרים היה מחזיר את הסחורה בשלמותה לבייתו בשכונה ואץ לבית המדרש, מסכנה אשתו שעול הפרנסה נפל על כתפיה בעבודות בעבור נשות השכונה .
ידוע היה מוכר הסחלב מושון בשכונה בתקופת החורף ,נשא על כתפו מוט שעליו היה תלוי קומקום ומתחתיה צלוחית עם פחמים בוערים לחימום, ובצדו השני שרפרפים , במהלך הבוקר היה עובר בסמטאות השכונה על למכור את סחורתו ובהמשך היום נעמד ליד בתי הספר על מנת למכור לתלמידים, בימי החורף היה גורף שלג מהגגות והשבילים , בקיץ היה מוכר מושון בלוזה (סוג של פודינג) בצבעים שונים , כשעייף לעת זקנתו מהעבודתו ,רכש חמור והיה למעביר משלוחים ומשאות על חמורו,
כאשר עזב בית הדין הספרדי את העיר העתיקה ,הוא עבר לשכונת אבן ישראל, אל בית הדין הזה הגיעו נשים ואנשים ממוצא ספרדי , גם מעשי שובבות ובדיחות הדעת נעשו בידי התושבים זכורים מהווי השכונה במיוחד כלפי הטיפוסים והזקנים שבשכונה בהפחדתם בעת שהלכו בסמטאות החשוכות ,או סיפורי ההתחפשות של הצעירים כערבים והגיעו לדירות הזקנים דפקו בדלת ושנפתחה החלו לדבר בערבית , זקנים אלו החלו לצעוק שהשדים הגיעו עוד עסקו בסחיבת בעלי חיים מהחצרות והחבאתם, מנהג היה בידם לספר סיפורים דמיוניים שרקחו אנשים והפילו בפח פתאים מתושבי השכונה.
סיפורים על משלוחים וסחורות שהגיעו באוניות שאמורים להימכר במחיר מוזל בחנויות, אנשים החלו לערוך רשימות לקניות העתידיות ,ואז הגיעו התהיות ממספרי הסיפורים שהסבירו כי הסוכר נמס במי הים ועוד תקלות דמיוניות שהשתרבבו בסיפורים, על מנת לצנן את התלהבות הקונים , ורשימת הקניות נמחקה כלא הייתה ,כמו כן יזכרו המפגשים בחצר השכונה שבה התכנסו הצעירים ושרו שירים ביוונית, לדינו ,רוסית, ועברית .
בטרם נערכו שידוכים בן בני השכונה , נהגו גם בנות בערב הכרת הכלות למשפחות החתן , לביים הצגה בערב הטכס והצמיחו חטוטרת על גבם ,או פיתחו צליעה ועוד ועוד , על מנת למתוח את הקרואים בטקס, מובן שהחתן שותף לתעלול והחל זועק על השדכן כי הוא משקר ומוכר סחורה פגומה לחתן ,בעת המגת מעלותיה של הכלה לעתיד החסודה , וההצגה נמשכה עד שהאמת נתגלתה בהמשך הטקס , מעיין בידור ומופע בטקס.
עסק נוסף שהיה ברחוב ולרו היה בית החרושת לסודה וגזוז שהפעיל דוד גרינברג , בעונת הקיץ צבאו ילדי השכונה על מנת לדמיין ולערוג ללגימת משקה צונן מהמפעל, בתחילת הרחוב שכנה חנות המכולת של הצרוד ,שהייתה מכולת גדולה על פי מידות הימים ההם, נמכרו בה דגים מלוחים, סרדינים שוקולדים ביבוא מרוסיה ועוד.
הרוכלים הגיעו בשעות היום ,תוך שהם צועקים על סחורתם בסמטאות השכונה, משוש הילדים מוכר הגלידה הלוא היא הבוזה , יחד עמם הגיעו סוחרי הבדים שקנו את סחורתם על מידת המטר ומכרו על פי מידת האמה ,סוחרי הבגדים המשומשים ,רוכלי כלי המטבח שהופיעו עם ההשכמה ,ובל נשכח את מוכרי החול לצחצוח והברקה כלי הנחושת והכסף , אליהם הצטרפו מוכרי הנפט ומוכרי השמן, מנקי השמיכות שהיו מצמר .
ליד היציאה לכוון רחוב אגריפס , מוקמה אורוות הסוסים והעגלות ששימשו במשך היום לקו ההובלות של אנשים לשער יפו וליציאה מירושלים , לידה הייתה המאפייה של סלימן התימני (שלום עוזרי) שבתנורו בושלו גם סירי החמים לשבת והעוגות של נשי השכונה ,לידו עמדה הרפת והעיזים של הרפתן חכם מאיר העירקי ,שהיה מסתובב ברחבי השכונה ומוכר חלב שנמזג לקנקני הנשים בבתים, באם החלב החמיץ הוא נשמר עד למחרת ,מאיר היה בודק ומחליף את החלב הפגום בחדש.
תודה ליעקב יהושוע בכתיבת מאמר זה ולזקני השכונה .
ירושלים עזרת ישראל שכונת משכנות
תחילת רעיון הקמת השכונה ,נובע מהתאגדות מספר יזמים שהחליטו לבנות בתים על מנת להפיק מהם רווח כספי ולא דווקא מטעמים ציונים, המגרש לבניית שכונת עזרת ישראל שנרכש בשנת 1873, גודלו היה כחמשת אלפים אמה במחיר 10 פרנק לאמה ,נרכש בידי הרב הראשי יעקב מאיר , הרב ניסים אלישר , הרב יוסף ריבלין, מאיר חי עוזיאל והיזם והפחח שלום משה קסטירום ,שמה של השכונה ניתן לה מהשימוש במשפטים בספר תהילים, הפסוק יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ והפסוק עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ .
לצורך הקמת השכונה התארגנו כשלושים משפחות את בניית הבתים הראשונים החלו בשנת 1875 , נוצרה בעיית מחסור בכסף כתוצאה משנה של בצורת ובעצם רק כעשר משפחות החלו בבניה,
לאורך הרחוב הראשי בשכונה תוכננה בניית 36 דירות לתושבים ספרדיים ואשכנזיים גם יחד, בפועל נבנו 30 דירות דו משפחתיות בעלות קומה אחת ובהמשך נבנו עוד קומות מעליהם ,לאחר שנבנו הבתים הוצבה בפתחה פנס לוקס שהאיר בערבים ובלילות, ושימש כנקודת מפגש של הדיירים בשכונה וכפינת הרכיל והנשנושים.
בתחילה נבנתה השכונה והייתה פתוחה משני צדדיה ,לאורך הרחוב היחיד שהיה בתחילה , לעוברים בשכונה ניתן היה לעבור מרחוב יפו לרחוב הנביאים ליד בית החולים בקור חולים, אלא שבהמשך מכר בעליה של החלקה שגבלה ברחוב הנביאים, לכנסיה שבנתה מבנה על הכניסה השנייה לשכונה והרחוב נותר עם מעבר צר להולכי הרגל.
בין מקימי השכונה היה הרב טוביא רוז , כבן למשפחה ירושלמית של יעקב נגיד ממזריץ ואמו לבית שושלת הרבי מצאנז, בילדותו ובצעירותו התחנך על ברכי מוסדות הדת בירושלים היה פעיל בהקמת שכונת מאה שערים ולאחריה בהקמת שכונת עזרת ישראל שמחוץ לחומות העיר העתיקה .
אורך הרחוב תוכננה בניית 36 דירות לתושבים ספרדיים ואשכנזיים גם יחד, בפועל נבנו 30 דירות דו משפחתיות בעלות קומה אחת ובהמשך נבנו עוד קומות מעליהם ,היזמים לשכונה היו : ניסים אליישר , הרב יעקב מאיר ,יוסף ריבלין, מאיר חי עוזיאל ועוד ,השטח שנקנה כלל כחמשת אלפים אמה תורכית ,לאחר שנבנו הבתים הוצבה בפתחה פנס לוקס שהאיר בערבים ובלילות, ושימש כנקודת מפגש של הדיירים בשכונה וכפינת הרכיל והנשנושים.
בתחילה נבנתה השכונה והייתה פתוחה משני צדדיה ,לאורך הרחוב היחיד שהיה בתחילה , לעוברים בשכונה ניתן היה לעבור מרחוב יפו לרחוב הנביאים ליד בית החולים בקור חולים, אלא שבהמשך מכר בעליה של החלקה שגבלה ברחוב הנביאים, לכנסיה שבנתה מבנה על הכניסה השנייה לשכונה והרחוב נותר עם מעבר צר להולכי הרגל.
במרכז הרחוב נחצבו שני בורות מים לאיסוף מי גשמים, מעל בורות אלו הותקנו מכסי ברזל שאותם נעל שמש השכונה, הרחוב רוצף באבנים חלקות שנשטפו במשך היום ,עוד בכניסה ניצב שער ברזל שהוליך לבית הקברות לאורך השנים , לידו היו פתחי חלונות קטנים שאפשרו הצצה לתושבי השכונה בהולכים ושבים ברחוב יפו.
ממול לשער היה דפוס של רפאל חיים כהן ,עוד בקרבת מקום עמד בית הדפוס של לונץ ,ליד השער הנעול התייצבו בכול יום רועי הצאן הערביים כאשר הגיעו למכור את חלב העזים נשות השכונה היו מגיעות לשער ורוכשות כול אחת את כמות החלב הטרי הדרוש למשפחתה בעת שהרועה היה חולב אותם מול עיניהם לכליהם.
בשכונה עמדו בית המרקחת של הרוקח הרוסי נייגר, ולידה המספרה של שמואל בריסקר, בשכונה התקבצו הרבה מעולי החלוצים שנמנו על העליות מרוסיה, וליד אלו התכנסו הצעירים הרוסיים וניהלו ויכוחים אידאולוגים עד שגרונם ניחר, מזונם היה דל כתוצאה ממחסור בממון ,ואלו הסתפקו במעט לחם, זיתים וכוסות תה כמו במולדת.
האגדות הרבות על כמיהת הצעירים ממוצא ספרדי אחר החלוצות מרוסיה שכונו רוסאס או רובושקות ,משיכה זאת עלתה במיוחד לאחר שצפו בהם במסיבות שנערכו בבית העם הישן, שבו לא הוקפדו המנהגים המסורתיים ,חלק מהבנות מרוסיה אכן נישאו לצעירים אלו שלמדו בישיבות ובבתי המדרש ,
בשנת 1884 החלו לאסוף ספרים לבית הספרים הלאומי בידי אנשים משכילים בירושלים , את ניהול וריכוז האיסוף הספרים לקח על עצמו ליפשיץ, לצורך הקמת המבנה שבו יאספו הספרים, קיבל ליפשיץ מבנה מידי היזם והפחח שלום קסטירום בשכונת משכנות ישראל ,בחידוש הספרייה "שער ציון" , ספרייה שנוסדה בידי חברת "עזרת ישראל" אך הספרייה נסגרה עם ביטולה של החברה עזרת ישראל.
אחד העסקים בשכונה היה בית החרושת למי סודה של חיים ה, גרינברג
בשנת 1898 שמו שמים נמצא בשכונה וולד בן יומו שעדיין הדם על גופו ,ללא סימנים שיעידו על מוצאו או השתייכותו הדתית, מובן שנציגי השלטון העותומאני הוזעקו ולקחו את העולל לבית החולים הממשלתי.
בחנות שממול לשכונת עזרת ישראל הכריז שמואל גוזנר כי ברשותו מכונות להכנת מצות מהסוג המשובח ,והאנשים הזריזים יוכלו לרכשם לקראת חג הפסח.
ירושלים רחוב יפו שכונת שערי צדק
השכונה שנבנתה בשנת 1889, שכונה שנחשבה כמערבית ביותר בזמן הקמתה, השכונה איננה ניצבת על רחוב יפו ,על מנת להגיע לשכונה נכנסים לרחוב נבון ממול שוק מחנה יהודה יורדים ברחוב וברחוב הראשון שמאלה אנו מגיעים למה שהיה פעם חצר השכונה וכיום משמש כמגרש חנייה.
אחד ממקימי השכונה היה יוסף ריבלין בהמשך לעסקנותו כגואל אדמות ומקים שכונות שמחוץ לחומות בירושלים,יחד עמו בבניית השכונה מציינים את יוסף מיוחס,דוד עמוס,שמואל ברוך כהנא,חיים מיכל מיכלין , יוסף רוזנטל שהיו חברים באגודת הרחבת ישוב ירושלים, כאשר הפסוק התנ"כי שהוליך אותם להקמת השכונה, היה הפסוקים מתהילים "פתחו לי שערי צדק,אבוא בם אודה יה" והפסוק "הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכניך ".
רוכשיי הקרקע מידי הערבים היו הרב משה קנטרוביץ ( מאלצ'יר) הרב מרדכי שולמן והרב אלתר ברנבלום , מיד לאחר הרכישה של האדמה החלו להבנות בתי השכונה , בתחילה נבנו כעשרה בתים כאשר המטרה הייתה לבנות כארבעים בתים בשכונה בשנותיה הראשונות לאנשים שהצליח לשכנע לצאת מעבר להררי החושך מחוץ לחומות העיר העתיקה המגנות , לאחר שניבנו ארבעים בתים אלו נוספו לשכונה עוד מספר בתים בשורות נוספות.
ירושלים שכונת כרם שלמה
השכונה נבנתה בשנת 1881-2 כאשר החברה המיישבת והבונה הייתה חברת המסחר הבוכרית, שלמה מוסיוף היה ממייסדי שכונת כרם שלמה ,בקרבת מבנה שערי צדק הישן באותה תקופה נבנו בשכונה כעשרים וחמש דירות,היא נחשבת כשכונה הבוכרית הראשונה בירושלים, השכונה צמחה ובשנת 1916 כבר גרו ששכונה 84 משפחות שמנו כמאתיים שבעים תושבים רובם לא היו בוכרים.
שכונת בית יעקב דרומה משוק מחנה יהודה
זאת אחת השכונות הוותיקות בירושלים ובחלק שבגגות מבניה בשורה כלפי רחוב יפו קיימים כיפות כמו בבתי הערביים, האדמה לרכישת הקרקע נרכשה בשנת 1875 בידי היהודי האמיד בן ציון ליאון ,שראה אפשרות עסקית להקמת מקום שיהיה ניתן לחצוב בו אבנים לבניית הבתים בשכונות החדשות שהוקמו באזור .
רעיון כלכלי זה נמוג ,לאחר שמכר את הקרקע בשנת 1877 ,למשה גראף שהיה חבר באגודת בית יעקב ועסקן בכולל הורדנא , האגודה הקימה את חברת הרחבת הבונים שהחלה את בניית בתי השכונה בשנת 1879,שמה של השכונה ניתן לה מהפסוק התנכי "כול נפש לבית יעקב שבעים נפש" , על פי התוכנית שבעים בתים תוכננו להבנות בשכונת בית יעקב.
הבתים הראשונים שהוקמו בשכונה היו רצף של עשרה בתים לאורך רחוב יפו, בתים בני שתי קומות שבהם היו כעשרים בתי מגורים ,הגגות נבנו בשיטת הכיפה כיוון שלא היו מוטות ברזל לבניית גגות ,בארץ ישראל, בכול יחידת דירה היו חזית ועורף לרחוב יפו ,החלק הפנימי ובו פתחי הכניסה ומדרגות לקומה השנייה ,פנה לרחוב אבישר שהייתה החצר החלק האחורי שימש כעין חומה בכוון רחוב יפו לחצר השכונה , אך היו גם פתחים לכניסה לקומת הממסד, לאחר זמן כניסות מרחוב יפו והחדר הצמוד להם הפכו לשורת חנויות.
קוני החלקות לבניית בתים בשכונה החדשה לא היו משופעים בכסף,חלקם הגדול נאלץ ללוות כסף שיממן את רכישת החלקות, חלקם לא עמד בהחזרת החובות להלוואות לרכישת הקרקע שלא נזכיר את הכסף שנדרש לבניית הבתים. לאחר תקופת מה נבנו כעשרים בתים ובית כנסת שנבנה בכספו של היהודי הבריטי העשיר יהודה אריה לויטס , בית הכנסת קיבל את שמו של התורם ונקרא בית הכנסת בית יהודה, בשכונה אף נחצב בור מים מרכזי.
פתח הצלה הגיע בזכות כולל הורדנא ,שנענה לבקשת העסקן משה גראף שהיה חבר בכולל ובזכותו ,הכולל לקח על עצמו בניית כעשרה בתים בשכונה ,על מנת לשכן בהם יהודים עניים שיגורו בבתים שבנו לתקופה קצובה של שש שנים ויוחלפו בדיירים חדשים.
אחד האנשים הראשונים שבנה את ביתו בשכונה ,היה משה גראף מבריסק מראשי הפרושים בירושלים, משה גראף לא התפרנס מכספי החלוקה אלא חיי על כספו שהביא עמו בעת עלייתו לארץ ישראל ולירושלים, את שטח האדמה בת ארבעים וארבע אלף אמה , שעליה קמה השכונה ,הוא רכש בסכום של 550 נפולאונים זהובים, מידי בן ציון ליאון בהמשך את האדמה מכר למשה וויטנברג שעזר להכניס ביחד עם משה גראף את כולל הורדנא לעסקה .
וויטנברג עצמו מכר את חלקתו בשכונת בית יעקב ,לחברי כולל וילנה והורדנא מרוסיה , עזר בשכנוע ותווך גם כן בעסקת כולל הודנא אליעזר ליפמן קמניץ ( שהיה בעל מלון קמניץ שנהרס ,במלחמת העולם הראשונה) שהיה עוזרו ויועצו של וויטנברג, בנוסף תרם העשיר הבריטי ,יהודה אריה לויטס ,סכום גדול לבניית בית הכנסת בית יהודה בשכונה.
משה אנישיקה אחד היזמים הנוספים בבניית שכונת בית יעקב , שהחזיק בבעלותו כארבעת אלפים אמה מהשטח, נאלץ למכור את רכושו עקב חובות דרך ההוצאה לפועל בשנת 1924 .
בשטחה של השכונה, נבנו שורת בתים שבקומת הממסד היו 29 חדרים בחלק האחורי לכוון החצר בקומת הממסד, מצדו השני של המבנה שחזיתו פנתה לרחוב יפו ,נבנו 21 חנויות ומעליהם ,10 חדרים בקומה השנייה וחצר בחלק האחורי של המבנה השכונה, היו שלוש בארות מים ,בנוסף בשטחה של השכונה נבנו מבנים לטובת הציבור בממונו של יעקב בלומנטל בית הכנסת לאשכנזים בני עדת הפרושים ובית המדרש בית יהודה ברחוב אבישר 7 ,נבנה מקווה ומאפיה שבה היה תנור השכונה לסירי חמין השבת .
אגדות השכונה מספרות כי בשנת 1911 בעת שבנו את שורת הבתים של השכונה על רחוב יפו התמוטטו מספר תקרות במבנים עקב הגשמים החזקים ועקב שימוש בקבלן ערבי שחסך בחומרי הבנייה והמלט וכמובן התמוכות.
כמובן שהיזם לא התרגש ובנה מחדש את התקרות בעבודה ערבית, עלה מתקין הגגות על התקרה החדשה על מנת להתקינה, צנחה התקרה ולקחה עמה את תקרת קומת הממסד ושתי הקומות בנפלם, פצעו קשות את הבנאי, כמו שנאמר החיסכון מעלה את המחיר הסופי , כיוון שתקרה זאת נבנתה שלוש פעמים .
השכונה כיוון שהייתה מבודדת ,סבלה ממעשי שוד וגניבות של ערביים ובאחד ממעשי השוד הללו נרצח ישראל הורביץ מתושבי השכונה , אך היו עוד תקיפות ועוד הרוגים במעשי השוד.
לאורך הציר של רחוב יפו והשכונה המערבית קיצונית בית יעקב ,החלו בשנות השבעים – שמונים של המאה התשע עשר החלו לסלול את הדרך הסלולה לעיר יפו ,בקרבת השכונה נפתחה גם תחנת הכרכרות לתחבורה בין שער יפו ושכונת בית יעקב כתחנה לכניסה לעיר.
ירושלים רחוב יפו שכונת שערי ירושלים
ירושלים רחוב יפו 180-184 שכונת שערי ירושלים שכינויה אבו באסל .
רבי יצחק ליפקין עלה לארץ ישראל בעליה הראשונה בשנת 1882 ,הוא נפטר בשנת 1927 בשנת רעידת האדמה הגדולה,בגיל של תשעים ושלוש והותיר כשמונה ילדים.
בשנים 1889-91 הקימו רבי יצחק ליפקין איש העלייה הראשונה ושעסק במסחר , אדם שהיה ידוע בהתנגדותו לכספי החלוקה שהושרשו בידי אנשי הישוב הישן בארץ ישראל , רבי יצחק ליפקין השתייך לאנשי העלייה הראשונה ובהקמת השכונות השתתף שותפו רחמים מזרחי הקבלן , הם בנו שתי שכונות בירושלים שמחוץ לחומות, השכונה הראשונה שבנה הייתה אהל שלמה ( על שם אביו של מזרחי רחמים ) בין שכונת בית יעקב לבין בתי חסידוף , רבי יצחק ליפקין לא היה מעוניין בקריאת שמו בשם השכונה ולכן קריאת שמה של השכונה נמסר לשותפו.
השכונה השנייה שהקימו הייתה שכונת שערי ירושלים שכונתה שכונת אבו באסל, שנחשבה כשכונה המערבית ביותר שנבנתה גם כן בשנת 1889-91 ,השכונה מוקמה מוקמה בצפון בית החולים שערי צדק הישן , שמה של השכונה ניתן לה מהסיבה שהייתה שכונה מערבית ביותר באותה העת, היא קבלה את שמה שערי צדק מהפסוק בתנך " פתחו לי שערי צדק אבו בם אודה יה" .
שכונת שערי ירושלים השתרעה על שני צדדיו של רחוב הטורים כיום וחלק ממנה נשק לרחוב יפו , אחד עשר הדירות שנשקו לרחוב יפו נהרסו כאשר הורחב רחוב יפו לתנועה ולקראת נתיב הרכבת הקלה ( חזית הבתים המשוחזרת משמשת כגדר בין רחוב יפו ליתרת הבתים שנותרו ).
את כינוייה אבו בסאל קבלה ממייסדה רבי יצחק ליפקין סבו של הרמטכ"ל צבי ליפקין ,( בנו חיים אביו של צבי ליפקין הרמטכ"ל, התגורר בשכונת אהל שלמה ), הסבא יצחק עסק במכירת ירקות בשוק מחנה יהודה ובעיקר ביבוא בצל יבש מתורכיה ולכן כונתה השכונה על שם מקצועו של מייסדה אבו בסאל ( בעל הבצלים ) , רבי יצחק ליפקין התגורר בשכונת שערי ירושלים ועמו גרו גם ילדיו ומשפחותיהם : בתו לאה, בנו שמעון ,בתו חנה והבן הצעיר פנחס.
האגודה המיישבת של השכונה הייתה אגודת שערי צדק ,שהחלה את פעילותה בישוב שכונות בירושלים בשנת 1889,השכונה מוקמה ממול לבית החולים שערי צדק הישן כיום רשות השידור חלק טוענים שתחילתה קרוב יותר לכוון שכונת מחנה יהודה , האדמות לשכונה נרכשו בידי הבנקאי פרויטנגר , רבי משה קנטרוביץ והרבי אלטר ברנבלום .
השכונה נבנתה בסגנון השכונות בירושלים המרובעות הסגורות ,במרכז חצר ובאר מים מרכזית שמסביבם בתים לרוב בתים בני קומה אחת , מרבית הדירות היו בנות שני חדרים וחצר מקורה עם מטבח ושירותים, בשנה הראשונה קמו כשלושים ושתים דירות בשנה השנייה היו מעל לארבעים דירות ובית כנסת ספרדי ולאחר מכן החלה השכונה לזלוג לכוון שכונת מחנה יהודה ומספר הבתים בשכונה עלה.
אנשים מפורסמים שגרו בשכונה לרוב בשכירות : משפחת ליפקין, אנגל אברהם ורחל אשתו מייסד בית החרושת ללחם אנגל בתחילה בשכונת בית וגן ,שעסק ביבוא תבואה, קמח ועסקי בנזין וסולר ,בנו של שמואל לוי מקים ישיבת בית הארחה וההסעדה זהרי חמה הבן אבא לוי ועוד , יש לזכור כי בעלי הבתים השכירו חדרים ודירות בבתי השכונה למשפחות שונות.
שכונת כנסת ישראל א (נחלאות)
שכונת נחלאות כוללת שלושים ושתים שכונות זעירות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה , השכונה הראשונה אבן ישראל הוקמה בשנת 1875 , רוב השכונות הזעירות הוקמו בתקופת השלטון התורכי , אך שכונות זעירות נוספות הוקמו גם בתקופת השלטון הבריטי.
שכונת כנסת ישראל א הוקמה בעקבות השמועה שהתגלגלה בחוצות ירושלים על הרצון של חברה נוצרית לרכוש את השטח שעליה הוקמה השכונה בעבור תחנת רכבת שרצו להקים , אי לכך הועד הכללי כנסת ישראל ,מיהר לרכוש את חלקת האדמה ,שנועדה לאכלס לתקופה קצובה של שלוש שנים ,לומדי כוללים , על פי חוקי התקנון שהוכן נועדו הדירות להכיל שני חדרים .
הבתים שרובם יהיו חד קומתיים יהיו מחוברים זה לזה בחצר בצורת האות העברית חת ,שבמרכזה יוקם בית הכנסת בית רחל ובור מים ענק ,בצלע הפתוחה יוקם שער שיסגור בלילה כניסה של אנשים לא רצויים, עוד נקבע כי יינטעו עצי נוי בשכונה לרווחת התושבים.
כיוון שישנן עונות גשם שכונות ,נוצרו מצבים שלא ניתן בשכונת כנסת ישראל היה להשיג מים בימי הקיץ לאחר חורף שחון, וצירות הולכת מים לא היו בנמצא ,ישבו חכמי הועד הכללי כנסת ישראל ומצאו פתרון יצירתי, לאחר שהרכבת לירושלים הגיעה בשנת 1892 ,הם רכשו קרון מכלית שבו מלאו מים שרכשו במעיינות בתיר.
מים אלו הוסעו לתחנת הרכבת הישנה בירושלים ובאמצעות משאבה ידנית ניידת ,שאבו את המים לכלי אחסון שהועמסו על גבי בעלי חיים ובשיירות הביאו מים שחולקו בצורה מסודרת בשכונה .
קניות נערכו בידי התושבים בחנויות מחוץ לשכונה ובשווקים בעיקר באזור שכונת מאה שערים אשר פעלו בהכשר מחמיר .
בדירות בשכונה שהוקמו בידי הועד הכללי של העדה האשכנזית שאוחדו בה הכוחות של הפרושים והמתנגדים , החלו להיכנס תושבים שעזבו את תחומי חומות העיר העתיקה והצטרפו אליהם תושבים משכונות סמוכות, לפרנסתם נתמכו חלקם הגדול של בחורי הכוללים מכספי ועדות החלוקה ,חלקם ניסו ידם במסחר קטן והכול התנהל תחת עינו הפקוחה של הועד, אפילו תחנת קמח הוקמה מחוץ לשכונה בידי משפחת סולומון עד שנשרפה .
בהמשך הצטרפו שתי שכונות לאחותם שנקראו שכונות כנסת ישראל א.ב.ג .
תחנת הקמח של מרדכי סלמון ברובע הארמני
בסוף המאה התשע עשר שכרו מרדכי סלומון ואביו אברהם ,אחיו של יואל משה סלומון חלקה ברובע הארמני ,על החלקה הקים מבנה לתחנת קמח שהופעלה בעזרת בעלי חיים בשנת 1905 החליט לעבור מחוץ לחומות ירושלים ורכש חלקת אדמה באזור שכונת כנסת ישראל א , במבנה בקומת הקרקע גרו בדירה השלישית משפחת חיים סלומון בעל תחנת הקמח מאחורי שכונת כנסת.
מאחורי חלקת ביתו בנה את ביתו וטחנת קמח מופעלת במנוע קורוסין שפעל בשיטת השריפה הפנימית המנוע תודלק בנפט.
כאשר בנו נכנס לעסקי הטחינה הוא החליף את מנוע הקורוסין בתחנה למנוע גדול יותר שהגדיל פי ארבע את יכולות הביצוע של הספק התחנה ,תחנה זאת חדלה לעבוד בשנת 1914 בעת שנשרפה .
ירושלים שכונת נחלת אחים
המחסור והדלות אפיינו את השכונה ,אנשי נחלת אחים חיו את חייהם בסבלם מחסור ורעב עקב דלותם, בשכונה נבנו בתים דלים, שבהם נולדו ילדים רבים, מחוסר מקום בבתים יצאו הילדים למשחקים בחוץ, על חבלי הכביסה שנמתחו בין הבתים נהגו לתלות אל הכביסה , ואספו כול דבר שיכלו לנצלו לצרכי מגוריהם .
אחד מיזמי השכונה ,לאחר שהציץ ונפגע ממראה שכונת רחביה הסמוכה החליט להקים בית מידות מאבן על מגרש בשכונה , מבנה בן ארבע קומות שבו הותקנו חדרי בית שימוש ומים זורמים , ולאחר בנייתו למכרו לאשכנזים , תמהו אנשי השכונה מי ירצה להתגורר בשכונה דלה שכזאת, תשובתו הייתה אני רוצה להפוך את השכונה לרחביה מספר 2.
למרות הספקות של התושבים ,התחילו להגיע ולבקר אשכנזים, שהחלו לשכור דירות במבנה , אבל נתקלו הם בקושי יחסי של העברת המטלטלים לבית המגורים החדש, המשאית הראשונה שהביאה את חפצי הבית של האשכנזים נאלצה לקרוע חבלי כביסה שנמתחו לרוחב הרחובות הצרים על מנת להגיע למחוז חפצו, מעשה זה חולל מהומה וויכוחים בין הנהג לתושבים שלוו בצעקות.
לבסוף התאספו נשים מהשכונה ,הורידו את הכביסה התלויה ואפשרו למשאית לעבור, מכיוון שהדיירים החדשים לא הגיעו במועד אחד , חזרו הנשים לתלות כביסה ושוב החלו הצעקות משהגיעו המשאיות הבאות כול אחד בתורו.
מריבות החלו בין האשכנזיות החדשות לבין נשות השכונה הספרדיות , כאשר הכריזו שאין להם גגות שעליהם הן יכולות כביסה אלא רק בחבלים הנמתחים בין הבתים לרוחב הרחובות, עוד הוסיפו נשות השכונה ,אנו אנשים עניים ,לכו וחזרו לרחביה , מנגד טענו הנשים האשכנזיות כי לצורך הפתרון נדרש לעשות סדר ורצון טוב להסיט את התלייה למרחב שבין הבתים.
כניסת האשכנזים לשכונה הביאה רוח חדשה ושינויים שלא התחבבו על תושביה הוותיקים של השכונה, המנהג לשפוך מים מלוכלכים מבעד לדלת או החלון החוצה , שינה כוון בתרעומת מסוימת , השקט בשכונה הופר מכניסת המכוניות ( טרומבולים) לרחובות הצרים והרעש שיצרו , רעש פסנתרים כפי שכונו (פיניונים ) או הרדיונים (מכשירי הרדיו ) גם הם הביאו אי נוחות לוותיקים שהיטיבו לכנותה צרה מן השמים.
שכונת חסידי גור מול מחנה יהודה
האדמור אברהם מרדכי אלתר חי בשנים 1866-1948 , שהתחיל את כהונתו בעיירה גור בפולין והמשיך אותה בירושלים עד שנת 1948 במהלך הקרבות של מלחמת השחרור שאז נפטר , נקבר ברחוב יוסף שוורץ ,תקופת מנהיגותו נמשכה כשלושים שנה ,ובניגוד לאביו הוא התחיל את כהונתו בגיל מאוחר .
ביקורו של האדמור מגור בשנת 1920-1 בירושלים כלל ביקור בכותל המערבי,בעת ביקורו זכה לביקורו של הרב קוק במקום מגוריו, שם שוחחו בשאלות כלליות על מצב היהודים בארץ ישראל שהאדמור מגור היה אחד ממעודדי העלייה לארץ ישראל,כיוון שידידו הרב זוננפלד חש בבריאותו , הרבי מגור נפגש עם הרב דיסקין וביחד יצאו לבקרו בביתו.
כיוון שהתקרבו ימי חג הפסח, הגיעה לאדמור מגור משלחת ממושבת " נחלת ישראל " והעניקה לו גרגרי חיטה שגודלו במושבה בעבודה יהודית בעבור אפיית המצות בחג בביתו בחצרו אשר בפולין,כמובן שהרב הפריש מיד מעשר לגרגרים אלו
בחודש ספטמבר בשנת 1935 , ביקר בירושלים בפעם החמישית הרב אברהם מרדכי אלתר בביקורו זה חנך את הבית שנבנה בעבורו בשכונת מחנה יהודה ליד בית הכנסת שפת אמת,קהל תומכיו המתין לו בכניסה לירושלים וליווה אותו לביתו שנבנה בניסיון לנשק את ידו או את כנפות מעילו , סדרני העדה בקושי הצליחו לפלס לו דרך לביתו.
הרב אברהם מרדכי אלתר מגור שהה בביתו החדש בתקופת החורף וחזר לביתו בפולין,לתקופת החגים בראש השנה בארץ ישראל הצטרפו אליו חלק מחסידיו בפולין ,כאשר חזר המשיך לדחוף את חסידיו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1939 נכבשה העיר גור בידי הגרמנים ,העיר שמוסדות גור והאדמור וחסידיו חיו בשטח שנכבש מידי הפולנים בידי הרוסים ולאחר מכן בידי הרוסים,העיר שבה ישבו כשמונה מאות משפחות של חסידי גור.
בעת המלחמה ברח לורשה שם הסתתר למרות שהגרמנים חיפשו אחריו, באחת ההפצצות על ורשה נפגע ביתו ונהרג אחיינו,הגרמנים הגבירו את החיפוש אחריו והוא נאלץ להסתתר מדי יום במקום אחר.
חסידיו פנו לחסידות בארצות הברית שהפעילו קשרים והעבירו בשנת 1940 ,כעשר ויזות איטלקיות לרב ולבני משפחתו הקרובים, בכורו וחלק מהמשפחה נותרו בוורשה , לאחר זמן נרצח בטרבלינקה, הוא וחלק מנכדיו של הרב האב וחלק מהבנות , הרב אברהם מרדכי אלתר עלה על רכבת לנמל טרייסט ומשם הפליג לארץ ישראל.
התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ועליית הנאצים
העיר גור בפולין התפרנסה והתקיימה בזכות העלייה בימי שישי של חסידי גור מרחבי פולין אל חצר הרבי בגור, בקהל חסידי גור בפולין היו עשירים ואמידים גדולים , בימי שישי היו נאספים כאלף חסידים בתחנת הרכבת בוורשה ומשם ברכבת מיוחדת למסע אל הרב היו עולים אחוזי תזזית להתכנסות סביב חצרו של האדמור הרב אברהם מרדכי אלתר בתפילות השישי שבת בחצר, בשלושת הרגלים היו מגיעים מעל לעשרת אלפים חסידים לחצרו של הרב.
הנסיעה מורשה לגור נמשכה כשעה וחצי ,בעת הנסיעה החסידים הפכו את הקרונות לבתי כנסת מאולתרים, שבם התפללו החסידים ,כול קרון שימש קלוויז (כעין בית כנסת המשויך לזרם חסידי גור במקום מושבם) תושבי העיר ובעלי העסקים מזדרזים לרכוש סחורות ומזון בעבור העולים לרגל, בעלי הבתים משפרים את מראה החיצוני והפנימי של הבתים בעבור החסידים הבאים אל האדמור מגור .
בבוקר יום השישי ובשלושת הרגלים מזדרזים האנשים המתפרנסים מאירוח החסידים להגיע לתחנת הרכבת וכול אדם לנפשו במעשי החטיפה של הלקוחות כפי שכונו קראדינקס (הנחטפים ) , צעירי העיירה נמלטו מהלימודים לחזות במראה הגעה בתחנת הרכבת של ההמולה והוויכוחים ובעיקר את החסידים העשירים.
השדכנים נעמדים במקום לסקור את הסחורה ולמזג ( אם ירצה השם) זיווגים מסחורתם וכמובן התגרנים המבטיחים עולם ומלואו, מספרים באגדות חסידות גור כי באחת הרכבות שהגיע התנפלו צעירים נוצריים על הרכבת וגזזו פאות חסידים והשחיתו מלבושים בתגובה צווה האדמור על חסידיו להפליג מורשה באונייה לעיירה גור,המעשה גרם לנזק כללי גדול לחברת הרכבות ,שמיד נערכה לשמור על היהודים בדרכם, אפילו שוטרי העיירה שמרו מרחק בעת הגעת החסידים.
כמובן שבתגרנות לגבי הלינה והמזון ( מידת ההכשר) החסידים הבאים לחצרו של הרב בדקו את מידת הכשרות בציציות של משכירי הבתים ונעזרו במערכת המודיעין הפנימית, של המשפחות המארחות בתשלום, האם הם טובים ומקפידים על דיני כשרות .
בעת העלייה לאדמור מגור בשלושת הרגלים , היו מגיעים החסידים מכול רחבי העולם כולל מהחסידות בשכונת מחנה יהודה בירושלים,חלקם של החסידים שהגיעו הגיעו מרצונם של בעלי ממון להתייעץ עם הרב לעסקיהם,חלקם בעיני נישואים ושידוכים, חלקם בנושאי יעוץ רפואי וברכות , אנשים שהיו בעבר יושבי ספסלי הישיבה והתפזרו בכנפות תבל והמשיכו להיות קשורים לחסידות אשר בעיר גור,חלקם אף תמך כספית בממונם עם חצר הרבי .
חלק מהמבקרים בהתרפקם על ימיהם בישיבה היו נשארים עוד מספר ימים להתחזק ולהתפלל, בדרך כלל המבקרים ביקרו במקווה טבלו והמשיכו לחצר הרב,בחצר עמד מבנה הישיבה הגדול ובית הכנסת שפת אמת שנבנה מחדש לאחר השרפה שכילתה אותו, המבנים נבנו מלבנים אדומות ,ליד בית הכנסת והישיבה ניצב בית הרב,בבית הכנסת יכלו לשהות ביחד מעל לאלפיים חסידים, גג המבנה היה נסמך על עמודי ברזל חסונים.
חלקם של החסידים שוטטו בחצר בצוותא ,ערכו הכרויות בינם לאחרים, הכניסו את החדשים בסודות החסידות,במפגשים הללו נערכו מפגשים עם שרים,פקידים בעלי ממון וביחד כרתו הסכמים ובריתות ,כול חסידיו שווים במראם ובתלבושתם פרט לנסיכים הנכדים שהולבשו בגדי משי , מנהג היה שהרב מגור מקבל את חסידיו העומדים בתור ללא דחיפות או מיוחסים לראש התור,בפתח חדר המפגש ( חדר הכבוד) ניצבו שני שומרי הסף גבאי בית הכנסת שהקפידו להכניס את החסידים ללא פרוטקציות.
כאשר נכנס החסיד להתוודעות עם הרב מגור בחדר המפגש הוא הבחין בחדר בדלת לחדר המדרש ודלת לחדרי המגורים, הרב היה מקבל את חסידיו ישוב על כורסא מאחורי שולחן שעליו היו מונחים ספרי קודש רבים, יש לזכור כי בחוקי החסידות האמונה שהיא מעל לחוקי ההיגיון, היא המרכיב הראשון והחשוב בחיי החסידים ולכן אף אחד איננו נבדק בידע התלמודי שלו, או בציציות הצלחתו בחיים החיצוניים.
כס השלטון בחצר חסידות גור איננה נמסרת אוטומטית לבן של הרב, אלא נקבעת בידי מועצת החכמים ,במינוי של אישיות ועילוי ידוע בחסידות שהתפרסם והוכר כעילוי, משרת מנהיגות החסידות יכולה לעבור לחסיד עילוי משושלת משפחתית אחרת בחסידות, בימי הזוהר מנתה החסידות כמאה וחמישים אלף חסידים נאמנים, שלא יעזו לזוז מילימטר מתורתו וחוקיו של האדמור המושל.
אמונה עיוורת זאת התחשלה לאורך שנות דור ,של משמעת עצמית המשולבת באמונה מלאה ,בעת הפגישה הרב מברך את החסיד בשלום ,והחסיד מגיש לו פתקה שעליה רשום בקשתו ,הרב מעיין בכתוב משיב תשובה קצרה וממצה ובזאת מסתיים המפגש, באם החסיד לא הבין את הנאמר הוא ממשיך ליועץ המבאר ומפרש את כוונת המשורר באמירתו.
החסידים של גור לא שילמו בעבור המפגש עם הרבי ( פדיון הפתקה) על פי חידוש ופסיקה של החסידות, במקום זאת היו קופות צדקה ,בכול בית חסידים והמוסדות שבו נאסף הכסף לחסידות , את פרנסתו מצא הרב מחנות הספרים אשר הייתה בבעלותו .
ישיבת שפת אמת של חסידי גור בירושלים
ישיבת שפת אמת הוקמה על קרקע שרכשה ה חסידות בשנת 1925 ,כמצוות הרבי שדחף חלק מחסידיו לעלות לארץ ישראל ולהקים בה בית לחסידות, אך תחילת דרכה בירושלים של חסידות גור ,הייתה בדירה שכורה ברחוב החבשיים , עד שעברה למבנה החסידות הקבוע שנבנה ,לביתו של הרב בפולין תוך שימוש בלבנים אדומות כדוגמת ביתו וחצרו של הרב בעיירה גור בפולין , החסידים שהגיעו מפולין נכנסו לארץ ברישיונות שסופקו לישיבה בימי המנדט .
מאמרותיו של הרבי מגור על פי האמונה, אנו למדים את הביטוי " השמים שמים לשם,והארץ ניתנה לבני האדם על מנת שירימו אותה לשמים" ,בישיבה למדו בדבקות והפלפולים והסוגיות שנבחנו הגיעו לרמות גבוהות של שימוש בשכל,לאורך כול שעות היממה ,שהוקדשו ללימוד תורה ופרשנויות.
בתפקיד ראש ישיבה שפת אמת ,היה הרב יעקוב חנוך סנקיביטש מנהל החסידות המנהלתי היה חיים אליעזר אלתר, שטיפל בתכתובת המכתבים, בפנימיית בית המדרש בבעיות האישיות של החסידים והתלמידים,חלקם הגדול מהאברכים נתמכו בידי הישיבה עד אשר פנו לחיים החיצוניים, החסידים העילויים המשיכו בלימודיהם בישיבה ונתמכו על ידה .
סניף נוסף של החסידות נוסד בעיר תל אביב בשנת 1935 , בראשות הרב גדליהו הרץ והרב מנדל וייץ , שתי הישיבות עד מלחמת העולם השנייה נתמכו בידי החסידים מפולין, אך שנסגרו מקורות אלו נוצרה בעיה איך להחזיק את הישיבות בארץ ישראל,רבי חנוך מאלכסנדר היה עוזרו ומחליפו של הרב אלתר.
בעת שהוכרזה מדינת ישראל ,נשאל הרב אברהם מרדכי אלתר בידי חסידיו מה דעתו בנושא, השיב הרב כי בני ישראל מטבעם נגאלים אט אט ,פרוש חסידיו כי הוא גזר על עצמו שאינו מתערב בנושא, לאחר הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת השחרור החל דועך הרב מפאת גילו וחולשתו ,כאשר בנו את ביתו בירושלים נרכשה חלקת קבורה בהר הזיתים בעבור משפחת האדמור,למעשה ברשות החסידות נרכשה מעין מערת קבורה בהר, לכשפרצה המלחמה ולא ניתן היה לקבור בהר הזיתים , למרות שהצלב האדום נרתם והסכים לשמש כחומה לשיירת ההלוויה באם תצא משכונת מחנה יהודה לקבורה בהר הזיתים.
כיוון שהדבר לא יצא אל הפועל , מפאת הסכנה נקבר האדמור הרב אברהם מרדכי אלתר מגור בקבורה זמנית , במרווח בין הישיבה לביתו של הרב,במה שהחסידים קוראים קבורה על תנאי, לכשיתאפשר הגעה בטוחה והמקום שוב יהיה בידינו ,יועבר הרב מגור לחלקת הקבר בהר הזיתים, לאורך השנים נקבר גם בנו לידו והמקום משמש כמקום עלייה לרגל כולל הפחים לשריפת הנרות , נרות נשמה וכדומה.
נשארה השאלה הפתוחה מדוע לא הועברו גופות הרב ובנו לקבורה בהר הזיתים ומדוע הושארו במקומם הזמני ? לאמונה החסידית התשובה, ברור הוא שבמותו של האדמור מגור הסתיים פרק היסטורי בין חסידות גור בגולה לבין הקמתה בירושלים בארץ ישראל .
שכונת נחלת ציון
תודה ליושבי הקרנות ,לג'פרי הלפר ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
שכונה המשויכת למכלול שכונת נחלאות , שהוקמה בשנת 1893 , בידי אלברט ענתבי יליד העיר חאלב שבסוריה, במעבר שבין שוק מחנה יהודה לרחוב בצלאל , על שתהיה שכונה שתאכלס פועלים ובעלי מלאכה לבני העדה החלבית.
בשנת 1933 התאחדו מספר השכונות שלידם לשכונה אחת שכללה את השכונות: זיכרון טוביה ,נווה שלום, שבת אחים, ונחלת ציון ,השכונה המאוחדת נקראה נחלת ציון .
בעת הביקור והמעבר בסמטאות הקטנות בשכונה , נינתן לראות מספר בתי כנסת המשויכים לעדות שונות : כורדים, עירקים, אורפלים, חלבים, פרסים, וספרדים ,בית הכנסת "אבו נתן" שהוקם בשנת 1890 בעבור העדה הצ'רמוקולים, לאחריו הוקמו בית הכנסת" בטיש " ,ובית הכנסת "עדש" בשנת 1901 בעבור העדה החלבית,
עליית בני העדה האורפלית לארץ ישראל ,התבצעה מחששם הגדול של היהודים הארפולים מטבח של הטורקים בהם במולדתם, הם החלו לצעוד ברגל או על גבי בעלי חיים ממקום מושבם לעבר הארץ, תוך שהם עברו תלאות ושוד בדרכם, בני העדה חלפו דרך העיר חלאב בסוריה, ומשם המשיכו לארץ .
חלקם התיישבו בראשון לציון ועבדו ביקב ובכרמים, אך רובם המשיכו והתיישבו בירושלים והקימו את אוהליהם למרגלות שכונת נחלת ציון ,שכונה של יוצאי העיר חאלב ,שנוסדה בשנת 1893 , המגורים של האורפלים באוהלים שהקימו היו בתנאי דלות ועוני ,בני העדה היו מאורגנים בחמולות תחת הנהגת האדם החזק אבו יוסף.
בשנת 1908 נשרפו חלק גדול מהאוהלים בשריפה שפרצה במשכנם, שלמרגלות שכונת נחלת ציון הממוקמת בנחלאות ,בקרבה לרחוב בצלאל, שכונה שנבנתה בידי חלבים באדמות שרכשו מערביי ליפתא .
לאחר שריפת האוהלים נותרו בני העדה בחוסר כול, אנשי שכונת נחלת ציון התארגנו ואספו למענם מצרכים, מזון בגדים ועזרה רפואית לנכווים בדלקה , לעזרתם עמד אלברט ענתבי הספרדי ואפילו בני העדה האשכנזית, בעזרתם אותר ונרכש שטח ליד שכונת ציון ,ועלייה נבנתה השכונה שכונתה שכונת האורפלים על אדמה זאת, בנו בני העדה את בתי האבן שלהם, שרחובה הראשי הוא רחוב באר שבע, אליהם הצטרפו עולים מתימן מיוון ואפילו מספר אשכנזים.
החצר היוותה את מרכז החברתי לדיירים שגרו מעדות שונות, שם נערכו המפגשים , כול עדה הגישה את מאכליה האופייניים ,האנשים עזרו אחד לרעהו שם גם ניצב בית השירותים החיצוני ה משותף, דלתות הבתים לא ננעלו אך שער החצר ננעל בלילות.
מקור המים בחבית (דוד) מרכזית ,ששימשה לרחצה וכביסה ניצבה בחצר, חבית שאותה מלאו במים מהבור, ימי הכביסה היו קבועים לכול משפחה, ליד ניצב כד חרס גדול ,שבו אוכסנו מי השתייה הצוננים וספלים לידו .
בשכונה פעל תנור שכונתי שכונה פורון בידי החלאבים, שבו נאפו מאכלי המשפחה ביום חול וחגים, ובימי שישי ושבת , הוכנסו סירי החמין המשפחתיים שסומנו בסימן משפחתי, לתוכו ונאספו לאחר תפילת הבוקר בשבת .
בפקודת שלטונות המנדט (המשטרה) בשנת 1915 , נקבע כי כול שכונה חייבת למנות מוכתר מטעמה שייצג את השכונה אל מול השלטונות, בעלי זכות הבחירה לבחור את מוכתרי השכונה, צריכים היו לשלשל 50 גרוש לקופת העירייה כמס לעירייה, ואילו החפצים במשרת המוכתר שילמו כמאה גרוש תמורת הזכות להיות מועמדים למשרה.
תוקף הבחירה הייתה לשנת כהונה אחת ,ולאחריה התהליך חזר שוב, בנוסף למוכתר פעל לצידו ועד נאמני קהילה ,שחתמו גם הם על המסמכים, שהוגשו לעירייה, בין השכונות שעדיין בשנת 1915 לא מונו מוכתרים בירושלים הייתה שכונת נחלת ציון שתושביה העניים לא יכלו לשלם את המיסים הנדרשים.
בתחילת שנת 1920 ירד שלג כבד על ירושלים, רחובות נחסמו והעיר הייתה נצורה, העירייה שלחה צוותי פועלים לשכונות על מנת לפלס דרך בשלג אליהם, ולחפור תעלות ניקוז ,על מנת להטות את השלג שנמס והפך למים ,שחלחלו לבורות המים ולמגורים ומרתפים של משפחות בשכונות , ולהסיר שלג מהגגות לבל יקרסו מעומס משקל השלג, במרתף אחד הבתים בשכונה לא הספיקו המחלצים להגיע ושני ילדים טבעו מהמים שהפשירו .
בבחירות מפלגתיות ,שנערכו בשכונות ירושלים במחצית שנת 1920 , לא לכול התושבים הייתה ברורה מטרת הבחירות ,חלקם חשבו שאלו בחירות לגבאים, ההתייחסות לפתקי הבחירות נמהלה ביראת כבוד, חלקם בעת שלשול הפתקאות ,נשאו תפילה בלא להבין לשם מה ההצבעה, והרבנים ואנשי הציבור עודדו את התושבים להצביע בשכונתם.
כדרכם של היהודים בחזית הקלפיות ניצבו המאכרים וניסו להשפיע על הבוחרים להצביע בעבור מפלגתם ,ואף החלו בריבים בינם לבין עצמם על חודו של כל קול, חלקם הציעו לבעלי זכות הבחירות ,עבודה והטבות שונות על מנת שיצביעו עבורם, חלקם פעלו בציניות, כאשר הסבירו לבוחר את ההשלכות שיהיו למצביעים ,באם לא יצביעו עבורם, בסיפורי אגדות שהם שולטים בחברות הקדישא ולא יקצו מקום קבורה לסרבנים.
בנקודת הקלפי השכונתי שבנחל ציון ,נאלצו להוסיף פח קלפי נוסף ,שאליו הוכנסו פתקי הבוחרים לאור מספרם הרב של הבוחרים בשכונה שמנה 781 בוחרים, בעלי החושים המפלגתיים צעקו סיסמאות עדתיות , שעל בני העדה התימנית או הכורדית או הארפולים להצביע בעבור המועמדים מטעמם.
בחצר הקלפי החלו תושבי שכונת נחלת ציון ,לקראת שעות הנעילה של הקלפיות, ליצור מעגלי ריקודים לשמחה של התושבים הכורדים והאורפלים , התימנים פצחו בתפילה והודיה לאלוהים, בקיצור יום שמחה ורינה .
במשך מגוריהם בירושלים של החלבים, לטענתם ועד הקהילה הספרדי ,לא טיפל כהלכה בבני עדה, אי לכך התכנסו נכבדי העדה , על מנת לדון באפשרות של ייצוג מכובד יותר בקהילה הספרדית ולהפגת הקיפוח ,ולהקמת וועד שידאג גם להטבת מצבם.
כתוצא מכך נוסד וועד לעדה החלבית בשנת 1933 ,שאיחד סביבן או השכונות : זיכרון טוביה, נווה שלום ,שבת אחים ונחלת ציון וכול אלה יצרו את שכונת נחלת ציון שאנו מכירים כיום.
עולים לארץ בני העלייה מחלאב ,שהתגוררו בשהייה קצרה במגורים שמחוץ לחומות, עברו לשכונתם החדשה בנחלת ציון (שנקראה השכונה החלבית) , שאת אדמותיה רכשו בשנת 1891 , מערביי הכפר ליפתא , בעזרתם של אברהם ענתבי, ובנק יק"א .
ארבעים הבתים הראשונים בשכונה בנו בשנת 1893 , תוך שימוש בהלוואות שקיבלו בסך כשלוש מאות ל"י הם ושילמו בתשלומים נמוכים לאורך זמן, הבתים שנבנו היו בני קומה אחת עד שתי קומות, עם מרפסות וחצרות הפתוחים לרחוב, עם חצר ובור מים שנחפר, בהמשך הצטרפו לשכונה אורפלים, פרסים כורדים ועוד.
בתחילת שנת 192הונחו צינורות להובלת מים לשכונה , העבודה נעשתה במימון התושבים לאחר משא ומתן שנמשך כשנה, ניתנה האפשרות למשפחות שחפצו בחיבור מהקו לבתיהם , לחברם בעבודה ששולמה בידי המשפחות בשכונה, אל הקו בשכונה חוברו ברזי מים משותפים על חשבון העירייה והמים הוזרמו לברזים ללא תשלום.
מיקום השכונה במרכז העיר והפיתוי להקמת מבני מפלצות , גרם לעירייה לחשב את דרכה, ולפעול במתכונת של פינוי בינוי ,בשנות השבעים של המאה הקודמת, הטענות של העירייה היו: השכונה טעונה שינוי עקב אי ניצולת טובה של הקרקע במרכז העיר, הן מבחינה מסחרים והן גידול מספר התושבים בעיר, ובניסיון להגדיל את מספר מקומות המגורים.
הזרוע הביצועית של העיריה לפינוי בינוי הייתה חברת פרזות ,שהחלה את עבודתה בפינוי דירות בשכונה ,דירות שנעזבו נאטמו בפתחיהן בבטון ובלוקים, ושלטי איסור כניסה החלו להתרבות בשכונה.
אל אלה חברה מצבה הכלכלי של תושביה , צעירי השכונה שלא מצאו פרנסה ונשירה רבה ממוסדות לימוד, צעירים אלו נאלצו לחפש מקורות פרנסה ותעסוקה מחוץ לשכונה, והמרקם החברתי כלכלי נהרס בהדרגה, ויצרו חוסר תלות חברתית והתחייבות כלפי השכונה .
כיוון שהרכב האוכלוסייה לאורך הזמן, השתנה ונוספו אליו דיירים מעדות שונות לא הצליח התלכיד החברתי משפחתי ומסורתי בעיצוב דרכה של שכונת נווה ציון, היחסים בין הוותיקים לדיירים החדשים ,לא היו משופעי חיבה או אורח חיים המשותפים .
התלכיד שבין עדות שונות, אינו שווה ופגע באורך החיים המסורתי , התבססות הצעירים ,ונטישת השכונה בחיפוש תנאי מגורים טובים יותר ,המשולב בפרנסה טובה יותר, והעדר הרצון ליצירת קהילה כפי שהייתה בעבר .
לאור המצב שנוצר בעקבות תהליך הבינוי והפינוי, תוך פיזור ושילובם של התושבים הוותיקים והצעירים בשכונות חדשות הביאו לאובדן דרכם הקהילתית של התושבים.
אומנם חלפה בראשם של המתנגדים לתהליך העתקת האוכלוסייה , המחשבה שאולי כדאי לעשות שיפוץ ושימור העבר על מנת להחזיר את המגורים המסורתיים כפי שהיה בקהילה בעבר, תוך מתן הלוואות לדיירים החפצים לשקם את בתיהם, לעומתם גרסו אחרים שיש לטפל בשיפוץ השכונה כולה ולא להתייחס לתושב הבודד.
הבעייתיות בפתרון השיקום השכונתי הכללי, כלל את מיזוג ותמהיל נכון של עדות במגורים השכונתיים, בתכנון נכון של הפיתוח ,והבעייתיות של האזרח אל מול הרשות השלטונית ומאווייה.
אלא שהקולות בעירייה גרסו שמצוקת הדיור העירוני גוברת ,אך ניתנה הדעה שיש לשמר, ולוא במעט את חלק מהמבנים והמוסדות ,ולשלבם בבניה החדשה בשכונה.
בית הכנסת עדס
בית הכנסת נבנה בשכונת נחלת ציון ,בשנת 1901 ברחוב באר שבע 25 , בעבור העדה החלבית , ובשנה זאת ,מציין 120 שנים להקמתו בשנה זאת, בעבר בין המתפללים בבקרים בטרם יצאו לעבודה ,היו הסתתים והפועלים הסבלים בני העדה האורפלית, הקמתו התאפשרה בזכות תרומה של יוסף יצחק עדס ואחיו עובדיה ממשפחת עדס,
למרות שהמתחננים רצו להקימו בסגנון פשוט, הוא הפך לאחד מבית הכנסת היפים בירושלים ,בזכות ציור הקיר של 12 השבטים במדליונים ארבעה בכול קיר מקירות בית הכנסת, ,וסמלים ציוניים שאימצו בני הקהילה כמו מגן דוד מנורה ואותיות עבריות , על קירות בית הכנסת הונחו עבודות העץ ביצירות שונות ,תוך שימוש בצדפים בסגנון דמשקאי ובשימוש בעיטורים גאומטריים .
בבית הכנסת הוקם ארון קודש מעץ אגוז משובץ בצדפת פנינה ,עשר שנים לאחר מכן הושלמו ציורי הקיר והתקרה ,בידי האמן יעקב שטרק בוגר האקדמיה לאומנות בצלאל, בני העדה החלבית הפכו את בית הכנסת למרכז חיי הקהילה בירושלים.
בשנת 2015 נערכו פעולות לשימור בית הכנסת ויצירותיו , תוך חזרה לצבעיו המקוריים ושמירת סגנון זה של שמירה על המסורת היהודית ,כבית כנסת ייחודי .
ירושלים בני העדה האורפלית (האורפלים )
תודה לירון אביטוב לעזרה בכתיבת המאמר.
העולים האורפלים שהגיעו מהעיר אורפה ,בעלייה הראשונה בשנת 1896 העיר הממוקמת בדרום מזרח טורקיה אך הם סרבו להגדרה שהם יוצאי טורקיה, העליה הכורדית המסיבית הראשונה התבצעה כעשרים שנים שנה לאחר מכן .
עליית בני העדה האורפלית לארץ ישראל ,התבצעה מחששם הגדול של היהודים הארפולים מטבח של הטורקים בהם במולדתם, הם החלו לצעוד ברגל או על גבי בעלי חיים ממקום מושבם לעבר הארץ, תוך שהם עברו תלאות ושוד בדרכם, בני העדה חלפו דרך העיר חלאב בסוריה, ומשם המשיכו לארץ .
חלקם התיישבו בראשון לציון ועבדו ביקב ובכרמים, אך רובם המשיכו והתיישבו בירושלים ,והקימו את אוהליהם למרגלות שכונת נחלת ציון ,שכונה של יוצאי העיר חאלב ,שנוסדה בשנת 1893 , המגורים של האורפלים באוהלים שהקימו היו בתנאי דלות ועוני ,בני העדה היו מאורגנים בחמולות תחת הנהגת האדם החזק אבו יוסף.
בשנת 1908 נשרפו חלק גדול מהאוהלים בשריפה שפרצה במשכנם, שלמרגלות שכונת נחלת ציון הממוקמת בנחלאות ,בקרבה לרחוב בצלאל, שכונה שנבנתה בידי חלבים באדמות שרכשו מערביי ליפתא .
לאחר שריפת האוהלים נותרו בני העדה בחוסר כול, אנשי שכונת נחלת ציון התארגנו ואספו למענם מצרכים, מזון בגדים ועזרה רפואית לנכווים בדלקה , לעזרתם עמד אלברט ענתבי הספרדי ואפילו בני העדה האשכנזית, בעזרתם אותר ונרכש שטח ליד שכונת ציון ,ועלייה נבנתה השכונה שכונתה שכונת האורפלים על אדמה זאת, בנו בני העדה את בתי האבן שלהם, שרחובה הראשי הוא רחוב באר שבע, אליהם הצטרפו עולים מתימן מיוון ואפילו מספר אשכנזים.
בשנת 1933 התאחדו מספר השכונות שלידם לשכונה אחת שכללה את השכונות: זיכרון טוביה ,נווה שלום, שבת אחים, ונחלת ציון ,השכונה המאוחדת נקראה נחלת ציון .
בשנות השמונים של המאה העשרים ,מנתה העדה כחמשת אלפים נפשות בירושלים ועוד מאות בערים אחרות בארץ, לשכת העלייה בירושלים רשמה בשנים 1924-5 , 20 משפחות אורפליות שהגיעו והשתכנו בירושלים, בשנת 1939 מנתה אוכלוסיית האורפלים בירושלים 1500 נפשות
הסכסוך הידוע בין בני העדה הכורדית לאורפלים , נבע ממחשבה מסוימת שהם דומים אחת לשנייה, בני העדה האורפולית שומרים על כבודם ועל ייחודם, אומנם לאחר עליית הכורדים הגדולה הראשונה בשנות העשרים שהתיישבו בנחלאות , ובמגורים ביחד הטשטש מעט ההבדלים אך השנאה נשארה כמשהו מובנה.
תלבושתם של העולים האורפלים והכורדים הייתה דומה ,הגברים לבשו מכנסי שארוולוך ,כאפיות לראשם, שמלות רקומות לנשים ,גם המאכלים דמו לשתי העדות המאכל קובה , אך הוא היה שונה במרקמו ,בתכולתו ובגודלו , הקובה הכורדית שנקראה חמוסתה הייתה בצבע לבן עגולה בתוך מרק חמצמץ ,אצל האורפלים נקראה נבלוסיה שהייתה ארוכה אליפסית ומטוגנת .
בני העדה הכורדית טוענים כי הם צאצאים של השבטים :דן ,אשר, זבולון ונפתלי ,לעומתם טוענים בני העדה האורפלית שהם צאצאי אברהם אבינו משום שלטענתם על פי המסורת מקום מושבם היה העיר אורפה ,הקרובה כארבעים קילומטר מאור כשדים המקראית .
מספר חוקרים מקראיים בעבר ,טענו במחקרם שאכן העדה האורפלית היא עדה נפרדת , למרות שלכאורה שמוצאם מהרי כורדיסטן שהתנתקו ויצרו מסורת ואורח חיים שונה משל הכורדים , גם בסגנון התפילה ובמנהגיה ובתרבות והמסורות.
לטענתם של החוקרים בני העדה האורפולית עסקה במסחר בטורקיה, הם היו מעט יותר מודרניים ,דיברו בשפה הערבית , והתפללו בנוסח של תושבי חלב היהודים, למרות המרחק העצום בין חלב העיר לחבל האורפלים בעיר אורפא הכורדים טוענים כי המחקרים אינם משקפים את המציאות מכיוון שהעדה נוצרה בזמן הכיבוש הטורקי של האזור שדיכאה את הלאומיות , אסרה עלים כול שפה מחוץ לערבית ,וטענתם של הטורקים כי בני העדה הם טורקים שבאו מחבל הררי .
לטענת החוקרים ששורש המחלוקת העדתית, נובע מיחס העולים הוותיקים כלפי העולים החדשים , משום שהאורפלים עלו לארץ בשנת 1896 בגל הראשון ובשני בשנת 1948 ,ואילו העלייה המסיבית הראשונה הכורדית שבה עלו כ 4500 נפשות ,הייתה כעשרים שנים מאוחר יותר , והעליה המסיבית השנייה הייתה בשנות החמישים .
לנוכח מספר בני העדה הכורדית הגדול יחסית בירושלים לאחר העליות , התכנסו בני העדה האורפלית בשכונתם ולא עברו להתגורר בשכונות אחרות בנחלאות , בתחילה הם גם התחתנו בינם לבין עצמם ,ושללו נישואים עם בני עדות אחרות.
בשנות הארבעים רשם מבקר ,בחלקה הדרומי של כפר השילוח שבו גרו עולים מכורדיסטן ,אורפלים וגאורגים , שהיו עניים מרודים ,בעת הביקור הושיטו הילדים ידם לקבלת נדבה , לדאבונם אמר המבקר כי אין בידו או בכיסו מטבעות, פערו הילדים את עיניהם בתימהון , איכה זה שמבקר הלבוש חליפה ומצלמה על כתפיו ,הוא עני מרוד כמותם, או שהוא סתם קמצן או רע לב.
תחילת ההתיישבות בשכונה החל כאשר פונו התימנים שגרו בסמיכות לשכונת ימין משה ,על אדמות מונטיפיורי בידי יורשיו ,לשטח באזור שכונת באדר וגבעת רם של היום, שקיבל את השם שבט צדק, שם הוקמו פחונים רבים ולשם הופנו גלי העלייה מתורכיה, פרס וכורדיסטן.
ברור שהמקום ששימש כמחנה עולים דחף את העולים לצאת ולבנות שכונות אחרות כמו שכונת שערי שמים בידי העולים הכורדים, בני העלייה הפרסית בנו את שכונת נווה שלום ,ובהמשך מסביב הוקמו השכונות זיכרון יוסף שכונת וזיכרון משה, ונחלת ציון שתושביה הגיעו מחלב שבסוריה האורפלים .
האורפלים נחשבו כאנשים חסונים ,דבר ששימח את תושבי השכונות הסמוכות בהאמינם כי בכוחם לעזור כנגד הערלים , כייוון שהחלו לעבוד כחוצבי אבן, מיהרו לבנות את ביתם מאבן ולסלק את הפחונים.
במיוחד לאחר השריפה שהשמידה בשנת 1908 את פחוני המגורים והאוהלים בשכונה, הרחובות בשכונה מהיו מרווחים יותר, גינות וחצרות הקיפו את הבתים, גגות רעפים חלונות גדולים והקירות בנויים ומחופים מאבנים מסותתות לתפארת.
אחת האגדות לכוחם משנות השלושים בימי המנדט ,מספר על 20 אורפלים שהיו במסע הלוויה לקבורה בהר הזיתים ,ובעוברם ליד בית קפה ערבי בדרכם החלו יושביו להציק למסע ההלוויה , חלק מאורפלים נגשו והיכו קשות את יושבי בית הקפה, נגד שלושה מהם שנעצרו הוגשו כתבי אישום.
האורפלים טוענים כי למרות ההתוויה שבני העדה עצבניים , שלא רואים אנשים ממטר ,ברגע שהזעם והכבוד עלו לראש ,הם חיו על פי עקרונות שלהם לגבי עזרה הדדית ,איש לרעהו מבני העדה, בעזרה והתגייסות לעזרה לזולת, וגם באיסוף מזון בין הבתים, ונתינתו למשפחות שידם לא הייתה משגת להביא אוכל לשולחנם,
האורפלים נהגו להיכנס ולהתארח אחד אצל רעהו במטבחים ולסעוד ישירות מבישוליהן של הנשים, הבדיחה הייתה שבעלי הבית, שאלו את הסועדים בבדיחות האם נותר משהו בשבילנו.
לאחר הקמת השכונות הצטיירה מפת השכונות הנכללות במה שאנו קוראים נחלאות , שכונת נחלת אחים שהוקמה בידי התימנים והאורפלים המגורים בה נחשבים לטובים מיתר השכונות, חלק הקרוב לבצלאל התיישבו בני העדה הפרסית והחלבית, ליד שכונת נחלת ציון הוקמו שתי שכונות עם תושבים ממוצא כורדי , השכונות זיכרון יעקב וזיכרון יוסף, באזור רחוב אגריפס שכונתה שכונת הפחים, עקב שימוש ושיבוץ רב בפחים לחיפוי.
בני העדה התפרנסו בעיקר מעבודות סבלות ובנייה ,רבים מבין מבני הציבור והבתים שנבנו בירושלים עד מלחמת העצמאות נעשתה בידי בני העדה, שכרם היה גם יותר גבוהה, דבר שהביא קנאה בין יתר בני העדות האחרות, קוריוז מאותם ימים ,מספר שכאשר שאלו את הכורדים יריביהם הידועים מה תרצו בתנאי שניתן לאורפלים כפול מבקשתכם , ביקש הכורדי מיד ,עקרו לי עין והמבין יבין.
בימי היום יום בשבוע ,נהגו אנשי העדה האורפלית ואנשי העדה הכורדית לנהל חיי שיגרה ומסחר, בכדי להוריד מהמתח העדתי , בימי השבת השתנו החוקים והעדתיות עלתה, על כן היו יוצאים גברברי השכונות, בשבתות לשטחים הפתוחים בעיקר באזור גן סאקר של היום, והפליאו במכותיהם לאחר לגימת ערק קל, אחד את השני, בבחינת הבידור השבועי שלאחר התפילה.
מלחמה שנמשכה מעל לעשרים שנה, עד שנות הארבעים שאז אוחדו הכוחות של העדות במלחמתם בממשל המנדטורי, תקופה שבה בני העדה הקטנה נאבקו על השליטה ,אל מול הרוב המספרי הגדול של עדות אחרות , בדרככם שלהם בכוח גם במפגשים של בני העדה בגן סאקר בשבתות ,החלה ברוגע עד שהערק הגיע לראש, למרות תחינות האישה ,להפסקות בין הלגימות לא צלחו .
בימי השישי היה רוכש הגבר האורפלי ערק לשבת, אלא שלא חס וחלילה בבקבוקים , אלא במכלים של שלושה ליטר, לאחר לגימה קלה , החלו הריבים והמכות בין העדות האורפלית לכורדית, לא חשובה הסיבה ,המריבה החלה בדרך כלל בין שתי משפחות ,והתפשטה במהרה לכלל הנוכחים , מסביב לעמק גן סאקר ישבו הצופים בני שדאר העדות והרי לכם בידור שבועי בטבע.
אין לחשוב שאלו היו הקרבות רק בין הגברים, גם הנשים והילדים תרמו את חלקם בקללות ובמריטת שערות אחת לשנייה , הילדים היו מלקטים אבנים למקלעות וקרשים ששימשו כנבוטים.
לסיום כאשר התפזרו העדות היריבות כול אחד היה מכריז על ניצחונו ודידו לבייתם משדה הקרב , הוויכוחים לסיכום הניצחון המשיך ושימש ויכוחים לאורך השבוע ,עד המופע הבא בשבת שלאחריה.
למהומה הזדעקה המשטרה המנדטורית על מנת להפריד בין הניצים, אלא שאז התאחדו הכוחות כנגדה , וחלק מהשוטרים הבריטים חזרו חבולים לבסיסם, כבר אז ידעו אנשי המשטרה ,שהאורפלים חיים תחת חוקים משלהם שאינם תואמים את חוקי המנדט.
קוריוז מאותה תקופה שבמהלך אחת השבתות ,הושקה אחד מסוסי המשטרה בערק , כתוצאה מכך הושלך הרוכב מאוכפו ונפצע כאשר הסוס דהר בפרעות הרחק מהמסבאה המאולתרת.
דוגמא קטנה ונוספת לעצבנותם ,היה קרב המכות שהתחולל בתשע בערב בתחילת שנת 1945 ,שבו היכו בני משפחת מזרחי האורפלים , יהודה יעקב מזרחי, יונה יעקב מזרחי ,ואליהו נחום מזרחי ,את שכנם הכורדי באגרופים ובנבוט , בני המשפחה נעצרו ונחקרו במשטרת מחנה יהודה ,ונגזר על כול אחד מהם קנס של 25 לא"י
מכיוון שהארפלים נחשבו לחסונים וחזקים בין עדות העולים, פחדו אנשי הבטחון משלטונות המנדט ,להיכנס לשכונה שם התקבלו במכות , התדמית שנוצרה ,יצרה מקום חם לגיוס למחתרות לח"י ואצ"ל, ואפילו מההגנה שחיו אחת ליד השנייה בשלום ,למרות השוני האידאולוגי ביניהם, רק לאחר שהשלטונות אסרו את נכבדי העדות, והסכימו לשחררם רק לאחר שהם הבטיחו שקט והרגעה.
על פי האגדות חוסר הפחד מהשלטונות ,ומבנה הסמטאות הצרות ,גרם לתושבים ,להקים בשכונות סליקים רבים לנשק ותחמושת, התושבים שהכירו את השכונות ככף ידם ,היתלו בשוטרים המנדטוריים בעת המרדפים אחריהם בעקבות פעילות ופעולות כנגדם.
האגדה ממשיכה ומספרת כי בתקופת המצור על העיר, הטיל מטוס בשדה התעופה הארעי בגן סקר את מטען המזון והציוד לטובת תושבי העיר, ילדי וצעירי המקום אספו וניקו אותו מהאספקה שהצניח.
מספר קטן של אנשי הלחי צרו על אחד הבתים וניסו להכריח את תושביו להחזיר את המשלוח לטובת הכלל, אלא שבני הבית החלו להכות את אנשי לחי ולקחו מהם את נשקם , הדבר קומם את אנשי לחי והם חזרו בכוחות שמנו מאות לוחמים והחזירו את הגזל מההצנחה, ולקחו את גברי הבית למעצר של חודש.
בתקופת מלחמת השחרור החלו בני העדות להתקרב , בעקבות הנפילות הרבות של חללי שתי העדות בלחימה, נישואים בין בני העדות החלו ובקיצור הכול התערבב ,היריבויות דעכו אט אט , האורפילים הוציאו מתוכם קבלנים רבים בירושלים ,ולעומתם העדה הכורדית השתלבה בפוליטיקה והכניסה מספר חברים לכנסת .
האורפלים לא הצליחו לאורך השנים ,לשמר כראוי את המורשת וציווינום העדתי זאת בזכות מלחמות הכבוד בינם לבין עצמם ,לא הצליחו לגשר אפילו על המועמדים לוועד העדה , זקני העדה המובילים נותרו מאחור ,מנסים לשכוח את המלחמות הבין עדתיות ,ונותרו מבלים את זמנם כמו כול גמלאי במדינה ,בעיקר בפעילות בבית הכנסת ,ומפגשים שבו לוגמים ערק ומשחקים בשש בש ובקלפים.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.