רשימת דיירים בימין משה ומשכנות שאננים לפי א – ב

תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ,ולמקורות השונים  שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

משפחות תושבים במשכנות שאננים

שני מבני משכנות שאננים נבנו כמבנים מבוצרים ,מונטפיורי של מטה כפי שכונו , או החצרות הארוכים ,המבנים כללו שש עשר דירות, 8 לספרדים ו 8 לאשכנזים ,שני החדרים הנוספים בקצוות המבנה שימשו כבתי כנסת לשני העדות, קירות המבנים היו עבות דלתות מעץ קשה ,הותקנו בפתחיהם ומנעולים מתוצרת אנגליה הושמו עליהם,

כיוון שבתחילה לא העזו יהודים, להיכנס לדירות המרווחות יחסית למגורים בעיר העתיקה מפחדם מכנופיות השודדים הערביות, שהטילו אימה על סביבות ירושלים ,כיוון שכך הוקמה חומה ושערים מסביבם ,ואף הוקם משמר הגנה שמנה עשרה אנשים חצי ממוצא אשכנזי וחצי אשכנזיים.

מאחר ולא היה דורש לבתים ,נאלץ מונטפיורי בשנת 1866 ,לפנות דרך הכיס לתושבים היהודים, בהעניקו להם ,בנוסף למגורים ללא תמורה, גם תמיכה כספית קבועה על מנת שיכנסו לגור בשכונה.

עוד מסופר בעיתונות משנת 1890, על העניים שקיבלו זכות למגורים לתקופה של שלוש שנים ,ושנאלצו לעזוב בגמר הזמן הקצוב ,חלקם עברו לגור בשדות ובמערות , בהיותם עניים שידם לא משגת מגורים חילופים.

כול דירה כללה חדר גדול וחדר קטן ,מטבח מאחור ,בחזית המבנים הוקמו גינות קטנות לגידולי ירקות ,תרנגולת או יותר לבשר ומנהג כפרות, האפילו מספר עצים נטעו .

מאחורי המבנה הארוך נבנו 20 חדרי כבוד (שירותים) 16 לדיירים וארבעה בעבור בית הכנסת שנים לנשים ושנים לגברים ומאחוריהם נבנו 16 מטבחים אחד לכול משפחה.

בהמשך נבנו עוד חמש דירות שכונו מונטפיורי של מעלה, הכוונה הייתה שאחד מבתים אלו ישמש את מונטפיורי בעת ביקוריו בארץ (כיום מרכז המוזיקה) ,אחד הדיירים היה יוסף ניסים בורלא ששימש כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת.

כול דירה כללה חדר גדול וחצי חדר קטן ,מטבח מאחור ,בחזית המבנים הוקמו גינות קטנות לגידולי ירקות ,תרנגולת או יותר לבשר ומנהג כפרות,  אפילו מספר עצים נטעו , מאחורי המבנה הארוך נבנו 20 חדרי כבוד (שירותים), 16 לדיירים וארבעה בעבור בית הכנסת שנים לנשים ,ושנים לגברים ,ומאחוריהם נבנו 16 מטבחים אחד לכול משפחה.

בהמשך נבנו עוד חמש דירות שכונו מונטפיורי של מעלה משכנות שאננים הקצר , הכוונה הייתה שאחד מבתים אלו ישמש את מונטפיורי בעת ביקוריו בארץ ( כיום מרכז המוזיקה) אחד הדיירים היה יוסף ניסים בורלא ששימש כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת.

ספר התקנות שחולק למתיישבים ושעליו חתמו התושבים , המוכרים, בעלי הרכוש ,נרשמו במעין ספר טאבו קטן , לכול רכישה או מכירה נדרשה חתימה של ועד השכונה, ספר התקנות שימש גם לרישומי שמות הרוכשים.

בין תקנות המתיישבים במשכנות שאננים הייתה תקנה ב' , המחייבת לנעול אל שער השכונה לעת ערב עד צאת החמה בבוקר, תקנה י"ז מאפשרת מגורים לשלוש שנים אך איננה מאפשרת חזקה על הבתים

המבנה הארוך של משכנות שאננים ,כלל 16 יחידות דיור , כאשר הדירות חולקו על רקע עדתי ,שמונה דירות לאשכנזים בצד שסמוך לבית הכנסת הספרדי של היום, והדירה הקרובה לבית הכנסת הספרדי של היום ,שימשה כבית הכנסת האשכנזי, בחלק השני של המבנה היו שמונה הדירות של הספרדים לכוון תחנת הרכבת הישנה והדירה האחרונה שימשה כבית הכנסת הספרדי .

בחזית המבנה היו נחפרו שני בורות מים ,ובחלק האחורי נחפר בור נוסף ,לחרום כאשר נגמרו המים בחלק הקדמי, בנוסף היו מאחור 20 תאי כבוד ,(בתי שימוש לתושבי הדירות) , אחד לכול דירה וארבעה לבתי הכנסת ,שנים לנשים ,ושנים לגברים.

במשכנות שאננים הקצר ,שכיום הוא בית המוזיקה ,מצד ימין היו ארבעה בתי כבוד לארבע הדירות שנבנו , כיום נשארו שלושה תאים המשמשים כמחסנים בצד הימני של הכניסה למבנה .

כאשר מתבוננים בחזית בית המוזיקה, רואים מבנה מצורף עם תקרה מקומרת ,שכיום משמש את משרדי בית המוזיקה ,שבעבר היה ביתם של אברהם זמרו.

חזית המבנה כללה גזוזטרה הצופה לחומות העיר, נחפר בור מי איסוף גשמים ,נבנו גם בית כנסת,

כיוון שחנויות חסרו בשכונת מונטפיורי (משכנות) הגיעו תגרנים יהודיים וערבים לשכונה ,על מנת למכור את סחורתם ,קנקני שמן הובאו בפחים שחמורים נשאו אותם,  מוכרי הסבונים והבדים.

מוכרי החול שנועד ,למרק את כלי הנחושת ,ולקראת החגים הגיע הערבי שמירק את כלי הנחושת , השאיר ערבון כספי לכלים, ארזם בנפרד , לכול משפחה את הכלים בשק והחזירם, לאחר החזרת הכלים מהניקיון ,הערבי הממרק, וקיבל את ערבונו והתשלום לעבודתו.

לצרכי הפרנסה ,הוקמה תחנת הקמח על שם מונטפיורי ,שלוש שנים לפני הקמת מבני המגורים הראשונים ( משכנות הארוך) ובהמשך ניטע סביב השכונה  גן ,הקיים עד היום לרווחת התושבים .

השכונה נשארה בבדידותה ,כבישי גישה לא חוברו אליה לאורך שנים בניגוד לשכונות ,אשר הוקמו על צירי דרכים ראשיות בירושלים, קווי המים העירוניים ,חוברו לשכונה רק בשנים 1958-60 ,

ימין משה ספור הקמת טחנת הרוח

בחזונו של מונטפיורי בתחילה הייתה אמורה תחנת הרוח, לספק עבודה לשמונה עשר המשפחות תושביה היהודים של העיר העתיקה אשר יבואו לגור במשכנות שאננים ויצאו מן החומות והן שבירת מונופול טחינת הקמח בידי הערבים.

תחנת הרוח בימין משה וטחנת הקמח של מונטפיורי בימין משה הוקמה בשנת 1857 ,בידי משה מונטפיורי, בטרם נבנתה ויצאה השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה, התחנה שימשה לטחינת קמח ולפרנסת התושבים ,גובהה של התחנה היה 18 מטר והיא נבנתה כחרוט אבן דו קומתי שכיפתו מתכת, כיפה זאת הוחלפה בפעם השלישית וכיום בשיפוץ של שנת 2012.

לאחר שמנגנון ההפעלה שפעל לאורך השנים התקלקל וירדה הכדאיות הכלכלית בהפעלתה חדלה התחנה לפעול, הסיבה הנוספת והעיקרית הייתה הכנסת תחנות לטחינה עם מנועי קיטור בתחילת המאה העשרים ,טחנות מוטור אלו טחנו כמויות גדולות יותר בהוצאה נמוכה, לאחר שהטחנה הייתה מושבתת לאחר מלחמת השחרור ולפניה , שימשה תחנת הרוח כמועדון של ההסתדרות לנוער בפעילות שכונתית. .

תושבי השכונה בתחילה מגוריהם ,נהגו לצאת לעיר העתיקה לעיסוקיהם, קניותיהם ,או למקומות העבודה ,או לצורך לימודם בכוללים ובישיבות , מנהג זה לא תאם את ציפיות המשכנים בשכונה שמטרתם הייתה ליצור קהילה החיה ,לומדת ומתפרנסת בתחומי השכונה.

הבעיה העיקרית ,בין התושבים האשכנזים במשכנות שאננים ובהמשך בימין משה ,הייתה המחלוקות והמריבות, על כול נושא ונושא, בעיקר בין הפרושים לחסידים ,כתוצאה מכך ,החלו לעזוב את השכונה אשכנזים רבים, לבתים אלו נכנסו הספרדיים ,דוגמא נוספת הייתה עזיבת השכונה של , בני משפחת שרגא שטרן שחוו גם את מות ילדתם החדשה לאחר הלידה עזבו.

משפחת שטרן משה ושיינה ,משמשים כדוגמה להתיישבות האשכנזית בשכונה , משפחת שיינה ומשה שטרן אשר גרו בבתי הונגרין שליד הכותל ,עברו לגור בשכונת ימין משה בחלק האשכנזי, לאחר שהחל האכלוס במשכנות שאננים הצטרף למגורי האשכנזים בשנת 1890 .

כבר אז מנתה המשפחה שמונה נפשות, בנם שנולד כחמש שנים לאחר מעברם לשכונה .

רשימת דיירים ותושבים שכונת ימין משה ומשכנות שאננים.

משפחת בורלא יוסף ניסים , חי בשנים  1903-1828 , והתגורר בשכונה , שימש בה כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת.

כיהן כאב בית הדין בירושלים, בשנת 1982 ,במקום מגוריו במשכנות שאננים, דרש בבית הכנסת המקומי, וכתב שאלות ותשובות הלכתיות בנוגע לחזקה על הבתים בשכונה, כמו כן כתב מספר ספרי הלכה.

בשנת 1896 השיא את בתו מזל לחיים ניסים עאבו ,בשנת 1903 כאשר נפטר הרב יוסף ניסים בורלא בגיל 75 , בעיר ירושלים הוכרזה עצירת מסחר וארבעת אלפים איש התקבצו למסע ההלוויה.

משפחת ברדיל בריינה ,שם משפחתה לאחר הנישואים גינר המשפחה התגוררה בדירה בתקופה העותומאנית ,לאחר מותו של בעלה ,המשיכה בריינה להתגורר בדירה מס 4 ,במשכנות שאננים יחד עם בנה יצחק גינר ,שהיה קצין בבריגדה היהודית.

האגדה מספרת ,כי כאשר הגיעה החלבנית הערבית חילווה ,לחלק חלב לברנדייל ,היא נהגה לעמוד מחוץ לדירה ,ולקרוא לה שתצא במשפט "אום אל לזאבט" ,שפירושו אם הקצין ,לכבוד בנה יצחק שהיה קצין בריטי בבריגאדה היהודית.

משפחת אדטו יהושוע ורבקה, בני העלייה מאזמיר, לאחר מלחמת העצמאות, גרו במשכנות שאננים דירה מספר 4 דלת מספר ו" , בדירה חיו ההורים הזקנים שלא עבדו ובנם ישראל ורעייתו ( שכונתה זוגית) יהודית  ושלושת ילדיהם, הבן יהושוע היה בעליה של כריכיה ברחוב רובינסון במושבה הגרמנית הם פונו מדירתם בשנת 1968.

4 משפחת זמרו (בן זמרה) חכם נתן בדירה מספר 17 במשכנות , נ

נתן היה צאצאו של רבי דוד בן שלמה אבן זמרה ,שחי בירושלים במחצית המאה התשע עשר חכם נתן זמרו התמנה בידי מועצת החכמים ,כרב הראשי של הכותל בעת שמונטפיורי ,חיפש אנשים שיגורו במשכנות שאננים.

בשנת 1860 נתן זמרו ,היה אחד הראשונים שהתנדב ,והתיישבו במבנה משכנות שאננים הארוך , הוא קבל את דירה י"א (11) בחלק הספרדי ,מתחת לכתובת וטבלת טורא ,שנקבעה בחזית מבנה משכנות שאננים הארוך לכוון הר ציון וחומות העיר העתיקה .

5 זמרו אליהו ורעייתו רבקה , אליהו היה בנו של חכם נתן זמרו , הסבתא רבקה זמרו ,לבית טרגן ואבו שדיד ,שהייתה נשואה לאליהו זמרו ,לאחר שילדה את בנה אברהם בשנת 1907.

רעייתו רבקה של אליהו זמרו ,היא הייתה בתו של הרב הידוע, חכם משה בן ברוך, לאחר שנישאה לאליהו גרו הם במשכנות שאננים , ונולדו להם חמישה ילדים. המשפחה היחידה בשכונה שדברה בבית אך ורק עברית, בעקבות השפעתו של אליעזר בן יהודה.

בעת מגוריה בבית של בנה אליהו ,שימשה הסבתא רבקה ,כמינקת של איתמר בן אב"י ,בנו של אליעזר בן יהודה, האגדות מספרות שבעת שהניקה את איתמר בן אב"י  , עברה המשפחה לתקופה קצרה ,לגור בחצרו של אליעזר בן יהודה ברחוב החבשים , בעת שהתגורר אברהם זמרו הבן בביתו של אליעזר בן יהודה ,רכש את אהבתו לשפה העברית.

הבן אליהו זמרו שהתגורר אף הוא בעיר העתיקה לפרנסתו עבד ושימש כרב מערת שמעון הצדיק בשיח ג'ארח ,ששימשה לעלייה לרגל את הירושלמים, אחת לשנה כמו קבר רבי שמעון במירון  , אף הוא נענה לקריאתו של מונטפיורי, והתיישב מאוחר יותר לאחר שנבנה ,במבנה משכנות שאננים הקצר (בית המוזיקה  כיום).

כאשר נפטר חכם נתן זמרו ,החליט בנו אליהו זמרו שגר במבנה משכנות שאננים הקצר ,לבנות בית נוסף למגורים בחזית ביתו במבנה משכנות שאננים הקצר, בית זה שנבנה הושכר ,שימש למגוריו של הצייר הירושלמי הנודע ,קורט זינגר ובתו חנה לאורך שנים .

אחריתו של המבנה בחזית משכנות שאננים הארוך ,להיות נהרס בידי דחפוריו של הקבלן בעת הקמת בית האירוח לאומנים בידי טדי קולק בשנת 1968 .

6 משפחת זמרו אברהם ורעייתו מרגלית, אברהם זמרו בנו של הרב אליהו זמרו  נולד בשכונת משכנות שאננים שנת 1907 חיי וגדל בשכונה , כאשר התחתן אברהם בשנת  1936 ,והקים ובנה את ביתו בחזית משכנות שאננים הקצר, בחזית ביתו של אביו אליהו זמרו.

בית זה שימש למגוריו עד שנת 1948 שאז נאלצה המשפחה לעזוב את השכונה עקב המצב הביטחוני ערב מלחמת השחרור , האחים אברהם ומשפחותו היו בין התושבים האחרונים שעזבו את השכונה ערב פרוץ במלחמת השחרור בשנת 1948,

לאחר המלחמה הבית שאוכלס בידי העולים מאיזמיר שבתורכיה ,כיוון שהמשפחה לא הורשתה לחזור אליו ,אך דרשה וקיבלה שכר דמי מפתח ,בעבור השימוש בבית מידי המשפחה מתורכיה, שהתיישבה בו .

בשנת 1968 בעת שהחליט טדי קולק לשנות את אופי התושבים בשכונה ופינה את השכונה מתושביה העולים החדשים התורכיים ונישל את בעלי הבתים בשכונה למרות שהיו להם קושאנים על המבנים.

אשתו מרגלית של אברהם זמרו שהתנגדה לרעיון הריסת ביתם החדש ,ניסתה לעצור בגופה את פעולת הדחפור ,אך נכשלה והמבנה נהרס תוך זריקת פיצוי של מעות מעטות בעבורו, שריד למבנה הם שני עצי הברוש שנטעו בידי אברהם זמרו בחצר הבית ,המתנשאים לשמים כעדות למבנה .

7 משפחת זמרו יעקב ,היה בנו של אליהו זמרו ,ומשפחתו גם התגוררה במשכנות שאננים , עד הפינוי במלחמת השחרור , והייתה אחת המשפחות האחרונות שפונו, עזבה את מגוריה ועברה לגור בפרוזדור בית הכנסת, של בתי סעידוף (ליד שוק מחנה יהודה) למשך המלחמה והמצור על ירושלים.

1 משפחת מזרחי האלמנה רחל וביתה שרה, התגוררו בדירה מס 17 הצמודה לבית הכנסת הספרדי במשכנות שאננים, בתקופה העותומאנית .

2 משפחת דה לרוזה אסתר , התגוררה במשכנות שאננים מספר 17 בתקופת המנדט , אימם של רחמים דה לרוזה, ויצחק דה לרוזה דה לרוזה שנישא לפרץ פורטונה , עד שעזבו בשנת החמישים, אשר גרו ברחוב מלכי בימין משה.

3 משפחת ששון , התגוררה במשכנות שאננים מספר 17 בתקופה שאחרי מלחמת השחרור, לפרנסתו התפרנס אב המשפחה ממכירת בדים ,בכול בוקר היה מעמיס שק מלא בבגדים ושם פעמיו לשכונות העיר היהודיות ומוכר את מרכולתו.

בלומנפלד בלומענפעלד אברהם וגיטל , אברהם בנו של הרב יהודה (יודל) לומזר ,שהיה תלמיד חכם ומורה, ובעל בקיאות רבה בתורה, ואימו פינה ,ביתו של ישראל בק חלוץ הדפוס העברי בירושלים, תושב שכונת משכנות שאננים  בתי מונטפיורי, בשנת 1902 נבחר להיות בוועד היהודי כנציג בכוללים האשכנזיים .

אברהם היה אחיו של אפרים יפה שהתגורר ביפו, אברהם למד במוסדות דת ידועים בירושלים בצעירותו החל את עבודתו כלבלר בבנק ברגהיים ובטחנת הקמח שלו באזור שער שכם שבה היה בהמשך שותף .

בשנת 1889 נישא לבתו של נחום (המגיד) קפלן, לאחר נישואיו בשנת 1899 הזמין את חבריו לברית בנו שנולד ,אברהם החל לעבוד בממשל התורכי כגובה מס הדרכים בעבור השלטון בכביש יפו – ירושלים, לאחר שחכר את הזיכיון מהשלטון העותומאני, האגדות הירושלמיות מספרות על עוז רוחו בעת שטיפל בסרבני התשלום הערביים ,או בעת שהציקו ליהודים עוד מספרים כי באחד הימים ראה בית מתלקח ופרץ לתוכו והציל שני ילדים משריפה.

בפעילותו למען הקהילה היהודית בארץ ישראל ובעת שנבחר לוועד הצירים בשנת 1902 כציר ירושלמי ונבחר גם לוועד בתי הכולל האשכנזיים ,מספרים עליו שבעת שנסע עם חבריו לוועידת הצירים שהתקיימה בזיכרון יעקב , נטתה העגלה ועמדה להתהפך ,אז קפץ מהעגלה אברהם והטה אותה לצידה ומנע התהפכותה, לאחר שנבחר עבר לגור בפתח תקווה, שם עבד כשומר במושבה .

בשנת 1894 בעת שגר בירושלים בשכונת משכנות שאננים ,יסד בירושלים עם חברים את אגודת אחווה לפעילות ציבורית ולהגנת הישוב היהודי בארץ ישראל, היה פעיל בגאולת אדמות ביהודה השומרון ובגליל .

משפחת לוי ענתבי , בשנת 1902,  היה חבר ועד משכנות שאננים שפעלה להקמת הבתים החדשים בימין משה, על פי העיתון עיתון הצבי באוקטובר 1908, נערכות בחירות בין בעלי זכות הבחירה הכשרים, במשכנות הייתה קיימת תחרות בין המתמודדים ,שענתבי לוי היה אחד מהם ,הוויכוחים והיריבות כמעט הגיעו להרמת ידיים בין היריבים ותומכיהם.

בני תימן שהיו מתומכי מיוחס התנגדו להוספת שמות המתמודדים בערבית ,התנגדותם הייתה גם בשכונת התימנים בגיא בן הינום ושכונת שמעא .

משפחת מיצרלי ,עלו לאחר מלחמת העצמאות , התגוררו במבנה  בשכונה בני העלייה מאיזמיר שלאחר מלחמת העצמאות.

משפחת אלגבלי משה ורעייתו לאה, נכנס לדירה מספר 13 במשכנות שאננים, בעליית איזמיר, בתום מלחמת השחרור , למשפחה היו שתי בנות ובן.

משפחת עאבו חיים ניסים (מזרחי) , בשנת 1898 נשא לאישה את מזל יוסף ניסים בורלא, עבוד מזרחי בן השלושים ושמונה שנים, בעל משפחה ועשרה ילדים ,שהתגורר במשכנות שאננים,

עבד בשנת 1932 כשומר במלון המלך דוד ,כאשר הלך בדרכו לעבודתו , הגיחה מכוניתה של גברת גרהם מנהלת בית הסוהר לנשים בבית לחם ולידה שומרה ה אנגלי, עקב סטייתה מהמסלול בכביש למרות ששוטר שהבחין כי היא נוסעת בצד שמאל במקום בצד הימני והעיר לה לנסוע בחלק הימני של הכביש .

עבוד מזרחי נדרס ונגרר ולאחר מכן נעצרה המכונית בפגיעה בעץ, מהתאונה השומר עבוד מזרחי נפגע קשות בכול גופו ובעיקר נפגע בראשו, הוא הובל לבית החולים הממשלתי במגרש הרוסים ונותח שם מידית, לאחר שהחלים חזר לביתו ולמשפחתו.

בעשרים ואחת באפריל 1947 , מיהרו הבריטים להוציא הודעה רשמית כיד הדמיון הטובה עליהם כי עבוד מרדכי ,נורה בעת לכתו ליד קולנוע עדן ברחוב אגריפס בשעה שמונה בערב לאחר שנצטווה לעצור ולא שעה לקריאת המשמר ולכן נורה ונהרג.

יומיים לאחר מותו של עבוד מזרחי , הובלה גופתו בתאריך 23.4.47 ביחד עם גופות שני אסירי המחתרות שהשתתפו בפיצוץ בתחנת הרכבת בירושלים אשר התאבדו בתאם ביום מותו של עבדו מזרחי ב 21.4.47  ,לפני שבוצע גזר הדין לתלייתם פיינשטיין וברזני ,בהלוויה בהר הזיתים הורשו להשתתף רק בני המשפחה והרב אלתר לוין והיא נערכה תחת משמר צבאי מתוגבר.

ועד הקהילה היהודי ותושבי ירושלים ,התמרמרו ומחו על הרצח שנעשה לעבוד מזרחי בעת לכתו ברחוב ,אנשי ועד הקהילה דרשו פתיחת חקירה מלאה לנסיבות החשודות של הרצח בעת החקירה טענה ביתו של עבוד מזרחי ,כי הם היו ביחד בלכתם ברחוב ,ולפתע פתחו חיילים שהיו ברחוב באש עליהם ,ושכתוצאה מכך נרצח אביה, עוד הוסיפה כי אביה עבוד מזרחי ,דימם כשעה וחצי על הקרקע ,עד שהוגשה לו עזרה ראשונה .

לאחר חקירת מותו של עבדו מזרחי ,בידי הקצין רענן סילבר קצין המחוז ,וחוקר מקרי המוות, נקבע כי עבדו מזרחי נפגע משלושה כדורים שנורו אליו, שנים בגבו ואחד בברכו.

גטי היה שמו של החייל שטען להגנתו כי עבדו מזרחי סרב לעצור לקריאתו ולכן פתח בירי, כן צוין בדוח כי הנפגע שכב ודימם מעל לשעה עד שפונה לבית החולים הממשלתי שם מת מדימום לפני שהוכנס לחדר הניתוח, שלטונות המנדט סרבו לשלם פיצויים למשפחת הנרצח בגין הירי שגרם למותו .

משפחת קורט זינגר ובתו חנה, גרו בבית שבנה זמרו אברהם ,בצמוד לדירתו במשכנות שאננים הקצר, קורט היה צייר ,

משפחת פרוש זלמן שלמה, סיפור הקשר של שלמה פרוש לימין משה ומשכנות שאננים ,קשור למעבר מגוריו למגורים במשכנות שאננים הארוך בשנת 1885,לצורך הפיקוח על בניית החלק האשכנזי בשכונת ימין משה החדשה, שבה רכש דירה והחל אף בפרויקט הקמת בית הכנסת האשכנזי בשכונה, אז גם נבחר שלמה זלמן פרוש לחבר הוועד האשכנזי הראשון ביחד עם שמעון אשר כהן , נתנאל לוריא, יצחק חזיג.

לצערה של משפחת שלמה זלמן פרוש , הוא נפטר בגיל 48 בשנת 1898 ,עקב חובותיו של שלמה נאלצה המשפחה למכור את דירתם החדשה שבנו בימין משה  , לאחר מותו השאיר אחריו שלמה זלמן פרוש שישה בנים ושלוש בנות .

לאחר מותו הועברה משרת הגבאי בקרן החסדים לידי בנו בכורו נפתלי צבי גליקמן פרוש שנישא לבתו של ריבלין .

משפחת רוסו ,תושבי העלייה שלאחר מלחמת השחרור מאיזמיר, בנם יעקב נשלח ללמוד בבית הספר רמז, היות ובבית הספר השכונתי לא הייתה כיתה א.

משפחת ששון דוד אהרון , נולד להוריו ניסים ישראל ששון,  במשכנות שאננים,  עד שהוקמו בתי כנסת הראשונים הספרדי והאשכנזי ,במבני הרכבת של משכנות שאננים – בתי טורא , שישמשה תחנת הרוח בימין משה ,שנבנתה הראשונה בשכונה, כבית כנסת מאולתר ,שימש בה כחזן וגבאי חכם אהרון ששון .

בית הכנסת האשכנזי במשכנות שאננים כונה "השולקה של רבי אברהם " ,בדרך כלל התפללו בו צעירי השכונה בעיקר שחרית בטרם יציאתם ,גם בנו של שמואל דוד כהן ,אבי השכונה האשכנזית בימין משה חיים בנימין כהן , וולייבש  ,גולדברג  ,יאדלר שהייה בשנת 1947-8 ממפקדי ההגנה בשכונה.

מאחר ובריאותו של דוד אהרון לא הייתה טובה בעיר העתיקה, הומלץ למשפחה לעזוב ולגור במשכנות שאננים שמחוץ לחומות, במכנות נולדה לו ביתו , מאשתו השנייה בת שנקראה יקרה (פריסידה).

משפחת שטרן משה ורעייתו שיינה,אשר גרו בבתי הונגרין שליד הכותל ,עברו לגור בשכונת ימין משה בחלק האשכנזי, לאחר שהחל האכלוס במשכנות שאננים ,כאשר הצטרף למגורי האשכנזים בשנת 1890 ,אז מנתה המשפחה שמונה נפשות, כחמש שנים לאחר מעברם לשכונה ,התחתן בנם הבכור אברהם שרגא שטרן המכונה פייביש ,

משפחת שטרן אברהם שרגא פייביש הבכור , עבר לגור לאחר חמש שנים בבית אביו ,במבנים שנבנו בשכונת ימין משה , בחלק האשכנזי, ברחוב נתן  ,לאחר שחוו גם את מות ילדתם החדשה, בימין משה לאחר הלידה עזבו.

משפחות עולי איזמיר בתום מלחמת השחרור :

בעת שהורדו העולים החדשים מאיזמיר ממחנה העולים באזור נשר לאחר שהות של שבעה חודשים עד שנה ,ליד משכנות שאננים ,ירדו משפחות העולים מן המשאיות וכול משפחה קבעה לעצמה את סדר מושבה במבנה הארוך כקרון רכבת על פי חברויות וקשרים משפחתיים , הדירות היו בעלות דלתות כבדות ומפתח למנעולי הדירות כאורך הגלות, ( מפתחות אלו נמסרו לידיהם מידי ועד האשכנזים בשכונת דוד ,לאחר שחתמו על הסכמי רכישה בדמי מפתח .

מפתח רשימת הדירות המשפחות של העולים מאיזמיר במשכנות:

הדירות הקיצוניות במבנה המוארך של משכנות שאננים , היו שונות בגודלם הם הכילו רק חדר אחד בניגוד לשאר הדירות שהיו בעלות חדר וחצי ומטבח, כיוון שכאשר נבנו משכנות שאננים ,הם יועדו לבתי כנסת ליהודים וספרדיים , כיוון שבעת שנבנה המבנה בשנת 1860 התגוררו במבנה חצי אשכנזים וחצי ספרדיים.

דירה מספר 1 ,משפחת דוד קוניו ,לפרנסתו מכר בעונת הקיץ אבטיחים בכניסה לימין משה ברחוב דוד המלך, עבד בעבודות מזדמנות ולבסוף עבד כמוכר חמוצים במחנה יהודה, אחיו ציון שגר עימו עזב לאחר זמן וירד למונטבידאו שם חיי כעשרים וחמש שנה , עשה כסף וחזר לארץ ציון נפטר בגיל 58 שנה.

דירה מספר 2  ,משפחת מרדכי בר קון, עבד לפרנסתו בבית החרושת לחוטים "פוליטי" ברוממה , למרדכי בר קון ולרעייתו לא היו ילדים , בית החרושת היה שייך לעולה מתורכיה ועבדו בו בעיקר פועלים ממוצא תורכי , כשאר פונה מהשכונה עבר לבית ישראל , מרדכי בר קון נחשב לאדם מאמין ודתי .

דירה מספר 3, משפחת דוד חודרה , למחייתו עבד כבנאי בחברת רסקו, גיסו משה חודרה שעבד במאפיית ברמן וגר בדירה מספר 10 , כונה חודרה שפירושו בספרדית לחמנייה על שם עבודתו כאופה.

דירה מספר 4  ,משפחת יהושוע ורבקה אדטו ,בדירה חיו ההורים הזקנים שלא עבדו ובנם ישראל ורעייתו (זוגית) יהודית,  הבן היה בעליה של כריכיה, ברחוב רובינסון במושבה הגרמנית .

דירה מספר 5 ,משפחת סגייה ( מסעדת אבו שאול בשוק העיראקי במחנה יהודה כיום בית המאפה, כשמת האב הבן פתח את מסעדת אבו שאול מול קולנוע אורנה, בחדר המשפחה התגוררו 14 נפשות בהמשך הצטרפה הבת וילדיה לדירה.

דירה מספר 6 , משפחת ניסים ומרים יום טוב, ששימש כגבאי בית הכנסת הספרדי ששופץ בשנת 1949,הבן חיים יום טוב הגבאי העכשווי בבית הכנסת הספרדי , האב היה בעליה של עגלה שבה מכר עיתונים להעסיק את עצמו, לזוג היו חמשה ילדים : מלכה, משה, דניאל, ציפורה וחיים.

דירה מספר 7 , משפחת מורנו לוי , משפחת מורנו שעזב את בבית הכנסת הספרדי הגדול בהמשך, ועבר להתפלל  בבית הכנסת ישמח משה לזוג היו ארבעה ילדים , למחייתו עבד האב בבית החרושת לקמח בגבעת שאול ( לא של אנגל).

דירה מספר 8 , משפחת קארו, האישה נקראה רגינה , לפרנסתו התפרנס ממכירת כרטיסי פיס בדוכן שהיה לו בכניסה למשרד הרישוי הישן, שהיה במקום שנמצאת בו כיום תחנת הדלק ברחוב דוד המלך לפני מלון דוד המלך.

דירה מספר 9 משפחת גברת מלכה ובעלה ,זוג זקנים שלא עבד אך התגורר בדירה זאת, עד שנת 1968.

דירה מספר 10 ,בדירה התגוררה אחותו של דוד חודרה מדירה 3 ובעלה משה, שעבד כאופה במאפיית ברמן וכונה לחמנייה.

11 משפחת אזמרלדה ויוסף ( אין שם משפחה) ,יוסף התפרנס ממכירת לביבות וכיסונים לדיירי השכונה .

דירה מספר 12 ,משפחת שמואל, חייט שעבד לפרנסתו במשטרה.

דירה מספר 13 ,משפחת משה ולאה אלבגבלי, למשפחה היו שלושה ילדים, שתי בנות ובן.

דירה מספר 14 , משפחת יעקב גלנטי, למשפחה היו בן בשם יצחק ובת בשם רבקה, יעקב גלנטי התפרנס מעבודת סנדלרות בחנות הנעלים של משפחת פינס ליד קולנוע אדיסון.

דירה מספר 15, משפחת פנחסי ,שלהם היו שלושה ילדים .

דירה מספר 16 , משפחת ששון , לפרנסתו התפרנס אב המשפחה ממכירת בדים, בכול בוקר היה מעמיס שק מלא בבדים והיה מסתובב בשכונות היהודיות ומוכר את הבדים.

דירה מספר 17 , משפחת ביצצו , למשפחה היה ילד אחד .

דירה מספר 17 ,בתקופה העותומאנית התגוררה בבית האם רחל ובתה שרה מזרחי.

דירה מספר 17 , משפחת אסתר דה לרוזה בדירה מספר 17 הצמודה לבית הכנסת הספרדי ,במבנה הארוך של ימין משה , בתקופה המנדטורית , אימם של רחמים דה לרוזה בימין משה ויצחק דה לרוזה, אשר גרו ברחוב מלכי .

דירה מספר 18  , בתקופה העותומאנית שימש בתחילה כבית הכנסת הספרדי במשכנות שאננים ,עד שנבנה בית הכנסת הגדול ברחוב מלכי, לדירה נכנסו

דירה מספר 18 גרה בבית לאחר מלחמת השחרור, סדרס בכור מאיר ורעייתו קצנא ,למשפחה היו שלושה ילדים, מאחורי המבנה הקים מאיר לעצמו נפחיה קטנה ועבד כנפח המייצר מרזבים , כלים ודודים.

מאיר עבד גם כגבאי בבית הכנסת עם ניסים יום טוב, בטרם עלה לישראל עבד כמנהל כולל, אחד מתלמידיו היה ניסים יום טוב.

דירה מספר 19 משפחת העיראקי ( אין מידע).

 

תושבים בימין משה בשנים  1866-1948

משפחת אבגנים אברהם , משפחת אשתו של וידה שטרית , שברחו מעיר חברון לאחר המאורעות 1929 לשכונת ימין משה  , אברהם עבד בדואר לאחר שעבר להתגורר בשכונה, הם התגוררו בשורה התחתונה ליד השער מעל ברכת הסולטאן  .

משפחת אבולעפיה חיים ניסים , חלק מבני משפחת אבולעפיה התגוררו בשכונה ברחוב הטחנה 13 ,בעיקר מסוף המאה ה־19 ,ועד תקופת המנדט חלקם היו בעלי בתים ,וחלקם דיירים בשכונת ימין משה .

משפחת אבולעפיה אהרון , גרו בבית ברחוב הטחנה 13 ,בתקופה העותומאנית ובימי המנדט.

משפחת אברמוביץ שמואל , הרב שמואל אברמוביץ הגיע לשכונת ימין משה לחלק האשכנזי  בשנים 1950-51  ,נולד בביאליסטוק בשנת 1895,משפחתו הייתה מזרם חסידי חב"ד, בצעירותו למד בישיבות וכן למד להיות שוחט ומוהל.

בשכונת ימין משה התנחל בבית שנעזב בידי תושביו ,ובעת שפונתה השכונה בשנת 1968 ,לטובת האכלוס מחדש סרב לפנות את ביתו אל מול החברה המפנה ,החברה לפיתוח מזרח ירושלים.

פרנסתו התחלקה למכירת ציציות בין הישיבות בירושלים, כמו כן שימש כחזן בבית הכנסת , לבין משרתו כפקיד בבית הדין הרבני האשכנזי ,עבודה שסידר לו הרב הרב חיים שרגא פייבל פראנק ,רבה האשכנזי של ימין משה .

משפחת אגסי שמעון , התגוררה במחצית שלטון המנדט ברחוב התקווה 41 בימין משה , כאשר נבנה המבנה בתקופה העותמאנית התגוררו בחציו של הבית גרו משפחת יהושוע לוינוס (לעווינהוס) שהעביר בהמשך את חצי הבית לידי כולל ורשה.

אלו מכרו את מחצית הבית בשנת 1913 למשפחת ישראל משה ווילף, בחציו השני של הבית התגוררה משפחת יצחק זלמן טרכטענברג, שמכר את חציו בשנת 1924 לשותפו במבנה ישראל משה ווילף ולבן אברהם ווילף,

בהמשך בתקופת המנדט ,מכרה משפחת ווילף ,את המבנה לידי משפחת שמעון אגסי שהשכיר את הבית למשפחת לבכור וגרסיה חמוי

משפחת אייזנבך הבן משה יהושוע , התגורר במחצית מהבית ברחוב התקווה 33, בתקופה העותומאנית .

משפחת אופטובסקי הניך , התגוררו בשכונת ימין משה , נפצע במאורעות בשנת 1929 , בעת שהמון של כשלוש מאות מסיתים התנפל על השכונה .

משפחת אילן בירגיטה יווארי , רכשה את הבית ברחוב טורא 30 , בירגיטה נולדה בעיירה ציורית בשבדיה, שעפ"י סיפור הילדים בילבי התגוררה בה. לישראל הגיעה על פי סיפורה "לחפש את אלוהים, תחילה הפעילה בית יתומים במזרח י-ם , למרות שלא הייתה נזירה, ובהמשך עברה לבית העתיק ברחוב טורא 30 בשכונת ימין משה.

בירגיטה נוהגת ,להשכיר חדרים בדירתה ,לסטודנטים , שמשלמים דמי שכירות על פי יכולתם, בתירוץ שהיא אומנית, ואיננה נזקקת לכסף.

משפחת אירמוזה אברהם , בנו של אליהו אירמוזה (ארמוזה)  התגוררו ברחוב הטחנה 11 בשכונה בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט .

משפחת אירמוזה (יפה), סיפורם משמש כנדבך יסודי בסיפורה של החלבנות בירושלים ,סיפורה של המשפחה מתחיל איך לא ?, בגרוש ספרד ,כאשר עזבה המשפחה את ספרד, התפלגה המשפחה לשלושה שבטיים, שהתיישבו במקומות שונים ברחבי התבל.

פלג אחד של המשפחה פנה צפונה למדינות שפלת אירופה והתיישבו באזור הולנד ובלגיה, פלג זה התפצל וחלקם נדדו עד לצפון גרמניה והתיישבו בערים המבורג ,קלן ואפילו צפונה משם , מפלג משפחתי זה נותרו מעטי מעט  ,כיוון שפלג זה הושמד ברובו בפרעות ובהשמדה של מלחמת העולם השנייה.

פלג שני פנה והפליג לסוריה שם התיישב בעיר אליפו עם שיהודייה עסקו במסחר בעיקר, הפלג השלישי שם פעמיו לארץ ישראל והתיישבו בין חומות העיר העתיקה ,למרות הפילוג החליטו ראשי המשפחה כי הפלגים ישמרו את מנהגי המשפחה על פי המסורת כפי שהתקיימה בספרד בטרם הגרוש.

כיוון שבספרד ארץ מוצאה עסקו בני המשפחה במסחר של אבנים טובות וזהב ,נטלו עמם בני המשפחה את רכושם ,ששימש אותם בתחילת דרכם המסחריים בארצות אשר התיישבו בהם, רכוש זה שימש את הפלג הירושלמי ,שכלל משפחת אירמוזה ברכישת חצר למגורים בתחומי העיר העתיקה .

בחצר זאת, אף פתחו בני המשפחה חנות ליבוא סחורות באוניות חלקה אף מספרד תוך שימוש בקשריהם מהעבר, לנמל יפו ומשם בתעבורה יבשתית לחנותם בירושלים.

כיוון שהשלטון העותומאני לא הקל על התושבים הזרים שלא היו בני הדת המוסלמית ,ובמיוחד נושא התובלה של סחורת הייבוא  לירושלים תוך תשלום בקשישים ובעיית שוד הדרכים בידי כנופיות של שודדים ערביים ,התגבשה במשפחה מחשבה לחפש דרכי פרנסה חליפיות .

לאחר שהחליטו להיכנס בני משפחת אירמוזה  לענף החלבנות הבינו בני המשפחה כי רק בתחבולות יוכלו להידחף לענף החלב ,מהסיבה שבארץ ישראל היה שלטון עותומאני מוסלמי ,שפקידיו הבכירים קבלו דמי בקשיש מהחמולות המוסלמיות  הערביות ששלטו בענף .

לכן החליטה משפחת אירמוזה בראשות אליהו אירמוזה ,להתחיל את ההסבה לחלבנות ברגל ימין ,בכדי למנוע מלחמות ובעיות עם השלטונות ולכן ברעיון מבריק החליטה המשפחה להיכנס בשותפות עם חמולת אבו חליל,  שהייתה אחת מהגדולות בענף, דבר שימנע התנגדות השלטון המוסלמי למהלך .

בנוסף לעבודתו בחנותו שהייתה ברחוב היהודים והמפעל לייצור מוצרי החלב (הגבינות והיוגורט ) שהיה ממוקם בקרבה לבית הכנסת החורבה , בבית הכנסת לשעבר מימי הרמב"ן המבנה שכונה בעת ימי המחלבה "המואזין" שגילו מאות שנים, עד מהרה יצא שמו למרחוק בזכות תוצרתו הטובה והטריה  האגדות הירושלמיות מספרות כי אליהו המשיך לעבוד פיזית במפעלו עד ערוב ימיו .

כיוון שהמשפחה החלה להתעשר ממקור פרנסתם החלבנות ,הם החלו לפנות לכוונים נוספים וגוונו את מרכולתם באפיית בוקרסים ומאפים שונים ,חלק מהמשפחה עבר גם לענף הבשר והשחיטה,כיוון שבעלי החיים שברשותם שהפסיקו להניב חלב ,היה צורך למכרם לענף הבשר הכשר , ממש משק חקלאי מעורב לתפארת בתחום העירוני .

בין יתר עיסוקיו היה אירמוזה אליהו, שמש בית הכנסת הרמב"ן , עבודה נוספת שעסק בה הייתה קבוץ תרומות לגמילות חסדים ליתומים, אלמנות וכלות לנישואים, בנוסף לעבודתו זאת  אליהו ארימוזה היה גם איש חברת קדישא שטיפלה במתים ובנושא הטהרה.

אירמוזה (ארמוזה) אימו של אליהו, התגוררה בדירה העליונה בבית מספר 1 ברחוב מלכי ,בשכונת ימין משה.

משפחת ארימזה (ארמוזה)אליהו ואשתו סלחה שרים,שגרו בשכונת ימין משה ברחוב הטחנה 3 , אחיו שמואל אירמוזה (יפה) גר ברחוב הטחנה 5 לידו , בנו של אליהו אברהם, גר ברחוב הטחנה 11 זאת לאחר שעברו מביתם בתוך חומות העיר העתיקה .

זקני העיר מוסיפים כי אליהו אירמוזה שנפטר בשנת 1944 בגיל 80 , לאחר שעבר לגור בשכונת ימין משה ,המשיך להגיע בכול שבוע לתפילות בבית הכנסת ריב"ז בעיר העתיקה שם שימש גם כגבאי.

לצרכי פרנסה התפרנס אליהו כיצרן מוצרי החלב , חמאה וסוחר בגבינות רחוב היהודים בעיר העתיקה ,בנוסף לעבודתו זאת  אליהו ארימוזה היה גם איש חברת קדישא ,שטיפלה במתים ובנושא הטהרה, בגיל שמונים בשנת 1950 נפטר אליהו אירמזה , אשתו נפטרה כשש שנים לאחריו.

משפחת ארמוזה (אירמוזה) ניסים, גר בשכונה ,והתפרנס ממכירת חלקי בקר ועופות צלויים (מעורב) , ליהודים ומוסלמים.

משפחת אירמוזה (ארמוזה) שמואל ורעייתו רבקה (יפה) , (אחיו של אברהם ושמעון אירמוזה ), התגוררו בתקופה העותומאנית ברחוב הטחנה 5 בשכונה, המשפחה המשיכה להתגורר בבית גם בתקופת המנדט.

משפחת ארמוזה שווילי (שבילי) ורעייתו ,התגוררו בבתים הקרובים לבית עבדאללה , מבנה שכיום משמש את בית הקונפדרציה  ,בבית אחד התגורר שווילי עם רעייתו וחמשת ילדיהם, בבית הסמוך גר אביו של שווילי .

בטרם זרקו את הפצצות לבית שברו המחבלים את זגוגיות החלונות, נוצרה מהומה שבעקבותיה הגיעו כוחות משטרה עם גשש, למזלם של הדיירים הפצצות היו מימי מלחמת העולם הראשונה של צבא גרמניה, כיוון שהיו ישנות לאר התפוצצו וגרמו נזק ובהלה.

משפחת אמוזיג ביה, האלמנה התגוררה בזמן המנדט ברחוב המבשר 18.

משפחת ארנהיים יצחק ורעייתו שרה , התגוררו בזמן המנדט ברחוב המבשר 18, יצחק התפרנס מעבודתו כרפד.

משפחת אדוני דוד ורעייתו בכורה , התגוררו בתקופת המנדט ברחוב טורא 38 בשכונה , דוד היה סוחר בשוק.

משפחת אהרוני , התגוררו בבית ברחוב התקווה 27 , לאחר עלייתם מאיזמיר ,בתום מלחמת השחרור.

משפחת אטינגר הרב יצחק צבי ורעייתו הניה , היה רב במשך שנים רבות בימין משה ,ועבד גם כשוחט עופות לתושבים האשכנזים, הוריה של רעייתו הניה ,הייתה ביתו של רבי ישראל רוזנטל , שעבר מירושלים העתיקה , בשנת 1868 ,והתיישב בשכונת ימין משה.

משפחת אידלוביץ יהודה (יודל) מוניש , נולד בפוניבז', ליטא, בשנת תרכ"ג (1863), לאביו שמעון אלעזר ולאימו  גיטל, ושניהם מתו עליו בילדותו. בן שבע יצא עם שני אחיו הגדולים ממנו לדרך לעלות לארץ-ישראל.

הם הלכו ברגל, בלי כסף ובלי תעודות, עד שהגיעו לרומניה, שם לן בחוצות והתגנב לאוניה ונסע בה עד איסטנבול. שם נאסר, ברח מבית הכלא והתגנב לאוניה המפליגה ליפו, ואחרי שלש שנות נדודים וטלטולים הגיע ארצה בן עשר.

בירושלים עזרו לו אנשים טובים בכלכלתו, למד בתלמוד-תורה ובישיבה ,ואח"כ למד מלאכת חקיקת אותיות באבן ,והחל עוסק בחקיקת כתבות ,על מצבות ואבני זיכרון של מוסדות והקדשות, וזמן-מה עזר לר' בינוש סלנט במסחרו באתרוגים.

בהשפעת ר' יוסף ריבלין ,קנה לו בית בין הראשונים בשכונת "ימין משה" (מונטפיורי) ,בתשלומים של חצי לירה לשבוע ,והוא שחקק את אבני הזיכרון בשכונה,  כן חקק את אבני הזיכרון בשכונת מאה שערים, בתי אונגארין ועוד.

כשחקק בשנת תרמ"ב, אבן זיכרון בשביל שכונת "כרם אברהם" (שנוסדה בשנת תרי"ב (1852) ע"י הקונסול האנגלי הראשון בירושלים ג'ימס פין ואשתו אלזיבט אנא פין. מטעם חברות שונות אנגליות, לא מסיונריות) .

נזהר לבלי לחקוק את שם הבורא באותותיו, רק אות ד", כנהוג מתוך יראת הקודש, והקונסול דרש ממנו לחרות את השם ככתבו, כפי שנמסר לו בנוסח הכתוב, וכשסירב תבע אותו הקונסול לדין, אך יצא זכאי.

פעם הזמינוהו לחרות כתבות ,על מצבות בבית-הקברות הנוצרי ביפו, ואף כי מצבו החומרי היה קשה ,והמזמינים ויתרו לו ,שלא הוא יחרות את הצלבים, בכל זאת סירב.

משפחת אלאלוף ,בעל חנות ירקות בתקופה העותומאנית ובמנדט , התגורר בתחילה במלכי 7 בקומת הקרקע ,ברחוב מלכי 14 בימין משה.

משפחת אלבוני שלמה ורעייתו יונה ,עבד כפחח ,בתקופת המנדט גר בשכירות, בשכונת ימין משה ברחוב מלכי 10.

משפחת אלבוחר חיים הרב ורעייתו שמחה , משפחה שהתגוררה בימין משה , ברחוב התחנה 13 בתקופת המנדט .

משפחת אלברכט שמעון לייב . תושב שכונת ימין משה בתקופת המנדט, התגוררו ברחוב התקווה 43 , בשנת 1923 רכשו בני המשפחה את הבית , מידי הרוקח גבריאל קברילוביץ.

 משפחת אלגזי, מעליית איזמיר, התגורר ברחוב מלכי 7 בשכונה משפחה ללא ילדים.

משפחת אזולי ניסים ורעייתו מינה , התגוררו בימי המנדט בדירה ברחוב הטחנה 7 בשכונה.

משפחת לוי ענתבי ,שימש כשמש בבית הכנסת הספרדי במשכנות שאננים, יה חבר ועד משכנות שאננים בשנת 1902 ,על פי העיתון עיתון הצבי באוקטובר 1908 נערכות בחירות בין בעלי זכות הבחירה הכשרים.,

במשכנות הייתה קיימת תחרות בין המתמודדים לענתבי לוי הוויכוחים והיריבות כמעט הגיעו להרמת ידיים ,בין היריבים ותומכיהם.

בני תימן שהיו מתומכי מיוחס ,התנגדו להוספת שמות המתמודדים בערבית גם כלומר גם בשכונת התימנים בגיא בן הינום ושכונת שמעא

משפחת אלחסיד אליהו כהן , היה תושב שכונת ימין משה ובעל חנות בשוק החדש (מוריסטן ) בעיר העתיקה( אליהו אלחסיד כהן) היה מבעלי המניות הראשונים של חברת המזמין בירושלים ,בשנת 1920 , בחר להשתתף בבחירות לוועד אספת הנבחרים, בשנת 1914 ,נבחר לוועד הורי בית הספר  ברשת עזרא , בשנת 1929 הייתה לו חנות, מנופקטורה (תעשיית בגדים בעבודת יד)  במרכז המסחרי בממילא .

משפחת אל חסיד דוד, בעלי הבית ברחוב טורא 17, בתקופת המנדט הם השכירו חלק מהמבנה למשפחות יעקב ורעייתו שמחה פאדרו ומשפחת יהודה ורעייתו סולטנה מזרחי.

משפחת אלישר , חלק מבני המשפחה ,התגוררה בשכונת ימין משה בתחילת דרכה של השכונה, אין מידע ספציפי לרחוב ולמספר הבית, שתי בנותיו של יוסף ביי נבון, נישאו למורנו ויצחק אלישר וגרו בשכונה.

משפחת אליישר (אלישר) מורנו , התגורר בשכונה , נישא לביתו של יוסף ביי נבון .

משפחת אליישר (אלישר) יצחק , התגורר בשכונה , נישא לביתו של יוסף ביי נבון , חיי בשנים 1872-1933.

משפחת אלישר יוסף , סוחר בשוק המורדיסטן ( סוק אל ג’דיד) ברובע הנוצרי, היה בנו של רבי יעקב שאול, חי בשנים 1867-1948.

משפחת אלמגיז , בקומת הקרקע מצידו האחורי של בית הכנסת שכיום ממוקם בו אולם גינוגלי ,על שם תורם הכסף לשיפוצו ,נפתח בשנת 1951 בית מאפה של משפחת אלמגיז בחדר בדירתם ,בית המאפה אפה רק כעכים ( בייגלה) עגולים , חיים יום טוב מחלק הכעכים ,כיוון שעבר בזמן קבוע ,היו מחכים התושבים בפתח הבית למוכר הכעכים בתום הסיבוב היה חיים יוצא ברכיבה על אופניו ללימודים בבית הספר רמז בעיר.

בימי שישי נהגו נשות השכונה להביא אליו את סירי החמין לבישול על תנור המאפיה תמורת תשלום מועט.

בימי חמישי ושישי שימשה הרחבה בחזית המאפיה ,כמקום כינוס ורכילות לנשות השכונה והילדים ,שהביאו את סירי החמין לבישול על תנור המאפיה תמורת תשלום מועט, לאחר תפילת השבת בבוקר התכנסו נציגי המשפחות לאסוף את החמין המבושל.

על החלוקה היה ממונה הנער שכונה צילבאום , שידע לשדך בין הסיר הנכון למשפחה שהייתה בעליו והיה מכריז את שם המשפחה שתיקח את הסיר המבושל.

משפחת אנגל אברהם ושלמה בעלי מאפיה , אברהם אנגל אבי שושלת הלחם ובנו סלומון אנגל דור שהיה שמיני בארץ, היה נצר למשפחה ספרדית שהגיע לארץ ישראל לאחר גרוש יהודי ספרד  , בתחילה התיישבו בני המשפחה בעיר ליבורנו שבאיטליה בהמשך עלו בני המשפחה לארץ ישראל.

בני משפחת אנגל ,התגוררו בימין משה במהלך תקופת המנדט הבריטי, ובחלק מהמקרים גם קודם לכן, בסוף דצמבר , ניסו פורעים להצית את המאפיה של משפחת אנגל בימין משה,

המשפחה הייתה חלק מן האוכלוסייה היהודית הוותיקה של השכונה, שבה התגוררו בעלי מלאכה, פקידים, סוחרים ועובדי מוסדות ציבור.

משפחת אלברט שמעון לייב , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) קשור לקרן מונטפיורי, ומבוני משכנות שאננים, בשנת 1923,רכש את ביתו של הרוקח גבריאל גברילוביץ ,שבנה את הבית בשנת 19004,

משפחת אלבילייא בן ציון , רכש בית בימין משה ברחוב יהודית , העביר את זכויותיו לסיר מרקדו אשכנזי .

משפחת אלפסי יהודה ורעייתו בכורה , התגררו בדירה ברחוב הטחנה 7 , בתקופת ה מנדט , לפרנסתו עבד יהודה כחייט .

משפחת אלקוצר דוד , משפחת דוד אלקוצר גרו בחלק השמאלי של רחוב יהודית כיום מלכי , דוד עבד כאינסטלטור וברזלן אצל קבלנים, למשפחה היו ארבעה בנים ושתי בנות, משפחת דוד אלקוצר גרו בחלק השמאלי של רחוב יהודית כיום מלכי עבד כאינסטלטור וברזלן אצל קבלנים, למשפחה היו ארבעה בנים ושתי בנות.

בתחילה גרה המשפחה ,במגורים בבתי משכנות שאננים, ולאחר מכן עברו לרחוב יהודית (מלכי כיום) בחלק השמאלי של הרחוב ,האימא נשארה לגור במשכנות שאננים ,בעת שפונו מהשכונה בשנת 1948 עברה המשפחה להתגורר בשכונת רוממה , האמא של דוד אלקוצר קבלה חדר בדירה נטושה, בעת חלק ממפוני שכונת ימין משה , עברו להתגורר בכפר הערבי ליפתא בעת שהתושבים הערביים ברחו.

משפחת אלקוצר שמואל  , הבן שמואל היה מהאנשים שפינו את אברהם קירשנבאום לאחר פציעתו לאמבולנס , על פי עדותו הוא ראה במו עיניו ,כיצד נורה אברהם בפעם השנייה בבטנו בעת ששכב על אלונקה והמתין לפינוי ,בידי חייל בריטי בירי ממרפסת במלון המלך דוד.

משפחת אלקלאי הרב יהודה בן שלמה חי, ורעייתו אסתר ,אלקלאי נולד 1798 בסרייבו, באימפריה העות'מאנית (כיום בוסניה והרצגובינה). בשנת 1874 עלה עם רעייתו אסתר לירושלים, אך נפטר כעבור כארבע שנים, הוא לא זכה לראות את רעיונותיו מתממשים, אולם בדיעבד הוכר כאחד ממבשרי הציונות המרכזיים. חי בירושלים ארבעים ושש שנה, הגיע לזקנה מופלגת (למעלה מתשעים שנה), וזכה לראות את בניו, וביחוד את בצלאל בנו, הולך בדרכיו ופעיל בבניין ירושלים וחיזוק הישוב בה. נפטר ב ד' בתשרי תרל"ט (1878) בירושלים. נקבר בבית העלמין היהודי בהר הזיתים בירושלים.

משפחת אמדורסקי .י , נבחר לשמש כחבר וועד החדש שנבחר בסוף שנת 1920.

משפחת אסל (עסל) יעקב ,נכדו של הפייטן שמעון אשר מזרחי , משפחה שהתגוררה בעיר העתיקה, והעתיקה את מגוריה לימין משה.

משפחת ארדיטי אפרים וויולטה ( זינבול), גרו ברחוב מלכי בימים משה .

משפחת ארוך יצחק ורעייתו, בתקופת המנדט התגוררו ברחוב המבשר 18 בימין משה.

משפחת ארוצ'אס (ארוטשס ) ווינציה, הבת של אהרון  סוחר הדגים המפורסם בתקופת העותומאניים והמנדט .

משפחת ארוצ'אס אהרון , משפחת אהרון ארוצ'אס (ארוטשס )(מלך הדגים והזהב),התגוררו במבנה בתקופה העותומאנית .

בתקופת המנדט המשיכה משפחת  משפחת אהרון ארוצ'אס  : היו בעלי בית ברחוב יהודית (מלכי כיום) 17 נהרס בשנת 2005 ,על מנת להקים במקומו מפלצת חדשה לקונה האמריקאי שרכש גם את החלקה הסמוכה והרס בה גם חלק מהמבנה .

חנויות הדגים בעיר העתיקה של ארטושס ,מוקמו ברחבת שער יפו בתחילת רחוב דוד שרשרת החנויות הורכבה מארבע יחידות, בחלקו השמאלי העליון של רחוב דוד בעיר העתיקה ,בבית הסמוך למלון פטרה שבהמשך נקרא מלון אמדוסקי , שרשרת החנויות הייתה שייכת  לסוחר הדגים אהרון ארוטשס ס"ט (ארוצ'ס), תושב שכונת ימין משה ברחוב מלכי (יהודית).

בשנת 1936 לאחר המאורעות , רכש אהרון ארטושס שבע חנויות בשוק מחנה יהודה , לאחר עזיבתו את העיר העתיקה ,עקב המאורעות, אחת מהחנויות יועדה לשמש כחנות ירקות ופירות, לחנות זאת רכש ארטושס ירקות בניגוד לרצונם של סוחרי השוק והיהודים בשוק הירושלמי ולמרות האזהרות שהופנו אליו.

אגדות מספרות על מבריח, שמראהו הדתי וצמידותו לספר התפילה לא הסגירהו , עוד מספרים כי אלמנות ,שנותר בידם סכום כסף לאחר מות בעליהם, נהגו להפקיד את כספם בידיו, מפחד גניבה עד שיצטרכו אותו לשימושם, לעסק צורפו גם בניו שלאחר המאורעות העבירו את עסקיהם לשוק מחנה יהודה, שם רכש שבע חנויות וחנות נוספת בשכונת מאה שערים שלשם נשלחה הסחורה הפחות טובה  .

משלוח של חמשה ארגזים של דגים  ,שנשלחו לחנויות הדגים של ארצוס במאי 1936 , נלקחו בידי עמיל המכס הערבי של ארצוס, בדרכו לחלקם בחנויות ,באזור בריכת הסולטאן, התנפלו עליו מסיתים ערביים ,שדדו ממנו את ארגזי הדגים, העבירו אותם לשער יפו בעיר העתיקה ,שם חילקום לערבים שהתאספו במקום לרגל השביתה הערבית, הגדיל אחד המסיתים נעמד על אחד הארגזים וקרא לקהל ליהנות משלל הדגים.

כאשר החלו לנשב רוחות מלחמת העולם השנייה בשנת 1938 , החליט אהרון ארטושס ,להניח את הונו ,שיש שמספרים עלה על מעל שישים אלף לירות שטרלינג, ולרכוש פרודוקטים ( מוצרי מזון יסוד ) ולאכסנם במחסניו ,שחלקם היו בעיר העתיקה , את כול הונו השקיע ברכישת קמח, סוכר ,קטניות, ועוד בתקווה כי המלחמה שתגיע במהרה תשליש את כספו ממכירת חומרי המזון שבוודאי יהיו במחסור.

הבעיה הראשונה שנתקל בה הייתה שהמלחמה בוששה ולא פרצה אלא בשנים 1941-2 , הסחורה החלה להתיישן ולהתקלקל , בעיה שנייה שהמחסנים, נהנו משפע זואולוגי של מכרסמים ,שהגיעו לארץ המובטחת מבחינתם, הוסיפו את תנאי הטחב, הרטיבות והגשם והרי לכם מתכון בטוח לכישלון, כיוון שכספו שהשקיע בסחורת המזון העתידית לתקופת המלחמה אבדה , החלו הבעיות הכספיות מעיקות והביאוהו עד פשיטת רגל חנות אחר חנות החלה להימכר על מנת לשלם את החובות שנצטברו ולמעשה רכושו והונו אבדו .

בתקופה שלפני מלחמת השחרור ,שימש הבית כמפקדה לכוחות ההגנה וכסליק לנשק  , קירותיו של המבנה היו מצופים בטיח ולא באבן ירושלמית, לאור תולדותיו של בעליו ,הוא הווה מבנה מרכזי בשכונה, גם כיוון שהיה הבית היחידי בשכונה שהיה בו טלפון.

בעת שמפקדת ההגנה התמקמה במבנה ,צופפו שמונת ילדיו של אהרון בחדר אחד, אך בקומה התחתונה של המבנה הושכרו מדי פעם חדרים לדיירים, כיוון שהמשפחה פונתה ככול המשפחות בימין משה בעת מלחמת השחרור , הבית נותר בשיממונו ונטוש.

לאחר המלחמה ,השכירו את ביתם בני המשפחה, למשפחת טאג'ר בעלי בתי המרקחת, בני משפחת טאג'ר חיו הן בארץ והן מחוץ לישראל , את הבית שיפצו ושדרגו ,והוסיפו לחזותו אלמנטים מערביים ,ואף הוסיפו למבנה חדר אמבטיה ,חידוש בקנה מידה עולמי בשכונה בימים ההם.

משפחת אשכנזי יצחק הרב, הרב יצחק אשכנזי (1859–1915), אחד הדמויות הבולטות, של היישוב הספרדי בירושלים חתום על ספר התקנות למגורים משכנות שאננים וימין משה (חוזה), היה גבאי בשכונה, למחייתו עסק במסחר בעופות ,בסוף התקופה העות'מאנית, כיהן כראשון לציון, חכם באשי והרב הראשי של יהודי ארץ ישראל.

לרב יצחק אשכנזי היה גם קשר ציבורי לייסוד שכונת ימין משה. במסמכי התקופה הוא נמנה עם ראשי העדה הספרדית שחתמו על ההסכם עם קרן מונטפיורי למימון בניית בתי השכונה, לצד הרב שמואל מיוחס והרב אליהו פניז'יל.

בארכיון משפחת אשכנזי ,שמור תצלום משנת 1932 של יצחק אשכנזי ,על רקע בריכת הסולטאן, משכנות שאננים וימין משה.

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת אשכנזי סיר מרקדו , קבל את זכויות הבעלות על הבית מהתושב אלבילייא בן ציון , ברחוב יהודית .

משפחת באזה , התגוררו בתקופת המנדט בקומת הממסד ,ברחוב טורא 5 בשכונה.

משפחת באדהב יצחק הרב המקובל, הרב מיכאל יצחק בדאהב, היה נכדו של הרב יצחק ב"ר חזקיהו יוסף קובו – שד"ר ( שליח דה רבנן) והראשון לציון, ממנהיגי היישוב היהודי בירושלים במחצית הראשונה של המאה התשע עשר ,מצד אימו כנכדה של הרב רפאל חיים אברהם קובו ,(נכד הרב יוסף קובו השני), ששימש כאחד מרבני סלוניקי במאה השמונה עשר , רפאל קובו ,שחיבר את הספר שנקרא חיי אברהם הוא עצמו נפטר בסלוניקי בשנת 1804.

מוצאה של משפחת קובו ממגורשי ספרד ,מהעיר villar del como , היה מהעיר קובו (קומו) הסמוכה למילאנו בצפון איטליה, חלק מבני המשפחה, התיישבו בעיר סלוניקי במאה השש עשר, חלקם נפוצו לרחבי ישראל, מצרים והמזרח הקרוב, חלק גדול מהצאצאים שימשו כרבני העיר סלוניקי, האגדה מספרת על למעלה מחמישים גדולי תורה ורוח מבני המשפחה במאות השש עשר עד המאה העשרים.

הרב מיכאל יצחק בדאהב ,שחי בין השנים 1859-1942 , נולד בירושלים , על פי המסורת המשפחתית מצד אביו הם צאצאי יהודים מגרוש ספרד מן העיר סרגוסה שבספרד ,בני המשפחה שגורשו עברו ליוון לעיר לריסה במסורת המשפחה נהוג לקרוא את מגילת סרגוסה לקראת טו בשבט .

בשנת 1840 החליט אביו של הרב מיכאל בן רפאל לעלות לישראל והשתקע בירושלים, כיוון שהפרנסה הייתה קשה ,קבל על עצמו האב שליחות לאיסוף כסף לכולל ירושלמי בארצות הגולה ועזב את משפחתו לעבודתו החדשה , בביתו בירושלים נותרו האם ושני ילדיה.

כאשר גברה מחלת החולירע בתחומי ירושלים העתיקה , עברו האם וילדיה להתגורר ביפו אך גם ביפו שם פגעה המחלה באם ובבנה הצעיר משה וגרמה למותם ,מיכאל יצחק בדאהב הבן ששרד ,נותר לבדו ויתום מאימו בגיל שבע.

אחיה של האם ,יוסף רפאל עוזיאל, שהתגורר בירושלים העביר את אחיינו מיכאל יצחק בדאהב בן השבע לביתו ,למרות גילו הצעיר של מיכאל יצחק בדאהב , הוא נמשך לאספנות והחל בעיסוקו באיסוף ספרים עתיקים, דודו יוסף רפאל עוזיאל שלחו ללמוד בחדר בבית התלמוד דורש ציון, לאחר מכן למד בישיבת שבת אחים והתמחה בתלמוד.

בפרק הזמן הזה חזר אביו של מיכאל יצחק בדאהב ,מעבודתו כגייס כספים לכולל ועזר בגידול בנו , עד שמלאו לבנו 18 שנה ואז נפטר גם הוא.

בהגיעו לגיל 18 ,נישא מיכאל יצחק בדאהב ,ללאה בתו של יהודה בן משה קואניקה , מיד שנישא גר בבית חותנו ,עד שהחליט לעבור למקום מגורים חדש , מחוץ לחומות העיר העתיקה, הרב יצחק בדאהב ,השתתף בהגרלת הדירות ,של החלק הספרדי של השכונה וזכה בדירה ברחוב מלכי 1 . לאחר מכן עבר עם משפחתו לימין משה.

באותה העת נולדו לרב בן בשם יהודה , בת שנקראה סולטנה דונה ( על שם אחותו שמתה ), ובת בשם מרים ,בתו מרים של הרב יצחק מיכאל בדאהב ,לאחר נישואיה לאהרון בן משפחת לוי שכונו ( החלילים – החברונים) , התגוררה במבנה ממול לבית הכנסת הספרדי ברחוב מלאכי 1 ( כיום ביתו של יוסי )בבית זה נולדו ילדיה : יהושע, מנשה,  יוסף, לאה שולמית , הבן הבכור שלמה נולד בחברון לפני המעבר לימין משה והבן הקטן אברהם נולד במקום המגורים החדש בשכונה ליד שוק מחנה יהודה.

האגדה מספרת כי אשתו של הרב מיכאל בדאהב לאה ,הייתה אישה חברותית ובעלת חברות בשכונה, ובין הנשים בשכונה משקל רב היה לדבריה ואמרותיה בקרבן ,עוד מספרת האגדה כי ניחנה בחוש הומר ואחד מאמרותיה לחברותיה ,כי בעת מותה מבקשת היא ליצור חור קטן בארון המתים, על מנת שתוכל לראות ,מי מחברותיה הצטרפה לקבורה לידה ושתוכל לשוחח עמה.

בשנת 1887 מיכאל בדאהב ,לקח על עצמו עבודת משרה כמורה בעיר טריפולי ,ועבד בה עד שסיים וחזר לירושלים בשנת 1889 ,כיוון שחזר וברקעו המשפחתי היה יתמות , החליט מיכאל יצחק בדאהב, להקים בשנת 1889 קרן בירושלים, אשר קרא לה שומרי מצוות ומלביש ערומים, אל הקרן החדשה לתמיכה ביתומים ,הצטרפו עוד מספר רבנים מפורסמים, כדי להרים את הפרויקט מבחינה כלכלית וכספית ,החליט לקחת הלוואה גדולה ,ובכסף שקבל כהלוואה, יצא לעיר ליוורנו באיטליה ,על מנת לרכוש ספרים עתיקים כמו סידורים, משניות וספרי זהר.

לספרים שהביא פתח חנות ספרים ,על מנת שימכרם ברווח, ומרווח זה תפעל הקרן ליתומים שהקים, כיוון שבירושלים המצב הכלכלי היה בכי רע , בהקבלה לשירה הנצחי של חווה אלברשטיין ,לאבי ישנה חצר שעץ מצוות גידל בה , אך למכרם לא יכול ,כיוון שהאוכל קודם לרוח , אף אחד לא רצה לרכוש את הסחורה, כך הסתבך מיכאל יצחק בדאהב ונותר עם ספריו ורעיונו תקוע.

המלווים להלוואות ירדו לחיו ,עד שמהבושה וההטרדות נמלט לאחיו הקטן יהודה במצרים ,ושהה שם חולה ובודד למשך שלושה חודשים מתוכם  אושפז לשבוע בבית חולים, ואפילו נעצר במצרים כחסר אשרת כניסה ,ורק בהתערבות אחיו, הוא שוחרר מן הכלא לאחר ישיבה של יום .

לאחר השהות אצל בני משפחתו במצרים ,נאלץ לחזור בשנת 1893 למשפחתו שהושארה בירושלים, מקורבים אליו סידרו לו עבודה כאחד מעשרה ( של מנין המצווה) ,שיזכירו את שמו של התורם מנחם חיים אליהו משרה שהחזיק בה שנים, ותמורת זאת קיבל סכום כסף פעמיים בשנה ,על סך שמונים פראנק צרפתי.

חברו מנחם חיים אליהו , פתח את ישיבת מנחם ציון בטרם מותו, וקשריו בישיבות שונות ,סיפקו לחברו מיכאל בדאהב ,חלק מהתרומות החודשיות קבועות למחייתו , כמו מכספי החלוקה של ישיבת בית יעקב .

במטרה לעזור לפרנסת המשפחה בשנת 1901, והחזרת חובותיו ובהשתדלות מחותנו ,החל לעבוד כמורה בישיבה חברונית ,בהנהלת הרב חיים חזקיהו מדיני , לאחר זמן קצר ,חלה מיכאל יצחק בדאהב בחברון ונאלץ לחזור לירושלים, ולעבוד כמורה באחת מישיבות הספרדיות בעיר.

הסתבכות כספית נוספת ,ארעה לו ,בלקיחת הלוואה של למעלה מאלפים פראנקים , בעבור נדוניה לנישואי שתי בנותיו , סולטנה ומרים , הלוואה זאת, הייתה כרוכה בתשלום ריבית של 10 אחוזים שאותה כינה נשך ,כיוון שהנושא העסיק אותו ,הוא חיבר באותה העת את מחקרו ,בנושא חובות וריביות בספר תוספת שביעית , הדן בדיני שמיטות לחובות כספיים בהסתמכו על פסיקות של פוסקים וגדולים בתורה .

לאחר חזרתו מחברון ,עברה המשפחה להתגורר בשכונת ימין משה בעת שהחלו במכירת הדירות החדשות שנבנו בה , לצורך השתתפותו בהגרלת הבתים בשכונה החדשה ישנה, הילווה לו אחד מרבני העיר מאה פראנק , בכסף זה השתתף בהגרלה ,בחלק הספרדי וזכה בדירה שאליה עבר, לצורך החזר הכסף ,נאלץ למכור חלק מאוספי ספריו , אך רצונו בדירת קבע היא שחרצה החלטה זאת.

לאות תודה למעשיו של מונטפיורי בהקמת השכונה, כתב לכבודו הרב יצחק מיכאל , חוברת שנקראה מוליך לימין משה , שבה ציין את פועלו של הנדיב מונטפיורי .

גם בביתו החדש בשכונת ימין משה ,המשיך לאסוף ולחקור כתבי יד וספרי תלמוד והתנך מהמאות השלוש עשר, כתבי יד עתיקים של הרמב"ם, וכתבי יד של גדולי הפוסקים בעולם היהודי.

יצחק מיכאל בדאהב ,היה אספן ומוציא לאור של כתבי יד ,והשתתף בכתיבת מאמרים  ,בשלושים ושתים החוברות בהוצאת פרדסים (פרדס החוכמה והתורה), שברשותו שאותם הוציא בין השנים 1894-1945 באחד עשר מאותן חוברות ,התייחס ככותב בגוף שלישי וכינה את עצמו האזרח, וניהל שיחה עם יצור דמיוני נוסף ,בסגנון של שאלות ותשובות, חלק מהשיחה כללו את ספור חיו .

כיום אוספי כתבי יד שלו ,מצויים בספריה הלאומית, וביניהם גם חיבוריו של סבו ,הרב יצחק ב"ר חזקיהו יוסף קובו , כל זאת בעת שהתגורר בדירה זעירה, מתחת לבית הכנסת בחלקה הצפוני בסמוך לקמרון ,בסמטה הקטנה שנקראה סמטת בדאהב ,בה גר בדירתו הקטנה, שלאחר מותו נקבע שמה של הסמטה על שמו.

בהמשך למפעל חייו ,של המשך איסוף ספרים עתיקים, אך בעיקר קינן בו הרצון ,לשמר לדורות הבאים, את המידע האצור בספרים אלו, כיוון שירושלים בתי כנסת ובתי מדרש רבים בה ,וספרים ומאמרים נדירים שנאספו לאורך השנים.

החל מיכאל יצחק בדאהב ,לעבור בין מוסדות אלו ולחפש ולרשמם ברשימת מלאי ,כתבים עתיקים ממכלול הספרות היהודית והפילוסופיה , חלקם של הספרים והכתבים שמצא בבתי המדרש החלו להיפגע מפגעי הטבע ומחוסר תחזוקה לשמרם.

את משימת השימור והפרשנות, ראה לעצמו כמשימת חיים , מיכאל יצחק בדאהב התבונן בתכני הספרים ,חקר בהם, שלף את החומר שלדעתו חייב בדיקה ,פירשם והפיצם לציבור בכללותו, הוא גם המשיך וחטט בגניזות ישנות ,ומהם שלף תעודות ומסמכים , ואבדו או עמדו על סף האבדון ,ולאחר חשיפתם ,הפיצם בקבצים שהפיץ בקרב תושבי ירושלים.

בהמשך למאמציו להציל את ההיסטוריה שנכתבה ,פנה מיכאל יצחק בדאהב ,למשפחות האצולה היהודית בירושלים וברחבי תבל ,בבקשה לקבל לידיו רשות או מסמכים, של המשפחות מדורות קודמים של המשפחות מתקופות ששהו בישראל .

במעט הכסף שהצליח לשים בצד ,המשיך לרכוש ספרים ומאמרים ישנים ,ולהקים בביתו הצר ,ארכיון וספריה של חומר שערכו לא יסולא בפז ,לצורך זה חסך גם מכספו הדל על חשבון כלכלת הבית.

בדרכו להגשים את חלומו, אסף הרב בדאהב פרוטה לפרוטה מעמלו והשקיע ברכישת הספרים, בחזונו ובחלומו שאף להנחיל את אשר אסף לדורות הבאים ,לבל ייעלמו מדפי ההיסטוריה, ספרים אלו שבהם התעמק ,שמשו לו לצורך מחקריו בנבכי היהדות והפילוסופיה העולמית.

מיכאל יצחק בדאהב , כתב וחקר על ישיבות ספרדיות ,שפעלו במתכונת היהדות בעת השלטון העותומאני ,כישיבות של לימוד לבני המעמד הגבוה, שחיפשו השכלה או שהכשירו את עצמם, למשרת מורים ומלמדים בתורה הבסיסית תורנית ,

הסוג השני להכשרות ,נועד למוסמכי רבנות ,ואנשים שלמדו תורה ורצו להמשיך ולהתעמק בתורה ,ישיבות אלו נתמכו בידי יהודים עשירים , התיעוד הרב הזה שהיה בכתבים ובגניזות, לא נחקר כמעט פרט למחקריו ופרסום הערותיו ותאור מהתיעוד שמצא .

חיו של הרב בדאהב לא היו קלים, הצורך לרכישת אוצרות פילוסופיים ותנכיים ,גרמו לו לחיי סגפנות , מחסור ,דלות וחסכון נוראיים, ובעיקר מחסור בתנאים כלכליים למפעל חיו זה, יש להוסיף את תנאי המחייה הקשים שהיו ליהודים במאה התשע עשר והעשרים, אך כול זאת לא מנעו ממנו לחקור, להעתיק ולפרסם את אשר חקר .

בשנת 2012 ,פגשתי את נכדו של הרב, אשר סיפר לי כי בעת שמלאו לו שש שנים ,באחת הפעמים שהתארח בביתו של סבו, הרב לקח את נכדו למדפי הספרים ,והצביע עת ספר שכתב אפלטון באוספו , אוספים אלו שכללו למעלה משלוש מאות ספרים ,לאחר מותו עברו לרשות ארכיון הספרים הלאומי של האוניברסיטה.

ספריו של הרב יצחק חזקיהו יוסף קוב'ו ,שחיבר ספרים רבים נאספו בידיו של מיכאל יצחק בדאהב , רובם נאספו ונשמרו בכתבי-יד בגנזיו של נכדו הרב יצחק בדאהב בירושלים , אחד המפורסמים הוא ,ספרו הספר עטרת זהב ,של הרב יצחק חזקיהו יוסף קובו, הרב בדאהב פרסם את חלקם ,בקבצים של ירחוניו פרדס התורה, ובקבצי החכמה ובציון וירושלים ,שהיו בהוצאתו של הרב בדאהב .

תודות לחקרנותו ולעקשנות זאת באספנות, נשארו בעיזבונו וממורשת חייו ,מסמכים וכתבים הדנים בארץ ישראל, מצבם של היהודים בישראל ובגולה, חוכמת היהדות וישראל ,שנכתבו בידי חכמי הדורות היהודיים, בדירתו הצנועה והקטנה , ישב הוא בודד כנזיר וסגפן ומוקף בחומר שאסף ,והמשיך בקריאת הספרים ובפרשנותם.

אגדה מיסטית ומסתורית על הרב יצחק בן מיכאל בדאהב בימין משה

את האגדה הזאת ,סיפר לי שכנו יעקב ווענונו ,שמשפחתו גרה בשכונת ימין משה ,בתחילה בשולי השכונה ,ולאחר המאורעות בשנת 1929 עברו להתגורר ברחוב מלכי 4 ,שזכה לשמו על מנת להנציח את משפחת מלכי ,שאביהם היה מוכתר השכונה ,של העולים מאיזמיר ,לאחר עלייתם והתיישבותם בשכונה לאחר מלחמת השחרור) ,שמו הקודם של הרחוב היה יהודית לזכרה של אשת הנדיב שהקים את השכונה מונטפיורי.

בנוסף בעת שחקרתי את תולדות שכונת ימין משה ,הצטרפו זקני השכונה ,וסיפרו ונשבעו כי האירוע אכן התרחש , כאשר סיפר לי יעקב את האגדה , הוא נשבע לי כי היא אמיתי מאחר והוא נכח וראה אותה במו עיניו.

תחילת האגדה ,בערב לפני החשיכה בשנת 1935 , בעת שנשמעו רעשים ,כתוצאה מנפילת אבנים גדולות, בחצר של משפחת בדאהב בבית ממול לבית הכנסת , על פי האגדה מטח הנפילות נמשך כדקה הרעש של נפילת האבנים ,משך את ילדי השכונה , לחצר של משפחת בדאהב , הילדים המשיכו וחפשו בשדות הקרובים ,האם יש גרסה אחרת לאגדה, והאם הושלכו האבנים בידי אנשים על השכונה והרחוב .

ספור האבנים הנופלות ,נמשך שלושה ארבעה ימים ,כאשר לא נמצא הסבר לתופעה ,פנו השכנים לרב יצחק בן מיכאל בדאהב ,שהיה ספון בחדר עבודתו בסמטת בדאהב ( משמאל בית הכנסת הספרדי) לפרש להם את התופעה.

לאחר שהקשיב לשאלותיהם של שכניו ,השיב להם הרב בדאהב ,כי את האבנים משליכים שדים ,הרוצים להתחתן במבנה של אחת המשפחות בשכונה  ,ולכן הם רוצים ומסמנים שברצונם שהמשפחה תעזוב בעת חתונתם את המבנה, עוד הוסיף כי השדים בסיום חתונתם יפסיקו בהשלכת האבנים ,בני משפחתו של הרב אשתו וילדיו ,עזבו את המבנה לשבוע ,וכאשר חזרו חזר השקט לשכונה שוב.

דוגמאות לחלק מקבציו וספריו :

רבים היו מחקריו ופרסומיו ,יש המעריכים אותם כקרוב לשלוש מאות יצירות שכתב, אך העבודות הגדולות שכתב ופרסם ושהיו קרובות לליבו היו :

ספר הגיטין ,שבו אסף וערך את מנהגי הגיטין ,של עדות שונות לפי הערים והכפרים של מוצאם, כולל שמות הגברים והנשים ששמם צוין בחומרים שאסף לצורך כתיבת ספרו זה.

הספר השני החשוב נקרא שם הגדולים הכללי -ספר הקהילות והעדות ( בחלק הארי לבני העדה הספרדית) הספר כלל כאנציקלופדיה ,את שמות החכמים וגדולי התורה, הספרים והמאמרים שפרסמו וספרים וחומרים, שעדיין עסקו בכתיבתם לקראת פרסומם.

אך בל נשכח ,את חלקם הגדול של החוברות והקבצים, שפרסם ובהם תרגומים למאמרים של גדולי החכמים, דברי שירה וחידוד, תרגומי כתבי יד עתיקים ,ומחקרים רבים לחומרים עתיקים שהשתכחו, כול זאת על מנת להנחיל לעם היהודי את מורשתו לבל ישכח ,קיימים עשרות כתבות שלא התפרסמו עקב חסרון במזומנים ,אך אוסף זה קיים גם בספרייה הלאומית.

ספר שנות חיים – הדן בחיים בירושלים

ספר כי ביצחק יקרא – זכור ליצחק – נקרא גם כול הזהב ,ספר בן שני חלקים , הדן בתורת משה כאשר הביאה לעם ישראל במדבר. ירושלים תרפ״ח ד׳ כ״א ( העתק משטר התקשרות לעלות לא״י )

הפרדס הוא פרדס התורה – בשמו השני פרדס ירושלים שבחי ציון וירושלים , הדן בדיני גיטין ,פרושים לספרו של אברהם אלאזראקי בספרו שלום ירושלים.

ספר חדר הורתי , שנדפס בשנת 1931 , בדפוס המערב .

ספר תוספת שביעית , הדן בדיני שמיטות לחובות כספיים .

ספר גן ירושלים – הנקרא גם שנות חיים כי ביצחק יקרא , הדן בענייני רבני ירושלים שנשאו את השם ראשון לציון ,ואת קורות חייהם בעת כהונתם במשרה רמה זאת.

מספר כרכים של קובץ ירושלים ,הדן בדינים ומנהגים של תושבי ירושלים ,בספר זה הוא שימש גם כמו"ל .

ספר ההלכות ודיני פורים – ספר חוג הארץ ,הדן בהליכות חג הפורים כאשר החג חל בשבת, כפרשנות לספרו של יעקב ישראל אלגזי.

קובץ מעשה ניסים , הדן במעשי ניסים ומעשיות שנעשו בירושלים.

ספר שם הגדולים ירושלים , הדן בגדולי התורה וחכמיה של ירושלים.

ציון וירושלים , הדן במפעל חיו ושכונתו ,בספר שכולל דברי פלפול ופרשנות לספר הפרוש הבבלי והפרוש הירושלמי.

קובץ גן רווה, הדן בשמות הרבנים הגדולים ובעיקר בעלי הפיוט ( הפייטנים)

קובץ ויעטר יצחק ,הכולל בקשות ותפילות של אנשים לכול נגע ומחלות .

קובץ סגולות זהב – קובץ נחמדים מזהב ,הדן בכול מיני סגולות ומכתבי יהדות ,

קובץ שנות חיים גן ירושלים ,הכולל אגרות ומכתבים ופרשנויות להם.

קובץ גנזי ציון וירושלים הכולל רשימות ופרשנויות מכתבי יד עתיקים .

קובץ גן ירושלים – זמרת הארץ , הכולל שירים וזמירות ,מאגרות עתיקות של פייטנים יהודיים.

קובץ יברך ה מציון – קובץ תודה לנדיב הנכבד והנעלה.

קובץ שמירת הלכות טבילה , על פי כתבי הרמב"ם, שכתב לאחר ביקורו במצריים וקובץ תשובתו של הרב שמואל חקאן הלוי, אחד מחכמי מיצרים העתיקה, בקובץ מופיע דברי פרשנותו הן לכתבי הרמב"ם והן לתשובתו של הרב שמואל הלוי.

ספר שבחי ירושלים ,הדן במקומות קברי צדיקים ,הכולל גם את תולדותיהם מפי רבי חי מוסיפא ,אוסף פרשנויות שפורסם לספר זה מידי מיכאל יצחק בדאהב .

משפחת באדהב יהודה , יהודה היה בנו הרב יצחק בן מיכאל בדאהב, יהודה באדהב נבחר בשנת 1939 לוועד שכונת ימין משה, בשנת 1909 מפרסם יהודה ברכות לידידו שלמה מיוחס לרגל נישואיו עם רבקה .בצעירותו רכש את לימוד הדפוס ,בבית הדפוס של עיתון חרות אצל משה עזריאל, הוא התמחה כסדר דפוס אך זנח את המקצוע .

ורכש חנות מכולת בימין משה ,ממול לבית הכנסת הספרדי בימין משה, ממשפחת בכור ניסים , בשנת 1936 ביקש רישיון לממכר משקאות חריפים בחנותו, הבן יהודה של משפחת בדאהב , לאחר שחזר לשכונה מהשבי הירדני כסיים את  התקופה שבה שנפל בשבי בגוש עציון.

יהודה בדאהב מתואר, כמי שקרא לפני בני הקהל ,מפרקי "מעם לועז" בבית הכנסת ,בזמן תפילת מנחה של שבת. הוא גם נמנה עם העסקנים ,שדאגו לילדי ימין משה ,וחילקו להם מזון וממתקים באירועים בשכונה.

משפחת בדאהב יצחק ורעייתו לאה , בתו של יהודה משה קואינקה יצחק היה בנו של הרב יצחק בן מיכאל בדאהב, התגורר בשכירות ברחוב טורא 1 בשכונה, בתקופת המנדט .

משפחת בורלא יוסף ניסים , שימש כחזן ,דרשן ומטיף ,בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה , בנו של בן חיים יעקב בורלא ,חי בשנים  1903-1828 , שימש כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת, במשכנות שאננים חי יוסף ניסים בורלא בשנות השמונים .

בתקופת השלטון העותומאני בימי במגוריו במשכנות שאננים ,נשא יוסף בורלא, הספד גדול בבית הכנסת הספרדי מטעם הספרדים שגרו במשכנות שאננים, למשה מונטפיורי ,לאחר מותו בשנת 1885.

יוסף ניסים בורלא המשיך במלאכת ההספד והפך אותה לאומנות, בעת שהספיד רבנים ידועים לאחר מותם, כושרו זה העניק לו את הכינוי "הספדן – הדרשן" ,אחריו ספד לו הנציג האשכנזי במשכנות שאננים יעקב אליהו פריעקיארד .

יוסף ניסים בורלא נחשב לרב מלומד ,שכתב תחת החתימה הספרותית ני"ב ס"ט והדפיס ספרים רבים כולל הספר לזכרו של סבו מקור ישראל ונחלת יהודה בשנת  1882 בבית הדפוס הצבי של יואל משה סלומון, בהמשך תרם ספרים לספריה הלאומית שהחלה את דרכה.

לאחר מגוריו במשכנות שאננים ,עברה המשפחה לגור ברחוב מלכי בשכונה.

בהמשך חיו אף נשלח למדינות בגלות ,כמו בתוניס ובשנת 1878 נשלח לטורקיה ,לאחר מכן נתמנה גם כראש בית הדין הספרדי ראבה"ד, כיוון שדגל בהשכלה ,החליט לתמוך בניסים בכר ,בעת שפתח את בית הספר כי"ח – אליאנס, ודאג שתלמידיו יהיו מעדות המזרח בניגוד לחרם האשכנזי על בית הספר.

בתקופה העותומאנית גרה בדירה משפחת יוסף ניסים בורלא, משכנות שאננים, בדירה מספר 9 דלתות מספר י"ג – י"ד ,דירה שרכש בשנת 1861.

בנו של בן חיים יעקב בורלא ,בן חיים יעקב ,חי בשנים  1903-1828 שימש כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת, במשכנות שאננים חי יוסף ניסים בורלא בשנות השמונים של המאה התשע עשר , יוסף ניסים בורלא המשיך במלאכת ההספד והפך אותה לאומנות, בעת שהספיד רבנים ידועים לאחר מותם, כושרו זה העניק לו את הכינוי "הספדן – הדרשן" אחריו ספד לו הנציג האשכנזי במשכנות שאננים יעקב אליהו פריעקיארד .

כבר בצעירותו נשלח בפעם הראשונה כשד"ר בידי וועד הכוללים של ה עדה הספרדית בירושלים לקושטא, כאשר חזר בשנת 1859 נשלח שוב ביחד עם הרב ברוך פינטו למרוקו בשנת 1863 נשלח שוב כשד"ר לקהילות היהודיות בתוניס אלג'יר וטריפולי, בשנת 1878 חזר שוב לשליחות עם בנו חיים לאותם מדינות.

יוסף ניסים בורלא נחשב לרב מלומד ,שכתב תחת החתימה הספרותית ני"ב ס"ט והדפיס ספרים רבים כולל הספר לזכרו של סבו מקור ישראל ונחלת יהודה בשנת  1882 בבית הדפוס הצבי של יואל משה סלומון, בהמשך תרם ספרים לספריה הלאומית שהחלה את דרכה.

לאחר מכן נתמנה גם כראש בית הדין הספרדי ראבה"ד, כיוון שדגל בהשכלה החליט לתמוך בניסים בכר בעת שפתח את בית הספר כי"ח – אליאנס ודאג שתלמידיו יהיו מעדות המזרח ,בניגוד לחרם האשכנזי על בית הספר, בשנת 1896 השיא את בתו מזל לחיים ניסים עאבו.

בשנת 1882 כתב את ספרו ספר מקור ישראל ונחלת יהודא מעל למאתיים שישים דפים בשנת 1900 הדפיס את ספרו לקט יוסף שהיה בן 130 דפים, בבית הדפוס של עיתון הצבי בשנת 1903 כאשר נפטר הרב יוסף ניסים בורלא בגיל 75 , בעיר ירושלים הוכרזה עצירת מסחר וארבעת אלפים איש התקבצו למסע ההלוויה.

בשנת 1896 השיא את בתו מזל לחיים ניסים עאבו ,בשנת 1903 כאשר נפטר הרב יוסף ניסים בורלא בגיל 75 , בעיר ירושלים הוכרזה עצירת מסחר וארבעת אלפים איש התקבצו למסע ההלוויה.

משפחת בורלא בן חיים יעקב , בנו של יוסף ניסים בורלא , חי בשנים  1903-1828 , והתגורר בשכונה , שימש בה כעסקן ציבורי ודרשן בבית הכנסת.

משפחת בורלא מזל ,ביתו של יוסף ניסים בורלא ,נישאה לחיים ניסים אעבו , בשנת 1896 , והמשיכו להתגורר בשכונת ימין משה .

משפחת בחבוט הרב שמואל, גרו ברחוב מלאכי ,בשכונת ימין משה, אשתו שנולדה למשפחת אשכנזי יצחק ממייסדי השכונה , שעסק במסחר עופות ודייר השכונה, אהבה לציין כי רחוב מלכי ,הוא מקום מגוריהם רבנים וגאונים.

משפחת בילו יעקב (בילופולסקי) ורעייתו יהודית בילו , ( בתו של יעקב דסה) התגוררו בבית שלהם ברחוב טורא 13שלא נמכר ,ולאחר מכן בתקופת המנדט גרו בבית שברחוב טורא 38.

משפחת בכור חי ניסים , דמות מרכזית, של העדה הספרדית ושל שכונת ימין משה שבה התגורר במחצית הראשונה של המאה ה־20, נולד בירושלים וחי בשנים 1854-1948 .

נמנה עם מייסדי בית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה. שימש בתחילה כגבאי בית הכנסת ובהמשך גם כחזן. כיהן כיושב ראש ועד שכונת ימין משה במשך שנים. היה פעיל מרכזי בענייני העדה הספרדית ובניהול חיי הקהילה בשכונה.

הגבאי הראשון ששרת בבית הכנסת היה, בכור ניסים הגבאי יעקב ורעייתו ידידיה ברכה, (נקרא גם יעקב חי ) ,שהתגורר ברחוב מלכי 3 בימין משה, ביחד שרת עמו הגבאי יוסף פרץ ניסים בכור שרת בבית הכנסת כחמישים שנה.

משפחת בכר חנום (חנון) ,התגוררו בדירה בתקופת המנדט במשכנות דירה מספר 9 דלתות מספר י"ג – י"ד , לאחר עזיבת משפחת יוסף ניסים בורלא , בתם נישאה לחייל בריטי בתקופת המנדט.

משפחת בכור משה ורעייתו אורו (זהבה) , התגוררו בבית שהוקם בתקופה העותומאנית, אך נכנסו אליו בתקופה המנדטורית , ברחוב המשלט 8.

משפחת בלומנפלד (בלומענפעלד ) אברהם וגיטל ,התגוררו שמשכנות שאננים,  אברהם בנו של הרב יהודה (יודל) לומזר, שהיה תלמיד חכם ומורה ,ובעל בקיאות רבה בתורה ,ואימו פינה בתו של ישראל בק ,חלוץ הדפוס העברי בירושלים, תושב שכונת משכנות שאננים  בתי מונטפיורי, בשנת 1902 נבחר להיות בוועד היהודי כנציג בכוללים האשכנזיים .

כאשר נבנה המבנה בתקופה העותומאנית ,התגוררו במבנה משפחת אברהם בלומפלד, בשנת 1903 מכר את המבנה ,לאברהם יצחק ללעווי ,לאחר מכן גרו במבנה משפחת שטיינברג  ( בעלי חנות חומרי הבניין), שמש ועד הקהילה יצחק ורעייתו קאייה  בתקופה המנדטורית המשיכו לתגוררו במבנה משפחת שטיינברג  .

חיים יוסף בליצקי נולד בשנת 1903 נפטר 1964, התחתן בבגרותו והתגורר בימין משה ,בדירת אחת הכוללים האשכנזיים  ,בשנת 1933 התקיים בבית הכנסת האשכנזי בימין משה פדיון בנו .

בצעירותו החל את עבודתו כלבלר בבנק ברגהיים ובטחנת הקמח שלו באזור שער שכם שבה היה בהמשך שותף , אברהם החל לעבוד בממשל התורכי כגובה מס הדרכים בעבור השלטון בכביש יפו – ירושלים, לאחר שחכר את הזיכיון מהשלטון העותומאני.

האגדות הירושלמיות מספרות על עוז רוחו בעת שטיפל בסרבני התשלום הערביים ,או בעת שהציקו ליהודים עוד מספרים כי באחד הימים ראה בית מתלקח ופרץ לתוכו והציל שני ילדים משריפה.

בשנת 1894 בעת שגר בירושלים בשכונת משכנות שאננים ,יסד בירושלים עם חברים את אגודת אחווה לפעילות ציבורית ולהגנת הישוב היהודי בארץ ישראל, היה פעיל בגאולת אדמות ביהודה השומרון ובגליל .

משפחת בליצקי שפרה , בחודש מרץ בשנת 1934 נפרצה חנותה בימין משה ונגנבו מהחנות שק קופסאות סיגריות ושק סוכר ,בידי ארבעה ערבים בשעות הבוקר המוקדמות, שמש בית הכנסת יוסף פרץ ,אשר גר במשכנות שאננים, שהגיע לפתוח את בית הכנסת הגדול ,הבחין בהם וקרא לעברם, בעת שנשאו את השקים במדרגות הרחוב.

בתגובה ירה אחד הערבים בגבאי יוסף פרץ והחטיא, אך בירייה הוא פגע בשותפו לשוד והרגו , מובן שהשקים עם הגנבה הושארו בשטח השודדים נתפסו לאחר זמן והועמדו לדין באוקטובר 1934.

אחד השודדים הפך לעד מדינה וכנגד השנים הנותרים נערך משפט הגניבה והרצח, למשפט הופיעו השודדים בלבוש מהודר לאפנדים, העידו כנגדם איש המשטרה והרופא שטיפל בפצוע שנורה ומת.

משפחת בלנטי אל מאיר , ספרדי – שמש בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה, ביחד עם מאיטר חי גינו במאה העשרים .

משפחת בן טובים שמואל , בנו של יצחק אייזיק בן טובים ואימו שיינה חיה ,נולד בשנת 1880 , משפחתו עלתה לארץ ישראל בשנת 1881,בשנת 1899 עבר להתגורר בירושלים, בשנת 1900 נשא לאישה את בתו של יהושוע ברמן רשה ,ואז נכנס לעבוד בעסקי הקמח והתחנות .

משפחת בן יקר חיים, עלתה לשכונה בעליית איזמיר שבתורכיה לאחר מלחמת העצמאות, התגוררו בקומה העליונה הימנית ברחוב מלכי 1.

משפחת בנבנישתי ברוך, התגוררו בשכונה בקרבה לבית עבדאללה, באוקטובר 1933 , שתי פצצות הושלכו דרך חלונות הבתים המערביים של משפחת ברוך בנבנישתי, אך בני המשפחה לא נפגעו.

משפחת בנבנישתי יעקב, שהתגוררו בימי המנדט ברחוב טורא 11 בדירה ששכרו מהחייט משה ורעייתו סולטנה אריה.

משפחת בן נבט מיסייה ברוך , התגוררו ברחוב התקווה 35, לאחר עלייתם מאיזמיר, בתום מלחמת השחרור ,ששימש כחזן בבית הכנסת הספרדי.

משפחת בן עובד מרדכי ורעייתו ג'ויה , משפחת  מרדכי ורעייתו ג'ויה בן עובד, שהתגוררו בדירת הממסד בימי המנדט, ברחוב הטחנה 15 ,מרדכי שימש כתוקע בשופר בבית הכנסת הגדול, שמו חקוק על טבלת הרבנים והשמשים שפעלו בבית הכנסת, התגורר בימין משה מתחת לבית הכנסת .

משפחת בן עזרא ,מעולי איזמיר, התגורר ברחוב מלכי 8 , בקומה העליונה , לידו משפחת עסל .

משפחת בן עטר אברהם ושרה רעייתו , מעובדי חביליו לממתקים בתקופה העותומאנית.

משפחת בן ציון אמזלג (אמזלאג), השם מפורש כתכשיטן, בן שלמה ובוליסה, מנכבדיה הספרדים של ירושלים , נשא את בת דודו לונה־בוליסה אמזלג.

משפחת בן ציון חיים , ???

משפחת בן ציון מזרחי ורעייתו רחל , התגוררו בתקופת המנדט ,ברחוב הטחנה 5 בשכונה,

משפחת בן ציון פרנס , (גיסו של שמואל אירמוזה) התגוררו בשכונה יעקב דאסה ושותפו בן ציון פרנס ,מכרו לולבים ואתרוגים בשוק מחנה יהודה בחג הסוכות.

משפחת בנצקובסקי אברהם בן דוד , האמן והמורה לאומנות בן דוד בנצקובסקי, גר בשכונת ימין משה כדייר ,לאחר ששכר דירה בשנת 1924 , בן דוד היה צייר מומחה לעבודת דפוס, פרסם מודעה שבה חיפש עבודה ,בביתו השכור בימין משה ,הנקרא בית משה האמריקאי במודעה ציין שהוא מקבל עבודה בצינקוגרפיה, תוכניות, שלטים ועוד .

משפחת בנבנישתי דוד, שימש כפייטן בבית הכנסת הגדול הספרדי לפני מלחמת השחרור.

משפחת בן שמעון מסעוד חי ((אחיו של הרב רפאל אהרון בן שמעון) בתקופת המנדט ,התגוררה המשפחה ברחוב הטחנה – פינת רחוב ימין משה 1.

משפחת בצינדר מאיר, התגורר בימין משה, בתחילת שנת 1948 פתחו הלגיונרים ,מעל חומות העיר העתיקה ,בירי צלפים רב לעבר השכונה ,ופגעו בעיינו .

משפחת בצראווי אברהם בן משה חיים ,אבי המשפחה התחתן עם

מוצאה של המשפחה בבצרה שבעירק, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1830, הייתה לו חנות  בשוק החדש ( שוק המוריסטאן), שוק אפטימוס  ,שבשוק החדש ברובע הנוצרי , אברהם היה בעל חנות בדים קטנה בשוק, שעבד רק מספר שעות , עקב חיבתו ללימוד תורה בדרך כלל סגר את חנותו אחרי הצהרים ,ופנה לעיסוקי למידת התלמוד, כמו כן פתח כיתת לימוד לילדי השכונה ,ליד טחנת ה קמח בשכונה.

בשנת 1913 התרעם על מנהגו של הרב קוק האשכנזי ,לפרסם מודעות שעליהם חתם כראב"ד דעיה"ק יפו והמושבות, למרות שתוארו היה ראב"ד לעדת האשכנזים ביפו , לזרם הפרושי האשכנזי, ובכך לדעתו הוא פילג והעליב ,את כבוד העדה הספרדית, ועל כן יש להגבילו לחתימת מודעותיו בחתימתו בלבד.

עוד בשנת 1913 פרצה מריבה ומחלוקת ,בין אברהם בצראווי לבין אהרון ברזני, על גובה שכר החנות שהושכרה לו, כתוצאה מכך התלונן אברהם בפני השלטונות , ששלחו שוטרים וסגרו ונעלו את החנות.

משפחת בצראווי בצלאל , בנו של אברהם ,היה מורה בחדר שפתח בדירתו, ליד תחנת הרוח.

משפחת בצראווי חכם ניסים , חנות בשוק החדש, בעל מצבעה לבגדי האיכרים , ( בשוק המוריסטאן), ברובע הנוצרי  .

משפחת בצראווי ראובן , (חנות בשוק החדש ( שוק המוריסטאן), השוק החדש ברובע הנוצרי. התגורר בחלק האשכנזי של ימין משה, כבעל חנות לבדים ,היה הסוחר המועדף על נשות שכונת שאננים וימין משה , את סחורתו המשובחת הביא מאנגליה, היה סוחר קשוח ולאחר שקבע את מחיר הבד , לא הסכים להוריד מחיר ,(ועל כן קיבל את הכינוי דיבורו אחד).

משפחת בצראווי רבקה־חיה , נישאה ליצחק ממשפחת דאסה וגרו בימין משה , טרם החתונה פורסמה הודעת אירוסין , מטעם יעקב דאסה ורעייתו בשנת 1920 ,שנערכה בימין משה , ובשנת 1921 נערכה החתונה.

למשפחה נולדו ארבעה בנות : יוכבד שנישאה לבן משפחת כהן  שמחה (שרינה) שנישאה לחסדי ממשפחת אלבג, מרגלית שנישאה לבן משפחת צארום, אהובה שנישאה לבן משפחת בושרי (אביבי).

משפחת בר אדון יחיאל , (ספרדי) חתום על ספר התקנות למגורים משכנות שאננים וימין משה (חוזה) היה גבאי בשכונה.

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת ברוך יעקב ורעייתו שמחה, ששימשה כמורה ,נפטרה בשנת 1958 , בדירה זאת שברחוב טורא 7 בשכונה, התגורר גן בנה יהודה בן ברוך בתקופת המנדט .

משפחת בר מימון ,מהעלייה מאיזמיר ,התגוררו במבנה לאחר מלחמת השחרור, גרו ברחוב מלכי 18 , ולאחר מכן עברו לרחוב טורא 38 וגרו בקומה העליונה.

משפחת בראזני בראזני יצחק , סוחר בשוק המורדיסטן ( סוק אל ג’דיד )ברובע הנוצרי, היה גבאי בבית הכנסת לאורך 10 שנים , דור חמישי בארץ ישראל ,בנו של חכם דוד ביראזאן , שעלה לארץ בשנת 1741, יוסף עבר מצפת לירושלים ,נישא ונולדו לו שלושה ילדים, התפרנס ממסחר ודגים, בשנת 1934 התמנה לגזבר לגביית מיסים בעיריית ירושלים , סיים את תפקידו בשנת 1938.

במקצועו היה כחייט, היה גוזר במספרים של עבודתו, את גיליונות כרטיסי המים לכרטיסים ,שחולקו בתשלום בהקצבה למשפחות, כרטיסי מים אלו ,נמכרו בידי שמשי בית הכנסת וחברי וועד השכונה.

התקנות העותומאניות קבעו שכאשר נבנה בית מחוץ לחומות העיר העתיקה יש לחצוב בור מים לאיסוף מי הגשמים ולאספקת תצרוכת המים המשפחתית, לצורך איסוף המים מהגגות ומהמדרכות הוסיפו בעלי הבתים מערכות איסוף של מרזבים מגגות הבתים ותעלות ניקוז ברחובות על מנת לאסוף את המים.

על גבאי בתי הכנסת ,הוטלו האחריות לחלוקת המים, פתיחת הבורות ונעילתם , ניקיון המערכת והכנת התשתית בכול שנה לקראת החורף בעלי הבורות שילמו סכום כסף לאנשים תחזוקת וניקיון הבורות אחת לשנה.

משפחת ברינצ'ר שלמה ורעייתו , גרו ברחוב פלא יועץ 1 פינת רחוב המגדל, ( גן מרים) בתקופה המנדטורית התגוררו במבנה משפחת שלמה ורעייתו ברינצ'ר  (סיפור הסבל רחמים דה לרוזה ) שאהב גם את הטיפה המרה שאותה השיג ממשפחת ג'ינאו יצרני היין בעיר העתיקה ובשכונה .

כאשר אבדו לו הכנסותיו ,מצא רחמים דה לרוזה עבודה , משני סבלי תחנת אגד ברחוב יפו ,שותפו לעבודה היה בריצ'נר האשכנזי, שהיה כמוהו שומר הלילה בתחנת אגד, בעת שרחמים דה לרוזה ,לא צנח מאהבתו לטיפה המרה על הרצפה ,בהמשך היה גם הסבל לופקה מהדמויות הציוריות של ירושלים.

משפחת ברכה שלמה , התגוררה ברחוב התקווה 39 , לאחר עלייתם לארץ מאיזמיר, בתום מלחמת השחרור .

משפחות ברמן , הפעילו מאפייה בשכונת ימין משה, בסוף שנת 1947 , ניסו פורעים להצית את המאפיה בימין משה.

משפחת ברנדיל – גינר בריינה , (לבית שטרנברג) שאותו קבלה לאחר נישואיה , בני המשפחה התגוררו במשכנות שאננים בתקופה העותומאנית , דירה מספר 4 דלת מספר ו" , בתקופה העותומאנית גרה בדירה משפחת ברנדיל האלמנה בריינה (לבית שטרנברג) לאחר הנישואים החליפה לשם משפחת בעלה גינר  יחד עמה גר בנה גינר יצחק .

בתקופה המנדטורית גרה בדירה משפחת ברנדיל האלמנה בריינה (לבית שטרנברג לאחר הנישואים נקראה גינר  ובנה גינר יצחק שהיה קצין בבריגאדה היהודית .

האגדה מספרת כי כאשר הגיעה החלבנית הערבית חילווה לחלק חלב לברנדייל ,היא נהגה לעמוד מחוץ לדירה ולקרוא לה שתצא במשפט "אום אל לזאבט" שפירושו אם הקצין לכבוד בנה יצחק שהיה קצין בריטי בבריגאדה היהודית.

בתקופה שלאחר מלחמת השחרור גרה בדירה משפחת יהושוע ורבקה אדטו ,בדירה חיו ההורים הזקנים שלא עבדו ובנם ישראל ורעייתו ( שכונתה זוגית) יהודית  ושלושת ילדיהם, הבן יהושוע היה בעליה של כריכיה ברחוב רובינסון במושבה הגרמנית הם פונו מדירתם בשנת 1968.

משפחת בר"ץ (בן רבי צדוק), שם אשכנזי נפוץ ,

משפחת בן דוד אברהם ,

משפחת בנבנישתי דוד, שימש כפייטן בבית הכנסת הספרדי בימין משה.

משפחת ברכה יוסף , התגורר במשכנות שאננים , עבד אצל בכור מארש.

משפחת ברקוביץ

משפחת גאון אברהם , התגוררו בשכונה וגרו ברחוב טורא 38 בקומת הממסד.

משפחת גאון יצחק , התגוררו ברחוב התקווה 29 ,לאחר עלייתם לארץ ,בתום מלחמת השחרור.

משפחת ג'אני מאיר, למשפחת גאני היו שלוש חנויות בשוק המוריסטאן החדש ,שרובע הנוצרי בעיר העתיקה, שעבר משבר לאחר מות שבעת בניו  , נותר עם שתי בנות , בתו הגדולה נשאה ליוסף מארש, ואחותה נשאה לדוד שאקו.

מאיר גאני שנולד בעיר ינינה ביוון בשנת 1840 ,שם היה סוחר ידוע שעשה הון בעירו ,בשנת 1880 החליט ועלה לישראל מיוון ביחד עם אשתו ושלושת בנותיו , בתחילה גר באחת מחצרות היהודים בעיר העתיקה, אך הלכלוך והצפיפות לא הייתה לרוחו, אי לכך החל מחפש בית חדש למשפחתו .

כיוון שהיה בקשרים טובים ,עם העדה הנוצרית היוונית הלבנה ,חפש תחילה דירה חילופית ברובע הנוצרי, למרות שידוע היה כי יש משפחות רבות שהתגוררו ,גם ברובע ארמני וברובע המוסלמי, למרות שברובע הנוצרי חיו מעט משפחות יהודיות רכש מאיר גאני חצר ברובע הנוצרי ביחד עם עוד משפחות כמו משפחת סירוטקין שרצו לשפר את מגוריהם , כולל חתנו דוד כהן שאקו  שהיה נשוי לבתו אסתר שגרו בקומת הקרקע, ומעליה דירתו של מאיר גאנו ,ומעליה בית הכנסת ,ממרפסת ביתו ניתן היה להשקיף על בריכת חזקיהו הבית היה מול מנזר יוהאנה – מנזר יוחנן המטביל בית מספר 113 רחוב יוחנן קטוע הראש ביתו של גאנו היה מספר 94.

בקומה השלישית במבנה, שרכש בחצר  ברובע הנוצרי ,פתח בית כנסת מפאת המרחק הרב לבתי הכנסת ברובע היהודי, כך שהמקום החדש ושילוב בית הכנסת בביתו גרמו לו לפתוח גם שלוש חנויות בשוק החדש שוק המוריסטאן ברובע הנוצרי.

בית הכנסת שפתח בביתו נקרא בית הכנסת של סניור גאני  ,בית הכנסת שימש גם את הסוחרים היהודים שהיו להם חנויות בשוק החדש ואפילו את המשתכנים היהודיים במלון אמדורסקי באזור שער יפו , הסוחרים היהודיים בשוק החדש, עלו והתרבו בעיקר עד תקופת מלחמת העולם הראשונה.

בית הכנסת החזיק מעמד ופעל עד מאורעות 1936 ,גם בשנים שקדמו לכך ,כיוון שחלק מסוחרי השוק החדש היהודיים עזבו , נאלץ מאיר גאני לשלם לאנשים שיבואו וישלימו מנין בעת התפילות, לאחר המאורעות בשנת 1936 הועבר בית הכנסת על רהיטיו למחסן שמרכז המסחרי שהפך לבית כנסת.

בקומת הקרקע לכוון הרחוב פעלה חנותו ומחסנו לכלי בית ומזון חנות נוספת בשוק נוהלה בידי חתנו דוד כהן שאקו בתו השנייה רוזה נישאה ליוסף מארש ממשפחת סוחרי הבדים, הבת השלישית יונה (סטמו) נישאה לשמואל ,לאחר ששילב את מצא שלושת חתניו במסחר , עזב מאיר את העסקים ,להמשך ,ניהולם של חתניו ופנה יותר לכוון העסקנות הציבורית .

גם לאביו של יוסף מארש חתנו של מאיר גאנו ,הייתה חנות ברובע החדש ,שבה עבדו ילידיו , עד הפרעות בשנת 1936 שאז העביר את עסקיו לרחוב ממילא ומשם למרכז המסחרי מעליו.

לאחר המאורעות בשנת 1936 ,השכיר מאיר את חצרו וביתו לחבר נוצרי שהבטיח ,כי בקומת בית הכנסת לא תהפוך לחדר מגורים , הבטחה זאת קוימה כשחזרו בני המשפחה לבקר בבית לאחר מלחמת ששת הימים.

אגדה מפורסמת שמסופרת בין זקני העיר, כי בעת שהיה נסיך לפני שהתמנה להיות, המלך ג'ורג החמישי, ביקר באופן לא רשמי בישראל הוא התארח בליל הסדר בביתו ,ובבית הכנסת של מאיר גאנו לסעודת החג ולקריאת האגדה ,

המלך גורג החמישי ,התכבד באכילת מזונות החג והתפעל מהמצה השמורה, במהלך תפילת הסדר הסביר מאיר ,את מנהגי היהודים ופרשנות לתפילה ,גם הנציב הרבט סמואל ומנהיגי העדה הנוצרית התארחו בחצרו ובביתו בימי חג.

במאורעות שהתרחשו בארץ ישראל והעיר העתיקה בשנים 1920-1,1929 השאירו את חותמם גם עסקיו וביתו של מאיר גאנו , אך נזקיו היו פחותים כיוון שהיה מיודד עם בני הקהילה הנוצרית ברובע, אך המאורעות של 1936 ושנת 1939 גרמו לבני המשפחה להתגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה חלקם עברו לשכונת ימין משה .

אגדה ירושלמית מספרת על יושרו של מאיר גאנו (גני), שכאשר הגיע לחנותו יהודי אחד מסוחרי השוק ורכש ממנו שלושה פחי נפט ומסר לו בתמורה שלושה צרורות של כסף בעבורם, כיוון שמאיר שהיה עסוק לא ספר את הכסף שקיבל .

בסוף יום העבודה ספר את הכסף והתברר לו שהיהודי שילם לו יותר מדי, מיד פתח בחיפוש והחזיר ליהודי את הכסף המיותר, עוד מספרים שכיסו היה פתוח לנדבות ועזרה לעניים.

בשנת 1904 התארגנה קבוצה מחשובי העדה הספרדית ונכבדיה בעיר העתיקה ובשכונות שמחוצה לו , והחליטו על רכישת דגנים ובעקר חיטה במחירי הקנייה ,ולמכור אותו ללא רווח לעניי העיר הספרדיים , אחד מאנשי הקבוצה שהוקמה היה מאיר גאני (גני).

בקרבה לחנויות של משפחת מאיר גני ,התמקמו החנויות של : בן ציון קורונל, יוסף אלישר , האחים מראש, אליהו אלחסיד, יהודה קפלי, יצחק מזרחי, יצחק ברזאני, חכם אליהו נסים, דאוד טוטאח,  חכם נסים בצראוי,  בעל מצבעה לבגדי האיכרים .

משפחת ג'אני שמעון ורעייתו רבקה , התגוררו בשכונה בימי המנדט ברחוב טורא 38.

משפחת גבאי אברהם ,הגיע לשכונת ימין משה בשנת 1949, והצטרף לעולים החדשים משאיזמיר , בתחילה שכר דירה של חמש לירות, מלוי שלום מורנו שעבד כשופט ,באיזמיר שימש אברהם כמבקר איכות סחורות לייצוא בתורכיה,  בבואו כעולה לא מצא עבודה ועל כן התגייס למשטרה ושרת בה כעשרים וחמש שנים.

בעת שהגיע לשכונה , הדיירים סבלו מחוסר מים שאותם צרכו מבורות המים , עד שהעירייה חברה צינור מים לשכונה ,וכול תושב התחבר עצמאית לקו, כמו כן סבלו ממחסור בחשמל כתוצאה ממחסור בקווי חשמל .

 

לאחר מכן עבר אברהם התגורר ברחוב מלכי 13 ,בהמשך עבר אברהם לרחוב המבשר ,ובהמשך לרחוב טורא 7-8 בקומת  הממסד

בשנת 1974 עזב את בייתו בימין משה ועבר להתגורר בדירה בקטמון, אך ממשיך להגיע ולהתפלל בבית הכנסת הספרדי בערב שבת .

משפחת גבאי חיים ורעייתו רוזה , (גיסו של שמואל אירמוזה) חיים היה אחיו אליהו אירמוזה יצרן הגבינות ,בני המשפחה התגוררו בימי המנדט ברחוב טורא 38 .

משפחת גבאי משה ומטילדה , שעלו בעלייה מאיזמיר לאחר מלחמת העצמאות, גרו ברחוב מלכי מול החנות של ויטלי, באיזמיר היו למשפחה מספר חנויות למונפקטורה ( תפירה והלבשה) , בארץ מחוסר עבודה הם התפרנסו מחנות ירקות שפתחו ברחוב בן שטח .

בתחילה הגיעו לארץ הבנים : דוד, שושנה, יהודית, בנימין מאיזמיר , לאחר עלייתם ,שובצו בקיבוצים בעמק הירדן ובית שאן, ההורים שהגיעו מאוחר יותר ,בתחילה שוכנו במעברה ליד חיפה, ביחד עם ההורים ,הגיעו אחות של האבא קדם ואחות האמא מזל טוב.

אחיו של האבא קדם גר באיטליה , כאשר עלה אחיו רפאל של האבא שאשתו הייתה עקרה ,הוא הביא עמו באימוץ את ילדיו של האח הנוסף מאיטליה בן ובת למגורים בשכונה.

משפחת גביזון אליהו ורעייתו פרחיה, גרו ברחוב הטחנה 17 (מבנה שאיננו קיים עוד) בתקופת המנדט ,פרחיה עבדה כמורה בבית הספר אוולינה רוטשילד לבנות, אביה עבד גם כן באוולינה די רוטשילד ובבית הספר כי"ח .

בתקופת העלייה התורכית 1948-68 התגוררו במבנה משפחת פרחיה גבינזון מנהלת בית הספר היסודי בשכונה ,ברחוב המבשר 7 בחלק האשכנזי של ימין משה ,בית הספר שהוקם בתקופת העלייה התורכית , שנקרא "בית ספר מזרחי ימין משה ".

אגדת משפחת פרחיה גבינזון

בשנת 1908 ניסו בני משפחת פרחיה להשכיר את ביתם בימין משה , הם תיארו את ביתם כבית עם פרוזדור ובית תבשיל ומים לאורך כול השנה.

בשנת 1927 פרצה שרפה בביתו של פרחיה גביזון בשכונת ימין משה כתוצאה מהתלקחות פרימוס בבית, כוחות כיבוי האש הוזעקו והגיעו שתי כבאיות וכוחות שיטור, כוחות הכיבוי נאלצו לשבור את סורגי החלונות על מנת להוציא את בני הזוג לאחר שנלכדו בחדר..

כמו כן נכנסו כבאים לחדר אחר על מנת לחלץ את ילדי המשפחה שגם היו לכודים בחדרם, בני המשפחה הובהלו לטיפול בבית החולים בקור חולים וטופלו, במיוחד האב שנכווה בראשו ,תכולת הבית נשרפה כליל אך בתי השכנים ניצלו.

משפחת גברילוביץ גבריאל הרוקח , בשנת 1904בתקופה העותומאנית בני המשפחה גרו ברחוב התקווה 43 ,בתקופת המנדט גרו במבנה, מרפאה ובית המרקחת של הרוקח גבריאל גברילוביץ , שייך לאגודת ימין משה.

בכינויו בידי האשכנזיים ( האופטיקר גבריאלוביץ ) גבריאל חי בשנים  1948 ממחלת השיתוק -1878 , קבור בבית הקברות שבסנהדרריה ,גבריאל נולד למשפחת רוקחים, אביו הרוקח רבי אריה לייב גבריאלוביץ היה בעל בית מרקחת ברחוב היהודים בעיר העתיקה, גבריאל למד בישיבות ובעיקר בישיבת עץ החיים, בגיל 17 נישא ל רחל  בת אליעזר דנגילביץ (שקבורה בסנהדריה).

בשנת 1890 פתח מפעל ליצור סבון משובח ביחד עם דודתו חנה הירשנזון ושותף ממוצא גרמני ,אך המפעל נאלץ לסגור את שעריו מפאת תחרות קשה של סבון זול שיוצר בארץ .

לאחר כישלון זה פתח גבריאל מפעל למנעולים ומפתחות וגם הוא נכשל ונסגר, ניסיונו השלישי הייתה במפעל ליצור ומכירת בקבוקי סודה לשתייה שבו הצליח לאורך תקופה ארוכה.

תאבונו למסחר הביא אותו לנסות בגידולים חקלאיים ובשנת 1892 נטע כרם ופרדס באזור פתח תקווה , בלחץ אביו יצא לעיר בירות ולמד רוקחות ,שלאחר סיום לימודיו פתח את בית המרקחת בשכונה לפני מלחמת העולם הראשונה והיה פתוח בשכונה לאורך שלוש עשר שנה , אלא שבית המרקחת הזה נסגר בצו השלטון העותומאני בשנת 1908 עקב מחסור בתעודות הסמכה כרוקח מטעם השלטון העותומאני .

תושביה המזרחיים של השכונה שנתנו לו את השם איל איספרייסו גבריאל  והאשכנזים כינו אותו האופטיקר גבריאלוביץ ,שרו שירי הלל למומחיותו של הרוקח , שבית המרקחת שלו ניצב ליד הכניסה לשכונה, מבנה שנהרס ונותרו ממנו רק המדרגות.

רופאי השכונה מזארקי ואבו שדיד ,בדקו את החולים קבעו דיאגנוזה והעבירו את המשך הטיפול לרוקח גבריאל, הוא גם טיפל בערביים שגרו בקרבה לשכונה, חלק מהתרופות שנתן היו ממעשי ידיו

גבריאל גברילואביץ גר ברחוב התקווה 43 בשכנת ימין משה ,לאחר שבנה את ביתו בשנת 1904 בשנת 1923 מכר את ביתו בשכונה למשפחת שמעון לייב אלברכט.

השלטון העותומאני פרסם בצו כי רוקחים יורשו לעבוד במקצועם רק באם למדו באוניברסיטה ורוקחים שעבדו למעלה מחמש עשר שנים והיו נקיים מרבב מפשלות בעבודתם רוקחים אלו חסרי הסמכה יאלצו לעבור בחינה באיסטנבול בידי פרופסורים מוסמכים.

אחד מתושבי השכונה פרסם מכתב תודה בשנת 1906 ,לעבודתו היעילה של הרוקח גבריאל שהציל את מאור עיניו של בניו לאחר שרופאים בירושלים כשלו בטיפולם בבנם, בשנת 1926 השיא גבריאל את בתו רחל.

בשנת 1898 נתמנה כרוקח הראשי באגודה הנתמכת בידי יהודי גרמניה שנקראה "למען ציון" , בהמשך ניהל את בית המרקחת המשפחתי בשכונת ימין משה ,למרות שהיה רוקח התפרסם הרוקח גבריאל גברילואביץ כמומחה למחלות טרופיות ומחלות עיניים שבהם עזר לאנשים עקב מומחיותו בטיפול ובתרופות.

בזכות טיפוליו אלו התחבב על אנשי הכפרים ואנשי השכונות והעיר העתיקה באזור ירושלים המשיך להרביץ תורה בישיבות ובעיקר תמך במוסד העיוורים דיסקין לאורך השנים , בשנת 1912 עזב את ירושלים והתיישב בחיפה, שם פתח ביחד עם גיסו אברהם אהרן ספקטור בית מרקחת בעיר.

בשנת 1923 היה בין מייסדי שכונת בת גלים בחיפה ושם אף בנה את ביתו החדש ,כאשר הזקין קיבל שיתוק וכך סיים את חייו בשנת 1948.

גבריאל לא נקבר לאחר מותו בשנת 1948 בהר הזיתים, לצד בנו יעקב וכלתו , למרות שרכש חלקה בטרם המלחמה ,ליד קבר בנו כיוון שלאחר מלחמת השחרור, השטח בהר הזיתים , היה בשליטת צבא ירדן, אי לכך נקבר בסנהדריה .

משפחת גבריאל חנניה , שרת כרב בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה.

משפחת גוטליב לייב אריה ורעייתו , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)התגוררו ברחוב פלא יועץ 5 פינת רחוב המגדל, בבית בין שתי קומות, בתקופה העותומאנית, חלק מדירתו של אריה גוטליב הושכרה  לשימוש ככולל לבית יתומים.

לאחר מכן מכר אריה גוטליב את דירתו לאליעזר דוד כהן .

בשנת  1909 מכר אליעזר דוד הכהן ,את המבנה למשפחת יצחק ורעייתו באשה ( הבת של הרב אלתר ברנבלום) מנדלמן (מנדלמאן) .

משפחת גולדשטיין משה ורעייתו, גרו בתקופה העותומאנית בבית שברחוב פלא יועץ 15 .

משפחת גולדשטיין דוד ורעייתו מזל , גרו בתקופה העותומאנית ברחוב פלא יועץ 15 ,ולאחר מכן גרו ברחוב טורא 26 ,בתקופת המנדט.

גולדשטיין מרדכי ורעייתו בתיה , שכרו חדר בדירה מידי הניג ברחוב טורא 36 ,לאחר שרכש את הדירה ,מבעל הבית שמואל דוד כהן (שמואל דוד כהן היה בנו של שמעון אשר כהן ) שנחשב לאחד ממקימי החלק האשכנזי בשכונת ימין משה, בשנת 1908 מכר שמואל דוד כהן את המבנה לאליהו הוניג והוא זה שהשכיר את החדרים במבנה בשכירות למשפחת פישל ורעייתו לאה לבקוביץ, למשפחת מרדכי ורעייתו בתיה גולדשטיין,

משפחת גולדשטיין ניסים ורעייתו פורטונה גולדשטיין , ניסים היה אחיו של שעבדו בתחנת הרכבת.

משפחת גולדשטיין ניסים ורעייתו פורטונה , התגוררו בחדר בשכירות ברחוב טורא 36, שעבדו בתחנת הרכבת , מרדכי היה אחיו של מרדכי גולדשטיין.

משפחת גומא אגייר , מיליונר אמריקאי ,שרכש את הבית ברחוב התקווה 35 , ובנה בו בית מפואר  של שלוש קומות, כמו כן רכש בית נוסף ברחוב  הפיקנטי שגומא נעלם בצורה מסתורית ,בעת ששייט בים בארצות הברית.

גינו מאיר חי , היה שמש בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה .

משפחת ג'ינאו בכור יצחק ורעייתו תמר (דונה), מוצאה של המשפחה בגלות ספרד ,שלאחריה התיישבו בעיר סלוניקי ביוון ,לארץ ישראל עלתה המשפחה ,בתחילת המאה התשע עשר ,בתי היין של המשפחה מוקמו ברחוב היהודים ,בעיר העתיקה סמוך לשער יפו, מתחת למלון אמדוסקי .

בניו של אבי המשפחה דוד היו  בתקופת המנדט גרו במבנה, אליהו ואחיו יצחק בכור ג'יניאו ואשתו תמר בת הרב גבריאל שבתאי שהתנדב לשרת בהתנדבות  כראש בית הדין לעדה הספרדית.

שגר ברחוב מלאכי, בבית גדול שברצפת המטבח היה בור מים אישי שלהם מכוסה בדלת מעץ למחייתו עסק בכור יצחק במסחר, את דירתו מכר לבכור מארש, שמכרר אותה לרב בן ציון קואינקה .

משפחת ג'יניאו אליהו, ליד חנותם של משפחת ג'יניאו בעיר העתיקה, נתלה שלט משיש ,שבו היה סמלו של הערק הצבי ( ערק גזאלי) , ערק זה יוצר ביקבם של משפחת גינאו ,החל משנת 1840 כמעט כעשר שנים ,לפני שנפתח יקבם של משפחת שור המפורסמת, למרות שלמוסלמים אסור היה לשתות משקאות חריפים ,ערק זה כיכב בבתי הקפה של ירושלים העתיקה .

את היקב פתח אביהם דוד של בכור ויצחק גי'ניאו בעיר העתיקה בסביבות שנת 1840 ,על פי האגדות את התורה לעשיית הערק ,למד מאביו של בן ציון יהודה קואינקה, בניו של גי'נאו המשיכו במסורת של יצירת ערק, יין ובעלי זיכיונות למכירת בירה שיובאה מאירופה בחנותם את תוצרתם מכרו גם בירדן וברחבי הגדה .

כאשר נפטר יהודה קואינקה , עבר היקב לתפעול בידי משפחת גי'נאו עד אשר גדל הבן משה קואינקה ,שניסה להחזיר עטרה לישנה ולתפעל את היקב והחנות לא באותה הצלחה שהייתה לאביו.

לאחר המאורעות בשנת 1929 עברו בני המשפחה להתגורר בשכונת ימין משה עד אשר עברו לאחר מכן לשכונת נחלת שבעה שבה התגוררו עד שנת 1957 על פי שלט הקרמיקה התלוי בשכונה על הקיר.

משפחת ג'ינאו חכם דוד ורעייתו טייה שרה, גרו ברחוב מלאכי בימין משה,בסמטת בית הכנסת .

משפחת גנון מרדכי וחנה , התגוררו בדירה ברחוב הטחנה 7 ,בימי המנדט, מרדכי התפרנס כרפד .

משפחת גרייבסקי פנחס בן צבי , משפחת גרייבסקי גרה בדירה ברחוב טורא 14, בתקופת המנדט בין השנים 1932-1941 השנה שבה נפטר.

פנחס היה בנו של צבי גרייבסקי ששימש כמורה בעיר סלונים וצאצא למשפחת רבנים ,אימו חיה רחל לבית שלמד , שיכלה את בעלה הראשון יעקב גולדמן שהיה ממייסדי הקהילה היפואית , סופר ,עסקן ומזכיר הקהילה היהודית ביפו יעקב גולדמן נהרג בידי שודדים בעת ששרת בסלוניקי כשד"ר מוסדות דת בירושלים , לאימו חיה רחל היו בנים ובנות מבעלה הראשון והוא היה אחד מהם .

פנחס עצמו היה דור שלישי למייסדיי ההתיישבות היהודית ביפו,  בצעירותו למד פנחס בחדר, למד מפי אביו ולמד בישיבת עץ החיים שם למד גם את אהבה לזולת ולבני העליות החדשות, למד כתיבה עסקנות ציבורית ועזרה לזולת, בהמשך נשא לאישה את נחמה שרה בתו של גבאי ומלמד בישיבת עץ החיים ,למרות שסיים את לימודיו בישיבת חפץ חיים המשיך ללמוד את פוסקי הדור וסדרי תורה.

בשנת נתבקש פנחס בן צבי גרייבסקי ,בידי הרב שמואל סלנט לשמש כעוזרו של מיכל פינס ,בעת שהתמנה להנהלת בית החולים בקור חולים ,פנחס עצמו עבד במוסד לאורך שנים רבות, כמפקח המוסד ומנהלו האדמיניסטרטיבי ,למרות עבודתו לא השתכר פנחס הרבה וחי בצניעות .

פנחס בן צבי גרייבסקי ,היה תושב שכונת ימין משה משנת 1932 ברחוב טורה 14, עד מותו בשנת 1941, אליה הגיע ממקום מגוריו בבתי מחסה בעיר העתיקה, לאחר ששכר את הדירה ,מבעל הדירה מאיר מזרחי שהשכיר חלק מהמבנה בשנת 1932,למשפחת פנחס בן צבי ורעייתו השנייה טובה גרייבסקי .

גרייבסקי שהיה חוקר וסופר שחי בשנים 1841-1938 גם בתקופת המנדט גרו במבנה משפחת פנחס גרייבסקי ,תחביבו הגדול שבו ראה מטרה לחייו, הייתה אספנות ומשמר תעודות ומסמכים הקשורים ליהדות , חומר רב קיבל מידידיו במנזרים ובכנסיות, כתב חיבורים שהמפורסמים בהם זיכרון לחובבים ראשונים, גנזי ירושלים .

פנחס כתב את הסדרה הגדולה שנקראה "גנזי ירושלים" ,שכללה כשישים חוברות תוכנן כללה מידע למאורעות היסטוריים ,בתי כנסת ואישים , שטרות חוב ואיגרות, כתבי חרמות  והמלצות, אישורים ורישיונות עותומאניים (פירומנים) .

לחיזוק ידו של פנחס לאיסוף ופרסום כתבי רבי יחיאל פינס, כתב חנן נחמן ביאליק כי הוא מחזק את ידי פינס ומתחייב לרכוש הראשון בכסף מלא את סדרת הספרים שיצאו לאור, עוד מברך אותו ביאליק לרעיונו לגאול ולפרסם את כתביו של רבי יחיאל פינס.

בסוף ימיו ,החל פנחס גרייבסקי ,לכתוב את ספרו הגדול דיוקנה של ירושלים ,למרות עבודתו הרבה בכתיבת הספר ,נפטר בטרם סיים את עבודתו .

משפחת גליק אליעזר, נולד בשנת 1926  למשפחה ירושלמית ותיקה.

בתקופת המאורעות של ימין משה,  היה מפקד בכתת הכוננות  (ח"ש) בעמדתו בחלק הצפוני של השכונה, כאשר הגיעו לחלק הגבוה שמעל לעמדה הצפונית בפיקודו של גליק, חלק מהם ניסה להשתלשל בחבלים מעל לסלעים ,תוך השלכת רימונים לעמדה, רימונים אלו הושלכו בחזרה בידי המגנים , התפוצצו באוויר וגרמו לפגיעות בכוח החלוץ .

כאשר גליק הבחין במפקד הכוח הוא ירה כדור לראשו ושאר ההמון נס על נפשו על פועלו למען הגנת שכונות בירושלים הוענק לו אות יקיר ירושלים.

משפחת גרביאן ציון ופרומה , התגוררו בבית ברחוב פלא יועץ 43, לאחר עלייתם לארץ מאיזמיר, ציון עבד לפרנסתו כפועל בנין , יום אחד ניגש לבדוק מדוע הפיצוץ של היסודות (ברוד) לא התפוצץ ונהרג מהתפוצצות מאוחרת, למשפחה היו הילדים : ג'מיל ,אברהם, אהרון, עוזי, דודו, כרמלה ואילנה .

משפחת דאסה אברהם ושרה דאסה ,נפטרו בשנת  1912.

משפחת דאסה (דסה ) משה ניסים נבחר בשנת 1939 לוועד שכונת ימין משה ,בנם של יעקב ושמחה  דאסה ההורים של היה גם גזבר בית קופת תמחוי בירושלים ,יליד ומוכתר השכונה לפני מלחמת השחרור , ביוני 1949 סיפר כי בשכונה היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, שני בתי כנסת ,מוסד לעזרה סוציאלית מרפאת עיניים, מרפאה רפואית המנוהלת בידי אליהו פרץ .

משפחת דאסה הרב יצחק ,בן למשפחה ירושלמית שורשית ונולד בירושלים ,היה ממייסדי הקמת שכונת ימין משה ברחוב יהודית כיום (רחוב מלכי) ושכונת ונחלת שמעון כן עזר בבניית שכונת שדה שמעון הצדיק נולד בשנת 1854,נפטר בשנת 1921 בגיל 67 שנה ,לאחר מחלה ממושכת , כעסקן ציבורי ,עזר להקים את בית החולים משגד לדך והיה גבאי בית החולים ואחד מעובדיה ,בתו סטריא של הרב יצחק דאסה ,נישאה לבנו לשלמה אנגל בעל מאפיית הלחם , סטירא הייתה בת שישים ושתים במותה בשנת 1943.

משפחת דאסה יעקב ושמחה ( דסה) , ההורים של משה ניסים דאסה ושל יצחק דאסה יעקב ושמחה דאסה היו מבעלי המכולת מתקופת הקמת שכונת ימין משה , בחג סוכות יעקב דאסה ושותפו בן ציון פרנס , מכרו לולבים ואתרוגים בשוק מחנה יהודה בחג הסוכות  , בשנת 1920 השיאו את בתם רחל לבן ציון מזרחי, בשנת 1920 יעקב דאסה ,השיא את בנו יצחק דאסה ,לרבקה בצראווי בביתו בימין משה, בשנת 1934 השיאו את בתם מלכה לשמעון לוי.

משפחת דאסה יעקב ושמחה( דסה) , ההורים של משה ניסים דאסה ושל יצחק דאסה יעקב ושמחה דאסה ,היו מבעלי המכולת מתקופת הקמת שכונת ימין משה , האגדות בשכונה טוענות ,שיעקב דסה ואשתו שמחה , כי שמחה ,הייתה בקיאה בתפילות ובידע בספר התנך ,שיכלה להחליף את ניסים בכר ,חזן בית הכנסת  הספרדי כשהזקין ולהופיע ולעבור מול התיבה במקומו.

רבה של בית בית הכנסת הספרדי ,לפני הפינוי היה יעקב דסה ,שעל שמו נבנה בידי משפחת דסה, בית כנסת בית יעקוב החילופי במושבם החדש של המפונים משנת 1948 בחלקה העליון של שכונת ליפתא.

בחג סוכות יעקב דאסה ושותפו בן ציון פרנס , מכרו לולבים ואתרוגים בשוק מחנה יהודה בחג הסוכות  , בשנת 1920 השיאו את בתם רחל לבן ציון מזרחי, בשנת 1920 יעקב דאסה השיא את בנו יצחק דאסה לרבקה בצראווי  ,בביתו בימין משה, בשנת 1934 השיאו את בתם מלכה לשמעון לוי.

משפחת דאסה יצחק עובד דפוס עוזיאל , שימש כחזן בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה, בשנת 1938 התפרסמה בעיתון דבר, ידיעה על מותו של יעקב דאסה מימין משה ,בנו של יצחק דאסה, מפגיעת כדור אקדח  ,יעקב היה תלמיד בית הספר אליאנס הפגיעה נגרמה כתוצאה ממשחק באקדח עם חברו ,שהוציא ממחבואו בביתו של אדם שהכיר אקדח  , למרות מאמצי ההחייאה נפטר יעקב דסה ביתו אהובה ידידיה נרשמה לנישואין בשנת 1946 .

משפחת דאסה זינבול , הבת של יצחק דאסה ( נישאה ליוסף יהושע פרחי בשנת 1902 ) ,החתונה נערכה בביתו של האב יצחק בימין משה בשנת 1902.

משפחת דאסה ראובן ודיליסיה. ראובן בנו של יצחק ורעייתו רבקה חיה דסה לבית בצראווי, ראובן נולד בשנת 1895, בשנת 1924 תרם כסף לחלוקתם לעניים .

משפחת דה לרוזה אסתר , אסתר אימם של רחמים . משה ,יצחק ורחמים דה לרוזה, התגוררה במשכנות שאננים, ובניה ברחוב מלכי בימין משה.

משפחת דה לה רוזה רחמים ורבקה, בני משפחת דה לרוזה התגוררו ברחוב מלכי בימין משה ,לקראת סוף הרחוב בבית לפני משפחת מארש יצרני הבגדים , משפחה שהפרוטה הייתה בכיסם, כתוצאה מפרנסתם בהשכרת חמורים לקבלנים על פי שכר יומי חמורים אלו יועדו לסחיבת חומרי בניה לבתים הנבנים ובנוסף לכך התפרנסה המשפחה גם מעדר שכלל עשרות כבשים ועיזים .

את עדר הכבשים לחלב ובשר , נהג היה רחמים דה לרוזה ,לשלוח למרעה בשדות הסמוכים בידי רועים מחברון ובית לחם, את תנובת החלב היה מוכר בעיר העתיקה ובשכונה, את עדר החמורים והמקנה שיכן במכלאות והאורוות של ערביים ,שבנו אותם באזור שבין גורת אל ענב לחלק התחתון שכונת ימין משה, מעל לשוק הבהמות שנערך כול יום שישי בבריכת הסולטאן .

הרווח מהשכרת חמוריו שהיו קשורים אחד לשני ומחמר מובילם הווה מקור טוב לפרנסה לעומת זאת למרות שהרוויח גם מהצאן תמיד התלונן כי הרועים הערביים היו גונבים בני צאן מעדרו, פרנסתו זאת שבה הרוויח הרבה כסף ,אלא שהוא איבד את ממונו ועדר הצאן בתקופת המאורעות בשנת ,1936 שבה נטשו יהודים שחיו והתפרנסו בשכונת ג'וראת אל ענב .

רחמים דה לרוזה אהב גם את הטיפה המרה שאותה השיג ממשפחת ג'ינאו יצרני היין בעיר העתיקה ובשכונה , כאשר אבדו לא הכנסותיו מצא רחמים דה לרוזה, עבודה כאחד משני סבלי תחנת אגד ברחוב יפו ,שותפו לעבודה היה בריצ'נר האשכנזי שהיה גם שומר הלילה בתחנת אגד ,בעת שלא צנח מאהבתו לטיפה המרה ,בהמשך היה גם הסבל לופקה מהדמויות הציוריות של ירושלים.

בנו מאיר עבד כאינסטלאטור ,אך לא התגורר קרוב להוריו אלא גר בשכונת רוממה בקטע שליש תחנת אגד החדשה , יתר ילדיו התקדמו בזכות האב רחמים שעבד כסבל באגד, התקבלו לעבודה כחברי אגד והיו חברים בעלי זכויות.

משפחת דה לרוזה יצחק ורעייתו פורטונה, הבת הצעירה פורטונה של משפחת פרץ, נישאה ליצחק דה לרוזה מאחת מהמשפחות הוותיקות של ימין משה, בשנות החמישים החליטו בני הזוג יצחק ופורטונה דה לרוזה ,לעזוב ולהצטרף לאחיה האחים יהודה ויצחק פרץ שבקולומביה, לאחר שהתמקם בקולומביה ,שם עשה חיל ופתח בתי כולבו (מולים) והתעשר, החלק המעניין היה ,שלאחר שנים כאשר קיבל אזרחות קולומביאנית החליט נשיא קולומביה ,לשלוח אותו כשגריר קולומביה לארץ ישראל, בית המגורים של דה לרוזה השגריר היה בהרצליה פיתוח.

האגדה מספרת שכאשר הגיע לבית נשיא מדינת ישראל לקבלת אמנת השגריר , הוא פנה לנשיא ואמר לו כי את הטקס ניתן לערוך בעברית ,כיוון שזאת שפתו הנוספת, כאשר חזר לקולומביה לאחר כהונתו ,החליט לחסל את עסקיו בקולומביה, מפחד של הלאמה, ופתח עסקים במיאמי ובישראל, וכך היה מבלה את שנותיו בין מאימי לישראל, רעייתו נפטרה לפני שנים ,במהלך שירותו כשגריר קולומביה הוא התיידד עם מזרחי שהיה בעליו של קולנוע אוריון וקונסול כבוד של פנמה בישראל.

משפחת דהאן משה ורעייתו רג'ינה , ומשפחת אביו , ברחוב הטחנה 15 , בתקופה המנדטורית .

משפחת דהן יששכר ואילן , התגוררו ברחוב מלכי 24, הן בתקופה העותומאנית והם בתקופת המנדט.

משפחות דוזטס, העלייה מאיזמיר , גרו ברחוב מלכי 13 בשכונה.

משפחת דיסקין ציפורה , ניהלה את בית הספר מזרחי ימין משה שמוקם כמבנה המרכזי, במבנה שברחוב המבשר שבע, חדרי הלימוד בכיתות היו מפוזרים במספר מבנים בשכונה אך המבנה המרכזי היה ברחוב המבשר 7 חזית דלתות כחולות לבית פרטי שנמצא בו כיום.

הוא נוהל בתחילה בידי צפורה דיסקין , בעת שהתעוררה מצוקת אכלוס בשנת 1950 של מספר התלמידים בשכונה, גרם לבניית צריף שכלל חמש כיתות בנוסף לכיתות שהיו בתפזורת במבני האבן בשכונה.

החלק המעניין בכניסה לגן בוסתן אברהם גוזלן ,הכניסה הדרום מזרחית של ימין משה , הוא השער הימני והמדרגות היורדות למרפסות וספסלי המנוחה (והנדנדות) בחלק העליון לפני הירידה ממוקם שלט מתכת ,המספר את סיפורה של ציפורה דיסקין ,המנהלת הראשונה של בית הספר היסודי שהוקם בשכונה בשנת 1950.

אגדת מזון מסופרת למטבח בית הספר לבנות בימין משה , בנוסף ללימוד הבישול הקפידו ללמד את התלמידים , שמות עבריים למאכלים במטבחם ,כמו הכלי למלח – ממלחה, פודינג – רפרפת, כוסכוסו , אסקדיניה – שסק ועוד .

זמן מה לאחר שנפתח בית הספר בקשו התושבים לשנות את שמו של בית הספר מהשם הראשון שניתן לו ,בית ספר מזרחי ימין משה, לשם חדש שיקרא בית ספר הר ציון .

בית הספר סבל מחוסר תנאים סניטריים, ומצב הכיתות הביא את וועד השכונה, לפנות למשרד החינוך ,לשפר את תנאי בית הספר והוא מוזג עם בית הספר יהודה הלוי בשכונת קטמון הישנה.

משפחת דנון משה בן צדיק וצלחה,

משפחת הורוויץ אלטר, (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת הוניג אליהו , התגוררו ברחוב טורא 3 ,

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליהו.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

אליהו היה עסקן חרוץ וצנוע, תמיד פעל בהסתר בגיוס תרומות לאנשים נזקקים, ידוע היה בכישרונו להנהלת חשבונות ,בכישרונו זה פעל וערך חשבונות ואת ספרי האגודות שבהם פעל,  כמו עזרת נידחים ונזקקים ,סופר ופעיל כמזכיר בחברת ירושלים,מזכיר אגודת ציון, מזכיר בית הזקנים הירבה לכתוב בעיקר בעיתונות כמו בחבצלת.

עוד בתקופה העותומאנית, בשנת 1895 שימש כמנהל הדואר העותומאני ,ברחוב היהודים ברובע היהודי בעיר העתיקה,  הוא פתח סניף שני במאה שערים ,והקפיד לגבות את התשלום הנמוך ביותר אשר היה יכול לגבות, הוא אף יצר את החותמת בעברית ירושלם, אז קבל את הכינוי בפי היהודים כאליאס אפנדי, הוא פעל להקמת תיבות דואר וחלוקת מכתבים לבתי התושבים.

בחודש אוקטובר 1903 פתח הוניג, את סניף הדואר העותומאני השני שלו במאה שערים, הסניף פעל בימי השבוע פרט ליום השבת והחגים, חותמת סניף הדואר כלל את הכיתוב ירושלם.

בתקופת המנדט גרו במבנה, בעל הבית שמואל דוד כהן ,(שמואל דוד כהן שהיה בנו של שמעון אשר כהן ) שנחשב לאחד ממקימי החלק האשכנזי בשכונת ימין משה, בשנת 1908 מכר שמואל דוד כהן את המבנה לאליהו הוניג והוא זה שהשכיר את החדרים במבנה בשכירות למשפחת פישל ורעייתו לאה לבקוביץ, משפחת מרדכי ורעייתו בתיה גולדשטיין, שאחיו ניסים ורעייתו פורטונה גולדשטיין עבדו בתחנת הרכבת.

משפחת האני אליהו , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

אגדת הוניג מרדכי ,מאגדות זקני שכונת ימין משה .

מרדכי הוניג תושב שכונת ימין משה ,כונה בידי היהודים אפנדי הוניג, היה בעל מעמד מכובד ,ושרת כעסקן למען מטרות של עזרה ותמיכה ביהודים עניים, פעיל ומזכיר בית מושב זקנים ,שימש לאורך שנים רבות גבאי בית הכנסת האשכנזי ,של הפרושים בימין משה ,בזכות קשריו עם השלטונות, עזר לבנות בשכונה את בית הכנסת, מוסדות תלמוד שאפשר את פתיחת בתי המרקחת בשכונה .

בשנת 1904 החליט מרדכי ,שבניו זקוקים להשכלה נרחבת ושלח אותם ללמוד ,מחוץ למסגרות המסורתיות הדתיות, מעשהו זה ,קומם והקים לו מתנגדים רבים ,אנשים ואגודות שעזר להם בעבר ,הפנו לו עורף, למרות ששימש שנים רבות, בבית הכנסת של הפרושים בשכונה, הוא סולק מתפקידו ואף נשללה ממנו הזכות להתפלל בבית הכנסת.

חבריו לשעבר בבית הכנסת הפרושי בשכונה, קראו לו אפיקורס מאחר ופחדו שיבחר שוב ,להיות גבאי או לשרת בוועד השכונה , לכן העדה הפרושית האשכנזית בשכונה ,הוציאה צו האוסר לבחור בו לתפקיד הגבאי, בית הכנסת העמיד כנגדו צעיר קנאי דתי ,שנבחר לכהונה אחת ,הפסיד בבחירות הבאות למרדכי הוניג ,שנבחר שוב לתפקיד הגבאי ברוב קולות גדול.

לאחר שנבחר שוב לגבאי בית הכנסת ,סרבו הפרושים להציג בפניו את החשבונות ,או לשתף עמו פעולה, התרגזו עסקני ירושלים והרבנים על החרם ,והוציאו צו דין תורה ,המאשר לשלוח ילדים ללימודים בכול בית ספר שיחפצו הוריהם ,ושאסור לנדות או להחרים את הוריהם ,בנוסף הוציאו צו תורה שיש להחזיר לידיו את סמכויותיו מכיוון שנבחר כיאות וברוב.

מנהל הדואר העותומאני בארץ ישראל, הילל את עבודתו ואף דאג לו למינוי ממלכתי רם דרג, בהשפעת מתנגדי היהודים המוסלמים ,הסב המנהל את דעתו על מרדכי הוניג ,וניסה שיפתח את סניפיו בשבת כיוון שסרב לבקשה זאת , החליט מרדכי הוניג להתפטר מתפקידו כמנהל הדואר הירושלמי.

החלטתו להתפטר עוררה מהומה לא קטנה, ומכיוון שראו שהיהודים הם הפסיקו להשתמש בשרותי הדואר העותומאני, ועבו להשתמש בשרותי הדואר של המדינות האחרות, דבר שהביא להידרדרות חמורה לדואר העותומאני.

השלטונות למדו את הלקח ומרדכי הוניג נתבקש לחזור ולמלא את תפקידו כמנהל הדואר בירושלים בלא לפתוח את הסניפים בשבת ובימי חג, ,את חזרתו התנה הוניג בתוספת המלה העברית "ירושלם" על חותמת הדואר הרשמי בסניפי ירושלים לצד הכיתוב הערבי והלטיני .

האגדות של זקני העיר מספרות כי כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 וילהלם קיסר גרמניה ופגישתו עם הרצל בעיר העתיקה, נתבקש מרדכי הוניג בידי השלטונות העותמאניים ,שייקח על עצמו לתת שרות דואר טוב למבקרים ולחברי פמלייתו של הקיסר, כיוון שעמד במשימה העניק לו הקיסר מדליית כבוד לעבודתו.

מורדכי הוניג היה בעליהם של מספר דירות ,בשכונות ירושלים שמחוץ לחומות, בשנת 1922 פרסם מרדכי הוניג ,כי ברצונו למכור את בייתו ממול לבית החולים שערי צדק (דוקטור וואלך) ,בית בן שלושה חדרים ומטבח עם כיווני אוויר צח.

משפחת הכהן יצחק (אייזיק), התגורר ברחוב התקווה 45 בקומה הראשונה , עד שנת 1910, בעת שהקדישו כהקדש לכולל האשכנזי, בדירת הכולל התגוררו תלמידים ,בתמורה לתפילות לעילוי נשמתו .

בקומה השנייה גרו הדיירים משה ורעייתו פולין מזרחי.

משפחת הירשפלד יעקב ורעייתו סימה , התגוררו בבית שברחוב בבית המשותף עם משפחת שפרה בלינצקי , בתקופת המנדט .

משפחת המבורגער (המבורגר)נתן  יוסף ישראל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים).

בשנת 1845 נולד כבנם השלישי של משה המבורגר במשפחה  , חיי בשנים   1912 – 1845 ,אבי המשפחה יהודה משה סגל המבורגר יסד את כולל שומרי החומות בירושלים העתיקה, בנו נתן המשיך את לימודיו בישיבות בעיר העתיקה.

בשנת 1866 נשא נתן ,את רחל בתו של העסקן הציבורי ראובן כהן, ועבר להתגורר בשכונת ימין משה, לאחר נישואיו ניסה להתפרנס מהוראה בישיבות ,ומעבודה כשוחט בחנות עופות ברובע היהודי ובזמנו הנוסף עסק בחלפנות כספים ואט אט החל לעסוק גם בפעילות ציבורית, לצד עבודה כמוהל.

בפעילותו הציבורית של נתן, עזר לטפל בחולי מגפת החולירע שפשטה בירושלים, בשנים 1865-6 ,בצד אלו נלחם בתופעת המיסיונרית ,של הנוצרים במנזרים ובכנסיות, שפעלו בפעילות מיסיונרית ,להמיר דתם של יהודים עקב מצבם הכלכלי הקשה .

בעבודתו הציבורית בשנת 1868 עזר בפינוי הפסולת שליד בית הכנסת בית יעקב ושיקומו , בעת הפינוי מצא כד עם מטבעות זהב בהריסות ,ובכסף זה מימנו חלק גדול מהשיקום.

לקראת ביקור קיסר האוסטרי בירושלים בשנת 1869 , לאחר ביקורו בפתיחת תעלת סואץ , הכין לקיסר קבלת פנים של יחידת רוכבים מנתיני אוסטריה בארץ ישראל בכניסה לירושלים ,על סוסים לבנים שלבשו בגדים בתלבושת אחידה ונשאו על מותניהם חרבות וענדו סרטים בצבע דגלו של  הקיסר ודגלי אוסטריה והונגריה.

לפרנסתו החל נתן לעסוק בחלפנות ביחד עם אביו יהודה משה סגל ואחיו פנחס ,ששכרו חנות בבטרק בירושלים העתיקה ,על מנת לפעול בענף החלפנות, אל בני משפחת המבורגר נוסף השותף אברהם אלקנה זקס ,עד שפרש מהשותפות.

עסקי החלפנות צלחו ובני משפחת המבורגר , החליטו להקים בנק פרטי שנקרא "בנק נתן המבורגר", ששימש בעיקר את האוכלוסייה האשכנזית בירושלים , בנק עסק במסחר וכספים עם בנקים באירופה והמערכת הבנקאית של הברון רוטשילד, בנוסף שימש כמזכיר וגבאי בכולל הפרושים שומרי החומות וגבאי חברת קדישא ,וכאשר אביו פרש  ,קבל נתן את משרות הכבוד הללו במקומו, עד שעסקיו שפרחו ואז נותר בתפקידיו הציבוריים במשרות כבוד ופחות בעשייה.

עיסוק נוסף היה לנתן בחנות החלפנות שלו בירושלים העתיקה כאשר הקים ביחד עם אחיו פנחס שרות דואר פרטי לדואר האוסטרי קברניטי אוניות ממזרח אירופה ורוסיה , היו מוסרים את הדואר בעת שעגנו ביפו, דרך סוכנות הנסיעות של חברת האוניות כאשר הגיעו מרוסיה ליפו.

אחיו של נתן , האח מאיר המבורגר אספם מהסוכנות ביפו ,והעביר אותם לאחיו נתן לחנות החלפנות שלו בעיר העתיקה, והיה נוטל את הדואר החדש ומעבירו לסוכנות האוניות ביפו, אך העבודה החביבה עליו הייתה לשמש כמוהל לילדי ישראל.

בארץ ישראל פעלו בתי הדואר : בית הדואר התורכי ,שטיפל בדואר מארצות ערב ,תורכיה וארה"ב , הסוכנות השנייה הייתה בית הדואר האוסטרי, שטיפל בדואר ממדינות אירופה, אבל בית הדואר התורכי היה מבולגן , לעומת בית הדואר האוסטרי, כאשר המשפחה לקחה לידיה את בית הדואר האוסטרי ,

למרות עיסוקיו הרבים בנושא הבנקאות ,עזר ורכש אדמות בירושלים לבניית שכונות מחוץ לחומות לבדו ובעזרת יהודים אמידים ובעלי מעמד ציבורי גבוהה, רכישה זאת של האדמות התאפשרה בזכותו כנתין אוסטרי מידי השלטונות התורכים , שכונות כמו מזכרת משה ואהל משה שנרשמו על שמו.

כמו כן רכש עם שותפים את האדמה ,להקמת שכונת זיכרון טוביה שנרשמה על שמו של יוסף ריבלין , בשנת 1998 פרצה מגפה של מחלת עיניים שכונתה ( מחלת מצרים ) ,לזכר המכות שאנו מציינים בפסח, נתן התגייס לביעור המחלה, וכתב מכתב שבו תיאר את המחלה לרופא עיניים ידוע באוסטריה.

בתגובה שלח לו הרופא משחה שנמרחה על עיניי החולים והקלה על המחלה ,בפעילותו הציבורית בשנת 1899 פעל להבאת תרופת החינין לטיפול במחלת החולירע, בזכות קשריו עם השגרירות האוסטרית הצליח לשחרר צעירים מחובת הגיוס בצבא התורכי.

בשנת 1894 בנק המבורגר ,נתן הלוואה 60 נפוליאונים  לחיים זלמן וויסברג ,על מנת להקים את בית החרושת לגזוז הראשון במרתף בעיר העתיקה, כיוון שממונו לא הספיק לו לרכישת מוטור , נאלץ חיים זלמן להשתמש בחמור שחג עם יצול במפעיל, אלא כשקרס החמור ומלאי בקבוקי הזכוכית אזל כתוצאה מדבר שימוש ,אבדה פרנסתו והעסק נסגר.

בשנת 1905 נפטר סוחר ידוע ,שקיבל הלוואה מבנק נתן המבורגר , אותו סוחר ,היה חייב עוד כספים למוסדות נוספים.

מותו של הסוחר יצר מצב ,שבו אחד ממתחריו בחלפנות ,הפיץ ברחוב היהודי בעיר העתיקה ובישראל ,כי כדאי להם להוציא את כספם מהבנק של נתן, בתואנה ,כי בעקבות החוב האבוד ,הבנק בתהליך לפשיטת רגל מחוסר הון עצמי ,שיכסה את החוב האבוד.

לא עזרו ההסברים כי הבנק איתן ,יהודים רבים התייצבו בבנק ודרשו לקבל את כספם ,מצב זה הביא להתמוטטות הבנק ולסגירתו, מחלת הסרטן שהתגלתה בו , הוסיפה שמן למדורה ונתן נפטר

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן ,פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן המבורגר פשט רגל,וצבי סגל פרש, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , נחתם הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת הלוי פריידא פרימן , התגוררו בבית שנבנה בתקופה העותומאנית ,שרכשו אותה בשנת 1914 , את דירתם מכרו בשנת 1929 למשפחת פישמן וילאם .

משפחת העכט (הכט) יעקב, (אשכנזית בשכונה מדור המייסדים)

משפחת העלער מאיר, (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת הערשלער פנחס יהודה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

הרשלר צבי ,בנו של פנחס יהודה, גר בתקופת המנדט ברחוב המבשר 6,

משפחת הערשלער (הרשלר) יהודה ורעייתו חיה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) , המשפחה התגוררה ברחוב טורא 33 בימין משה, ובתקופת המנדט ברחוב המבשר 6 בשכונה.

משפחת הערשלער (הרשלר) יצחק צבי , היה אביו של משה הרשלר, מהמתיישבים הראשונים בימין משה.

משפחת הערשלער (הרשלר) משה ,בנם של יצחק צבי הרשלר , היה מהמתיישבים הראשונים ,שאכלסו את שכונת ימין משה, ברחוב המבשר 6 .(באחת ההתקפות של ערבים על השכונה ,נרצח משה הרשלר בידם ).

משפחת הרוש ,עולים שהגיעו מהעיר איזמיר, בגל העלייה שאחרי מלחמת העצמאות, התגוררו ברחוב התקווה 19 , בית שחלק השמאלי של הבית היה הרוס.

משפחת ווילף ישראל משה , כאשר נבנה המבנה בתקופה העותמאנית התגוררו בחציו של הבית גרו משפחת יהושוע לוינוס (לעווינהוס) שהעביר בהמשך את חצי הבית לידי כולל ורשה, אלו מכרו את מחצית הבית בשנת 1913 למשפחת ישראל משה ווילף, בחציו השני של הבית התגוררה משפחת יצחק זלמן טרכטענברג, שמכר את חציו בשנת 1924 לשותפו במבנה ישראל משה ווילף ולבן אברהם ווילף, בהמשך בתקופת המנדט ,מכרה משפחת ווילף את המבנה לידי משפחת שמעון אגסי שהשכיר את הבית למשפחת לבכור וגרסיה חמוי

משפחת ווילף אברהם ווילף ,היה בנו של ווילף ישראל משה, משפחת יצחק זלמן טרכטענברג, שמכר את חציו בשנת 1924 לשותפו במבנה ישראל משה ווילף ולבן אברהם ווילף, בהמשך בתקופת המנדט ,מכרה משפחת ווילף את המבנה לידי משפחת שמעון אגסי שהשכיר את הבית למשפחת לבכור וגרסיה חמוי.

משפחת וורוביל שמואל יששכר , (אשכנזית בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ויולטה משה ורעייתו, התגוררו בבית לאחר עלייתם לשכונת ימין משה ,לאחר מלחמת העצמאות ,בן השנים 1950-1968 וגרו ברחוב טורא 14, בנם היה קצין בכיר במשטרה.

משפחת ונטורה , נכנסה לגור בבית ברחוב התקווה 41 , לאחר עלייתם לארץ בעליית איזמיר, בתום מלחמת העצמאות, לאחר זמן עברה במשפחה להתגורר באבו טור.

משפחת וענונו הרפדים , סיפור סאגת משפחת וענונו הרפדים מתחילה בסוף המאה התשע עשר ,כאשר אביו מסעוד, של אברהם וענונו ,עלה ממרוקו והתיישב בירושלים העתיקה , בסוף המאה התשע עשר , שם הכיר את אסתר ,שהגיעה גם עם משפחתה ממרוקו ,לאסתר ומסעוד נולדו שני ילדים אברהם ויצחק שנפטר בגיל צעיר.

כאשר מלאו לאברהם 10 שנים ,נפטר האב והילד אברהם ,נותר בבית עם אימו האלמנה אסתר ובעיות הפרנסה, האם אסתר, שהביאה איתה כלי בישול ,בעת שעלתה משפחתה ממרוקו, בישלה קוסקוס ומכרה לתושבי הרובע בעיקר לאשכנזים .

בנוסף הייתה מתפרנסת מכביסה בבתי היהודים, משום בעיות הפרנסה נאלץ בגיל 10 אברהם הבן לצאת ולחפש עבודה  אצל היהודים בעיר העתיקה.

בצר לו חיפש אברהם וענונו עבודה חדשה והתקבל לעבודה בקהילה הטמפלרית בעמק רפאים, הוא עבד ולמד את מקצוע הרפדות והרצענות , במקום העבודה הזה ,לפחות למד אברהם מקצוע וקיבל את שכרו, כך שיכול היה לעזור בפרנסת הבית .

משפחת ויטל משה , המשפחה התגוררה ברחוב מלכי, האב שימש כמורה ופרשן שבועי בתוכנית רדיו ומקריא פרקים מהתנ"ך בטעמי המקרא בנוסח יהודי תורכיה .

משפחת וייס אברהם , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ווילף ישראל משה , בעת שמלאו לו שמונה עשר שנה , נישא משה ווילף ועבר לגור בימין משה , ברחוב התקווה 41 ,כיוון שהיה בעל נתינות אוסטרית ,שוחרר מגיוס לצבא התורכי ,בעת שהגיע לימין משה ,רכש תחנת קמח בשכונת גורת אל ענב הסמוכה  ( מעל לבריכת השולטאן בירושלים) .

כיוון שהמלחמה התחוללה בארץ ישראל ,נוצרה בעיית מזון וקמח טחון לאפיית לחם ובמיוחד לצבא התורכי , כיוון שכך דרש גמל פאשה המושל התורכי ,כי תחנות הקמח בירושלים ,יעבדו במשך כול ימות השבוע ,עשרים וארבע שעות ביממה, הוראה זאת יצרה בעיה למשה וולף שהיה איש דתי ושומר מצוות, לכן המשיך  משה ווילף להפעיל את תחנת הקמח שברשותו בימי השבו ושעה לפני כניסת השבת השבית את תחנת הקמח עד מוצאי השבת .

כשנודע הדבר לגמל פאשה המושל התורכי ,הוא זימן אליו מידית את היהודי משה ווילף, כאשר הגיע אל גמל פאשה משה , הוא הציב בפניו ובפני עובדי תחנת הקמח,  אולטימטום שיעבורו לעבוד כפי שהוא דורש במשך כול שבעת ימי השבוע, משה ווילף ניסה להסיר את רוע הגזרה , בטענה שהוא יעבוד יותר קשה בשעות העבודה ויצור תפוקה נוספת כאילו עבד גם בשבת.

גמל פאשה רתח והכה בנבוט בפרצופו של משה ווילף, כיוון שפחד משה שיוצא להורג מילא את פיו מים, לאחר קבלת המכות פנה משה ווילף לקונסול האוסטרי בעיר בתלונה ובקשה להסיר את הגזרה  (כיוון שהיה בעל אזרחות אוסטרית) , השגריר האוסטרי סרב להתערב ושילח אותו מפניו . כך נאלץ משה ווילף ,לעבוד בעבור הצבא התורכי עד שניגף והבריטים נכנסו לירושלים.

בשנת 1949 הייתה למשה ווילף מאפיה , ברחוב אגריפס ליד שוק מחנה יהודה.

משפחת וינשטיין הדס – הדסה ואהרון הירשלר , תחילת הספור של משפחת אהרון הירשלר ,מתחיל בעוזבו הכול בהונגריה מולדתו  ועלייתו לישראל שם החל לגור בחברון ועבר לגור בירושלים העתיקה שם התגורר בחצר בתי הונגרין הסמוכה לכותל .

סיפור משפחת הדסה – הדס וינשטין ,שעלו מפולין והתיישבו במגורים בעיר העתיקה ,שם הכיר אהרון הירשלר ,את בתם הדסה והתחתן עמה, לאחר נישואיהם עזבו את המגורים בין חומות העיר העתיקה ועברו לגור בעת שהנדיב מונטפיורי שקיבל ממון רב מידיו של יהודה טורה שיכן במשכנות שאננים בבתי טורא ,יהודים ספרדים ואשכנזים שהחלו לצאת מתחום חומות העיר העתיקה, לבתי המגורים נכנסו אהרון אשתו הדסה ,גיסה של הדסה שהיה נשואי לאחותה .

מיקומה של התחנה היה בין שכונת הבוכרים לבין בתי ורשה ,כיוון שהיו ימים מעט מסוכנים במגורים מחוץ לחומות ולהחזיק עסקים בשטחים פתוחים ,הוקפה הטחנה בחומה גבוה ובשער הסוגר חצר זאת.

תחילת הספור של משפחת אהרון הירשלר מתחיל בעוזבו הכול בהונגריה מולדתו  ועלייתו לישראל שם החל לגור בחברון ועבר לגור בירושלים העתיקה שם התגורר בחצר בתי הונגרין הסמוכה לכותל .

משפחת וינשטין אשתו עלתה מפולין והתיישבה במגורים בעיר העתיקה ,שם הכיר אהרון הירשלר את בתם הדסה והתחתן עמה, לאחר נישואיהם עזבו את המגורים בין חומות העיר העתיקה ועברו לגור בעת שהנדיב מונטיפיורי שקיבל ממון רב מידיו של יהודה טורה שיכן במשכנות שאננים בבתי טורא ,יהודים הן ספרדים והן אשכנזים שהחלו לצאת מתחום חומות העיר העתיקה, לבתי המגורים נכנסו אהרון אשתו הדסה ,גיסה של הדסה שהיה נשואי לאחותה .

כמובן שהמגורים החדשים היו אמורים לשפר את תנאי הצפיפות והחיים הקשים בתחומי החומות, גם שכר הדירות עלה לעיתים קרובות כתוצאה מהמחסור בדירות בתחומי העיר העתיקה והגידול בתושבי ירושלים העתיקה.

את בתי משכנות שאננים הקיפו חומה ושערים ,על מנת להבטיח בטחון מפני שודדי האזור שמסביב לירושלים ,לצורך הגברת הביטחון נשכרו חמישה ספרדים וחמישה אשכנזים ,להיות משמר השכונה בין השומרים שנבחרו היה אהרון הירשלר ,בנוסף להיותו בחור ישיבה שלמד תורה .

אשתו הדסה שהייתה אישה דעתנית, החליטה כי איננה מקבלת כסף תמיכה למחייה מכולל שומרי החומות ולכן החליטה להתפרנס מעמל כפיים  לפרנסת המשפחה בהפעלת טחנת קמח ששכרה ומעסקים שהשתיקה הייתה יפה להם, היא הניחה לבעלה להיות שומר ותלמיד תורה .

שמה של הדסה כאשת עסקים ועבודה ובעיקר ביושרה העסקי בכבוד הסכמים ,כפי שאנו אומרים בלחיצת יד וללא חומר כתוב, היא תיווכה במכירת תבואה עודפת מטחנת הקמח שלה בעבור המגדלים הערביים על מנת שיקבלו שכר הוגן,כיוון שהייתה מקצועית בהערכת התבואה וסוחרת היא ניהלה משא ומתן מהיר וקצר עם הפלאחים עם גדולי סוחרי התבואה בירושלים היהודים והערבים ובתמורה הם כינו אותה כגברת הטחנה, סית הודס אל טחונה .

הגדילו לעשות גדולי הסוחרים היהודים והערבים והפקידו בידה סכומי כסף על מנת שתרכוש בעבורם תבואה כיוון שידעו שהדסה תשיג מחיר הוגן בקנייה ושכר תיווך הוגן לעמלה בעת שתטחן את התבואה שקנתה בכספם ,גם בעת שטחנה תבואה לקמח בטחנת הקמח שלה מכרה את הקמח במחירים ומעולם לא הפקיעה מחירים .

למלאכת המסחר התווסף עדר עיזים שגידלה בעזרת עובדים ערביים ובהשקט ובצנעה היא רכשה מידי מובילי גושי מלח שהובאו בחשאי בלילות  על גבי חמורים מאזור ים המלח את הגושי

באחד ממרדפיו של אהרון אחרי שודדים בשנת 1873 ,נפצע אהרון מירי של כדורי השודדים בעת מרדף אחריהם  ומת, בעת שנפטר לזוג הייתה תינוקת צעירה בשם פייגה גיסה שלמה אלבה עזר לאלמנה הצעירה לתפעל את התחנה, מרווחי הטחנה נתמכו גם הורי בעלה שנפטר.

אהרון הרשלר הוכר כחלל היהודי הראשון בידי משרד הביטחון לאחר הקמת המדינה שנפל על הגנת הישוב היהודי בישראל ,שמו מופיע בדפי היזכור של משרד הביטחון.

כשחלפו ימי אבלותה של הדסה, על רצח בעלה אהרן מצאה לה משפחתה ,חתן חדש את יהודה ראב , שנישא בפעם הראשונה עם הדסה ואם בנם הבכור מנחם שלמה ראב , מבעל זה התגרשה הדסה.

לאחר החתונה ,החליט יהודה ראב כי רצונו ללמוד תורה ,הוא היה נוהג להסתלק מהבית וללמוד בישיבות, כיוון שעסקיה המתרחבים דרשו עזרה והוא היה נעלם לה ,החליטו בני הזוג להיפרד, יהודה עבר לגור בחלקה חקלאית נידחת במושבה פתח תקווה .

משפחת זאב ורעייתו שפרה בליצקי , לשפרה ובעלה היה הסכם ברור שהוא ילך ללמוד בישיבות והיא תנהל את חיי המסחר של המשפחה.

אם המשפחה שפרה ,ניהלה שתי חנויות בשכונת ימין משה וחנות שלישית בגורת אל ענב , החנות הראשונה : בפינת רחוב המצודה ורחוב התקווה ,החנות השנייה שהפכה במשך למחסן סחורה ליד שער הכניסה של רחוב המצודה והחנות שלישית בשכונת גורת אל ענב הסמוכה.

בחודש מרץ בשנת 1934 נפרצה חנותה בימין משה ונגנבו מהחנות שק קופסאות סיגריות ושק סוכר ,בידי ארבעה ערבים בשעות הבוקר המוקדמות, שמש בית הכנסת יוסף פרץ אשר גר במשכנות שאננים, שהגיע לפתוח את בית הכנסת הגדול ,הבחין בהם וקרא לעברם, בעת שנשאו את השקים במדרגות הרחוב.

בתגובה ירה אחד הערבים בגבאי יוסף פרץ והחטיא, אך בירייה שירה הוא פגע בשותפו לשוד והרגו , מובן שהשקים עם הגנבה הושארו בשטח .

משפחת וולף שחור זיסקיינד משה זאב , זאב וולף שחור זיסקינד נולד בגרודנה אשר בליטא ,היה בנו הצעיר של חיים ( אלכסנדר) זיסקיינד, זאב חיי בשנים 1869-1941 נפטר בגיל  72 , בנו של האב אלכסנדר חיים זיסקינד ואמו רייזל בת אפרים זלמן הנגיד.

משפחה עשירה שעסקה במסחר בבדים בווילנה , לאחר עליית משפחת אביו לארץ ישראל בשנת 1876 ,שלושה מבניו של האב נשארו בליטא להמשך לימודים בישיבות ,בהם רבי יוסף דוד זיסקיינד.

המשפחה  התיישבה בירושלים , אביו חיים של זאב הקים בית מרקחת ברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים, היה חבר וועד בכולל וילנה , חבר וועד כנסת ישראל וחבר מכובד בקהילה האשכנזית של ירושלים.

בתחילה התגוררה המשפחה בנחלת שבעה ובה פתחו חנות לבדים שהביאו עמם בעלייתם, אך בשנת 1891 היה ממקימי שכונת ימין משה ,חבר הוועד האשכנזי הראשון , ממקימי בית הכנסת האשכנזי , בשכונת ימין משה , התגורר למעלה מארבעים שנה .

למרות עסקיו המתרחבים, נשאר זאב שחור להתגורר בירושלים בשכונת ימין משה, זאת אף על פי שחבריו עברו לשכונות אחרות בירושלים, חלק רב מזמנו השקיע בהתנדבות ציבורית לטובת היהודים בירושלים .

חלק מפעילותו הציבורית הייתה עזרה ברכישת קרקעות במצוות גאולת הארץ ללא קבלת דמי תווך , ( זאת בזכות קשריו הטובים עם העשירים הערביים והשלטונות העותומאניים), בין האדמות שנרכשו היו כשלוש מאות דונם  בסביבת מושבה פתח תקווה .

לצרכיי הרכישה חבר לחיים כהן וביחד רכשו אדמות ביפו, בתל אביב בירושלים באזור תלפיות,(השטח שעליו הוקם קיבוץ רמת רחל) ,אזור בקעה השטח של שכונת מקור חיים , שטח באזור מחנה יהודה שכונת עץ חיים ועוד.

משפחת ויטאל ,גרו ברחוב מלכי 4 בימין משה , האב שימש כמורה ופרשן שבועי בתוכנית רדיו.

משפחת ויטלי , בתקופה העותומאנית ,בחזית  החנות המכולת שברחוב מלכי 10,ומאחור בית המגורים שלהם בבית מספר 12.

משפחת וינפילד יואל , נהרג בהתקפת פורעים על השכונה ,בתחילת שנת 1948 , יחד עימו נהרג גם קירשנבאום אברהם , ישי מאיר בן 19.

משפחת וויסברג אברהם , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) התגורר בבית ברחוב במשכנות שאננים , בתקופה העותומאנית, לאחר מכן רכש בעבור בנו אליקים וויסבראד בשנת 1905 ברחוב פלא יועץ 25 .

וויסברג אליקים ,התגורר בבית ברחוב פלא יועץ 25 , לאחר שאביו רכש בעבורו את הדירה , שנמכרה לסימה מושיוף  בשנת 1909 , ובשנת 1912 נמכרה הדירה לשמואל דוד כהן .

משפחת ונטורה , התגורו בבית ברחוב מלכי , בדירה התגוררו האב ונטורה העיוור, ובנו אלברט, בני משפחת פרץ יהודה ויצחק, רכשו את הבית בעבור הוריהם שגרו בשכירות בימין משה .

לאחר שהצליחו בעסקיהם בקולומביה שלחו יהודה ויצחק כסף להוריהם על מנת שירכשו בית משלהם בימין משה ברחוב מלכי ,הבית שנרכש היה שייך למשפחת ונטורה העוור ובנו אלברט ברחוב מלכי של היום .

משפחת זבולון , בני העלייה מאיזמיר ,לאחר עלייתם לארץ ,בתום מלחמת העצמאות ,התגוררו ברחוב התקווה 13, ולאחר מכן ברחוב התקווה 37.

משפחת זילברשטיין שרה לאה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת בנצקובסקי אברהם בן דוד , האמן והמורה לאומנות בן דוד בנצקובסקי, גר בשכונת ימין משה כדייר ,לאחר ששכר דירה בשנת 1924 , בן דוד היה צייר מומחה לעבודת דפוס, פרסם מודעה שבה חיפש עבודה ,בביתו השכור בימין משה ,הנקרא בית משה האמריקאי במודעה ציין שהוא מקבל עבודה בצינקוגרפיה, תוכניות, שלטים ועוד .

משפחת זכאי דוד ורעייתו מסעודה , התגוררו בתקופת המנדט ברחוב טורא 33 בימין משה.

משפחת זלאדניק שלמה , רכש את בייתו של חגיז יוסף, בשנת 1908 ,בית שנבנה בשנות השמונים ,במאה השמונה עשר ,שלמה היה נשוי לבתו של חגיז לוי יוסף .

1 משפחת זמרו חכם נתן , צאצאו של רבי דוד בן שלמה אבן זמרה שחי בירושלים במחצית המאה התשע עשר ,היה חכם נתן זמרו שנתמנה בידי מועצת החכמים ,כרב הראשי של הכותל בעת שמונטפיורי חיפש אנשים שיגורו במשכנות שאננים, בשנת 1860 נתן זמרו היה אחד הראשונים ,שהתנדב והתיישבו במבנה משכנות שאננים הארוך , הוא קבל את דירה י"א בחלק הספרדי ,מתחת לכתובת וטבלת טורא שנקבעה בחזית מבנה משכנות שאננים הארוך לכוון הר ציון וחומות העיר העתיקה .

כאשר נפטר חכם זמרו ,החליט בנו אליהו זמרו שגר במבנה משכנות שאננים הקצר ,לבנות בית נוסף למגורים בחזית ביתו במבנה משכנות שאננים הארוך, בית זה שנבנה הושכר ושימש למגוריו של הצייר הירושלמי הנודע קורט זינגר ובתו חנה לאורך שנים .

אחריתו של המבנה בחזית משכנות שאננים הארוך ,להיות נהרס בידי דחפוריו של הקבלן בעת הקמת בית האירוח לאומנים בידי טדי קולק בשנת 1968 .

אשתו מרגלית של אברהם זמרו שהתנגדה לרעיון הריסת ביתם החדש ,ניסתה לעצור בגופה את פעולת הדחפור ,אך נכשלה והמבנה נהרס תוך זריקת פיצוי של מעות מעטות בעבורו, שריד למבנה הם שני עצי הברוש שנטעו בידי אברהם זמרו בחצר הבית ,המתנשאים לשמים כעדות למבנה .

2 הרב זמרו אליהו , בנו של חכם נתן זמרו , הרב אליהו זמרו שהתגורר אף הוא בעיר העתיקה שימש כרב מערת שמעון הצדיק בשיח ג'ארח ,ששימשה לעלייה לרגל את הירושלמים ,אחת לשנה כמו קבר רבי שמעון במירון  , אף הוא נענה לקריאתו של מונטפיורי והתיישב מאוחר יותר לאחר שנבנה ,במבנה משכנות שאננים הקצר (בית המוזיקה  כיום).

הסבתא רבקה זמרו ,לבית טרגן ואבו שדיד ,שהייתה נשואה לאליהו זמרו לאחר שילדה את בנה אברהם בשנת 1907 ,שימשה הסבתא רבקה ,כמינקת של איתמר בן אב"י ,בנו של אליעזר בן יהודה, האגדות מספרות שבעת שהניקה את איתמר בן אב"י  , עברה המשפחה לתקופה קצרה ,לגור בחצרו של אליעזר בן יהודה ברחוב החבשים , בעת שהתגורר אברהם זמרו הבן בביתו של אליעזר בן יהודה ,רכש את אהבתו לשפה העברית.

מרגלית ילידת צפת הייתה רעייתו של אליהו זמרו ,היא הייתה בתו של הרב הידוע חכם משה בן ברוך, לאחר שנישאו בשכונה נולדו להם במשכנות שאננים חמישה ילדים. המשפחה היחידה בשכונה שדברה בבית אך ורק עברית, בעקבות השפעתו של אליעזר בן יהודה.

3 משפחת זמרו אברהם , אברהם זמרו בנו של הרב אליהו זמרו  נולד בשכונת משכנות שאננים שנת 1907 חיי וגדל בשכונה , כאשר התחתן אברהם בשנת  1936 ,הקים ובנה את ביתו בחזית משכנות שאננים הקצר, בחזית ביתו של אביו אליהו זמרו, בית זה שימש למגוריו עד שנת 1948 שאז נאלצה המשפחה לעזוב את השכונה עקב המצב הביטחוני ערב מלחמת השחרור .

אחרית דבר שבית זה שאוכלס בידי העולים מאיזמיר שבתורכיה ,כיוון שהמשפחה לא הורשתה לחזור אליו ,אך דרשה וקיבלה שכר דמי מפתח ,בעבור השימוש בבית מידי המשפחה מתורכיה, שהתיישבה בו .

בשנת 1968 בעת שהחליט טדי קולק לשנות את אופי התושבים בשכונה ופינה את השכונה מתושביה העולים החדשים התורכיים ונישל את בעלי הבתים בשכונה למרות שהיו להם קושאנים על המבנים.

משפחת זמרו יעקב ורעייתו אסתר, התגוררו בתקופה המנדטורית בבית שברחוב המבשר 18,בית שהוקם בתחילת המאה העשרים בתקופה המנדטורית ,ונרשם כהקדש לבית יתומים ,בבעלות משותפת של ,ההקדש עם בית החולים משגב לדך.

משפחת זמרו בן זמרה אליהו שמואל ורעייתו רבקה (ממשפחת טרגאן),שהתגוררו בתחילה במשכנות שאננים ,ולאחר מכן בבית ברחוב המבשר 18,אליהו עבד כמלמד בחדר , משפחתו של שמואל זמרו עלתה לארץ ישראל במאה השש עשר, בתחילה עסק בצעירותו במילוי מזרונים וברפדות , עד מהרה החל לחלות במחלות ראות ,אז נטש את עבודתו והחל לעסוק בלימוד דרדקים ספרדיים בחדר,

החדר ללימוד ילדי השכונה של שמואל זמרו, היה היחידי שהחזיק מעמד עד מלחמת העולם הראשונה, שאר החדרים התמעטו ונסגרו , את המדרש סגר ,מחוסר יכולתם של הורי תלמידיו לשלם שכר לימוד, מצב כללי זה ,הביא את המלמד זמרו לפת לחם ולרעב בתקופת המלחמה ,דבר שהביא לבסוף למותו.

אליהו שמואל זמרו ורעייתו רבקה(ממשפחת טרגאן) (חכם זמרו המלמד) נפטר בשנת 1939 בני המשפחה גרו במשכנות שאננים בבתים העליונים מעל, בית שכונה בית הטוחן כיום בית המוזיקה החלק העליון הקטן, בנו אברהם ורעייתו מרגלית זמרו ,היה צייר וכתב גם ספר שירי הלל לירושלים.

זמרו יעקב ורעייתו אסתר, התגוררו במבנה שברחוב המבשר 18, בתקופת המנדט, מבנה שהוקם בתחילת המאה העשרים ושימש כהקדש לבית יתומים ,בבעלות משותפת של ההקדש עם בית החולים משגב לדך.

משפחת חבליו והממתקים בירושלים העתיקה ומחוצה לה , משפחת חביליו הגיעה לארץ ישראל לאחר גרוש ספרד ,בדרכם עברו בעיר סקופיה במקדוניה ,סברה אחרת מספרת שעצרו בסרביה , חלק מהמשפחה נשאר במקום וחלקם עברו להתגורר בארץ ישראל ,חלקם בצפת וחלקם בירושלים , מורשת המשפחה מספרת על מגורים לאורך למעלה משבע מאות שנים בארץ ישראל, המשפחה מתהדרת בתואר ס"ט כיאה ליהודים ספרדיים שהגיעו מספרד לאחר הגרוש והתיישבו בארץ ישראל.

משפחת חביליו שמואל האב ,היה איש עבודה ,איש שלא ידע קרוא וכתוב בשנותיו הראשונות במסחר , לכן יש המציינים את שעור קומתו המסחרית ופיקחותו באותה העת ,בעת שהקים וניהל את עסקיו כאיש מסחר קשוח וקשה.

תולדות מגורי משפחת שמואל חביליו ,ניסים חביליו ושמואל חביליו עברו להתגורר בימין משה בדרכם למגורים ,בשכונת מחנה יהודה בבית יעיש, לאחר שהתגוררו תקופת מה בשוק מחנה יהודה ,שמואל גר בקומה השלישית בבית יעיש, ברחוב הערמונים , בשנת 1935 עקר שמואל ועבר לרחוב הטורים ורכש דירה מרווחת בת שלושה חדרים מידי הקבלן הערבי עיסא מוסא בקומה הרביעית .

במפעלו של אביו ובמפעליו ייצר שמואל : סוכריות רוז'ה , סוכריות שהרבו בהם הערבים להשתמש בחתונות ואירועים להשלכה על קהל החוגגים כסימן לברכה ומתיקות בעתיד, עוד יוצרו במפעל : מרמלאדה, רחת לקום, חלבה, תפוחים מסוכרים בכרמל אדומים על מקל וקוקוס, את חומרי הגלם ליצור הממתקים, הביא שמואל מסוחרים ויבואנים ערביים ,מאזור שכם וחברון ,אספקה ורכישה זאת, התקיימה עד מלחמת השחרור ,שאז החל לרכוש את חומרי הגלם ביבוא וחלק אחר מתוצרת חקלאי ארץ ישראל.

משפחת חביליו ניסים , פתח מפעל לממתקים , החלבה והסוכריות בתקופת התורכים בעיר העתיקה , שם עבדו נערים ונערות מצאת החמה עד צאת הנשמה ,עבודתם נמשכה אל שעות הלילה שאז הודלקו הלוקסים והעששיות ולאורם המשיכה העבודה .

שמו של המפעל ותוצרתו הגיע למדינות הסמוכות ,כמו עבר הירדן ושטחי הגדה, עשרות פועלים המשיכו לעבוד במפעלי המשפחה במשך שלושים וארבעים שנה, בתחילה שכרם של הנערים ,היה מטבע נפוליאון לשבוע, עד שהחלה ההסתדרות לפעול למענם.

בשנת 1944 התאגדו 16 עובדיו של שמואל חביליו בעידוד המחלקה לעדות המזרח בהסתדרות  והקימו ועד עובדים לעגן את שכרם וזכיותיהם, ובמקביל לעמוד בקשר עם האיגודים המקצועיים בארץ ישראל, כתוצאה מפעילותם ,נחתם הסכם עם שמואל חביליו בשנת 1947, לתוספת שכר של 10% לשכרם ,במיוחד לפועלות האריזה ששכרם היה נמוך במיוחד, תשלום שמונה ימי חגים, תשלום של 7-15 ימי חופשה שנתיים, תלוי בוותק של העובד, פיצוי של חודש עבודה לכול שנת עבודה בעת פיטורים ואפשרות לקבלת ימי מחלה עד חודש בשנה.

משפחת חביליו ניסים (פאפו ניסים) התגורר עם משפחתו בעיר העתיקה ברחוב היהודים , בקומה העליונה גרה המשפחה ובקומת הממסד היה המפעל והחנות, כיום במבנה קיים מוסד סעד אמריקאי העוזר לתושבי העיר העתיקה.

מעבר לעבודתו בבית החרושת לממתקים ,ניסים חביליו היה גם פעיל למען הציבור ולדוגמא בשנת 1921 תרם ניסים חביליו כסף למען בית החולים משגב לדך ,בשנת 1922 תרם כסף לקמחא דה פסחה של עניי יהדות ספרד, כאשר עזב ניסים חביליו את חנותו בירושלים העתיקה בשנת 1936 ,פתח חנות בשוק מחנה יהודה ,בחנות מכר ניסים חביליו סחורות ממפעל המשפחה והוסיף לסחורה בשנת 1943 גם דוכן דגים מלוחים , מחירם נקבע בידי המפקח על המזונות בממשל הבריטי.

סיפור המפעל וחנות הממתקים קשורה לסבא רבא פאפו ניסים חביליו שחיי בשנים 1870-1954 ,שהקים בראשונה את המפעל ברחוב היהודים בעיר העתיקה בתקופת השלטון שם גם התגוררה המשפחה, שמה של החנות היה  יהודית נסים חביליו ( פפו ניסים) אביו של שמואל .

משפחת חביליו שמואל הבכור ,יוסף אביו שקיבל התקף לב בנסיעה באוטובוס ומת , בנו ניסים התחתן בשנת 1957 עם רחל בת שמואל  ילדם המוזר מעט דוד – דוויקו, הבנות רבקה ואסתרינה והבנים משה שניהל את מפעל הממתקים של שמואל חביליו ועזרא הצעיר שעבד במפעל עד שפתח מפעל מתחרה משלו.

משפחת חביליו משה ואחיו עזרא , הצטרפו לעבודה במפעל המשפחתי ולאחר מכן עם שמואל האח הגדול במפעל הממתקים האח משה ניהל את היצור והיה אחראי על כעשרים פועלים, חלקם בנות באזור האריזה לסחורה המוגמרת ,שמואל עסק במסחר והאח הצעיר עזרא עבד כפועל במפעל .

משפחת חגיז יצחק סוחר הנייר , התגורר בבית שברחוב התקווה 25 , לאחר שרכש את שני חלקיו בתקופת המנדט , מידי אהרון בצלאל טארנהיים ומשפחת ח.בן ציון .

אגדות ירושלים מספרות כי יצחק חגיז טורח היה ,להתעדכן בחידושים שנעשו בעולם בקשר למוצרים חדשים, ניירות לצילום וחומרי פיתוח וחומרי דפוס .

יצחק חג'יז ,גר בימין משה והיה ממקימי בית הכנסת האשכנזי ובוועד העדה האשכנזית הראשון שהוקם בימין משה.

בהודעה שפרסמה הנהלת בית הזקנים בשנת 1911, נמסר שכספי תרומות יועברו רק לידיו של יצחק חגיז, על מנת לאספם ולשלם בעבור חובות לסוחרים, כאשר מצטברים סכומים מחולקים כספים אלו ( כעשרים וחמשה אחוז מסכום החוב).

יצחק חג'יז ייבא את הניירות המיוחדים ,לפעמים יבוא מובחר זה גרם ליצחק חג'יז נזקים והפסדים כיוון שהלקוחות השמרנים לא רכשו את הסחורה החדשה אך בהתמדה ועקשנות הוא הרגיל אותם לרכישת הסחורה המשובחת .

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחקסוחר הנייר , והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת חג'יז יוסף , בנו של סוחר הנייר חג'יז יצחק. משפחת יוסף לוי חגיז, את ביתו מכר יוסף חגיז בשנת 1908 , בית שנבנה בשנות השמונים במאה השמונה עשר, לחתנו שלמה זלאדניק שהיה נשואי לבתו .

אגדה ירושלמית מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הקשורה לעסקיהם ולתחרות המסחרית האחים זאב וראובן זילברשטיין, לבין בית המסחר של משפחת יצחק חגיז, בתי מסחר בתחום הנייר ומוצריו ,בית המסחר של האחים זילברשטיין לא היה הגדול בירושלים, כיוון שבית המסחר לנייר ומוצריו של משפחת יצחק חג'יז ובנם יוסף לוי חג'יז ,שירש את העסק מאביו.

כיוון שעוסקים אנו ,בתקופת המחסור בסחורות בימים שלאחר המלחמה, נוצרו בעיות להשגת סחורה, החליט יוסף לוי לרדת מצרימה ולרכוש סחורה לעסקיו במצרים.

שמעו את זאת האחים זילברשטיין סוחרי הנייר, והחליטו כי ראובן יצא גם הוא לרכוש סחורות במצריים , עלו שניהם על הרכבת למצרים עלו שני הסוחרים, למרות שהיורדים למצרים היו יריבים מסחריים  ומתחרים התיישבו על כוס קפה ,וכרתו ברית לקניית והבאת הסחורה ממצרים לישראל.

בזכות הקשרים עם השלטונות ,הצליחו השותפים לקבל אישור לצרוף קרון משא לסחורתם אשר ירכשו ,ברכבת שיוצאת מקנטרה לארץ ומשם לירושלים במוצאי השבת.

עוד סיכמו השותפים החדשים כי כול אחד יסמן את חבילותיו בסימון שונה על מנת שיוכלו לזהותו בעת הפריקה. כיוון שהגיעו למצרים ותהליך רכישת הסחורה התארכה ,החליטו כי את הסחורה יעבירו ביום שישי ,בשיירה של עשרות עגלות מהחנויות לרציף המסילה.

רק פרט שולי שכחו השניים כי הסוחרים המוסלמיים ,פותחים את המחסנים ,בצהרי היום ביום שישי לאחר התפילה, תהליך העמסה החל בצהרי יום השישי והתארכה מעבר לשעות אחר הצהרים והתקרבה לשעות כניסת השבת.

שיירת הסחורות על עגלות המשא החלה את מסעה לכוון הרציף בפיקוחו של יוסף לוי ,ראובן המשיך בסידורים בעיר ולא התלווה לשיירה, כיוון ששעת כניסת השבת התקרבה הבין יוסף לוי כי יש לו בעיה ,בהחלטה רגעית החליט לפלוש לחצר מתחם וילה שנקרתה בדרכו ולאכסן את הסחורה שהוביל , עקב כניסת השבת .

שבדיעבד נתברר כי הווילה שייכת למושל העיר האנגלי, כיוון שיוסף לוי ,היה דחוק בזמן ,הוא הפנה את השיירה פנימה לחניה, איתרע מזלו ולווילת שהייתה בית מגוריו של מושל העיר האנגלי , ובבואו לביתו וראה את העגלות ,כעס וקרא מיד ליוסף לוי לתת הסבר לפלישה לשטחו, יוסף עמד וסיפר בערבית שוטפת למושל ,את היותו איש מאמין ,שאינו רוצה לחלל את השבת ולכן עשה את המעשה.

עוד הוסיף יוסף לוי כי הוא מוכן להפסיד את הסחורה ובלבד שלא יעבור על חוקי הדת והשבת, התחכם המושל וכתב חוזה באנגלית , שבה לא שלט ברהיטות לוי יוסף, נייר חוזה שלוי יוסף הבין על פי ההסכם, כי הוא מוכן להפסיד את הסחורה ולא לעבור על חוקי השבת.

אך כיוון שרק מחצית מהסחורה ,הייתה שייכת ישירות ללוי יוסף וחצייה הייתה שייכת לראובן זילברשטיין הוא סיכם עם המושל שזילברשטיין לא יפסיד את חלקו.

משם אץ לוי יוסף לבית הכנסת לתפילה, אך לא בבית הכנסת של המלון על מנת לא לשוחח עם ראובן ביום שבת על מסחר וחולין , לאחר צאת השבת נפגש עם ראובן הנרגז שחיפש אותו בכול השבת על מנת לקבל מידע מה היה גורל הסחורה .

לוי סיפר את הסיפור ,ואף הראה לו את העתק כתב הוויתור על מחצית הסחורה, שהפקיד בידי המושל ,אלא שבפועל כתב המושל כי הוא יכול לאכסן את הסחורה ,עד אשר ימצאו רכבת להולכת סחורתו לישראל .

כאשר חזרו למחרת למושל ,אמר המושל שהוא לא היה לוקח כלום מאדם מאמין כמוהו ,שהיה מוכן לוותר על הכול למען אמונתו ,סיומו של הסיפור ,שנמצא מקום לחיבור הקרון לרכבת והסחורה הגיעה לישראל ולירושלים.

בשנת 1920 ייבא חגיז יוסף לוי הבן ,מכונות כתיבה שניתן לכתוב בהם בשפות רבות כמו : אנגלית, עברית ערבית ושפות אירופאיות רבות, במקביל החל לבנות מבנה מסחרי בן שתי קומות בשכונת שערי חסד , בקומת הקרקע יהיו חנויות ובקומה העליונה מגורים.

בשנת 1929 שימש יוסף לוי חג'יז כמנהל חברה קרקעית ירושלים אמריקה בע"מ , בעת ששימש בתפקידו, התריע מפני אנשים המוכרים קרקעות ,כאילו שימשו כנציגיו, והמנסים למכור קרקעות ששייכות לחברתו כאילו היו שלהם.

בשנת 1930 פורסם כי יוסף לוי חג'יז בעל עסק לממכר צרכי כתיבה ונייר ,פשט את הרגל בעקבות חוב של 23:000 לא"י , בית המשפט הכריז עליו כפושט רגל בשנת 1931 לאחר התדיינות עם נושיו לאורך השנים 1931-2 .

בתשובתו הציע יוסף והגיש לבית המשפט ,בשנת 1932 הצעה לתספורת חובות ,ותשלום של 30% במשך שלוש שנים בתשלומים חצי שנתיים, בתוספת ריבית של 5% בערובת אמו (רחל) קילה חגיז , מסמך תגלחת זאת הוגש לבית המשפט לאישור באם אף נושה לא יתנגד תוך שמונה ימים.

כיוון שאף נושה לא התנגד , בית המשפט אישר את החוזה בתאריך 29,19,32 והוציא את יוסף לוי חג'יז מפשיטת הרגל ואישר לכול אדם שיחפוץ לעשות עמו עסקים.

אלא שיוסף לוי חגיז הסתבך שוב בשנת 1935 כאשר ניסה לעסוק בתווך קרקעות ,על כן שלח ערבים ,להתיישב על אדמה שנקראה מישור הכרמל ליד חיפה , בנוסף שלח את הערבי לדרוש באמצעות עורך דין ערבי ,את זכויות והבעלות על הקרקע , למרות שהבין כי הקרקע הזאת ,נרכשה בידי יהודים באירופה ,ונציגם ב. קטינסקי שאחז בידיו קושני טבו על הקרקע.

יוסף לוי חיגזי הוזהר בידי קטינסקי ,כי הקרקע שייכת ליהודים שרכשו אותה , למרות זאת ,המשיך יוסף בניסיון להשתלט על הקרקע באמצעות תפיסת הקרקע בידי ערבים ,עוד התמרמר קטינסי ,איכה יכול יהודי חבר אגודת ישראל ודתי ,לנסות להשתלט על שטח של יהודים ולנסות להעבירו לערבים.

הערבים הפולשים הובאו לבית המשפט והורשעו בדין ונידונו לקנסות לטענתו של קטינסקי את הקנס שילם יוסף לוי חגיז ,קטינסקי אף מציע ליוסף לוי חגיז לתבוע אותו על דיבה אך חגיז לא הרים את הכפפה.

אלא שיוסף לוי חגיג דחה את הטענות והכחיש ,כי לא התקשר לקניית הקרקע במישור כרמל, לא שלח ערבי להתיישב על הקרקע ,ולא שילם לעורך הדין הערבי, ושלא שילם את הקנס לאחר המשפט ושלא יעץ לערבים להמשיך במשפט, יוסף אף הוסיף כי הוא שוקל לקרוא לקטינסקי ,לדין תורה בעקבות הפרסום.

בשנת 1936 שימש חגיז כראש אגודת נחלת ישראל רמה ,אגודה שיתופית בע"מ.

משפחת חגי'ז מרדכי  , דוד במשפחה, ראש אגודת נחלת ישראל רמה ,אגודה שיתופית בע"מ ,בשנות השלושים של המאה הקודמת מרדכי היה בעל חנות ליד שער יפו ,צמוד לתחנת המשטרה , בחנותו מכר גם ספרים.

חג'יז (רחל) קילה ובעלה יצחק, התגוררה בשכונה , והלוותה כסף לבנה יוסף לשלם אל חובותיו .

משפחת חודרה דוד , עבר לגור בבית של אלקה החלבנית במשכנות שאננים ,בדירה מספר 10 , לאחר מלחמת השחרור ,למחייתו עבד כבנאי בחברת רסקו.

משפחת חודרה משה ,היה גיסו דוד חודרה ,שעבד במאפיית ברמן וגר בדירה מספר 10 במשכנות שאננים , כונה חודרה שפירושו בספרדית לחמנייה על שם עבודתו כאופה.

משפחת חזקיהו,

משפחת חולי אברהם ומרים , מעולי איזמיר , התגורר ברחוב מלכי מספר 8.

משפחת חכם אליהו מזרחי

משפחת חכם משה ניסים ורעייתו רחל , התקופה העותומאנית ולאחריה בימין משה , כאשר הגיע לביקור בנו מאמריקה, וראה את השירותים מחוץ למבנה, הזמין קבלן והתקין שירותים ,בקומה העליונה של המבנה.

חכם משה ניסים הוסמך לרבנות בתורכיה, היה שנים רבות חזן בבית הכנסת הספרדי בימין משה ,בעת הפינוי של השכונה במלחמת השחרור ,ולמרות שהיה חולה מאוד סרב להתפנות ,עד שהגיע חתנו ונשא אותו מחוץ לשכונה.

משפחת חליו , גרו ברחוב טורא 7 בשכונה, בקומה העליונה בשנת 1952 ,בעליית עולי העיר איזמיר , לאחר מלחמת העצמאות .

משפחת חליפה משה (בעלי חנות המכולת ברחוב מלכי 14 פינת רחוב הבריכה.

משפחת חמוי שאול ורעייתו שולמית , התגוררו בשכונה בתקופת המנדט ,ברחוב טורא 38 .

משפחת חמוי בכור ורעייתו גרסיה , התגוררו ברחוב התקווה 41 בשכירות, ספור הרכישה והבית, כאשר נבנה המבנה בתקופה העותמאנית ,התגוררו בחציו של הבית גרו משפחת יהושוע לוינוס (לעווינהוס) שהעביר בהמשך את חצי הבית לידי כולל ורשה.

אלו מכרו את מחצית הבית בשנת 1913 למשפחת ישראל משה ווילף, בחציו השני של הבית התגוררה משפחת יצחק זלמן טרכטענברג, שמכר את חציו בשנת 1924 לשותפו במבנה ישראל משה ווילף ולבן אברהם ווילף,

בתקופת המנדט ,מכרה משפחת ווילף את המבנה לידי משפחת שמעון אגסי שהשכיר את הבית למשפחת לבכור וגרסיה חמוי.

משפחת חסון ניסים , ספור בית הכנסת הספרדי ישמח משה

תחילתו בעזיבת ארבעת מתפללי בית הכנסת הספרדי ,עזיבתם קשורה כמובן במחלוקות רגילות על דבר מה בכך, הכבוד  והרכילויות דוגמא לסכסוך עקב ענייני כבוד , גרמו להקמת בית הכנסת הספרדי ישמח משה בשנת 1955 ,נוצרה כאשר ארבעה מבני הקהילה עזבו את בית הכנסת הספרדי הגדול ,התנחלו בבית נטוש ברחוב של פלא יועץ  בשכונה האשכנזית ופתחו בית כנסת ספרדי חדש.

נוטשי בית הכנסת הספרדי ,היו משפחת ניסים חסון הרוח החיה לעזיבה משפחת חסון ,מורנו שחזר לאחר זמן ,כיום בנו משה חיי חזר להתפלל בבית הכנסת הספרדי ,הצטרף לעוזבים פרנסיס שנפטר בשנת 1989 שמשפחתו מוצאם לפני תורכיה בצרפת.

משפחת חרוש אברהם הסנדלר ,תקופת  המנדט

משפחת חרל"פ הרב יעקב משה, לא נמצא חומר.

משפחת טארינהיים אהרן בצלאל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) ,היה בעלייה של מחצית מהבית ברחוב התקווה 25, שמכר את חלקו בבית לסוחר הנייר המפורסם יצחק חגיז, שהמשיל להתגורר בבית בתקופת המנדט גם כן.

משפחת טובנהויז משה ישראל ורעייתו דבורה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) , בתקופת המנדט התגוררו בדירה ברחוב טורא 35 בביתו בימין משה בתקופה העותומאנית תחילת 1900 , גידל אלתר עזים בחצר ביתו ומכר חלב בשכונה,  מהר מאוד הביא אלתר פרות והקים רפת קטנה בחצר ביתו שהתקיימה עד מלחמת השחרור.

בשנת 1905 פרצה מריבה בין "וועד חיפוש החטאים " בנושאי הכשר החלב שמכרו חלבנים בירושלים כיוון שחלבנים אלו סרבו לשלם מס לוועד חיפוש החטאים, "ב לייבוש שוכמן, משה טוינהויז, דוד שפירא משה סג"ל " היו אשכנזים ושלושה ספרדים שעמדו בראש הוועד.

משפחת טוויטי שלמה ורעייתו רחל , גרו ברחוב פלא יועץ 7 , בתקופת המנדט, שלמה התפרנס מעבודתו כנגר.

משפחת טוב ציון אהרון ורעייתו מזל

משפחת טוטאח דאוד ,תושב ימין משה בעל חנות בשוק החדש המוריסטאן ברובע הנוצרי בעיר העתיקה.

משפחת טולידו אשר בונה , היה מלמד ילדים צעירים בחדר שבביתו,

טויסינג אברהם שמואל, סיפורו של אברהם מתחיל בעת שנולד בשנת 1926 ,למשפחתו כבנם של שלמה ופרל טויסינג בהונגריה, אברהם ששרד את מחנות העבודה, עלה לארץ ישראל עם אחותו בהשאירם במחנות את משפחתם שהושמדה .

לאחר שעלו לארץ ישראל בשנת 1946 , הצטרף לארגון ההגנה ועבד בפנימייה לילדי יתומי השואה שהוקמה בשכונת ימין משה ,בשורה התחתונה של החלק האשכנזי בשכונה ,בפנימייה שנקראה "המפעל למען ילדי ישראל " ונפתחה בידי אגודת ישראל.

בעת מגוריו ועבודתו בבית היתומים ,נרתם גם לחברי ההגנה שעמדו בכיתות ההגנה של ימין משה , חלק מעבודתו הייתה להביא מזון לילדי הפנימייה ,למרות אש הצלפים של אנשי הכנופיות מחומות העיר העתיקה ,בין יתר תפקידיו בהגנה שימש כלוחם ושומר בעמדה קיצונית הסמוכה לבית עבדאללה ושכונת ג'ורת אל ענב.

בתקופת מלחמת השחרור בעת אחת ההתקפות בפברואר 1948 בעת שעמד בעמדתו כנגד ניסיון של כנופיה ערבית לכבוש את ימין משה , נפגע מהירי ומת בגיל 22, נקבר בהר הזיתים .

תושבי השכונה הקימו גן לזכרו ולהנצחתו בשם גן שמואל , בחזית ובתחילת רחוב התקווה , מעבר לאזכור שמו וחקיקת פסוק על אבן הנצחה ,אין אזכור לפועלו בגן המטופח בידי השכנים והעירייה, ונאלצתי לנבור קשה על מנת להביא את ספור הגן.

משפחת טוינה (טוויטי) רחל, התגוררה ברחוב התקוה 47 ,בשכונת ימין משה , בבייתה הסתתר  דניאל אזולאי שנפצע ביחד עם חברו מאיר פיינשטיין בפעולת פיצוץ בתחנת הרכבת בירושלים , דניאל נפצע ברגליו ובחזהו, מירי של שבעה כדורים ,בעת פעולת פיצוץ תחנת הרכבת.

משפחת טויסיק אברהם שמואל, חניך פנימיית אגודת ישראל בימין משה , היה בן 17 כאשר נהרג בהתקפת פורעים על השכונה בתחילת שנת 1948 , יחד עימו נהרג גם קירשנבאום אברהם ,וינפילד יואל וישי מאיר בן ה 19.

משפחת טוקטלי אליעזר , היה תושב ותיק בשכונת ימין משה .

משפחת טראוב , משפחה שהתגוררה בבית ,ברחוב הטחנה 7, בין השנים 1948-1959.

משפחת טיאנו אברהם, שימש כשמש בית  הכנסת , ובתפקידיו היה להכריז על כניסת השבת ,והאות להדלקת העששיות.

משפחת טיו מושון ,גר במשכנות שאננים, עלה לשכונה בתקופה העותומאנית ,היה אחד ממשפחות (הבושאנק) שעלו מבוסניה , היה בעל סנדלריה ליד שער השרשרת , אך פרנסתו בקושי פרנסה אותו, אך היה אדם השמח בחלקו, בסוף  יום העבודה נשא שק על גבו עם מצרכים , שרכש בזול בעיר העתיקה.

משפחת טראוב , התגורר ברחוב הטחנה 7 , באולם הנוסף בקומת הממסד ,לכוון המדרגות העולות מימין לבית לרחוב היינריך היינה היה מפעלו של טראוב, באולם בקומת הממסד ,היה לטראוב מפעל ליצור שקיות וקופסאות קרטון .

כשעזב טראוב בשנת 1969 ,את האולם ברחוב הטחנה 7 ,העביר את המפעל למקור ברוך, שם פתח מפעל גדול ליד מפעל עפרונות ירושלים , ליצור קופסאות קרטון וסיפק את הקופסאות לאריזת המדליות והמטבעות ,של החברה למטבעות ומדליות מימין למלון של שיף.

משפחת טעפרפרג (טפרברג) אברהם משה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים).

משפחת טרבלווס יוסף ורעייתו רבקה , גרו בבית בתקופת המנדט בשכירות ,ברחוב טורא 13,

משפחת טראגן יצחק ,התגורר במשכנות שאננים , ושימש כחזן בבית הכנסת הספרדי בדירה האחרונה של משכנות שאננים.

משפחת יאדלר בן ציון , בן ציון יאדלר נולד בשנת 1872 בירושלים בן לשושלת שמקורה בשבט אפרים, שמו יאדלר נגזר משם האזור שבו התגוררה המשפחה ,באזור וילנה שנקרא יאדלר, בן ציון ואחיו חיים ,היו בניהם של הרב יצחק זאב גולדברג ורעייתו מלכה.

בצעירותו בלט בן ציון יאדלר ,בכישוריו בלימודי התורה ובמיוחד בש"ס ובהלכות רבנים פוסקים, התפרסם בדרשות אשר ערך, בבית המדרש מנחם ציון , שבחצר בית כנסת החורבה .

בעת שהתגורר בימין משה ,שימש כגבאי בבית הכנסת האשכנזי , לאחר שהחליף את   , בקומה העליונה של בית הכנסת שנבנתה שימשה את עדת הפרושים ( המתנגדים ), בבית מתחת לבית הכנסת במה שכיום נקרא בית ון ליר ,יסד בן ציון יאדלר את תלמוד התורה לאברכים ירושלמיים.

בצעירותו נשא את רעייתו הניה בתו של הרב מרדכי הכהן גלובירמן רבני ירושלים ששמעו את דרשותיו המריצו אותו להתמסר לדרשנות בבתי הכנסת בירושלים, הם אף מינו אותו לדרוש בבתי הכנסת ביפו וברחבי מושבות יהודה.

שמעו כדרשן הגיע גם לרב סלנט ,שהזמינו לדרוש בבית הכנסת בית יעקב בחצר החורבה, לאחר דרשנות זאת ,מינה אותו הרב סלנט "כמגיד מישרים" ,משרה ללא תשלום אך בזכות לדרוש בכול בתי הכנסת שיחפוץ.

כמו כן התמנה מטעם העדה האשכנזית לספק הכשר לגידולים חקלאיים ברחבי ארץ ישראל ולצורך זה היה נוהג לעבור במושבות יהודה רכוב על חמור ולבדוק הכשרי גידולים ומוצרי גבינות וחלב מבעלי חיים.

בשנת 1913 ארגן את מסע הרבנים ברחבי ארץ ישראל במשלחת שכללה את הרב קוק והרבנים יוסף חיים זוננפלד , יונתן בנימין הורביץ ויעקב משה חרל"פ ואפילו ביקרו במושבה כנרת .

בשנת 1923 אחרי הבחירות לוועד הפועל החליטו באגודת ישראל להיבחר לרשות המחוקקת במסגרת הגשה של רשימה מוסכמת של כול הפלגים לשלטונות המנדט ללא מלחמת בחירות ,הנציג של שכונת ימין משה היה בן ציון יאדלר,

בשנת 1929 בהתקרב יום כיפור , נשא בן ציון יאדלר דרשה בבית הכנסת במאה שערים, כי למרות שאינו אוהד את החלוצים הציונים , הוא טען  שבהתקרב יום כיפור מתעורר בהם הרגש היהודי והחרטה על חטאיהם ועל כן מוטלת החובה על הציבור הדתי להתפלל לנשמות החלוצים  כיוון שהם מגנים על גופם של הדתיים בארץ ישראל.

דרשות אלו שזקני ירושלים מכנים הקינות ,על שום שלא ניחן בכושר רטוריקה מעולה ,או בכושר דיבור הסוחף אחריו המונים, אלא בדרשות הקינה והבכי לחורבן הבית, לחילול בית המקדש ואפילו לחילונים שנחו את דרך התורה.

משפחת חנה ישי , בת למשפחת ישי, נפצעה ברגלה מירי הליגיונרים מעל חומות העיר העתיקה בשנת 1948 .

משפחת חיים יפה , תושב השכונה ,עסק במסחר בחיטה והיו לו שיירות חמורים שהעלו את החיטה שרכש באזור הבקעה ויריחו.

משפחת טיאנו אברהם, עבד כשמש בית הכנסת הספרדי הגדול, בטרם שנת 1948.

משפחת טארינהיים יששכר בעריש , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת טראוב חיים שמחה, שעלה מרומניה ,הקים מפעל ליצור שקיות וקופסאות קרטון , ברחוב הטחנה 11 בקומת הממסד, הוא עצמו גר ברחוב הטחנה 7 בשנת 1950 חיפש שמחה תעסוקה לפרנסת משפחתו, כאשר במסגרת שיטוטיו הבחין בשקית מלט ישנה, הוא נטלה לבייתו שם פרקה לחלקים, לאחר שנותר עם דפים משכבות נייר שק המלט, החליט לעשות מהן שקיות נייר והדביק אותם בדבק שיצר מקמח ומים.

יש לזכור כי בתקופת הצנע ,לא היו בנמצא חומרי גלם ליצירת שקיות

משפחת טרונהיים ראובן , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת יגן יוסף, בן משפחת יגן, בתחילת שנת 1948 פתחו הלגיונרים, מעל חומות העיר העתיקה ,בירי צלפים רב לעבר השכונה מירי זה נפגע הנער יוסף.

משפחת ידיד יעקב ורעייתו אדל , שכרו את הדירה מידי בעליה בתקופה העותומאנית  ברחוב התקווה 39 בשכונה.

משפחת יהושע יעקב הסופר, פרסם את ספרו הראשון על ירושלים ילדות בירושלים הישנה בעת שמלאו לו שישים שנה, בלהט הזיכרונות לחיי הספרדיים בשכונות בירושלים, סיפר הסופר על עברנו בירושלים ומנהגיה של ירושלים של מטה הישנה.

עד שנות השמונים הספיק יעקב יהושע לפרסם 12 ספרים, עשרות מאמרים בעיתונות ובירחונים  ובנוסף לשני ספרים בערבית לתולדות העיתונות הפלסטינית, לאחר מותו נתגלו עוד כתבי יד בלתי גמורים שחלקם פורסמו והושלמו בידי בנו א,ב,יהושוע .

משפחת יהושוע חזקיה שבתי, התגורר בימין משה,

משפחת יהושוע גבריאל שבתאי תקופת המנדט

כינויו בידי האשכנזיים ( האופטיקר גבריאלוביץ ) גבריאל חי בשנים  1948 ממחלת השיתוק -1878 , קבור בבית הקברות שבסנהדרריה גבריאל נולד למשפחת רוקחים, אביו הרוקח רבי אריה לייב גבריאלוביץ היה בעל בית מרקחת ברחוב היהודים בעיר העתיקה, גבריאל למד בישיבות ובעיקר בישיבת עץ החיים, בגיל 17 נישא ל רחל  בת אליעזר דנגילביץ (שקבורה בסנהדריה).

בשנת 1890 פתח גבריאל ,מפעל ליצור סבון משובח ביחד עם דודתו חנה הירשנזון ,ושותף ממוצא גרמני ,אך המפעל נאלץ לסגור את שעריו ,מפאת תחרות קשה של סבון זול שיוצר בארץ ,לאחר כישלון זה פתח גבריאל מפעל למנעולים ומפתחות ,וגם הוא נכשל ונסגר, ניסיונו השלישי הייתה במפעל ליצור ומכירת בקבוקי סודה לשתייה שבו הצליח לאורך תקופה ארוכה.

תאבונו למסחר הביא אותו לנסות בגידולים חקלאיים ובשנת 1892 נטע כרם ופרדס באזור פתח תקווה , בלחץ אביו יצא לעיר בירות ולמד רוקחות ,שלאחר סיום לימודיו פתח את בית המרקחת בשכונה לפני מלחמת העולם הראשונה והיה פתוח בשכונה לאורך שלוש עשר שנה , אלא שבית המרקחת הזה נסגר בצו השלטון העותומאני בשנת 1908 עקב מחסור בתעודות הסמכה כרוקח מטעם השלטון העותומאני .

תושביה המזרחיים של השכונה שנתנו לו את השם איל איספרייסו גבריאל  והאשכנזים כינו אותו האופטיקר גבריאלוביץ ,שרו שירי הלל למומחיותו של הרוקח , שבית המרקחת שלו ניצב ליד הכניסה לשכונה, מבנה שנהרס ונותרו ממנו רק המדרגות,  רופאי השכונה מזארקי ואבו שדיד ,בדקו את החולים קבעו דיאגנוזה והעבירו את המשך הטיפול לרוקח גבריאל, הוא גם טיפל בערביים שגרו בקרבה לשכונה, חלק מהתרופות שנתן היו ממעשי ידיו

גבריאל גברילואביץ גר ברחוב התקווה 43 בשכנת ימין משה ,לאחר שבנה את ביתו בשנת 1904 בשנת 1923 מכר את ביתו בשכונה למשפחת אלברכט שמעון לייב.

משפחת יום טוב חיים, משפחה שהגיעה בתחילה למשכנות שאננים ולאחר מכן לימין משה ,לאחר מלחמת השחרור , נאלץ בנם חיים, נאלץ ללמוד בכיתה א בבית הספר רמז, מכוון שבבית הספר השכונתי לא נפתחה כיתה א .

בצעירותו הבן חיים ,חילק את הכעכים ממאפיית משפחת אלמגיז, שנהג למכור לתושבי השכונה ,בקו החלוקה של חיים בשכונה. בשעה שש ,היה יוצא מקבל את הכעכים ,ועושה סיבוב בין בתי השכונה, חיים יום טוב שימש בבגרותו כחזן בית הכנסת הספרדי הגדול .

משפחת יורדן יוסף ופרידה, וביתם רבקה ,התגוררו בדירה בקומת הקרקע ליד החנות ברחוב מלכי 1.

משפחת יחיאל לנגר

משפחת יכין

משפחת יעיש פינת ,תקופה עותומנית

משפחת ישי מאיר , נהרג בהתקפת פורעים על השכונה בתחילת שנת 1948 , יחד עימו נהרג גם קירשנבאום אברהם ,וינפילד יואל.

משפחת כהן אהרון מרדכי ורעייתו ,התגוררו ברחוב התקווה 29, לאחר שרכשו את הבית בשנת 1926 ,מידי אשר קאוף ,

משפחת כהן אסתר, התגוררה במשכנות שאננים , עבדה כארבעים שנים כאחות בבית החולים שערי צדק.

משפחת כהן אשר , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים), היה מבעלי הבתים בהתיישבות בשנת 1866,התגורר ברחוב טורא 1,ניהל את פנקס חברת ימין משה לקהילה האשכנזית.

תקופה העותומאנית , גרו במבנה משפחת שמעון אשר כהן שנחשב לאבי השכונה האשכנזית  , עד שנת 1948  ניהל את פנקס חברת ימין משה למקהלות האשכנזים (פנקס ימין משה ) ,ספר שטיפל ברישום 65 המשפחות והבתים, של היהודים האשכנזים בחלק האשכנזי של השכונה.

משפחת כהן דוד , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) , רכש את הדירה ברחוב פלא יועץ 25 ,בשנת 1912, בתקופה העותומאנית מידי סימה מושיוף .

לאחר מכן עברה משפחת דוד כהן להתגורר ברחוב טורא 36, בבית אביו של שמעון אשר כהן , שניהל את ספר פנקס התושבים האשכנזים בחברת ימין משה .

ולאחר מותו של אביו שמעון אשר כהן , המשיך בנו דוד ,לנהל את ספר פנקס חברת ימין משה למשפחות האשכנזיות ספר שטיפל ברישום 65 המשפחות והבתים של היהודים האשכנזים בחלק האשכנזי של השכונה, הרישום המשיך עד שנת 1948, הספר בעיקר נותן תמונת מצב של בעלויות הלוואות משנת 1890 עד שנות העשרים.

משפחת כהן הינדא , רכשו את הבית שברחוב התקווה 27 בשנת 1923 , מידי משפחת יהושוע העשיל סוויפט ,

משפחת כהן חיים , הפעיל חנות ברחוב מלכי ,

משפחת כהן (הכוהן) שמעון בן אשר ,מדור מייסדי השכונה , נבחר לשמש בוועד העדה האשכנזית הראשונה בימין משה , ונהל את ספר פנקס חברת ימין משה ,למשפחות האשכנזיות, ספר שטיפל ברישום 65 המשפחות והבתים ,של היהודים האשכנזים ,בחלק האשכנזי של השכונה, הרישום המשיך עד שנת 1948, הספר בעיקר נותן תמונת מצב ,של בעלויות הלוואות משנת 1890 עד שנות העשרים

משפחת כהן סימה , העלייה מאיזמיר לאחר מלחמת השחרור, התגוררה ברחוב מלכי 6 ,בקומת העליונה ליד משפחת מושסי.

משפחת כהן אליעזר ורעייתו רחל ,בימי המנדט .

משפחת כהן חיים ,הגיע לשכונה באכלוס עליית איזמיר ותורכיה, התגורר ברחוב מלכי מספר 1, המשפחה הייתה חשוכת ילדים, במבנה מתחת לדירתו פתח חנות ירקות ,שבה עבד אליעזר מלכי אחיו של יוסף מלכי ,מוכתר העולים מתורכיה בשכונה.

משפחת כהן יוסף הרב , בנו של כהן דוד, נכדו של שמעון אשר כהן (היה נשוי לאסתר נכדת הרב הראשי האשכנזי של ירושלים פרנק הרב משה כהן ניהל את ההקדשים בימין משה. חבר ועד שכונת ימין משה האשכנזית אחרי מלחמת העולם הראשונה.

כהן משה הרב ,ניהל את ההקדשים בשכונה,  שימש כחבר בוועד האשכנזי בשכונה, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

משפחת כהן ניסים ורעייתו מרים ,שכרו חלק מהבית  ברחוב טורא 7  בשכונה , בתקופת המנדט.

משפחת כהן פרחיה , בתקופה המנדטורית התגוררו במבנה שברחוב המבשר 12 ,בייתם של משפחת הרב גבריאל ורעייתו רבקה ,לאחר מכן רכשה משפחת כהן פרחיה ,את הבית, שהקימו שעשו לאחר הרכישה ,הקדש על ביתם לטובת בית הזקנים הכללי (תחנת אגד כיום) ברחוב יפו, והציבו לוח זיכרון ובו כתבו "וייזכר לטוב האד' מרי יעקב מודיאנו ", שזקני ירושלים מספרים כי היה למדן ובעל מחשבה מקורית ובנוסף היה בעל חוש הומור.

משפחת כהן ,ש.א., נבחר בסוף שנת 1920 ,לוועד השכונה החדש שנבחר.

משפחת כושר  הבעל? והאשה לילי , התגוררו בשכונה בשנים 1890-1948 ,בקומה העליונה בבית שברחוב הטחנה 9 , הבעל עבד כברזלן .

משפחת כוריאל , העלייה מאיזמיר לאחר מלחמת השחרור, התגוררו ברחוב מלכי 6, בקומת  הקרקע.

משפחת לאודר רון , מיליונר  אמריקאי שרכש בית בשנת 2002 ברחוב טורא 40 ושיפץ אותו .

משפחת לאדיער דוד, (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת לבקוביץ פישל ורעייתו לאה , התגוררו בשכירות בחדר בבית של הוניג, ברחוב טורא 36, בתקופת המנדט בשנת 1908 .

משפחת לוונר (לווענר) אורי, התגורר ברחוב התקווה 39, במחצית הדירה ,שכנם של משפחת יעקב ואדל ידיד, בשנת 1913 , מכרר אורי את חלקו במבנה לרייכלזעהן פייבל , אורי עבד כשומר בשכונה.

משפחת לוי חכם שלום ורעייתו רחמה, התגוררו בבית שברחוב מלכי 26 בשכונת ימין משה ,בתקופה העותומאנית ובימי המנדט , לפרנסתו עסק חכם שלום בביתו במכירת דברים מצרכי מכולת ושמן בין השאר היה איש הצעקות להכרזת זמני התפילה לסליחות.

משפחת לוי אליהו ורעייתו סולטנה,  לאחר שנבנה לא ידוע לי מי התגוררו במבנה בתקופה העותומאנית ובתקופה המנדטורית .

בתקופת העלייה התורכית 1948-68 התגוררו במבנה משפחת אליהו וסולטנה לוי ,ברחוב פלא יועץ 21, משפחה ללא ילדים ,למחייתו עבד כסבל ,אחד המאמינים של דת ההימורים, ואת מרבית כספו השקיע בכרטיסי מפעל הפיס.

משפחת ליברמן אליהו, שהיו לו חנויות למפתחות ומנעולים,  לאחר עלייתו לימין משה בשנות העשרים, עבר להתגורר בשכונת ימין משה בשנים הראשונות לאחר עלייתו לירושלים מפולין, בין השנים 1921-1925 עבד אליהו ליברמן, בתחילה אצל מסגר ערבי ולאחר מכן, כשכיר אצל משפחת ראובן וזאב זילברשטיין ,יבואני הנייר ומכונות החישוב והכתיבה רמינגטון.

לאחר מלחמת השחרור ,התחסל הסניף של זילברמן ,אליהו ליברמן רכש את הסחורה שנותרה בחנותם ,תעודת הרכישה קיימת.

החנות הראשונה ברחוב ממילא 20

בשנת 1925 שכר אליהו ליברמן ,את אחת משלוש החנויות בקומת הקרקע ,ברחוב ממילא 20, כאשר מעל לחנותו פעל בית העירייה הירושלמי שנקרא העירייה המנדטורית , כיום שלושת החניות של רשת פוקס במדרחוב אלרוב .

באותה תקופה הגיעה הסחורה לחנותו , גם מאוסטרליה דרך נמל פורט סעיד, לנמל יפו או חיפה ומשם ברכבת לירושלים , החנות השנייה ברחוב ממילא 42

גם חנות השנייה, הייתה משובצת בין חנות של סוחר מוסלמי מימינו וחנות של ערבי נוצרי משמאלו , חנות זאת שגשגה והפרנסה הייתה טובה, עד אשר החלו לנשוב רוחות רעות בתקופת הפרעות של שנת 1936 ,שמביא אותנו לספור ששמעתי מפי בנו על סיום פרק החנות השנייה ברחוב ממילא 42.

כשפרצו המאורעות בישראל בשנת 1936 וכאשר החלו לזרום הפורעים לרחוב , הוגפה ונחסמה דלת החנות ,כך משערים בידי שכניו ,בעת הסגירה הושלך לחנות חומר תבערה אליהו ליברמן נקלע לצרה ,בייאושו החל לזעוק לעזרה ,למזלו חלפו בסביבה קצינים בריטים שהכירו אותו ,בדרכם לתחנת הקישלה ופתחו את הדלת וחילצו אותו ,מבוהל אך ללא פגע .

בשרפה זאת נשרפה כול הסחורה ,עקב החומרים הדליקים שהיו בחנות, אליהו נשבע שלא יחזור לחנות ולאחר זמן ,שכר שתי חנויות בדמי מפתח ,מידידיו אנשי הכנסייה הארמנית במבנים החדשים שנבנו ברחוב פריסס מרי 10( שלומציון 10 של היום ) ,אליהו המשיך לספק להם שירותי מנעולות, וציוד כפי שסיפק בחנויותיו בממילא.

סיפורי מתרכז בסיפור אגדה ירושלמי שחלפה ועברה מהעולם הירושלמי ולא התירה בדל מהידע שנצבר בתחום המנעולים והכספות אגדה המשולבת ביושרה תבונה ואמינות ובעיקר בידי זהב ,עמלות וראש הממציא לנו פטנטים, ספור המשפחה המשובץ בעולם מספרי האגדות הירושלמיים ,או כפי שאנו קוראים להם סיפורי זקני ירושלים .

אליהו ליברמן ,שעסק גם בנושא המנעולנות ,בראשית דרכה בארץ ובירושלים בפרט, קנה את אמונם של אנשי השלטון הבריטי ,אנשי הפטריארכיות ,אישים ומוסדות מוסלמיים ויהודים כאחד ,בזכות ידי הזהב שלו בנושא מנעולים, מפתחות  וכספות.

משפחת לוי יששכר, סיפור (הכופריה) גן הירק והפרחים בשכונה

קדם לגינת הירק של יששכר לוי ,השטח שבו גידלו חיטה שנקרא כופריה , גינת הירק מוקמה בגן בלומפלד ,בשטח שבין החלק האחורי של מלון המלך דוד, לבין תחילת שכונת ימין משה ,בשטח שבו השתמשו לגידול חיטה בעבור תחנות הקמח של בשכונת ג'ורת אל ענב ( חוצות היוצר ובריכת הסולטאן כיום) .

על השטח  הזה ,שכיום משמש לגינה ,בין מלון קינג דוד ורחוב הראשי של ימין משה , בשטח של כעשרה דונם החליטו ,השמש מלכי שהיה ראש ועד העולים התורכיים בימין משה בשנת 1950 ,להקצות את השטח המשמש כיום כפארק ,והמחולק לשני חלקים ,לטובת משפחת ייששכר לוי , שכינוי היה פאזי – שפרושו בלדינו ובספרדית עלי תרד, אדם זקן שעלה מכורדיסטן, והחליט להקים גן ירק ופרחים למכירת תוצרתו ,לתושבי משכנות שאננים וימים משה שכניו לשכונה.

את השטח איתרו בני המשפחה בזמן שעדיין התגוררו במעברה לאחר עלייתם לארץ, במעברה בטרם עקרו לשטח הגינה, פתח יששכר עם בני משפחתו אשתו וארבעת ילדיו , שעוד בכורדיסטן היו חקלאים, הם עצמם עברו וגרו ברחוב העליון של השכונה , בשטח הגן שתלו ערוגות ירקות, אלא שאת מימי ההשקיה ,קיבל ממי השופכין של מלון קינג דוד, את המים הובילו בתעלות השקיה בין הערוגות.

את התוצרת החקלאית  ,בטרם הוגשו כאוכל וכמזון בבתי תושבי השכונה ,הוכרחו התושבים לבשל ,את על מנת למנוע תחלואים ,על השטח גידלו משפחת יששכר חיטה, אורז וירקות בעיקר ירקות שורש ועגבניות, בנוסף גידלו בני המשפחה ערוגות פרחים וצמחי ריח ,על מנת לבשם את בתי התושבים, והאגדה מוסיפה כי בימי שהשישי והחגים נהגו נשות השכונה ,לסור  לגינה ולבקש מעט צמח ריחני ופרחוני ,לעונג שולחן האוכל והבית לשבת.

משפחת לוי יעקב ורעייתו אורו (זהבה) , מהמשפחות שהגיעו מבוסניה וכונו בושנאק, הגיעו לימן משה בתקופה המנדטורית והתגוררו ברחוב המשלט 8, יום מבנה בן שתי קומות וגג רעפים ושער בצבע שחור ותיבת דואר אדומה מימין לשער.

משפחת לוי (לעווי) מרדכי, בתקופת המנדט רכשו את הבית ברחוב טורא 37, שקיבל הלוואה מחיים יאדלר גולדברג ,אחיו של בן ציון אדלר ,בתמורה להלוואה משכן את הבית לזכות הלווה.

משפחת לוי ענתבי , התגורר במשכנות שאננים, היה חבר ועד משכנות שאננים בשנת 1902 ,על פי העיתון עיתון הצבי באוקטובר 1908 נערכות בחירות בין בעלי זכות הבחירה הכשרים.

במשכנות הייתה קיימת תחרות ,בין המתמודדים לבין ענתבי לוי הוויכוחים והיריבות כמעט הגיעו להרמת ידיים ,בין היריבים ותומכיהם, בני תימן שהיו מתומכי מיוחס התנגדו להוספת שמות המתמודדים בערבית, וגם בשכונת התימנים בגיא בן הינום ושכונת שמעא .

משפחת לוי שמעון ורעייתו מלכה, בתו של יעקב ושמחה דאסה, שהיה בנו של יצחק דאסה מהמייסדים, בהתקפת חיילים ירדנים בשנת 1948 ,שפתחו בירי לשכונה , נפצע ברגלו שמעון.

משפחת לוי שלום ורעייתו בוקס , התגוררו בשכונה ,בתקופת המנדט ברחוב טורא  40, שלום עבד כרוקח.

משפחת לוי שלמה ורעייתו רוזה , שכרה חלק ממבנה שהיה שייך למזרחי מאיר ,בתקופת  המנדט ברחוב טורה 15, ולאחר מכן רכשה את הבית ברחוב טורא 29.

משפחת לוין ,ניהלה את כספי קרן מונטפיורי , היה ממייסדי השכונה והחזיק בה במספר בתים ונכסים.

משפחת לווינוס(לעווינהוס) יהושוע , התגוררו בבית בתקופה העותומאנית , ברחוב התקווה 41, לאחר זמן מה העביר חצי מהבית לכולל וורשה, את מחצית מכרו אנשי הכולל, בשנת 1913 למשפחת ישראל משה ווילף, בחצי השני התגוררה משפחת יצחק זלמן טרכטענסרג , אלו מכרו את חצי הבית שלהם, לשותפם בבית ,ישראל משה ווילף ולבנו אברהם.

משפחת לוריא משה זאב ובנו נתנאל, הביאו את פרוכת נפוליאון לבית הכנסת האשכנזי .

מספר גרסאות של אגדות מסתובבות סביב סיפור מוצאה ויצירתה של הפרוכת , כמו סיפור המשפחה, או ההיסטוריונים או האגדות הירושלמיות בסיפורי מספרי הסיפורים , אני אנסה לספר את הסיפור, כגרסה אגדתית מבעד עיניי, בעת שחיברתי את המאמר .

תחילת סיפורה של הפרוכת או בשמו השני מעילו של נפוליאון , קשורה לספור נסיגתו מרוסיה לאחר שניסה לכובשה והובס בידי הגנרלים הרוסיים ,חודש מרס וחודש אפריל המושלגים של רוסיה, האגדה מספרת כי בדרכו מערבה מרוסיה בשנת 1812, באזור העיר הגדולה סמולנסק , צפה בדרכו באדם המתפלל בקרחת יער, המתפלל היה  הרב  יוסף יונה לוריא (בן הרב יעקב אהרון מהפלך  מוהילב) בקרחת יער שהייתה בבעלות המשפחה .

על פי האגדה הופיע רוכב על סוס מבין העצים ושאל האם המתפלל יהודי, לאחר שהזדהה כנפוליון ,וביקש את הדרכתו לכוון דרך נסיגתו, יוסף לוריא ביקש ממנו להמתין לחשכה ,בעת שהבטיח לנפוליאון להובילו אל הדרך הנכונה  , עוד הבטיח יוסף יונה לוריא , לא לגלות לאף אדם כי נפוליאון נגלה לפניו.

לאחר ששהו ביחד זמן מה בקרחת היער ,בהמתינם לרדת החשכה  , הוליכו יוסף מבעד לשבילי היער ,והראה לנפוליאון את דרכו, בטרם נפרדו דרכיהם, השיל נפוליאון את גלימתו שהוסתרה על כתפיו מתחת לגלימה צבאית אחרת פשוטה, ונתנה כתשורה ליוסף לוריא בתמורה להכוונתו במציאת דרכו.

כיוון שיוסף לוריא פחד ,שיתגלה כי עזר לנפוליאון בבריחתו ,ואף קיבל ממנו את גלימתו, החליט יוסף לוריא להסתירה בביתו, מכיוון שהגלימה מהבד המשובח ,הייתה רקומה בחוטי זהב וכפתורי זהב, בהחלטה משותפת של בני הבית, הוחלט כי המעיל ישנה את ייעודו ויהפוך כחומר גלם  לפרוכת ,בעבור ארון קודש וכך היה, בתחתית הפרוכת הרקומה זהב , התווספו ברקמה שמותיהם של יוסף לוריא ורעייתו  .

כאשר עלה בנו של יוסף ,זאב (וולף) לוריא בשנת 1858,ביחד עם משפחתו ובנו נתנאל לוריא לארץ ישראל התגורר בתחילה בבית בין חומות העיר העתיקה ,בין חפציו שהביא בדרכו לארץ ישראל הביא זאב גם את פרוכת נפוליאון ( כך החליטה המשפחה לקרוא לה) .

לאחר מכן הועברה הפרוכת לביתם בימין משה ,ברחוב רפאל עזרא בית שהיה רשום בטבו על שם ישעיהו ורבקה לוריא , לאחר מות הוריהם חנה ונתנאל לוריא .

בתקופת מלחמת השחרור בעת שפונו תושבי השכונה מהמקום נשאר המבנה בשיממונו עד שנת 1953 כאשר עיריית ירושלים החליטה לסלול דרך לרכבים וסללה אותו , בשנת 1994 הוצא צו הפקעה של העירייה ,הבית נהרס והפך למגרש חניה ציבורי.

זאב וולף למחייתו עבד ,כמשגיח וגבאי בבית החולים ביקור חולים כאשר נישא בנו נתנאל של זאב לוריא ,לבתו של הרב ישעיהו ברדקי העניק אביו זאב לוריא ,כמתנת נישואים את הפרוכת לבית הכנסת של חותנו ,שבו שימש כרב בעיר העתיקה ,בית הכנסת החורבה  .

ספור בקצרה על ישעיהו הנכד של יוסף לוריא

ישעיהו בנו של יעקב אהרון בן נתנאל ,נולד בירושלים בשנת 1887 שורשי השושלת המשפחתית  נחשבים כצאצאי רש"י מהרש"ל , בבגרותו עבד עשרות שנים במצרים, בצעירותו למד בבתי המדרש עץ החיים ובישיבת תורת החיים והוסמך כרב ושוחט .

ישעיהו לוריא לאחר בגרותו ונישואיו, לרבקה בתו של יוסף ריבלין ( מנהל הוועד הכללי כנסת ישראל) , נתמנה בידי חברת כרמל מזרחי ליינות בשנת 1910 , כפקיד ולאחר מכן בשנת 1922 כמנהל הסניף המצרי של החברה, שמושבו היה בנמל פורט סעיד וגם בקהיר, כמו כן היה נציג של חברת התפוזים פרדס סינדיקט .

בנוסף לעבודתו בחברת כרמל מזרחי , עבד למען הקהילה היהודית והיה נשיא אגודת אחווה במצרים ,היה חבר בארגון הבונים במצרים, אך עיקר פעילותו הייתה בוו

עד הקהילה היהודית בפורט סעיד ,כמזכיר ,גזבר וכנשיא הקהילה, כיוון שפורט סעיד העיר היה נמל פעיל שדרכו עברו גם יהודים בדרכם לעלייה לארץ ישראל ,עזר ישעיהו לוריא להם המעבר לארץ בקבלת אישורי מעבר מהשלטונות הבריטיים הארץ ישראל .

בשנת 1930 חיתנו ישעיהו ורבקה לוריא שהיה מנהל נציג חברת היינות כרמל מזרחי בעיר פורט סעיד ובקהיר , את בנו יוסף לשושנה בת משפחת שמילוביץ מתל אביב.

כאשר אביו זאב לוריא נפטר , ירש ישעיהו ורעייתו רבקה לוריא ( דור שלישי לפרוכת ) את הפרוכת המשפחתית, ששימשה בשאר ימי השנה כפרוכת ארון הקודש  בבית הכנסת החורבה ,סיפורה של הפרוכת מתנהל עד ימי הלחימה ברובע היהודי , מעט מסתוריות חלה על הפרוכת  וקורותיה של הפרוכת , בעת שנחרב בית הכנסת החורבה בתקופת הלחימה והיא נעלמה.

לא ברורה הדרך שבה מצאה הפרוכת את מקומה בחזרה לביתו של ישעיהו בשכונת ימין משה , לאחר חורבן בית הכנסת החורבה ,מה שכן ברור שלמרות המסתורין של העלמות ,נתגלתה הפרוכת במוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה ( כיום לאחר שינוי השם נקרא מוזיאון חיפה ).

על פי מה שהוברר ( כעובדה שהתבררה בבית המשפט )נמכרה הפרוכת בשנת 1959 למוזיאון בידי ישעיהו לוריא, כיוון שפחד שבד הפרוכת לא ישמר במהלך השנים ללא טיפול מקצועי והיא תינזק ללא תקנה בתנאים שהיו בידיו לשמרה לעתיד.

שנים לאחר שנפטר תבעו בני משפחת לוריא את הפרוכת בטענה כי היא נמסרה בהשאלה למוזיאון, כיוון שלמוזיאון היו קבלות ישנות שהראו כי היא נמכרה להם בידי ישעיהו לוריא , הוחלט על דעת שני הצדדים כי הפרוכת תישאר בידי המוזיאון, בתנאי שהמשפחה תאשר את מקום תצוגתה בעתיד.

משפחת מלל חכם בכור, גרו בבית של חכם משה ניסים ,נפתח החדר של חכם בכור מלל (עבר משכונת גורת אל ענב) ללימוד פעוטים בחצר בחלק השמאלי ,של חכם דוד ג'ינאו .

משפחת לומזר אברהם , אברהם בנו של הרב יהודה (יודל) לומזר שהיה תלמיד חכם ומורה ובעל בקיאות רבה בתורה ואימו פינה ,בתו של ישראל בק חלוץ הדפוס העברי בירושלים, תושב שכונת משכנות שאננים  בתי מונטפיורי, בשנת 1902 נבחר להיות בוועד היהודי כנציג בכוללים האשכנזיים .

אברהם היה אחיו של אפרים יפה שהתגורר ביפו, אברהם למד במוסדות דת ידועים בירושלים בצעירותו החל את עבודתו כלבלר בבנק ברגהיים ובטחנת הקמח שלו באזור שער שכם שבה היה בהמשך שותף .

בשנת 1889 נישא לבתו של נחום (המגיד) קפלן, לאחר נישואיו בשנת 1899 הזמין את חבריו לברית בנו שנולד ,אברהם החל לעבוד בממשל התורכי כגובה מס הדרכים בעבור השלטון בכביש יפו – ירושלים, לאחר שחכר את הזיכיון מהשלטון העותומאני.

האגדות הירושלמיות מספרות על עוז רוחו בעת שטיפל בסרבני התשלום הערביים ,או בעת שהציקו ליהודים עוד מספרים כי באחד הימים ראה בית מתלקח ופרץ לתוכו והציל שני ילדים משריפה.

בפעילותו למען הקהילה היהודית בארץ ישראל ובעת שנבחר לוועד הצירים בשנת 1902 כציר ירושלמי ונבחר גם לוועד בתי הכולל האשכנזיים ,מספרים עליו שבעת שנסע עם חבריו לוועידת הצירים שהתקיימה בזיכרון יעקב , נטתה העגלה ועמדה להתהפך ,אז קפץ מהעגלה אברהם והטה אותה לצידה ומנע התהפכותה, לאחר שנבחר עבר לגור בפתח תקווה, שם עבד כשומר במושבה .

בשנת 1894 בעת שגר בירושלים בשכונת משכנות שאננים ,יסד בירושלים עם חברים את אגודת אחווה לפעילות ציבורית ולהגנת הישוב היהודי בארץ ישראל, היה פעיל בגאולת אדמות ביהודה השומרון ובגליל .

משפחת לוריא יעקב, (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת לוריא נתנאל , (עדת אשכנז  בשכונה מדור המייסדים) היה שייך לועד הראשון לעדת אשכנז ,בבית הכנסת האשכנזי בשכונה , שעל האגדות ,המבנה בן הקומה האחת נבנה לשמש כבייתו של מונטפיורי בעת ביקוריו בירושלים .

משפחת ליברשטיין משה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ליכטשיין שלמה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ליפשיץ יעקב , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ללעווי אברהם יצחק ורעייתו , התגוררו ברחוב פלא יועץ 3 כאשר נבנה המבנה בתקופה העותומאנית התגוררו במבנה משפחת אברהם בלומפלד, בשנת 1903 מכר את המבנה לאברהם יצחק ללעווי .

משפחת לנדא ,

משפחת לנדל ח.בן ציון , התגוררו במחצית בית ברחוב התקווה 25 נבנה בתקופה העותומאנית , בבית התגוררו מספר משפחות בהמשך לאחר ששכרו חדרים מידיו ,משפחת אברהם ורעייתו עזיזה , משפחת פייגל כהן , בחלק השני חיו משפחת אהרון בצלאל טארנהיים ,ולבסוף נרכש בידי סוחר הנייר המפורסם יצחק חגיז .

משפחת לנדר בן ציון ורעייתו שרה , התגוררו בבית שנבנה בתקופה העותומאנית ,ברחוב התקווה 23 , בני המשפחה בנו גם את הבית הסמוך מספר 25.

משפחת לרמן אייזיקמן אלקה חנה , התגוררה במשכנות שאננים עלקא (חנה אייזקמן ) לרמן ,חייה בשנים 1959-1849 , עלקא נולדה בווילנה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1875 , מקום מגוריה הראשון של הנערה אלקה אייזקמן ,היה בתוך חומות העיר העתיקה ,אך מיד עברה וקיבלה את אחת משש עשר הדירות ושני בתי הכנסת ,  שנבנו במשכנות שאננים הארוך ,בעבור משפחות עניות שיצאו למגורים מחוץ לחומות העיר העתיקה .

בדירתה זאת שמספרה 3 מימין, דירת חדר וחצי במשכנות שאננים הארוך, שם גרה עד שנה בטרם מותה לאחר הפינוי של תושבי השכונה בשנת 1948.

לאחר שעברה למגורים במשכנות שאננים הארוך ,הצטרפו אליה לאחר עלייתם מווילנה ,אביה הרב אברהם מיכאל אייזקמן-פלונגר  (כך נרשם בעת מותו בשנת 1907 על מצבתו "אברומיכאל " )

אחיה יוסף אייזיקמן האופטיקאי המפורסם , שיצא לאחר תקופה קצרה ללימודיי האופטיקה באוסטרליה לאחר סיום לימודיו חזר לארץ ישראל התיישב בתל אביב וחזר לירושלים שם פתח חנות לאופטיקה ברחוב שטראוס.

לאחר שבגרה מעט נישאה עלקא לבנימין לרמן,( בן למשפחת אופים בשכונת שערי פינה בירושלים ) ובדירתם במשכנות שאננים הביאו בני הזוג ארבעה ילדים הילדים :

יצחק לרמן שירד לאוסטרליה .

הבן יוסף לרמן

הבת טובה לרמן .

הבת מרים לרמן שהמשיכה לגור בדירה ,

בתה מרים שגרה עמה בדירה במשכנות שאננים הארוך ,נישאה לניסן קירשנבאום יליד העיר צפת ,לאחר נישואיה לניסן גם הוא הצטרף למגורים בדירה.

בבית זה שבמשכנות שאננים ,ילדה מרים ששה ילדים ,ובדירת החדר וחצי הצטופפות ששת בני המשפחה .

הסבתא עלקא ובעלה בנימין לרמן , והבת מרים ובעלה ניסן וששת הילדים שנולדו.

לאחר מותו של בנימין לרמן בעלה של עלקא , קשיי הפרנסה והמחסור בממון ,גרמו לעלקא לשלוח את שני ילדיה יצחק ויוסף לישיבה בפתח תקווה ,ובדירה נותרו לגור עמה שתי הבנות מרים וטובה .

באותה תקופה החלה הסבתא עלקא לעסוק בחלבנות למחייתה ולפרנסת המשפחה במכירת חלב וגבינות בשכונה.

כאשר החל לפעול המוסד של אלקה לרמן החלבנית, עלקא נהגה בכול בוקר בעת שהשחר הפציע, להתפלל בבית הכנסת האשכנזי ובתום תפילת שחרית , לרדת לכוון שכונת התימנים היהודיים ששכנה מתחת לשכונת שמעא שנעלמה , ממש לפני הכפר הערבי שילוח (סילוואן) .

לאחר שהגיעה לכפר השילוח ,רכשה אלקה את תוצרת החלב ומוצרי הגבינות ,של התושבים התימנים שחלבו מעדרי הכבשים שלהם , העמיסה את מיכל החלב על כתפה ,ועלתה לשכונת ימין משה , שם נהגה לעבור בין בתי התושבים ,להשאיר בפתח את החלב שהזמינו והגבינה , רשמה בגיר על המשקוף ,את חובם של הדיירים והמשיכה לביתה , אחת ממשוגעות השכונה ,נהגה למחוק את סימני הגיר מעל ממשקופי הדירות .

ששת ילדיהם של מרים וניסן קירשנבאום היו :

הבכורה חייה ( שהחליפה את שמה לאילנה) כיוון שנולדה בחג האילנות ט"ו בשבט בשנת 1948 עברה להתגורר באמריקה.

הבן השני אברהם מיכאל (גיבור ימין משה) שכונה בידי חבריו הספרדיים, "איז'ו דה לה ליג'ארה שפירושו בן החלבנית,

הבן בנימין שעבד במשרד הבריאות ששימש כחובש בימי המחתרות.

הבן שמעון שעבד בדואר במרכזיות הטלפונים,

הבת פנינה שעבדה במשרד הביטחון ובלשכת נשיא המדינה והבת הצעירה יוכבד (יוכי) שעבדה במשרד החוץ.

בין ששת ילידיה של מרים קירשנבאום , התפרסמו הבן אברהם קירשנבאום גיבור השכונה בנפל בעת ההגנה על השכונה מירי חיילים בריטים בעת שהן על השכונה מכניסת המון מוסת ערבי לשכונה הבת פנינה קירשנבאום עובדת לשעבר במשרד הביטחון ויוכבד (יוכי) אשת משרד החוץ.

לאחר מותו של בנימין בעלה של עלקא ,המשיכו להתגורר בדירה במשכנות שאננים הארוך, הסבתא חנה אלקה וששת הילדים בחדר הגדול וההורים מרים וניסן בחדר הקטן ,בני המשפחה המשיכו להתגורר במבנה עד שנת 1948 וכאשר פונו עברו משכונת ימין משה בתקופת מלחמת העצמאות ,עברה המשפחה להתגורר בבית שרכשו ברחוב החשמונאים 15 במקור ברוך.

בתקופה שלאחר מלחמת השחרור גרה בדירה משפחת דוד חודרה , למחייתו עבד כבנאי בחברת רסקו, וגיסו משה חודרה שעבד במאפיית ברמן וגר בדירה מספר 10 , במשכנות שאננים ,כונה חודרה שפירושו בספרדית לחמנייה על שם עבודתו כאופה.

משפחת לרר אברהם ואהובה ,גרו בתקופה העותומאנית ברחוב פלא יועץ 25 ,

משפחת מאיסי שמעון, חייט שגר בימין משה ,בעל חנות בשוק הבטרק, היה חייט לבגדים מודרניים שיוצרו בארץ ובחו"ל בסגנון אירופאי, על פי מדידות שנעשו בחנות.

משפחת מאיסי משה ,משפחת חייטים , חייט שגר בימין משה ,בעל חנות בשוק הבטרק, ביחד עם אחיו , בנו אלי היה סופר ועיתונאי,

משפחת מאיסי , שעבד כסנדלר ,בחנותו בעיר העתיקה, התגורר בשכונת ימין משה.

משפחת מאיר יעקב , חתום על ספר התקנות למגורים משכנות שאננים וימין משה (חוזה) היה גבאי בשכונה.

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת מאניש יודיל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת מארש בכור יעקב, משפחת החייטים בני משפחת מארש (מרש) תושבי שכונת ימין משה , בעלי חנויות לבדים וחייטים, בגדי כלות וגלימות לכמרים , בשוק החדש ( שוק המוריסטאן), שוק אפטימוס  ברובע הנוצרי  החל משנת 1882 .

זקני העיר מספרים ,כי חנותו של האח יעקב מארש ,שהעתיק ופתח את חנותו ,עקב המאורעות לרחוב יפו מול בית העירייה , נפרצה בתחילת 1921 ,ביום שבת שבו הייתה החנות סגורה , ערך הגניבה של כחמש מאות לירות מצריות ,החנות הייתה הפוכה וגלילי בד נגנבו

קדמה לזאת גניבה שנעשתה שנה קודם לכן בחנות שאז פרצו הגנבים חור בקיר האחורי ורוקנו חלק ממחסני החנות, ב שנת 1927 נקלעה החנות לקשיי מימון ונאלצה לערוך שינויים וארגון מחדש בעסקיהם .

בשנת 1931 הייתה להם חנות בדים ובגדים  ברחוב  ממילא , לאחיו יוסף הייתה חנות במרכז המסחרי , בשנת 1923 בעת שגר בשכונה יוסף מארש הזמין את מקורביו לברית של בנו שנולד, עד לאחרי מלחמת ששת הימים .

בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים רוכזו בידי יעקב מארש מזכיר העירייה קרוב לשש מאות בקשות להחזרת רכוש יהודי ברחבי העיר העתיקה וסביבתה , בקשות אלו להחזר זכויות רכוש חוקיות שננטשו עקב מלחמת השחרור ,הועברו למשרד המשפטים שהעבירם לידי האפוטרופוס לרכוש נטוש.

לפרשיה זאת ,מתווספת ההתנגדות של פעילים ירושלמיים בעיקר ספרדיים , לניסיונו של ראש העיר אגרון ,להדיח את יעקב מארש ששימש בתפקיד מזכיר העירייה ,בהתנדבות לאורך כחמש שנים .

למרות שלא נבחר במכרז, כיוון שהחליף את המזכיר הקודם פרנקו שמילא את תפקידו לאורך שלושים שנה, את מקומו ,ניסה ראש העיר אגרון ,למלא בידי מי שהיה מפקד משטרת ירושלים לוי אברהמי .

משפחת מארש בכור ווידאל ,בתחילת ינואר 1939 , נורה ווידאל בדרכו לחנותו במרכז המסחרי שמעא שבשכנות ממילא ,היה בן משפחה ספרדית שעסקו במסחר סיטונאי של מנופקטורה , עד תקופת המאורעות התגורר בשכונת ימין משה שבה נולד .

בתחילת 1939 בכור וידאל מארש מראשי הסוחרים בירושלים, בן שישים וחמש יצא מביתו בשכונת מונטפיורי ימין משה שם גר מתחילת המאה העשרים ,לחנותו  במרכז המסחרי בממילא ונורה בעת שעבר בקרבת לשכונת ג'ורת אל ענב , הוא נורה ונהרג בידי ערבים מהמארב.

משפחת מארש יוסף , אחיו יוסף של יעקב ,החזיק חנות במרכז המסחרי שמעא ,בשנת 1930 החליט להתפטר מבגדי הקיץ ,ועשה מכירה בהנחה ,למשך שבוע ימים כנהוג בימינו .

משפחת מוולקויסק שיימע , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת מולכו יצחק רפאל, משפחה שפעלה בישוב השכונות שמחוץ לחומות, שעמד בראש המשפחה.

משפחת מוניש יהודה ,התגוררו בשכונה ברחוב טורא 40 , בתקופת המנדט.

משפחת מוסייה חיים , בדירתו שהייתה צמודה למאפיית משפחת אלמגיז, מכר מוסייה חיים לילדי השכונה, חרוטי נייר עיתון (מובן רק לזקנים ) בתוך גלילי עיתון , כמו גביע לגלידה, שבתוכם שם גרעינים וגרגרי חומוס קלויים, מוסייה חיים סבל מסחיבות ילדי השכונה של גרעינים אלו.

משפחת מושסי ,גרו בימין משה ברחוב מלכי מספר 6 בקומה העליונה.

משפחת מושיוף סימה , התגוררה ברחוב פלא יוסף 25 ,לאחר שקנתה את הדירה בשנת 1909 , מידי אליקים וויסברג .

משפחת מורנו , בית הכנסת הספרדי ישמח משה

תחילתו הספור ,בעזיבת ארבעת מתפללי בית הכנסת הספרדי עזיבתם קשורה כמובן במחלוקות רגילות על דבר מה בכך, הכבוד  והרכילויות דוגמא לסכסוך עקב ענייני כבוד ולהקמת בית הכנסת הספרדי ישמח משה בשנת 1955 ,נוצרה כאשר ארבעה מבני הקהילה עזבו את בית הכנסת הספרדי הגדול התנחלו בבית נטוש ברחוב של פלא יועץ  בשכונה האשכנזית ופתחו בית כנסת ספרדי חדש.

מורנו שחזר, לאחר זמן לבית הכנסת הספרדי הגדול שעזב ,כיום בנו משה חיי חזר להתפלל בבית הכנסת הספרדי ,הצטרף לעוזבים פרנסיס שנפטר בשנת 1989 שמשפחתו מוצאם לפני תורכיה בצרפת.

משפחת מזסלע אליהו , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) שמכר את המבנה למרדכי לוי(לעווי ) שקיבל הלוואה מחיים יאדלר גולדברג אחיו של בן ציון אדלר ,בתמורה להלוואה משכן את הבית לזכות הלווה, בשכירות גרו בשכירות ,האחים יצחק ואליהו מזסלע ,

משפחת מזסלע יצחק , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) בתקופה העותומאנית, ולאחר מכן בתקופת המנדט גרו בשכירות האחים מזסלע יצחק ואליהו, ברחוב טורא 37.

משפחת מזרחי אשר , בנו של מזרחי שמעון ,שימש כפייטן ,חי בשנים 1890 – 1967, עבר מראשוני המתיישבים לגור בימין משה , משפחתו של אשר מזרחי ,עברה מבין חומות העיר העתיקה ,ובנתה את ביתה מול בית הכנסת הספרדי בשכונת ימין משה החדשה (אז ממונטפיורי).

בגיל צעיר נשא אשר מזרחי ,לאישה את רחל לבית אלשיך ,ונולדו להם שתי בנות, רבקה ושרה,  אשר, שהיה בעל קול נאה וכישורים מוזיקליים, התפרנס מחזנות, משירה ומנגינה על עוּד; כמו כן רקם "טאליגאס" (נרתיקי טליתות) ופרוכות לבתי כנסת.

משפחת מזרחי בן ציון, תושב שכונת ימין משה ,בעל חנות בשוק המוריסטאן, שוק אפטימוס  ברובע הנוצרי .

משפחת מזרחי חכם אליהו ורעייתו זמירלדה ,היה הראשון לעלות מבני המשפחה בשנת 1836 מפרס, שהתגורר בשכונת ימין משה התגורר בתקופת העותומאנית ברחוב הטחנה 17 (מבנה שאיננו קיים כיום) אליהו הקים לפרנסתו ,בית המלאכה לצורפות בירושלים העתיקה .

בין עבודותיו המפורסמות היה חותם שעשה בעבור החכם באשי הרב חנ"א , אל בית המלאכה הצטרף בנו חכם דוד מזרחי ,ובזכות כשרונו התגלה גם הוא כצורף מוכשר ,דוד הצטרף בהמשך כגבאי לאגודת הכנסת אורחים ומטעמה יצא בשליחויות כשד"ר לתרומות כספים מיהודי התפוצות לקווקז ולמדינות מזרח אסיה ,עקב נסיעתו חלה ונפטר בשנת 1891 בבקו שבקוקז.

משפחת מזרחי חכם דוד , בנו של אליהו מזרחי , נולד בשנת 1891 גר בימין משה , האמן העממי הראשון שייצר בירושלים, תכשיטי נשים ונרתיקים ממתכת למגילות אסתר , שימש גם כרוחץ גופות נפטרים לטהרה ,של חברת קדישא בירושלים, מייסד בית הכנסת הספרדי הכנסת אורחים , ושליח ציבור בתפוצות ישראל.

לאחר מות רעייתו שרה, נישא לרעייתו השנייה מרים לבית שאקו ונולדו להם שמונה בנים ושתי בנות , חלק מבניו ונכדיו עבדו בבית המלאכה לתכשיטים בשוק הצורפים בעיר העתיקה.

משפחת מזרחי יהודה ורעייתו סולטנה , התגוררו ברחוב טורא 17, לאחר עלייתם לארץ בתום מלחמת העצמאות.

משפחת מזרחי משה , בנו של אליהו מזרחי , גר בימין משה , התמחה ביצור בתכשיטים בנוסף היו להם חנויות, בשוק צורפי הכסף ( סוק אל סייאגין ) בעיר העתיקה .

משפחת מזרחי יעקב , בנו של חכם משה ומזל טוב  , גר בימין משה בני משפחת מזרחי  ( שכונו  צורפי הכסף ) ,משפחה ממייסדי שכונת ימין משה.

משפחת מזרחי אהרון יוסף, בנו של אליהו מזרחי , גר בימין משה , התמחה בייצור תכשיטים ותשמישי קודש מכסף לספרי תורה ולבתי כנסת.

משפחת מזרחי רפאל תכשיטים , עסק גם ביצור תשמישי תורה מכסף שנתרמו בעיקר לבתי כנסת .

משפחת מזרחי משה ורעייתו ריינה ,ואחיו אהרון יוסף מזרחי התמחו בתכשיטים בנוסף היו להם חנויות, בשוק צורפי הכסף ( סוק אל סייאגין ) בעיר העתיקה .

יעקב היה הגיס של משה קאסוטו ,בנישואיו לבתו של משה ריינה רעייתו הייתה מאוהבת במשה מלל היתום  ,אחד משני היהודים שנתפסו לאחר הלשנה,עקב סירובם להתגייס לצבא התורכי ונתלה בשערי שער יפו בשנת 1916.

משפחת מזרחי בתקופת של מלחמה יום העצמאות בשנת 1948, הייתה אחת המשפחות שפונו מהשכונה לליפתא בשנת 1948 משפחה עם תשעה ילדים בליפתא ,חיו בחדר אחד בתנאי מחיה מחפירים.

משפחת מזרחי יצחק (ג'ארנא), בחצר ביתו היה בור מים ,שניזון ממימי הגשמים , התקנות העותומאניות קבעו שכאשר נבנה בית מחוץ לחומות העיר העתיקה יש לחצוב בור מים לאיסוף מי הגשמים ולאספקת תצרוכת המים המשפחתית, לצורך איסוף המים מהגגות ומהמדרכות הוסיפו בעלי הבתים מערכות איסוף של מרזבים מגגות הבתים ותעלות ניקוז ברחובות על מנת לאסוף את המים.

על גבאי בתי הכנסת ,הוטלו האחריות לחלוקת המים, פתיחת הבורות ונעילתם , ניקיון המערכת והכנת התשתית בכול שנה לקראת החורף בעלי הבורות שילמו סכום כסף לאנשים תחזוקת וניקיון הבורות אחת לשנה.

משפחת מזרחי אפרים ורעייתו (נרגז) שיינה ,בתקופת המנדט , גרה בשכירות ,ברחוב טורא 26 בימין משה.

משפחת מזרחי אברהם, השכירו את דירתם ברחוב התקווה 35  ועבררו להתגורר , בדירה ברחוב המבשר 16  בתקופת המנדט ,עבד כעובד בנין ,ולאחר זמן מה ,הודיע במודעה  בשנת 1922 ,כי פתחו משרד תווך לתושבי ירושלים , המשרד נמצא בגן העיר בדיוטה הראשונה , מוכר דירות ומתווך, שוכר ומשכיר ,מלווה כספים ולווה.

משפחת מזרחי בלנקה ולונה , שכרו דירה ברחוב טורא 5 בתקופת המנדט.

משפחת מזרחי דוד ,תושב השכונה שנפצע מירי פורעים ,בתחילת 1948, והחלים וחזר לבייתו .

משפחת מזרחי יוסף חיים ,בתקופת המנדט ברחוב טורא 37 ,היה יוסף חיים בעליו של הבית , ולאחר מכן מכר את הבית למרדכי לוי(לעווי) שקיבל הלוואה מחיים יאדלר גולדברג ,אחיו של בן ציון אדלר ,בתמורה להלוואה ,משכן את הבית לזכות הלווה, עוד התגוררו בבית ,בשכירות האלמנה חנה צרפתי, גם כן בשכירות האחים יצחק ואליהו מזסלע .

משפחת מזרחי חיים ורעייתו תופחה , גרו בשכירות בבית שברחוב טורא 19 בימין משה.

משפחת  מזרחי יצחק ושרה ,( בכינויו צחוקה) גרו במבנה מהתקופה העותומאנית ברחוב התחנה 2, ברחוב הטחנה בור המים שברחוב התחנה נקרא על שמו ג'ראדנא , מתרגום בערבית פרושו שכננו,  צמוד לדירתו גר גם אחיו שלמה שהתמחה בהכנת תשמישי קודש לספרי תורה וכדומה, בבתיהם בימין משה הם הפעילו בתי מלאכה לצורפות.

משפחת מזרחי יעקב בעלי המאפיה, גר בשכונת ימין משה, ברחוב הטחנה 7 בתקופה העותומאנית ,בנו היה יצחק מזרחי,  לפני כן היה לו תנור בעיר העתיקה, ולאחר מכן העבירו לימין משה, שם נהג בימי שישי לבשל את סירי החמין  בתנור, ועל פי הניסיון ידע באיזה נקודה להציב את הסיר ,על פי תכולתו.

משפחת מזרחי יעקב, משפחה שהתגוררה בבית בן החמישה חדרים ברחוב הטחנה 7 , בתקופת  המנדט, לפרנסתו עבד כצורף כסף וזהב.

משפחת מזרחי מאיר, בעל דירה בימין משה בתקופה העותומאנית ובמנדט, השכיר חלק מהמבנה ברחוב טורא 15, למשפחת פנחס בן צבי ורעייתו השנייה טובה גרייבסקי ,בשנת 1932, חלקים נוספים בביתו השכיר למשפחת לוי שלמה ורעייתו רוזה, ולמשפחת תורגמן אברהם ורעייתו רחל.

משפחת מזרחי מרדכי ורעייתו יפה, גרו בבית בקומת הממסד לאחר עלייתם מאיזמיר שבתורכיה ,לאחר מלמת העצמאות  וגרו ברחוב טורא 9 בין השנים 1948-1968 .

משפחת מזרחי משה ורעייתו פולין , התגוררו ברחוב התקווה 45 בימין משה , בקומה השנייה ,בתקופה העותומאנית.

משפחת מזרחי עבוד , עבוד מזרחי בן השלושים ושמונה שנים, בעל משפחה ועשרה ילדים ,שהתגורר במשכנות שאננים, שימש בשנת 1932 כשומר במלון המלך דוד ,כאשר הלך בדרכו לעבודתו , הגיחה מכוניתה של גברת גרהם ,מנהלת בית הסוהר לנשים בבית לחם ולידה שומרה ה אנגלי, עקב סטייתה מהמסלול בכביש למרות ששוטר שהבחין כי היא נוסעת בצד שמאל ,במקום בצד הימני והעיר לה לנסוע בחלק הימני של הכביש , עבוד מזרחי נדרס ונגרר ולאחר מכן נעצרה המכונית בפגיעה בעץ, מהתאונה ,השומר עבוד מזרחי נפגע קשות בכול גופו ובעיקר נפגע בראשו, הוא הובל לבית החולים הממשלתי במגרש הרוסים ונותח שם מידית, לאחר שהחלים חזר לביתו ולמשפחתו.

בעשרים ואחת באפריל 1947 , מיהרו הבריטים להוציא הודעה רשמית כיד הדמיון הטובה עליהם כי עבוד מרדכי ,נורה בעת לכתו ליד קולנוע עדן ברחוב אגריפס בשעה שמונה בערב לאחר שנצטווה לעצור ולא שעה לקריאת המשמר ולכן נורה ונהרג.

עד הקהילה היהודי ותושבי ירושלים ,התמרמרו ומחו על הרצח שנעשה לעבוד מזרחי בעת לכתו ברחוב ,אנשי ועד הקהילה דרשו פתיחת חקירה מלאה לנסיבות החשודות של הרצח בעת החקירה ,טענה ביתו של עבוד מזרחי כי הם היו ביחד בלכתם ברחוב ולפתע פתחו חיילים שהיו ברחוב באש עליהם ושכתוצאה מכך נרצח אביה, עוד הוסיפה כי אביה עבוד מזרחי דימם כשעה וחצי על הקרקע ,עד שהוגשה לו עזרה ראשונה .

לאחר חקירת מותו של עבדו מזרחי בידי הקצין רענן סילבר קצין המחוז וחוקר מקרי המוות נקבע כי עבדו מזרחי נפגע משלושה כדורים שנורו אליו, שנים בגבו ואחד בברכו.

גטי היה שמו של החייל שטען להגנתו כי עבדו מזרחי סרב לעצור לקריאתו ולכן פתח בירי, כן צויין בדוח כי הנפגע שכב ודימם מעל לשעה, עד שפונה לבית החולים הממשלתי ,שם מת מדימום לפני שהוכנס לחדר הניתוח, שלטונות המנדט סרבו לשלם פיצויים למשפחת הנרצח ,בגין הירי שגרם למותו.

משפחת מזרחי רחמים ,התגורר ברחוב טורא 5 בשכונה.

משפחת מזרחי שלמה, בנו שלן חכם דוד מזרחי ,נולד בירושלים בשנת 1868, ולאימו מרים לבית הלוי עג'אמי, בילדותו התגורר בעיר העתיקה ולאחר עבר להתגורר מכן עבר לגור בימין משה ,ברחוב התחנה 2

עבד ביצור תשמישי תורה מכסף ,שנתרמו בעיקר לבתי כנסת ,כמו כן  עיצב ויצר את מנורת בליליוס, מנורת זיכרון שהוצבה בבית הכנסת הספרדי, ע"ש רבן יוחנן בן זכאי, לזכרה של הנדבנית סימה בליליוס, שעיזבונה עמד במרכז מחלוקת כספית ,שהסעירה את ירושלים בשנות העשרים של המאה 20.

משפחת מזרחי שמעון , מתושבי העיר העתיקה שבנו את ביתם בשכונת ימין משה , לפרנסתם פתחו מאפייה ועל תנורה היה נהוג בימי שישי להניח את סירי החמין לשבת ,במאפייה נאפו בורקסים, עוגיות ספרדיות ועוגות, חלק מהתושבים נהג אף להכין את העוגות והעוגיות בביתם ולהביא לאפייה בתנור המאפייה .

משפחת מיוחס יוסף , היה חבר וועד העיר למען תושבי ירושלים בשנת 1924 נבחר להיות  נשיא הוועד ,בחודש יוני 1905  נערך טקס  נישואים בבית הורי הכלה מרדכי מיוחס בימין משה  ,בתו שמחה מיוחס לחתן בן ציון שלמה יוסף .

משפחת מיוחס שימשו הן כרבנים בשכונה , את פרנסתם מצאו מהשחיטה כיוון שהיו שוחטים בעלי מונופול שחיטה בסגנון הספרדי .

משפחת מיוחס ימין משה רחוב מלכי 1 , שאימצה את יהודי כפר השילוח, ונקלטה המשפחה בין תושביה הערביים של הכפר, ואף נוצרו יחסי אמון וחברות בין בני המשפחה ותושבי הכפר, תקופת מגוריה של משפחת מיוחס בכפר נמשך עד שנת 1920 ,שאז עברו המיוחסים למגורים בשכונת ימין משה .

משפחת מיוחס אברהם , בתקופה העותומאנית: משפחת  אברהם מיוחס השוחט ( בנו של אברהם מיוחס מייסד השושלת הירושלמית) התגוררו ברחוב מלכי 1 בימין משה.

משפחת מיוחס אהרון , הרב אהרון מיוחס ורעייתו לונה, נבחר בשנת 1939 לוועד שכונת ימין משה ,שמואל מיוחס , היה גבאי וחבר וועד בית החולים משגב לדך בשנת 1890, בשנת 1903 נבחר להיות בוועד הספרדים בירושלים ,ראש שוחטי ירושלים.

בשנת 1928 ובשנת 1907 עוד במשפחת מיוחס : משה מיוחס, חיים מיוחס, רחמים בכר שלמה מיוחס, אלעזר מיוחס .

משפחת מיוחס אלעזר

משפחת מיוחס בנימין , בשנת 1921 ,עמדה אשתו של בנימין מיוחס ליד החלון במרפסת ונפלה לרחוב, היא הובאה לבית החולים שערי צדק ונפטרה בגיל ארבעים וחמש.

משפחת מיוחס גמליאל ורעייתו עשירה, התגוררו בימי המנדט ברחוב המבשר 18 בימין משה.

משפחת מיוחס חיים , בעל חנות לחלפנות כסף בעיר העתיקה ביחד עם אחיו משה , המשפחה העזבה את הארץ וירדה לאלכסנדריה לפני מלחמת העולם הראשונה.

משפחת מיוחס חיים ורעייתו שמחה , התגוררו בבית אביו יעקב  בבית שרכש אביו יעקב בתקופה המנדטורית ,ברחוב המשלט 10.

בתקופת העלייה התורכית 1948-68 התגוררו במבנה משפחת , כיום מבנה בן שתי קומות וגג רעפים.

משפחת מיוחס יוסף , ממשפחת מיוחס הספרדים, נולד בכפר סילוואן בשנת 1920 ,עסק בטיפוח בני נוער, היה חבר ההגנה והפלמ"ח, נשלח כשליח המדינה לטפל בבני נוער יהודיים, חזר והקים מוסדות ומפעלים לילדי ירושלים .

משפחת מיוחס יוסף (אברמיקו) ,אינו שייך למשפחה, נולד בשנת 1931,גדל ולמד בבית הספר בשכונה , עד כיתה ד ועבר ללמוד בתלמוד תורה של הספרדים בעיר העתיקה.

משפחת מיוחס יצחק שלמה וריינה , גרו ברחוב פלא יועץ 7 בימי המנדט , היה אביו של רחמים בכר שלמה מיוחס.

משפחת מיוחס יעקב , רכש את הדירה שברחוב המשלט 10 בתקופה המנדטורית, במבנה שנבנה בתקופה העותומאנית בשנת 1890 , יעקב מיוחס שהיה מהחלק העסקי של המשפחה היה סוחר בחיטה שאותה הביאו לו שיירות של חמורים מעבר לירדן .

לימין משה הוא עבר לגור לאחר עזיבתו את כפר השילוח (סילוואן) לאחר המאורעות בשנת 1929 .

משפחת מיוחס משה ,  גר בימין משה, בעל חנות לחלפנות כסף בעיר העתיקה ביחד עם אחיו חיים , המשפחה העזבה את הארץ וירדה לאלכסנדריה לפני מלחמת העולם הראשונה.

משפחת מיוחס מרדכי הגבאי והשוחט , בנו של שמואל יום טוב מיוחס .

משפחת מרדכי מיוחס בן גבריאל מיוחס ,התגוררו בשכונה ,בתקופה העותומאנית ברחוב המבשר 3, היה גבאי בית הכנסת הספרדי בשנת 1924, היה שוחט ספרדי, עמד בראש השוחטים הספרדיים בירושלים, אשתו רחל מיוחס התפרסמה כאשת מרפא המחזירה נקעים ובעלת ידע במס'ג רפואי.

למרדכי מיוחס תעודת שושלת יוחסין עד עזרא הסופר בשנת 1885 הוקמה אגודת "ביקור חולים"  בעדה הספרדית בירושלים בשכונות שמחוץ לחומת העיר העתיקה , יוסף מיוחס בן הרב מרדכי מיוחס נבחר למזכיר האגודה , מטרת אנשי האגודה לבקר ולתמוך באנשים חולים ונזקקים ספרדיים הגרים בשכונות החיצוניות.

במבנה משפחת  מרדכי מיוחס הגבאי והשוחט בנו של שמואל יום טוב מיוחס ,שעליו מספרים כי היה אדם חכם ומשכיל, ביו יתר הדברים שעסק למען הקהילה היה מסעות לאיסוף כספים .

אגדות זקני ירושלים מספרות כי באחת השליחויות בעיר בומבי ,הגיע לביתו של ראש הקהילה היהודית בעיר יחזקאל יהושע גבאי ,שהיה נוהג לדון בסוגיות הלכתיות שונות ובידע בתנך, גודל בקיאותו של השליח קבעה את גודל התרומה שקיבל.

התחכם שמואל יום טוב מיוחס, והחל להתפלפל עם המארח, על סוגיות הלכתיות שונות ,גרם למארח להתבלבל ,וכתוצאה מכך תרם יחזקאל יהושע גבאי סכום נאה ,כתרומה לבני העדה הספרדית בארץ ישראל.

מרדכי מיוחס פעל במסגרות ציבוריות למען הכלל, כבר בשנת 1877 מוגדר מרדכי מיוחס הצעיר ,כאדם העוזר לזולת והתורם בעין יפה לאביונים ובעיקר גאה במוצאו הס"ט , משפחת מיוחס שימשו הן כרבנים בשכונה , את פרנסתם מצאו מהשחיטה כיוון שהיו שוחטים בעלי מונופול שחיטה בסגנון הספרדי .

אגדות מספרות על השוחט מרדכי מיוחס ,שכאשר היהודים הביאו בפניו בעלי חיים לשחיטה , והבהמה לא הייתה בדיוק כשרה , לא היה מכריז כי היא כזאת, אלא היה מסובב את ראשו והמבין היה מבין וזאת מדוע ?.

כיוון שאם היה מכריז מרדכי מיוחס ,בקול רם כי הבהמה אינה כשרה מיד היה יורד מערכה הכספי והמוכר היה מפסיד ממון רב, רמז היה במעשהו לבעלי הבהמה, מכרו את הבהמה למי שתרצו במחיר מלא אך לא ליהודים כבהמה כשרה.

בחודש יוני 1905 נישאים בבית הורי הכלה מרדכי מיוחס בימין משה ביתו שמחה מיוחס לחתן בן ציון שלמה יוסף .

משפחת מיוחס בכר רחמים שלמה ורעייתו שמחה (לבית אלישר),שלמה היה בעל זכויות לבית בשכונה בשנת 1885.

בנו של שלמה יצחק מיוחס נמנה עת תושבי ימין משה בשנת 1907.

ועסק בשחיטה, חזנות, מילה ותקיעה בשופר, המשפחה עזבה את ימין משה בשנת 1921.

ילדיו היו :

מיוחס מורנו, שנולד בשנת 1901 , הוא נולד דווקא בשכונת זיכרון טוביה (נחלאות של היום), ולא בימין משה.

הוא היה בנו של הרב רחמים מיוחס ונכדו של הרב שלמה יצחק מיוחס. מורנו היה מהנדס אזרחי ואיש עסקים, ובנה ותכנן בתים רבים בירושלים ובתל אביב. הוא נפטר בשנת 1985,

לאה מיוחס חייה בשנים 1904-1974 , בתו של רחמים מיוחס, בנו של הרב שלמה יצחק מיוחס, נישאה לרפאל מיוחס, שימשה כמורה בכפר הנוער בן שמן, ובבית הספר כי"ח בירושלים.

יוסף בן רחמים שלמה מיוחס ,שחי בשנים 1906-1975,  היה איש חינוך ואף פרסם ספרים בנושא.

שלמה השתלב בעסקי המשפחה בענף השחיטה ,והמשך רחמים מיוחס, היה שד"ר של ישיבת פורת יוסף ,ויצא בשליחות לצפון אפריקה בשנות ה־90 של המאה ה־19.

משפחת מיוחס רפאל ( נכדו של אברהם משה מיוחס) ,

1701-1771 חיי בשנים , שימש שד"ר  והראשון לציון  בשנת 1856 יצא לקושטא לחלץ את סבו אברהם משה מיוחס מכלאו ובניסיון להסיר את הקנס או להפחיתו למינימום, את הקנס ,מעל יהודי ירושלים שהטיל הפחה החדש של ירושלים.

תלאות וניסים עבר רפאל מיוחס בדרכו לקושטא ,את רשמיו ריכז בספר שהוציא, הוא אף קבע את תאריך שובו מקושטא לירושלים ביום ט"ז באדר , מאז חוגגת המשפחה את חגה חג פורים של משפחת מיוחס.

משפחת מיוחס וביתם בכפר השילוח סילוואן 1840, הרב משה רפאל מיוחס , תושב ימין משה , בנו ניסים מיוחס התחתן בשנת 1919 .

משפחת מיוחס שמואל, שימש כחזן בבית  הכנסת הספרדי הגדול בימין משה.

שמואל שימש כגזבר וועד ימין משה , חתום על ספר התקנות למגורים משכנות שאננים וימין משה (חוזה) ,היה גבאי בשכונה, התגורר ברחוב מלכי 1 בתקופה העותומאנית בשכונה ,והצטרף לוועד השכונה כגזבר , תפקיד שכלל ניהול כספי הוועד, גביית מסי התושבים, תשלומים עבור תחזוקת השכונה, רישום הכנסות והוצאות, ולעיתים גם טיפול בהעברות זכויות בבתים ובקרקעות.

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת מיכלאס, משפחה שהגיעה לימין משה ,לאחר מלחמת השחרור, מאיזמיר בשנות החמישים, בנם חיים נשלח ללמוד בבית הספר רמז, מכוון  שבבית הספר השכונתי ,לא הייתה כיתה לילדי כיתה א.

משפחת מילס משה ורעייתו שרה, המשפחה עלתה מאיזמיר ,אחרי מלחמת השחרור, ברחוב התקווה 45 בשכונה .

משפחת מיצראלי ,שלאחר עלייתם לארץ בתום מלחמת העצמאות התגוררו ברחוב מלכי 24.

משפחת מלכי יוסף , יוסף פתח את חנות המכולת הראשונה בשכונה, לאחר עליית עולי איזמיר מתורכיה לאחר מלחמת העצמאות, מלכי יוסף נחשב למוכתר של העלייה בשכונה מאיזמיר בתום מלחמת השחרור , התגורר ברחוב התקווה 43 , לאורך כ 10 שנים ,בטרם נשלח לשליחות. בבית המשיכו להתגורר בבית הוריו של יוסף , ההורים מלכי יצחק ורעייתו .

המקווה הוקם בבית אבן ברחוב התקווה 21, בידי ראש ועד השכונה יוסף מלכי ואשתו  ,השימוש בו היה בתשלום ,לאורך ימי השבוע פרט ליום שישי שימש המקווה את נשות השכונה ונוהל בידי אשת יוסף מלכי ביום שישי שימש המקווה לטבילת גברים.

ימי השלישי היו ימי הרחצה של הנשים, שקבל את השם :  מארטיס נו כו דיאגו  או דיאה דה באנייז, על פי האגדות סוד כמוס היה לנשים  ,ביום הזה יצאו הנשים בקבוצות קטנות לטהר את גופם ,על מנת שיוכלו לקבל את בעליהם על יצוען, מאחר והתהליך  היה כרוך בסוד, והמוטו היה להתרחק מלשון הרכלניות ,לגבי הרגלי הסקס של הזוג.

אי לכך היו הנשים מגייסות את הילדים כאילו יצאו לקניות , אחזו בידיהם צרור בגדים ומגבות , הלכו עמם עד לשדה הסמוך לבית הרחצה, אמרו לילדים שחקו כאן עד שנחזור, נטלו את צרור הבגדים , וחמקו לרחצה וטיהור הגוף.

לאחר הרחצה חזרו הנשים לילדים ששיחקו , הניחו בידם את צרור הבגדים משל היו קניות שקנו ,הילדים הלכו ראשונים ומאחוריהם הנשים בדרכם לביתם .

כיוון שבמקווה השכונתי עלה כסף להתרחץ ,אומנם תשלום סמלי ,אך לאנשים קשי יום ומחסור בכסף באופן כרוני ,נאלצו האנשים בשכונה למצוא חלופה לרחצה השבועית בביתם ,הדוגמית המקלחת מתייחסת לאופן הרחצה בדירה במשכנות שאננים , בעלי הממון רחצו במקווה השכונתי .

אגדה שכונתית מספר על דליקה שפרצה במקווה השכונה בתחילת שנת 1952 הבלן יצחק ניסה להימלט מחדר ההסקה , בדרכו נפגע ונפל לברכת מקווה המים וחולץ מעולף ובמצב קשה בידי מכבי האש לטיפול בבית החולים .

בית המרחץ של מלכי יוסף נפתח ברחוב התקווה,21 לאחר שנשרף בשנת 1953 ,שוקם מחדש בעזרת כסף שהשיג הרב פראנק האשכנזי.

משפחת מלכי אליעזר ,התגורר בימין משה לאחר עלייתו לשכונה לאחר מלחמת העצמאות, הגיע לשכונה באכלוס עליית איזמיר מתורכיה, התגורר ברחוב מלכי מספר 1, אליעזר מלכי היה אחיו של יוסף מלכי ,מוכתר העולים מתורכיה בשכונה.

משפחת מלכי יצחק ורעייתו , התגורו בביתו של מוכתר העלייה התורכית יוסף מלכי ורעייתו מאיזמיר ,בתום מלחמת השחרור , כאשר עזב בנם יוסף את הבית לשליחות , לאחר 10 שנות מגורים ,הם עברו לגור בביתו שברחוב התקווה 43.

משפחת מלכה ובעלה , התגוררו בדירה במשכנות שאננים מספר 9 דלתות מספר י"ג – י"ד , לאחר מלחמת השחרור, מעליית איזמיר, והתגוררו בדירה עד שנת 1968 ,שבה נערך הפינוי של תושבים אלו במשכנות שאננים.

משפחת מלול חמד, התגוררו בתקופת העותומאנית בחוב התקווה 23  בשכונה .

משפחת מלל חכם בכור, גרו בבית של חכם משה ניסים ,נפתח החדר של חכם בכור מלל (עבר משכונת גורת אל ענב) ללימוד פעוטים בחצר בחלק השמאלי ,של חכם דוד ג'ינאו .

משפחת מני אהרון, משפחה מהחשובות במשפחות הספרדיות בבליות בירושלים, משפחה שעלתה לארץ בשנת 1855,גרו בירושלים ועברו לחברון וחזרו לאחר המאורעות .

משפחת מסעוד ורעייתו בוליסה , התגוררו בימי המנדט בקומה התחתונה של הבית ברחוב טורא 1 בשכונה.

משפחת מקייס יוסף ורעייתו אסתר , גרו ברחוב יועץ פלא 7, בתקופה המנדטורית, יוסף התפרנס מחלבנות.

משפחת מרקאדו רומאנו , היה אחד משלושת המתיישבים מסרביה בימין משה ,שעלו בשנת 1913,כונה בושנק, התגורר בשכנות ליוסף לוי הספר, שמונה בנים היו לו בסרביה, רק בן אחד והבת הצעירה הצטרפו אליו בעלייתו לארץ ישראל.

משפחת מרקדה זכאי , התגוררו בבית ברחוב הטחנה 5 בימין משה בתקופת המנדט.

משפחת נבון אליהו , רעייתו נהגה לטפח ורדים מטפסות בחצרה , ששימש לקישוט הנשים בשכונה

משפחת נבון יוסף, יוסף נבון ואחיו יצחק נבון ,בתחילת המאה התשע עשר רכשו ושכרו דירות בימין משה.

משפחת נבון יצחק ,שכר ביחד עם אחיו דירה בימין משה.

משפחת ניימאן (ניימן) אהרון לייב , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) המשפחה התגוררה במחצית הדירה ,ברחוב התקווה 35 בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט.

 

משפחת ניניו , שכרה חלק מהבית ברחוב טורא 5, בתקופת המנדט .

משפחת ניסים אברהם , היה מוותיקי שכונת ימין משה . לבדוק האם רשום אברהם ניסים

משפחת סוויפט יהושוע העשיל , התגוררו בבית שהוקם בתקופה העותומאנית , ברחוב התקווה 27 ,לאחר ששתי משפחות דיירים רכשו אותו לפניו, והוא היה הקונה השלישי לבית בתקופה העותומאנית, בשנת 1923 נמכרה הדירה לכהן הינדא .

משפחת סוזין מרדכי , (ספרדי ) שימש כחזן בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה , לפני שנת 1948 .

משפחת סידיס אברהם ורעייתו רוזה , לזוג היו שני ילדים ,סידיס אברהם היה בנו של שבתאי סידיס ,שירשו את בית החרושת לסוכריות , בני הזוג גרו בבית בתקופת המנדט, ברחוב טורא 19 בימין משה.

משפחת סידיס שבתאי ורעייתו בכורה מזל חוראסי סידיס , אב המשפחה ,שם גרו לאחר שעזבו את העיר העתיקה ,עברו לגור בימין משה ,ברחוב טורא 29  .

לשבתאי הייתה חנות קטנה ברחוב היהודים בעיר העתיקה, שבה ייצר סוכריות עגולות שכונו "קונפיטס "בספניולית, תהליך הייצור כלל העמדת סיר  גדול מעל אש, אל הקלחת הכניס סוכר על מנת שימס , אז נטל כדורי לחם קטנים והטילם לעיסת הסוכר שנמס.

חתיכות הלחם נעטפו בקרום סוכר ,שהוצאו מהקלחת כמו כדורי פלאפל, בנוסף ייצר תערובת של מרקחת (כמו דבש) סוכר עם מי ורדים , שהוגשו בעיקר בשמחות עם כפיות וחולקו לאורחים ולעוברים ושבים.

שבתאי אף עבד כספר, כמקיז דם, עקר שינים, הניח עלוקות על אנשים חולים, פרק אברים שנקעו, ואף עשה מסאז'ים, כאשר פרש מעבודותיו העביר את סודות יצור הממתקים לשלושת בניו לבכורו משה (מישאן פריסיאדו) שעבר בכפרי הפלאחים שמסביב ירושלים .

בריפוי מחלות תוך שימוש בתרופות שרקחו בבתי מרקחת של היהודים בעיר, חלק מפרנסתו היה במכירת מרקחות אלו ברווח יאה לפלחים, כמו כן עבד בהזרקת ובטיפול מונע כנגד מחלת האבעבועות הן לילדי היהודים והן לילדי המוסלמים,  בזמנו החופשי היה מתיישב בית קפה עם חבריו לבילוי תוך עישון נרגילות.

האבא  שבתאי סידיס הוריש את העסק לשלושת בניו: משה חיים שכונה מושון (פריסדאו) הבן השני חכם יעקב , רחמים מרדכי, יצחק רפאל ורעייתו מלכה סידיס ( ממשפחת הממתקים)  רחוב התחנה 1.

משפחת סידיס משה חיים שכונה מושון (פריסדאו) , הבן של שבתאי ,שקיבל בירושה לנהל את המפעל עם אחיו, גר בבית ברחוב טורא 19 ,בימין משה בתקופת המנדט.

משפחת סידיס חכם יעקב ,הבן של שבתאי , שקיבל בירושה לנהל את המפעל עם אחיו, גר בבית ברחוב טורא 19 ,בימין משה בתקופת המנדט.

משפחת סידיס רחמים מורדכי הבן של שבתאי , שקיבל בירושה לנהל את המפעל עם אחיו, גר בבית ברחוב טורא 19 ,בימין משה בתקופת המנדט.

משפחת סידיס יצחק רפאל ורעייתו מלכה ( ממשפחת הממתקים) שקיבל בירושה לנהל את המפעל עם אחיו, וגר ברחוב התחנה 1.

משפחת סיתנא מרים , בבעלות המשפחה היה בית המרחץ השכונתי.

משפחת סולטנה ידיד , התגוררו בדירה שברחוב המבשר 16 בשכירות ,בתקופת המנדט.

משפחת סלאוואס יעקב ואחיו של אליעזר סלאווס , אביהם ואימם עלו לארץ והתיישבו בירושלים בשנת תרמ"ח, בנוסף לטחנת הקמח פתחה המשפחה עסק של חומרי בנייה ובהמשך הייתה המשפחה מראשוני מייסדי שכונת זיכרון משה .

האחים היו ,בעלי תחנת הקמח בג'וראת אל ענב , שגרו ברחוב התקווה 23, בתקופת המנדט, בשנת 1920 הודיעו על מכירת ביתו וחנותם בימין משה ,בית בן הארבעה חדרים וחצר גדולה ,הבית עם מטבח רחב ידיים, באותה הזדמנות הוא מציע להשכרה חנות ובית נוסף בימין משה.

יעקוב אף מודיע באוקטובר 1924 ,על כך שהוא מוכר את טחנת הקמח שלו, בגורת אל ענב (תחנת הקמח השנייה במקום) הכוללת בנין ומכונות במצב טוב ומגרש רחב ידיים, הסיבה למכירה, גילו הזקן שאינו מאפשר לו להמשיך בעבודתו, יעקב מבטיח כי העסק רווחי וניתן לבקר ולהתרשם בביקור במקום בכול עת כיוון שהוא נמצא במקום.

משפחת סאוולער חנה , (אשכנזית בשכונה מדור המייסדים)

משפחת סלומון יואל, אין מידע ספציפי לבית בשכונה, פעל יחד עם אנשי היישוב הישן והחדש ,לקידום מגורים ובנייה מחוץ לחומות.

משפחת סלומון מרדכי , (אשכנזית בשכונה מדור המייסדים) התגוררו בתקופה המנדטורית ברחוב פלא יועץ 23 , את הדירה סלומון מכר בשנת 1904 , למשפחת דב בער ורעייתו פניה שפירא  ,פתח את בית הכנסת "חסידים משכן תורה " של העדה החסידית מתחת לבית הכנסת האשכנזי של העדה הפרושים .

משפחת סלנט בנימין בינוש הרב, בן הרב שמואל סלנט , נולד בעיר סלנט, ליטא, בשנת תקצ"ח (1838), לאביו הרב שמואל סלנט , ולאמו טויבא בת הרב יוסף זונדל מסלנט, חי בשנים 1838–1899, נשא לאשה את בתו של הנגיד ר' יוזיל ליאון, שהוא ובתו עלו ארצה באותה אניה, שבה בא גם רבי שמואל סלנט ומשפחתו.

שימש כרבה האשכנזי של ירושלים, ואחת הדמויות הבולטות בפיתוח היישוב היהודי החדש מחוץ לחומות העיר, ממייסדי שכונת נחלת שבעה (1869).

לזכר של פועלו, ביציאה מתוך חומות העיר העתיקה,  יש היום בשכונת משכנות שאננים סמטה על שמו – "סמטת ר' בייניש בנימין סלנט, שכן הוא נמנה גם עם מייסדי השכונה הזו.

משפחת ספוזניקוב פרומה, תושבת ימין משה ,בסוף שנת 1940 נכוותה מסיר עם מים שהיה על הפרימוס, ומתה מפצעיה .

משפחת ספקטור חיים , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ספרפאי (ספרבי) אליהו ,התגוררו לאחר עלייתם לארץ כעולי איזמיר בתקופה שאחרי מלחמת השחרור , גרו ברחוב פלא יועץ 15 , בקומה העליונה ,בקומת הממסד גרה אימו של אליהו וחלק מהילדים.

ילדי המשפחה היו : פואד – דני שנפל במלחמת יום כיפור 1973, עזיז, אליהו, האחות נזפ, יצחק (צחי), פנחס, סואווד, מרים ודורית.

משפחת סרגוסי משה , בין בעלי בית החרושת לסיגריות, שהחל לגלגל סיגריות ולמכרם כסיגריות מוכנות, מנהג שמצא חן בעיני התושבים הנאורים ,שרכשו סיגריות מוכנות אלה, בהמירם את מלאכת גלגול הטבק ,בתוך דפי העישון לסחורה מוגמרת.

משפחת סרינה הרווקה , התגוררה לאחר העלייה התורכית בשכונה בחדר שבקומת הממסד שברחוב הטחנה 9 .

משפחת עאבו  חיים ניסים , הרב יוסף ניסים בורלא בשנת 1896 השיא את בתו לחיים ניסים עאבו בימין משה .

משפחת עזר שתי האחיות הנשואות , התגורו בקומת הממסד, לאחר עלייתם לארץ ,לאחר מלמת העצמאות , ברחוב טורא 9 בקומת הממסד

משפחת עדס ,

משפחת עמיחי יהודה ורעייתו השנייה חנה  , בשנת 1968 רכש את המבנה ברחוב מלכי 26 בשכונת ימין משה, המשורר והסופר יהודה עמיחי , לאחר שעזב את בית מגוריו ברחוב עמק רפאים מספר 9 בביתו שבנה בימין משה, הצטרפו חנה אשתו השנייה ,וילדיו דוד שחזר בתשובה ,ובתו עמנואלה ,בבייתו זה נפטר ממחלת הסרטן רעייתו המשיכה להתגורר במבנה וכיום גרה בו בתו עמנואלה.

משפחת עסל , מעולי איזמיר ,התגורר ברחוב מלכי 7 בקומה העליונה, שכן של החייט אלגזי, ( הבן של יעקב עסל היה במאי בטלוויזיה ).

משפחת ענתבי אלברט , לברט ענתבי היה בנו של יוסף ענתבי , שחי בשנים 1869-1919 ,צאצא למשפחת רבנים ידועה בדמשק בצעירותו למד בישיבה בדמשק ומשם המשיך את לימודיו בבית ספר כי"ח בדמשק .

בשנת 1980 נשלח לבית הספר להוראת מקצועות כי"ח בפריז ולמד מסגרות ולאחר מכן השלים לימודים בהנדסה ואומנות אלברט שלט בשפות הערבית התורכית העברית והצרפתית.

כאשר אלברט ענתבי סיים את לימודיו בשנת 1896 ,עלה לישראל בשנת 1902 והתגורר בימין משה , שם נבחר לוועד השכונה בימין משה ,ושימש כעוזרו של ניסים בכר .בניהול בית ספר אליאנס ( כי"ח ) בירושלים.

עד שמונה בראש אגף לימודי המקצוע בבית הספר אליאנס ( כי"ח) משנת 1897 שבו למדו התלמידים את מקצועות : הנגרות, הפחחות ועבודות נחושת ואריגה, בית הספר והמחלקה שימשו לתלמידים שהגיעו מהמזרח התיכון ממדינות כמו סוריה ותורכיה וממדינות סמוכות נוספות על מנת ללמוד מקצוע לחיים.

בשנת 1885 נפטר משה מונטפיורי בגיל קרוב למאה, בהורישו את רכושו וניהול הקרן בידי יורשיו, בעיקר של בן אחותו יוסף סבג ,שסבר כי יתרת גוש הקרקע שנותר מכרם משה ויהודית , לאחר בניית משכנות שאננים הינו רכושו הפרטי של מונטפיורי ..

על פי הבנתו חלקת ימין משה נקנתה בכספו של מונטיפיורי ולא בכספי טורא, לכן החל בפעולות למכירתו לחברת כי"ח – אליאנס ,על מנת שיקימו עליו בית ספר , מחצית מן השטח  העביר היורש על שמו והחל למכור את החלקות ליהודים אמידים שהחלו בתהליך חפירת יסודות לבניית בתי מידות.

משפחת עצור אברהם ורעייתו מרים , בעת שרכשו את המבנה , בתקופה העותומאנית ,התגוררו ברחוב המבשר 16 ,אבהם רכש את המבנה מחברת מונטפיורי כמאה ותשעה נפוליאונים, בחצר ביתו נחצב בור מים שניזון ממימי הגשמים, לאחר מכן בתקופת המנדט עבר להתגורר ברחוב הטחנה 17 (בית שאיננו קיים כיום)עצור התפרנס מנגרות.

בשנת 1899 מכר את המבנה למשפחת דניאל דאסה ( ועבר לרחוב הטחנה (17)  , בשנת 1903 העביר את זכויות המבנה לבתו בואיינה שלאחר תקופה משכנה את הנכס בעבור הלוואה ליעקב לוי מהמשפחות שהגיעו מבוסניה וכונו בושנאק).

לאחר התשלום בעבור ההלוואה ,נמסרה הדירה ליהודה דאסה ולרעייתו ,שהיה בנם של דאסה יעקב ושמחה ,שלאחר תקופה משכן את הדירה ,לאהרון נחמיאס בשנת 1914.

משפחת עפשטיין מאיר , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) , עבר לגור בשכונה בשנת 1866, בחייו כתב ספרים.

משפחת פאדרו יעקב ורעיית שמחה, בתקופת המנדט ,גרו בשכירות ברחוב טורא 17 .

משפחת פארג ניסים בנימין , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פארג יוסף חיים , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פארהייטער מאיר , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פאניז'ל הרב אליהו משה, חבר ועד העדה הספרדית בירושלים, חבר בוועד שכונת ימין משה, חתום על ספר התקנות למגורים משכנות שאננים וימין משה (חוזה) היה גבאי בשכונה.

בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת פור אפרים ורעייתו ג'והרה (זוהרה) , התגוררו ברחוב התקווה 23, בין השנים 1950-1968,נמנו על העולים מאיזמיר ,שעלו לאחר מלחמת העצמאות

אפרים פור היה אחד משמשי בית הכנסת הספרדי ,למחייתו עבד אפרים פור בעירייה ,יחד עם ההורים גרו במבנה שבעת ילדיהם ארבעת הבנים ושלושת הילדות.

סיפור עלייתם נעוצה במזלם, שהאב היה ממוצא פרסי ,ולכן היה יכול לקבל תעודה לעלייה (צ'נציניה) לארץ ישראל , בדירה חייה המשפחה עד שנת 1962 ,שאז מכרה את הדירה באישון לילה לאח של אחד משכניהם באלף לירות במזומן ,לאחר עזיבתם עברה המשפחה להתגורר ברחוב הס בממילא .

משפחת פורדו ניסים וקלרה , מעליית איזמיר, התגוררו ברחוב מלכי מספר 12.

משפחת פרוש שלמה זלמן , שלמה פרוש נולד בשנת 1850 במינסק אשר ברוסיה ,לאביו נפתלי צבי (שכונה הפרוש על שם פרישותו ממנעמי החיים) ,כאשר מלאו לשלמה פרוש עשר שנים החליט אביו להעלות בשנת 1860 את המשפחה לארץ ישראל, האב האם והבנים שלמה והבן גרשון הצעיר בן החמש, עברו להתגורר בירושלים העתיקה ברחוב היהודים .

בצעירותו למד תורה מאביו ובעת החופשות שיפר את כישרונו המולד לעסוק באומנות ,דבר שהביא לו בהמשך ,את משרת הקבלן והמפקח על בניית השכונות היהודיות מחוץ לחומות.

כבר בגיל 16 התארס עם בתו של הרב מרדכי ליבר ליפקין ,בגיל 20 החל להתעסק בעסקנות ציבורית ,שבה הקים את אגודת הגמילות הכללית "שערי צדק" ,ביחד עם משה נחמיה כהנא מנהל ישיבת עץ החיים , האגדה מספרת כי בעת שניהל ,לאורך שמונה עשר שנה את האגודה , לא חייב את חשבונה בציוד המשרדי ובניירת שאותם תרם מכיסו.

בגיל 26 הקים שלמה זלמן פרוש גם כולל לילדי עניים שנקרא " דגל תורה "בנוסף היה ממונה מטעם יהודי העיר מינסק על חלוקת כספי החלוקה, שנתרמו בעיקר מידי עשירי העיר ליהודים עניים השייכים לכולל מינסק, היה ממקימי "אכסניית האורחים אשל אברהם " ויועדה ליהודים שבאו לבקר בעיר הקודש ירושלים .

אגדה נוספת משנת 1881 ,מסופרת על שלמה זלמן פרוש ,בתקופת הקמת בית היתומים האשכנזי שבו לימדו שפות זרות מחוץ לעברית, מיד קמה תנועה " חברת מרצחים" שמנתה מאות יהודים חסידים שהחליטה לפעול בכוח נגד הפרנסים ואנשי הרוח האשכנזיים שתמכו בבית היתומים, בהחלטת המתנגדים הושמעו איומים במתן מכות עד רצח לתומכים בבתי היתומים.

בתחילת המאה התשע עשר רכש שלמה פרוש ביחד עם ראשי כולל מינסק בנימין הוכשטיין ואריה לייב הכהן, את שטח האדמה שיועד לבניית דירות לאנשי כולל מינסק בסמיכות לשכונת כנסת ישראל במחיר שש גרוש לאמה.

מגורי פרוש שלמה זלמן במשכנות שאננים ובימין משה

סיפור הקשר של שלמה פרוש ,לימין משה ומשכנות שאננים ,קשור למעבר מגוריו למגורים במשכנות שאננים הארוך ,בשנת 1885,לצורך הפיקוח על בניית החלק האשכנזי בשכונת ימין משה החדשה, שבה רכש דירה ,והחל אף בפרויקט הקמת בית הכנסת האשכנזי בשכונה, אז גם נבחר שלמה זלמן פרוש, לחבר הוועד האשכנזי הראשון ביחד עם שמעון אשר כהן , נתנאל לוריא, יצחק חזיג.

לצערה של משפחת שלמה זלמן פרוש , הוא נפטר בגיל 48 בשנת 1898 ,עקב חובותיו של שלמה ,נאלצה המשפחה למכור את דירתם החדשה שבנו בימין משה  , לאחר מותו השאיר אחריו שלמה זלמן פרוש שישה בנים ושלוש בנות .

לאחר מותו הועברה משרת הגבאי בקרן החסדים לידי בנו בכורו נפתלי צבי גליקמן פרוש שנישא לבתו של ריבלין .

משפחת פורוש אליעזר ליפא , התגורר בימין משה , בעל יקב להכנת יין , ומשקאות חריפים.

משפחת פיזאנטי בן ציון יצחק ורעייתו פלור, בן ציון ורעייתו התגוררו ברחוב מלכי 3 בימין משה עוד בתקופה העותומאנית , בן ציון עבד כסופר ומזכיר בד"ץ ויבד"ץ בעדה הספרדית  ,שימש גם כמתרים תרומות בעבור בית היתומות הספרדיות.

לגודל תדהמתו כי במאי שנת 1911 נאספו כספים בידי מתחזים בקהיר אשר במצרים, הגדיל הזייפן וחתם על קבלות לנדבה בחתימתו המזויפת של בן ציון פיזאנטי , לכן פרסם בעיתון האור כי מתחזים אוספים בשמו כספים לבית היתומות הספרדיות ואת התמורה משלשלים לכיסם.

משפחת פיאסטר (פיאסטאר ) שלום ,התגוררו בתקופה  העותומאנית בבית ברחוב התקווה 33 ,במחצית הדירה ,ובחלק השני התגוררו בנם של משפחת אייזנבך משה יהושוע .

משפחת פיינשטיין דוד ,בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת פילוסוף אברהם , שימש כרב בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה, ולפני כן בבית הכנסת הספרדי במשכנות שאננים.

משפחת פיליצר חיים מרדכי ופנינה , התיישבה בשכונה בשנת 1921, ברחוב טורא 31, המשפחה החזיקה עוד דירה בשכונה, פנינה נקראה הסבתא של השכונה, בימי מלחמת השחרור נפגעה מירי בשכונה למרות זאת לא פינו את ביתם ,אלא רק שהשטח הוכרז כצבאי, ותושבי השכונה פונו .בתקופת המנדט גרו במבנה, שבעלתו , ועבד כמנהל תחנת הרכבת בתקופת המנדט, מרדכי ורעייתו פנינה פיליצר ,שהיו בעלי דירה  נוספת בשכונה .

חיים מרדכי חי בין השנים 1880-1953,לאביו הילל ולאימו שושנה בת אליהו, משפחת פילצר התגוררה בחבל גליציה ברוסיה, עוד בצעירותו היה שייך למשפחה שתמכה באגודת  חובבי ציון ,אביו היה משושלת רבנים ,ולכן את השכלתו הראשונית קיבל בלימודי דת מסורתיים, לאחר מכן ,המשיך בלימודים בגימנסיה ,וכשסיים את לימודיו בגיל 18 עבר להתגורר באמריקה שם נדבק ברעיון הציוני.

באמריקה השתלב בארגונים ציוניים ,כמו בני ברית והיה חבר באגודת הבונים החופשיים, בהמשך התגייס למשטרה בעירו ועלה לדרגת קצין משטרה, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה והחלה לנשב בקרב היהודים ,ברחבי העולם היהודי ובמיוחד במדינות קנדה וארצות הברית ,להתגייס לגדוד העברי של החיילים הלוחמים בקרב הצבא הבריטי,

למרות הצעת חבריו ,לשחרר את מצפונו הציוני בתרומת כסף לארגון ציוני ,לא שמע בעצת חבריו וקם והתגייס לגדוד העברי,  לאחר גיוסו הוצב בגדוד העברי ששרת במצרים, עד שעבר עם גדודו ועזר בכבוש ארץ ישראל מידי התורכים  בשנת 1918 .

כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ,נשאר חיים מרדכי פיליצר בארץ ישראל, והחל בהשתלבות בשרות הרכבות המנדטורי בארץ ישראל ,ובמהרה מונה כמנהל תחנת הרכבת בירושלים  ,אז גם נישא לרעייתו פנינה ,בת משפחת כהנא והתיישב בשכונת ימין משה רחוב טורא 31 ,בהמשך אף רכש דירה נוספת בשכונה.

בתקופות המאורעות של 1929 ו 1936 השתתף בהגנת השכונה מפני פורעים, בעת שירותו בשרות הרכבות, עבר לשרת במשטרת הרכבות ,כאחראי על אבטחתם מפני חבלות, אז גם גילה כי בין עובדי הרכבת הערביים ,שהיו בעלי תעודת מעבר חופשי ,אנשי כנופיות שהשתתפו במרד הערבי ,כנגד השלטון הבריטי ,וניצלו את עבודתם על מנת להטמין מטעני חבלה ,מתחת למסילות הרכבות ולחבלה במהלך תעבורת הרכבות בארץ ישראל.

מידע זה ,הועבר לגנרל מונטגומרי ,המפקד הצבאי של המנדט באזור חיפה , שטיפל מיד בבעיה וסילק מקרב עובדי הרכבות הערביים הרבה מפועליהם, כתוצאה מכך ,לאחר שלערביים נודע שהוא זה שגרם, להוצאת פועלי הרכבת החבלנים ולהענישם, החלו להתנכל לו, כתוצאה מכך ,ועל מנת לשמור על בטחונו ,פינתה המשפחה את ביתה בימין משה ועברו לתקופת מה לגור בחיפה.

לאחר מכן ,חזרה משפחת פיליצר לביתם בשכונת ימין משה ,זקני השכונה מספרים כי ,בעת שהתחוללו הקרבות במלחמת השחרור סביב השכונה ותושביה פונו ,התעקשה משפחת פיליצר להישאר בביתם ,חרף הסכנה וסרבו להתפנות.

יתרה מזאת ,הצטרף חיים מרדכי לצבא ההגנה ,של השכונה למרות שהיה בן 68 שנה, במהלך הקרבות נפצעה רעייתו פנינה ,מכדור בעת שהוציאה את ידה והשליכה רימונים ,על אנשי הכנופיות שניסו לכבוש את שכונת ימין משה .

לאחר הפציעה ,המשיכו להתגורר בביתם בשכונה ,אך חדלו להיות לוחמים ,ובביתם אירחו את אנשי ההגנה ,ואף אכסנו מזון ונשק בעבור הכוחות הלוחמים , בני הזוג ,גם עברו בעמדות המגן בשכונה והעבירו משקה חם ומזון ,ללוחמים בחפירות ובעמדות , חלק מהאנשים שהשתתפו בניסיון הפריצה לעיר העתיקה ,שהו בביתם בלילה שלפני התחלת הפריצה שכשלה ,חיים המשיך להתגורר בדירה עד שנת 1953 שאז נפטר.

המשפחה חזרה לאחר מלחמת העצמאות לביתה, בעלה נפטר בשנת 1953  , לאחר מותו פנינה הצטרפה לתביעת 29 המשפחות האשכנזיות, בפעם השנייה , כנגד הפינוי בתביעה לבית המשפט העליון ,ובשנת 1969 נקבע כי תישאר לגור בדירתה, מכיוון שהייתה תושבת השכונה ,ובעלת נכס עוד משנת 1921 ועל כן המשיכה להתגורר בנכס .

משפחת פינטו (פנטו) בכור יעקב, תושב שכונת ימין משה , חייט בעל חנות בשוק המוריסטאן, שוק אפטימוס  ברובע הנוצרי  .

משפחת פינטו (פנטו)רפאל ,תושב ימין משה ,עבד כחייט וכסוחר בבדים, היה בעליה של חנות חייטים ליד הקישלה בעיר העתיקה התגורר בימין משה , ידוע היה ביחסו הטוב לנשים יהודיות שבאו לרכוש בדים בחנותו, והי מחליף ברצון את הבדים כאשר הנשים התחרטו על צבע קנייתם.

משפחת פינס (פינצס) יום טוב ורעייתו מזל , התגוררו בקומה העליונה בבית שברחוב הטחנה 9 , בתקופת העלייה מאיזמיר לשכונה לאחר מלחמת השחרור.

משפחת פינס דוד , אביו של יום טוב , פתח בקומת הממסד ברחוב הטחנה 9 חנות ירקות בחדר אחד,  בתקופת העלייה מאיזמיר לשכונה לאחר מלחמת השחרור, דוד נפטר בשנת 2002 בגיל 96.

משפחת פינץ דוד, גרו במפגש הרחובות מלכי והתחנה, התפרנס מחנות ירקות.

משפחת פינקלשטיין ישראל, שהשיא את בתו שמחה בשנת 1925 בירושלים, היה בעל  בית החרושת לנקניקים שמשון בימין משה , בשנת 1925 פורסם במודעות ובעיתונות, בידי ועד הרבנות הראשית בירושלים אזהרה במודעות נגד המפעל  והמנהל ישראל פינקלשטיין משה, כיוון שעל פי דעתם התוצרת לא הייתה כשרה ונעשתה על פי דעת מבשר טריפה ופיגולים, למרות שבעל המפעל הוזהר לנהוג על פי הוראות הרבנות ,לא ביצע בעל בית החרושת שמשון את המוטל עליו , אי לכך נלקח המשגיח ומפתחותיו מבית החרושת.

משפחת פלקון , התגוררו ברחוב המבשר בימים משה

משפחת פעסטער שלום , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פרדס ניסים , סב רבה של המשפחה היה הרב בן-ציון נסים פרדס (פארידיש),בנו של הסבא היה הרב אליהו ורעייתו זהרה (בת שלמה אבורביע) פרדס, בנו של הרב אליהו היה שלמה פרדס בניו אליהו וזהרה.

משפחת פרדס אליהו ורעייתו זהרה (הייתה מורה בבית הספר לאומנות בצלאל) היו הוריהם של הבנים : אברהם ,ניסים, שלמה(בניו אליהו וזהרה)  ,יוסף ומאיר והבנות : שרה אורה, יפה וחפציבה .

האב הרב אליהו פרדס נולד בשנת 1896 בירושלים, קיבל חינוך דתי ומסורתי במוסדות החינוך הספרדיים בירושלים השלים לתעודת הוראה בבית הספר למורים עזרה והחל לעבוד במקצוע ההוראה, במסגרת עבודתו לימד אליהו כמורה בבית הספר לבנים בעיר יפו, ולאחר מכן גר בימין משה ולימד בבית הספר למל בירושלים ,באותה העת נבחר לוועד הספרדי בירושלים.

לימד בעוד מוסדות לימודיים בירושלים ,עד שנתמנה כמנהל בשנת 1930 כמנהל בבית הספר לבנות מזרחי בשכונת אהל משה, ואף יצא בשנה זאת לקונגרס יהודי בגרמניה כציר המפלגה הפועל המזרחי לאחר מכן נתמנה כחבר הנהלה בבית היתומים הספרדי .

ניסים פרדס בנו של אליהו פרדס בבגרותו ,היה מפקד סניף בית"ר בשכונת ימין משה , הוא אף שימש כאחד ממפקדי מחתרת האצ"ל בירושלים , שם קיבל את הכינוי "דוד" לאחר מכן השתתף בקרבות מלחמת השחרור, ואף זכה לקבל את עיטור לוחמי המדינה-העל"ה, עיטור לוחמי האצ"ל, מגן ירושלים ואות הקוממיות .

אליהו פרדס נבחר בשנת 1928 ובשנת 1932 ,לוועד העדה הספרדית, היה חבר הועד המרכזי של אוצר המזרחי הצעיר, היה אחד ממבקשי הרישיון לבית היתומים הספרדי של משיח בורוכוף (בורוכוב).

משפחת פסו פנסו תושבי העיר העתיקה ולאחריה תושבי ימין משה, הקשר של משפחת פנסו לימין משה בקשרי החתונה של בן הזקונים מנשה פנסו לאשתו שושנה גבאי , לבית גבאי מרחוב מלכי בימין משה ומשפחת מזרחי .

האב שבתאי מנשה פסו עלה לישראל בשנת 1890 , לשמו יש להוסיף את המלה מונסייר שפרושה בלדינו מונשרלי, משפחה שעברה לגור בירושלים העתיקה , מקצועו של האב היה פחחות ומסגרות , ביחד עמו הגיעה אשתו מזל שלה היה נשואי 24 שנים , עד מותה לא הצליחו להביא ילדים.

לאחר מותה נישא האב שוב לאישה חדשה שהביא לו שבעה ילדים, לצערו שני ילדיו הראשונים משה ומזל לא שרדו, יתר ילדיהם : אברהם ,שמחה, אסתר, רחל ובן הזקונים מנשה שלחם בעיר העתיקה ונפל בשבי הלגיון הירדני.

בנו מנשה של שבתאי פסו ,מספר מעט על שם משפחתו של האב פסו , הנובע משמה של המטבע הספרדי פסו (כמו אגורה ) ,כאשר בנו הבכור למד בבית הספר, לגלגו חבריו לכתה כי שמו משול למטבע חסרת ערך , ישבו חבריו לכיתה והעניקו לו את השם פנסו ,שפירושו בלדינו (החושב ) , מאז אימץ האב את השם החדש ומאז החמולה נקראת פנסו.

האב לאחר עלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בעיר העתיקה, פתח פחחיה – מסגריה בעיר העתיקה לפרנסתו, כיוון שתקופת מלחמת העולם הראשונה התקרבה ,החלו התורכים לגייס גברים לצבאם , כיוון שמקצועו של האב שבתאי היה פחח עלה במוחו לאחר צפייה בציוד החייל התורכי ,שיפור במימיה הצבאית על מנת שלא תנזל לאחר שממלאים בה מים.

עם הרעיון הזה הלך לפגוש את הפחה והציע לו במקום שיגויס הוא ייצר בעבור הצבא את דגם המימייה המשופר, רעיון זה מצא חן בעיני הפחה שפטר אותו מגיוס לצבא ( תעודת וסיטה )ומינה את המסגרייה ליצור מימיות בעבור החיילים התורכיים, עוד רעיון שהחל ליצר בעבור רחובות העיר העתיקה את קופסת פנס העששית לתאורת רחובות העיר העתיקה.

כאשר הבריטיים כבשו את הארץ והחלו לפתח את צנרת וקווי המים, החלה המסגרייה שברשותו לייצר את החיבורים והמפרקים לחיבור צינורות המים לקווי המים שנמתחו בין המעיינות לבין העיר העתיקה.

בעת הקרבות נשארה המשפחה בעיר הנצורה והאב והאם, בסיום המלחמה ויום לפני כניעת הרובע, הועברו הם כמו שאר הזקנים והנשים והילדים לידי ועדת שביתת הנשק והועברו דרך שער ציון להר ציון ומשם לבתים הנטושים של הערבים בשכונת קטמון הישנה, שם קבלו חדר קטן .

סיפורו של מנשה בן הזקונים של המשפחה

לאחר שבגר מנשה וגויס לארגון ההגנה בשנת 1947, עבר הכשרה כמקלען , החל לפעול בהכנת סליקים ובהברחת נשק תחמושת וחומרי נפץ לעיר העתיקה , על פי סיפורו היה מקבל מנשה הודעת קוד שעליו להגיע למפקדת ההגנה ברחוב הלל , בהגיעו היה מקבל הודעה להכין סליק ולהתארגן להכנסת הנשק לתוך העיר העתיקה .

לצורך קבלת הנשק היה מגיע לרחוב החבצלת לאפסנאים בני משפחת קרייצמר ,בעלי המתפרה לבגדים ותגים לצבא הבריטי , שקבלו את הנשק במערכת ההברחה, לאחר יצירת הקשר , הועמסו כלי הנשק והחומר הנלווה ,לקרקעיתם הכפולה של טנדרים של הסבלים הכורדיים של רחוב החבצלת, מעליהם הועמסו ארגזים ומוצרים כהסוואה ,מנשה והנהג היו מתיישבים בקבינה ועשו את המסע דרך שער יפו ולרובע היהודי .

לאחר שנפרק הנשק ,הוא אוחסן בסליקים שהוכנו מבעוד מועד, הסליק הנפוץ היה ,בתוך הגבהה מבטון שנמצאה בכול בית ,שעלייה היו מניחים ביום את מזרוני תושבי הבית , שישנו עליהם הדיירים בחדרים, סליק נוסף היה ברחוב בית אל, מעל בית הכנסת אליהו הנביא, בביתם של משפחת ביטון, בביתם של משפחת תורגמן ועוד.

בסליקים היו רובים אנגליים, רימונים, תחמושת, כדורים, מטול מסוג פיאט וארבע פגזים, מקלעים מסוג ברן, בנוסף היו בסליקים חומרי נפץ מסוג שידית ( פיתוח מקורי יהודי ) בהברחות השתמשו גם באמבולנסים ואחיות ,שהגיעו לרובע לצורך טיפולים רפואיים.

בעת הלחימה השתתף מנשה בקרבות כמקלען ופעל על פי הצורך בעמדות ההגנה שהיו מפוזרות ברובע , לקראת סוף הלחימה והכניעה נתנה למנשה הפקודה להשמיד בסליקים שבאחריותו ,את הנשק והתחמושת ,וכמובן חומר הנפץ שעשה דרכו לתעלות הביוב, מקוצר זמן עוקמו קני כלי הירייה הארוכים, כלי נשק קצרים פורקו מהם חלקים חשובים , לאחר שחובלו כלי הנשק ,חלקם הוטמן מחדש באזור בתי מחסה בבורות.

כאשר נכנע הרובע ,יצא מנשה עם חבריו שנותרו בחיים לאחר הלחימה כמו: מורנו מזרחי, אליהו ברוך, יוסף אלעד ( אליהו) ,ציון שלום, ישראל חשמונאי, אנשים אלו וחבריהם שלחמו ברובע היהודי ושנפלו בשבי בתעודות ממלכתיות של לוחם בעיר העתיקה לאחר שחזרו מהשבי .

מעט על השבי

מחנה המעצר מוקם ליד העיירה אום אל גמל שלושה קילומטר מהאתר הארכאולוגי והעיירה מפרק במדבר הירדני ליד הגבול עם עירק , השבויים הראשונים שהגיעו למחנה המעצר היו המהנדסים והעובדים של מפעל החשמל נהריים בעמק הירדן.

לאחריהם הגיעו שבויי הרובע, ולאחריהם אנשי גזר ולטרון ,בסך הכול היו כשבע מאות ועשרים שבויים שהתאחדו בקבוצות על פי מקומות נפילתם והארגונים להם היו שייכים, בשבי ישבו כתשעה חודשים בטרם שוחררו בחילופי השבויים עם הירדנים.

משפחת פור , המתיישבים מאיזמיר ,שעלו לארץ לאחר מלחמת השחרור, שבנם משה נשלח ללמוד בבית הספר רמז, מכיוון שבבית הספר השכונתי לא הייתה כיתה א .

משפחת פרדו ,התגוררו בבית בקומת הממסד ברחוב הטחנה 11 לאחר עלייתם לארץ עם עולי איזמיר, בתום מלחמת השחרור.

משפחת פרומקין ,

משפחת פרירה אהרון חיים , בתפקידו בוועד השכונה גזבר וחתום על הרישומים, כמו כן שרת כחזן בבית הכנסת הגדול הספרדי בימין משה.

משפחת פרידמן יעקב , התגוררו בשכונה בתקופת המנדט ברחוב טורא 38.

משפחת פעלמאנן יעקב , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פרידגוט שלום לייב , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת פישמן וילאם , המשפחה התגוררה בבית ברחוב התקווה 31, שרכשו מבעליה פריידא פרימן הלוי בשנת 1926.

משפחת פרחיה גבינזון , התגורו בשכונת ימין משה , בשנת 1908 ניסו בני משפחת פרחיה להשכיר את ביתם בימין משה , הם תיארו את ביתם כבית עם פרוזדור ובית תבשיל ומים לאורך כול השנה.

כמו כן נכנסו כבאים לחדר אחר על מנת לחלץ את ילדי המשפחה שגם היו לכודים בחדרם, בני המשפחה הובהלו לטיפול בבית החולים בקור חולים וטופלו, במיוחד האב שנכווה בראשו תכולת הבית נשרפה כליל אך בתי השכנים ניצלו.

משפחת פרנס בן ציון , בחג סוכות יעקב דאסה ,ושותפו בן ציון פרנס מכרו לולבים ואתרוגים בשוק מחנה יהודה בחג הסוכות.

משפחת פרנס מרדכי ורעייתו שרה, התגוררו בבית שברחוב טורא 16 ,לאחר עלייתם לארץ ,בעלייה של עולי איזמיר, לאחר מלחמת השחרור, הכניסה לבית הייתה בכוון רחוב הבריכה וגרו שם שלוש משפחות במבנה.

משפחת פרנק חיים שרגא פייבל , ,הרב פרנק היה יליד ירושלים והני המשפחה ,התגוררו ברחוב טורא  32 בשכונה, בתקופה שלפני מלחמת השחרור ואחריה, חיים חי בשנים 1908-1973, היה בנו של הרב זאב וולף פרנק ,הוא נבחר להיות הגבאי בבית הכנסת האשכנזי בשנת 1898 ,שהוחלף בתקופה שלפני מלחמת השחרור ,בידי הרב בן ציון יאדלר , הרב פרנק חזר לשכונה .

בשנת 1948 לאחר שפונה במלחמת השחרור ,מביתו ברחוב טורא 32 ,הרב פרנק טיפל בשבעים משפחות, ניצולי השואה מיוצאי הונגריה, הרב פרנק המשיך לטפל בבני קהילתו בשכונת ימין משה .

משפחת פרץ שלמה ורעייתו רבקה , היה בעל סנדלריה , בשנת 1938 הגיע לסנדלרייתו ערבי ,שהיה עימו בקשרי מסחר וירה ופגע בריאתו , בתחילה הועבר משה תושב ימין , לבית החולים משגב לדך בתוך החומות ,ולאחר מכן בעזרת אמבולנס הועבר לבית החולים הדסה ברחוב הנביאים.

משפחת פרץ שלמה ,(רווק) נכנס לדירה ברחוב הטחנה 7 בימין משה , בשנת 1959 לאחר עזיבת משפחת טראוב.

משפחת פרץ אברהם , עבד למחייתו כחלבן וירקן בשכונה, הוא נהג לרכוש חלב וירקות מערבים שהיו מביאים את הסחורה לשכונה בעת שהמצב היה מתוח, את הסחורה חילק בין תושבי השכונה עד שנת 1948 .

משפחת פרץ יוסף ורעייתו רבקה, משה נולד בירושלים בשנת 1889 בתקופת מנדט, היה בעל תנור לאפיה באזור האשכנזי בשכונה בשורה של הבתים מול בריכת הסולטן.

משפחת פרץ ,התגוררו בימין משה , משפחת פרץ שיוסף היה גבאי בית הכנסת הספרדי, היו חמישה בנים: אברהם, יעקב, שלמה ,יהודה יצחק ,במשפחה היו גם בנות ,הבת פורטונה ועוד הם התגוררו במשכנות שאננים .

האחים יהודה ויצחק החליטו להגר מארץ ישראל בשנת 1923-4 לקולומביה עקב בעיות פרנסה ,הם החלו לעבוד במסחר ועשו חייל בעסקיהם ,בקולומביה גם הקימו בתים ומשפחות לאחר שמצאו כלות ונישאו שם ,אלא שלאחר מספר שנים החליט האח יצחק לעזוב ועבר לארצות הברית שם המשיך בעסקיו שם חי ועבד עד מותו בשנת 2005 , האח יהודה מת בשנת 1956 יחסית צעיר, את רכושו הוריש לילדיו .

הבת הצעירה פורטונה ,נישאה ליצחק דה לרוזה ,אחת מהמשפחות הוותיקות של ימין משה, הבת הצעירה פורטונה נישאה ליצחק דה לרוזה ,אחת מהמשפחות הוותיקות של ימין משה.

בשנות החמישים החליטה הבת פורטונה , לעזוב את ימין משה ולהצטרף לאחיה יהודה ,שהתעשר שבקולומביה, בזכות בתי כולבו (מולים) והתעשר, לאחר שנים כאשר קיבל יהודה אזרחות קולומביאנית , החליט נשיא קולומביה לשלוח אותו כשגריר קולומביה לארץ ישראל, בית המגורים של דה לרוזה השגריר היה בהרצליה פיתוח.

אלא שלאחר מספר שנים החליט האח יצחק לעזוב ועבר לארצות הברית שם המשיך בעסקיו שם חי ועבד עד מותו בשנת 2005 , האח יהודה מת בשנת 1956 יחסית צעיר, את רכושו הוריש לילדיו .

האגדה מספרת ,שכאשר הגיע יהודה לבית נשיא מדינת ישראל לקבלת אמנת השגריר , הוא פנה לנשיא ואמר לו כי את הטקס ניתן לערוך בעברית כיוון שזאת שפתו הנוספת, כאשר חזר לקולומביה לאחר כהונתו ,החליט לחסל את עסקיו בקולומביה מפחד של הלאמה, ופתח עסקים במיאמי ובישראל.

כך היה מבלה את שנותיו בין מאימי לישראל, רעייתו נפטרה לפני שנים ,במהלך שירותו כשגריר קולומביה, הוא התיידד עם מזרחי שהיה בעליו של קולנוע אוריון וקונסול כבוד של פנמה בישראל.

לאחר שהצליחו בעסקיהם בקולומביה שלחו יהודה ויצחק כסף להוריהם על מנת שירכשו בית משלהם בימין משה ברחוב מלכי הבית שנרכש היה שייך למשפחת ונטורה העיוור ,ובנו אלברט ברחוב מלכי של היום .

לאחר פינוי שכונת ימין משה ,במלחמת השחרור, נאלצו יוסף ורבקה לגור בליפתא , יהודה ויצחק שלחו כסף מקולומביה לרכישת דירה חדשה למשפחה והם קנו דירה במחנה יהודה.

האחים פרץ יעקב ,היו שותפים עם אחיו ,בחנות ממתקים ,חלבה ושוקולד ,ברחוב יפו באזור קולנוע ציון, התגוררו ברחוב מלכי 22.

האח יעקב פרץ השיא את בתו רבקה בשנת 1923 באולם הראינוע הבין לאומי בחצר פיינגולד בקומה השנייה.

משפחת פרחי יוסף, תושב השכונה , בשנת 1907 , בתקופה שלפני פתיחת הגן , דרש יוסף שיפתח גן ילדים בשכונה, כאשר נפתח גן הילדים בשכונה , התקבלו בו 80 ילדים ,וארבעים נותרו ברשימת המתנה.

משפחת צפריר, התגוררה ברחוב התקווה 33 , לאחר עלייתם מאיזמיר, בתום מלחמת השחרור.

משפחת צוובנר אורי , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת צרפתי חנה , אלמנתו של צרפתי , בתחילה גרו בני המשפחה שהיו ממייסדי השכונה ,הם התגורו בדירתם בטרם פרוץ מלחמת העצמאות, ליד טחנת הרוח, לאחר מלחמת העצמאות ,שכרה האלמנה חנה ממרדכי לוי, חלק מבית למגורים בתקופת המנדט, ברחוב טורא 37 .

משפחת קאוף יעקב אשר, רכשה מבנה שנבנה בתקופה העותומאנית מבעליה, בשנת 1904 ,ועברו להתגורר בה, בשנת 1926 בני המשפחה מכרו את המבנה למשפחת אהרון מרדכי ורעייתו מיריל כהן.

משפחת קאפישי דודו , התגורו בבית ברחוב  הטחנה 5 בתקופה המנדטורי.

משפחת קואינקה בן ציון אברהם, ( בן ציון שמואל אברהם קוֹאֵינְקָה) היה רב וראש ישיבה , וגר בעיר העתיקה ,עד שעבר לגור בימין משה בן ציון כתב כעורך ,מאמרים בסוף המאה העשרים ,עיתון מאסף מהעיתונות הדתית , בשנים 1896-1903.

משפחת קואינקה משה, התגורר במשכנות שאננים, היה אחראי על השכרת שמונה דירות במשכנות שאננים למשפחות ספרדיות.

משפחת קאף יעקב אשר , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) ,התגורר כבעל בית ברחוב נתן (יהודית) במספר 10,

משפחת קאסוטו חיים, האגדה מספרת כי עמד בראש שליחי התמחוי שקוששו שאריות בטרם כניסת השבת , וחילקו למשפחות עניות בשכונה.

משפחת קבלי יהודה, בעל בשוק החדש ( שוק המוריסטאן), שוק ברובע הנוצרי  , ובהמשך בין בעלי החנויות בשכונה, לצד בן־ציון קורונל, יוסף אלישר, האחים מראש ואחרים.

משפחת קוליראדו (האדמוני) חכם מרקדו, לימד את ילדי השכונה בחדר שפתח בדירתו.

משפחת קוליו אליהו, התגוררו בקומה העליונה ,ברחוב טורא 9 , לאחר עלייתם לשכונה ,אחרי מלחמת השחרור.

משפחת קואיניקה בן ציון הרב, בנובמבר 1936 הלך לעולמו הרב בן ציון קואינקה, בנו של יהודה קואינקה , הרב בן ציון קויאנקה שנולד בשנת 1866, היה בן למשפחת אנוסים מספרד ,שגלו לסלוניקי ביוון בעת גרוש ספרד במאה השש עשר, משפחתו עלתה לארץ ישראל בתחילת המאה התשע עשר ,והתיישבו בעיר העתיקה ,לאחר מכן בימין משה ,ושאר המשפחה עברה לנחלת שבעה שם התגוררו עד שנת 1957 .

הרב בן ציון שנחשב לבעל מוח חריף וידע רב בתורה , שרת כרבה של העיר חברון לאחר מאורעות 1929 ,בעת שהיהודים חזרו לעיר עוד שימש כאב בית הדין הספרדי, ובשנת 1935 אף היה ראש העדה הספרדית בירושלים, התגורר בהמשך בעיר העתיקה ,ולאחר מכן בשכונת ימין משה , בשנת 1908 הקים את בית הזקנים הספרדי והיה מנהלו הראשון של המוסד.

שנים 1899-1920 ,ערך בן ציון נסיעות בתפוצות היהודיות הספרדיות במצרים, עירק , בצפון אפריקה ובהודו ,כאשר יצא למסעותיו נהג לפרסם במודעות על יציאתו , חלק ממסעותיו ,היו להרצות ובחלק גייס כספים לעיתונו ירחונו המאסף.

לדוגמא כאשר יצא בשנת 1920 בן ציון קויאנקה לשליחותו בגולה ,על מנת שלא יחפשו אותו, פרסם הודעה על יציאתו בשליחות ,ובעדרו יש לפנות מרדכי מיוחס תושב השכונה, קדמה לזאת הודעתו בשנת 1907 ליציאתו לגולה ,אלא שאז מינה את ישראל דוב פרומקין, בעל עיתון החבצלת ביחד עם מיוחס ,כנציגו לקבלת מכתבים וכספים.

משפחת קורנל בן ציון ,סוחר בשוק אפטימוס ברובע הנוצרי, האחים א. ומשה קורוניל תושבי ימין , בעלי משה חנות מספר 41 בשוק אפטימוס  , בשנת 1911 היו נציגי חברת השכר ,מצא אנד שאקר במשקה קרל גרגורי מברלין.

משפחת קורוקוס אברהם דוד , היה בעלייה של חנות בגדים וחייטות בעיר העתיקה , בתקופה העותומאנית ובמנדט , בזמנו החופשי כתב מאמרים וסיפורים ,עוד נהג אברהם דוד קורקוס לפתור תשבצים שפורסמו בעיתונות ואף זכה בפרסים על פתרונות אלו.

משפחת קורוקוס חכם שמואל, תושב ימין משה ,האגדה מספרת כי בצוואתו ביקש שלאחר מותו, לא יישאו אותו במיטתו ,אלא יגרו אותה במורד המדרגות בשכונה , לפני צאתם במסע הלוויה לה הזיתים.

משפחת קירשנבאום אברהם ,אל מול חומות העיר העתיקה באזור מבני משכנות שאננים ,ניצבת טבלת זיכרון לזכרו של הלוחם אברהם קירשנבאום ,אחד ממפקדי ההגנה ואצל על שכונת ימין משה בימי הקרבות בפברואר 1948 לתאר את לחימתו בגבורה ,למרות שהיה חשוף על אחד הגגות ,בירי במקלע על המון ערבי מוסת , ספור הגבורה המושרש בתולדות השכונה .

שמו המחתרתי של אברהם קירשנבאום צעיר בן 22 ,לימיו במחתרת היה תמיר ,שאף הוא היה מפקדה של כיתת ההגנה בחלקה הדרומי של שכונת ימין משה, אברהם היה איש מקלעים ובעזרת מקלע הברן שקיבל עשה מעשי אומץ רבים בלחימה.

אברהם קירשנבאום היה בן השכונה להוריו החרדים שגרו בשכונה  ,בצעירותו למד בבתי ספר דתיים אפילו בישיבתו של אלתר לוין ,בד בבד החל לעסוק בספורט ובפעילות מחתרתית , למד והשתלם בקורסי הכשרה צבאית של ארגון האצל , לאחר שהוכשר וסיים קורס מפקדי כיתות, בקש לשרת בהגנת שכונת מגוריו משכנות שאננים .

בתחילת פברואר 1948 ,החלו חיילי הלגיון והמון מוסת ערבי ,לנוע מאזור שער יפו לכוון השכונה ,על מנת לפוצץ את בתיה ולכבוש את פאתי השכונה, הם נשאו חביות חומר נפץ , במטרה למנוע את המעשה ,מיקם אברהם את עצמו על גג אחד הבתים השולטים בשטח והמטיר ירי ממקלעו על התוקפים, בירי זה גרם לפיצוץ חלק מהמטענים ולפגיעה בחלק מעשרות התוקפים.

כאשר הבחינו בעמדתו ,החלו התוקפים להמטיר אש על העמדה החשופה, אברהם קירשנבאום לחם מספר שעות וגרם לאבדות רבות לתוקפים ,כתוצאה מכך החלו התוקפים לסגת , אלא שאז חיילים בריטים שאבטחו את מלון המלך דוד , עמדו באחת ממרפסות המלון, והחלו לירות לעברו ומכיוון שעמדתם הייתה גבוהה משלו פגעו בו מספר פעמים .

בתחילה בעת ההמתנה לאמבולנס הפינוי הושכב בשולי כביש השכונה, אז נפגע שוב בידי חייל בריטי מטווח קצר בירי בידי חייל בריטי לפני שהועמס על האמבולנס ,אברהם פונה לבית החולים רוטשילד – הדסה ברחוב הנביאים ושם נפטר מפצעיו.

לאחר מותו נקבר בהר הזיתים , רק לאחר מלחמת ששת הימים אותרה מצבתו שמכונה היום המצבה הבודדת , לזכרו מדינת ישראל הציבה מצבה הנושאת את שמו בבית הקברות בהר הרצל , בנוסף שמו של אברהם חקוק על מצבה לזכרם של חללי הרובע היהודי והלוחמים שנפלו בלחימה באזור העיר העתיקה.

על קיר המבנה שעליו נלחם ונפגע אברהם קירשנבאום הוצבה טבלת שיש לזכרו , בשנת 1982 הוצב ספסל לזכרו ממול לבית הוריו בשכונה, בטקס השתתף מנחם בגין שנשא דברים לזכרו בפעם השנייה כמו שנשא דברי הספד בעת מותו בשנת 1948,שלטי שיש נוספים תלויים על קירות ביתי הכנסת הספרדי והאשכנזי בשכונה.

משפחת קליין יצחק אייזיק כהן , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת קליימן , התגוררו בבית ברחוב הטחנה 11, בתקופת עליית עולי איזמיר לאחר מלחמת השחרור בקומה העליוחנה.

משפחת קמחי יעקב ,גרו בימין משה, ברחוב הטחנה 13 בתקופה העותומאנית והמנדט ,עסק בתפירת גלימות וקפטנים לבחורי ישיבות, בחנותו בעיר העתיקה, היה חשוך ילדים, בגיל מבוגר אימצו את הילד שמואל מנחם לבן ,שירד בהמשך לאמריקה ועסק במסחר.

משפחת קמחי מאיר , גרו בימין משה בבית אביו , ברחוב הטחנה 13 בתקופה העותומאנית והמנדט .

משפחת קמחי שבתאי ורעייתו ריינה , התגוררו ברחוב הטחנה 1 בימין משה בתקופת המנדט , למחייתו עבד קצב.

משפחת קסוטו משה ורעייתו ביאה , גר בימין משה ברחוב מלכי 24 בתקופת השלטון העותומאני ובתקופת המנדט ,היה בעליה של חנות לחייטות ליד הקישלה בעיר העתיקה .

למשפחת קסוטו היו 4 ילדים ,ובשנת 1939 נרשמה הדירה על שם בכור יוסף.

בתקופה העותומאנית: חצר בחזית ובית מאחור ,במבנה גרו משפחת משה ורעייתו ביאה קסוטו (החייט)   תושב ימין משה , במבנה גרו גם יששכר ואילן דהן .

בשנת 1921  ביאה ומשה קסוטו החייט ,הזמינו את אורחיהם לביתם לבר מצווה של בנם אליעזר רחמים

בשנת 1923 פרסם את דירתו בת הארבעה חדרים להשכרה,

לאחר המאורעות עבר קסוטו בשנת 1934 ,לחנות בבעלותו למסחר לאריגי צמר ובגדים מוכנים ירושלים ( קסוטו ובנו )ברחוב יפו ליד שער יפו וליד בנק דה רומא (בנק לאומי המבנה שנמכר לאחרונה ),בשנת 1928 השיא את בנו יוסף לרבקה לוי.

משפחת קסטל משה בן משה , בשנת 1920 נשרפה חנותו בעיר העתיקה .

משפחת קרבני משה ורעייתו חנה , התגוררו בשכונה בתקופת המנדט , ברחוב הטחנה 1 ,בקומה העליונה,  המשפחה התגוררה בבית, גם בתקופה שאחרי מלחמת השחרור.

משפחת יהודה ראב בנו של אליעזר בן יעזר ראב

משפחת ראזינטאל ישראל משה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ראטיאבסקי יחזקאל בן אברהם אהרון, רכשו את הבית מידי בעליו הראשונים, ברחוב התקווה 37, ובשנת 1908 מכרו אותו למשפחת ספקטור דוד.

משפחת רבינוביץ (רבינאוויץ )הרב מרדכי לייב ואסתר רובין ,היו תושבי ימין משה לאורך שנים רבות , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת רבלין יוסף ,בשנת 1892 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי העדה הספרדית בימין משה : בראדון יחיאל,  אשכנזי יצחק,  מאיר יעקב, שמואל מיוחס, פנזיל אליה משה.

הנציגים של העדה האשכנזית בימין משה: יוסף ריבלין, המבורגר נתן פיינשטיין דוד , בעת הבנייה נפטר יוסף ריבלין ,והמבורגר נתן פשט רגל, כמחליפים נבחרו לוריא יעקב , חג'יז יצחק, והוניג אליה.

ההסכם נערך לבין יורשו של מונטיפיורי ,יוסף סאבאג , וחתמו על הסכם לבניית בתים נוספים בשכונת ימין משה, חפירת בורות מים , לצורך זה הבטיחה קרן מונטפיורי להלוואות 2600 לירות בתור הלוואה לביצוע העבודה, בתוך שלוש שנים .

משפחת רוואנוורער אברהם , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת רוזנטל ישראל משה , התגוררו בתקופה העותומאנית , ברחוב טורא 35 ,בימין משה.

משפחת רוזנטל חיים שלמה , חיים התגורר בשכונת ימין ,משה ברחוב פלא יועץ 17 ,נפטר בשנת 1939, בשנת 1921 שימש חיים שלמה רוזנטל כמזכיר וועד החכמים ומנהלי הישיבות בירושלים , בשנת 1928 שימש בוועד ההתאזרחות של יהודי ארץ ישראל ,אשר אזרחותם העותומאנית אבדה ותושביה היהודיים של ארץ ישראל חסרי הזהות .

כאשר עבד כיד ימינו של הרב פראנק נתמנה כאחד מגבאי בית החולים בקור חולים כמו כן שימש בשנת 1936 ,כגזבר הקדש הכולל הודנא האשכנזי , לבתים בהקדש שהיו שייכים לכולל הודנא האשכנזי בשכונה והשכרתם לעניים בימין משה.

משפחת רומנו חכם אברהם  ,שימש כפייטן בבית הכנסת הספרדי הגדול בימין משה, לפני שנת 1948.

משפחת מיוחס רחמים בכר שלמה ,

משפחת רייכילזאן פיוויל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת ריבלין , אין מידע ספציפי על ביתם בשכונה , ידוע שהיו ממקימי השכונה, בני משפחת ריבלין ,השתייכו לזרם של תלמידי הגר״א (הפרושים), שהיו מהמתיישבים הראשונים מחוץ לחומות העיר העתיקה, אחד הענפים המרכזיים היה צאצאי משה ריבלין (המכונה “משה מגיד” או (המגיד דורש ציון), ומשפחתו המורחבת.

משפחת ריפין יעקב, היה בתפקיד ,שמש בית הכנסת החסידי בימין משה יעקב ריפין ,לקח את העולה החדש אליהו ליברמן  לפתח ישיבת חיי עולם ,שאליה נשלח בידי רב עיירתו ,ובידיו צטלה – פתקת הפנייה לעזרה למנהל הישיבה .

מקום המגורים הראשון ,שאליהו דר בו ,היה חדר שכור בשכונת ימין משה ברחוב פלא יועץ 17,בביתו של הגבאי יעקב ריפי בית הכנסת והישיבה חיי עולם.

ספור נוגע ללב היה שאליהו ליברמן לא שכח את טיפולו והכנסתו לביתו למגורים של השמש ריפי יעקב ,שהתגורר בסמוך לבית הכנסת  , ובערוב ימיו של ריפי לאחר שהתאלמן והזקנה הכתה בו, בנוסף למחסור בתקופת מלחמת העצמאות .

בתקופה זאת לקח אליהו ליברמן את הזקן וטיפל בו ודאג למזונו ולמחסורו עד יומו האחרון , מעשהו זה משך את תשומת לבנם של רבני השכונה שהעלו על נס את המצווה שזכה בה .

משפחת שאקו דוד יהודה , היה חתנו של מאיר ג'אני סוחר יהודי בן ארבעים ,שהחליט בשנת 1880 לעזוב את ביתו בעיר יאנינה ביוון ולעלות לארץ ישראל עם רעייתו ושלושת בנותיו .

חצרו של מאיר ג'אני ברובע הנוצרי בעיר העתיקה הייתה מפורסמת בקרב היהודים, בזכות בית הכנסת שהיה לו בקומה השלישית בביתו שאליו היו מתכנסים סוחרים יהודיים באזור לתפילה בימי השבוע, בבית זה גר מאיר ג'אני עם משפחתו ,וחתנו דוד שאקי שנישא לבתו אסתר וגרו בקומת הקרקע של המבנה בחצרו של ג'אני.

לאחר תקופת מגורים בשכונת ימין משה ,בנה דוד שאקו את ביתו בשכונת נחלת שבעה, כאחד משלושת הבתים הראשונים שניצבו בפינת רחוב יפו ,ורחובה הראשי של שכונת נחלת שבעה, הבתים  נקראו על שמות בוניהם , היו אלו בתים מאבן בני שלוש קומות ובהם חמש דירות.

בית הדירות הראשון נקרא בית שאקו , שבו התגוררו בשנות השלושים :משפחת הבעלים שאקו בקומה העליונה השלישית , בקומת הממסד של בית שאקו נפתחו החנויות.

דוד יהודה כהן שאקו בשנת  1906 נבחר לוועד הכללי של האשכנזים והספרדים בירושלים ,1910בשנת נכתב על תרומתו לאגודות  "חלוצי הצבא" ,ואגודת "לעזרת נשי חיל" ,בעת שנבחר "ועד בית הקברות חברת קדישא" .

אז גם התמנה דוד שאקו כסוכן ליד הגבאים הרב יצחק דסה והרב אברהם עזריאל ,בשנת 1920 דוד שאקו היה חבר ועד אספת הנבחרים הספרדיים ,בשנת 1921  נבחר דוד שאקו כחבר ועד בית החולים משגב לדך ,באותו מעמד תרם דוד שאקו מאתים לא"י לבית החולים.

בשנת 1932 היה בין נדבני העדה הספרדית בעת שהצטרף לחלוקת מתנות (ספרים ,צעצועים ) ליתומים ספרדיים בבית היתומים "ציון" בשנת 1933 נבחר דוד שאקו לוועד עדת הספרדים בירושלים כאחד משבע עשר הנציגים ,הוועד נבחר לשמש כשנתיים בתפקידו, בשנת 1938 הוגש שמו של דוד שאקו כמועמד ספרדי למועצת העיר ירושלים.

משפחת שוויפט יהושוע העשיל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת שווילי בנימין אתילה ,אחת משלושת המשפחות שעלו מגרוזיה  ,עבד כסבל בבית החולים הדסה ,שברחוב הנביאים.

משפחת שווילי נתנאל , נהרג בשנת 1948 , מיריות שהומטרו על השכונה .

משפחת שווילי מרדכי צפניה, אחת משלושת המשפחות שעלו מגרוזיה , עבד כסוחר בדים , ומכר את סחורתו בכפרי הערבים שמסביב לעיר העתיקה.

משפחת שווילי מנחם (מנחמו) ,בנו של שווילי מרדכי , עבד במאפיית ברמן, היה עוזר בזמנו החופשי לנשות שכונת ימין משה, בעבודות הבית הקלות והקשות, האגדות מספרות כי בתקופת מלחמת השחרור, הוא עבר ברחוב ונורה מכדור בישבנו, הוא רץ לביתו וסיפר שזרקו עליו אבנים, אך התברר שנורה , אחד מבניו נפל נהרג בניסיון לכבוש את הקסטל.

משפחת שוורץ משה , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת שחאדה שמעון, גר בימין משה והיה בעל מאפייה עם תנור ובימים שהיה משבית את התנור , היה מוכר כרטיסי מים לבארות השכונה.

משפחת שטיין יעקב ורעייתו עליזה, (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) משפחת שהמשיכה להתגורר בימי המנדט, ,בביתם נתפס בעת שהסתתר ונעצר מאיר פיינשטיין ,שנפגע בידו אשר נכרתה בהמשך עקב נמק ,והעצור השני דניאל אזולאי שהסתתר בבית משפחת הזקנה רחל טוינה (טוויטי)  שנפצע  גם הוא ברגליו ובחזהו, מירי של שבעה כדורים בעת פעולת פיצוץ תחנת הרכבת.

משפחת שטיינברג אביגדור , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) גרו ברחוב פלא יועץ 3 , בתקופה העותומאנית ובמנדט, למשפחת שטיינברג הייתה חנות לחומי בניין בעיר.

משפחת שטרן שיינה ומשה שטרן ,אשר גרו בבתי הונגרין ליד הכותל שעברו לגור בשכונת ימין משה בחלק האשכנזי, לאחר שהחל האכלוס במשכנות שאננים ,הצטרף למגורי האשכנזים בשנת 1890 אז מנתה המשפחה שמונה נפשות, כחמש שנים לאחר מעברם לשכונה ,התחתן בנם הבכור אברהם שרגא שטרן המכונה פייביש ,

משפחת שטרן אברהם שרגא פייביש הבכור , עבר לגור לאחר חמש שנים בבית אביו ,במבנים שנבנו בשכונת ימין משה , בחלק האשכנזי, ברחוב נתן  ,לאחר שחוו גם את מות ילדתם החדשה, בימין משה לאחר הלידה עזבו.

משפחת שטרית יצחק ורעייתו וידה , משפחת שטרית הגיעו להתגורר בשכונת ימין משה , בחלק השמאלי של רחוב יהודית (מלכי כיום) ,לאחר שברחו בעת הפרעות בחברון בשנת 1929,שם התגוררו בבית משפחת אשתו וידה שנקראו משפחת אבגנים ,למשפחה היו שלושה בנים ושתי בנות .

יצחק שטרית היה נגר ששכר חלק מנגרייתו של כהן ברחוב מול חצר פיינגולד ,בנחלת שבעה שם עשה עבודות כעצמאי וגם בעבור הנגר כהן.

משפחת שפייצער (שפיצר זאנוויל , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים) ,משפחה שגרה בדירה בתקופה העותומאנית , ובתקופת המנדט התגוררה ברחוב טורא בבית 33 .

משפחת שפירא דב פער ורעייתו פניה  , רכשו את הדירה ברחוב פלא יועץ 23, ממשפחת מרדכי סלומון בשנת 1904 , דב פתח במקום את בית הכנסת "חסידים משכן תורה " של העדה החסידית מתחת לבית הכנסת האשכנזי של העדה הפרושים.

משפחת שערשווער הדס , (אשכנזי בשכונה מדור המייסדים)

משפחת שריזלי שמואל ישראלי , שלמה ישראל ורחל שיריזלי (הסבא דור ראשון)

משפחת שריזלי חיים משה ישראל שיריזלי- ( הבן דור שני)

המשפחה שבראשה עמד חיים משה שיריזלי ,עלתה ממקדוניה דרך תורכיה לארץ ישראל ונשאו עמם דרכונים תורכיים ,(כיוון שמקדוניה הייתה תחת שליטה תורכית עותומאנית).

בכורו חיים משה נולד בתחילת המאה התשע עשר,  נבחר לאחר התיישבות המשפחה והקמת החצר על שמם בעיר העתיקה ,הן לוועד הספרדי והן למג'לס ( הועד המשותף לשלטון העותומאני ).

בנו שנולד בחצר ביתם בעיר העתיקה נקרא שלמה ישראל שיריזלי שכונה "שיש ", במהלך חייו שרת כאחד מנכבדי העדה הספרדית בירושלים

מבין שני בניו של שלמה ישראל שיריזלי ,הבן חיים משה ישראלי שיריזלי נשאר בירושלים , ואילו אחיו אליהו ישראל שיריזלי עבר למצריים .

שלמה נחשב חלוץ כמדפיס ,בעל בית דפוס, ומו"ל הספרדי הראשון בירושלים העתיקה ,הוא התחרה במדפיסים הירושלמים האשכנזיים הראשונים : ישראל בק, סולומון, לוי וצוקרמן.

בהוצאת הספרים שלו "שי"ש הוא הוציא תרגומים ,חוברות וספרים בנוסף להדפסת עיתונים ,במיוחד בעת שהרבנים האשכנזיים החרימו את אליעזר בן יהודה ,בשל דעותיו ורצונו להנחיל את השפה העברית בקרב יהודי ירושלים.

הרבנים הספרדים ,לא החרימו את שלמה ישראל, ולא את בן יהודה ועיתוניו, בנוסף לכול אלה נדבק בנגע האספנות של ספרים ,חוברות ועיתונים, כספרייה העממית ליהודים בירושלים, כול החומר שנאסף הועמד לרשות תושבי ירושלים  שהשאילו ספרים או עיתונים לקריאה ולעבודתם, ביתו שימש כעין ספרייה לאספנותו זאת.

שלמה שריזלי ישראל ,במהלך חייו ,שרת כאחד מנכבדי העדה הספרדית בירושלים,  היה עסקן, סופר, בעל בית דפוס שרכש עם שותפו בן ציון טראגן, מאליעזר בן יהודה בשנת 1901, כול זאת בהיותו כבן עשרים, לאחר שלמד שם את מלאכת הדפוס, ביחד עם שותפו בדפוס הוציאו השנים ,חוברות שהופיעו פעמיים בחודש לתקופה קצרה בשם גואירטה די ירושלים בשפה בספניולית (ספרדית).

לאחר עזיבת שותפו בן ציון טראגן ,שמכר לו את חלקו וירד למצרים, שלמה שיריזלי נותר בעליו היחידי של בית הדפוס , בנוסף פתח וניהל חנות נייר בעיר העתיקה, ובהמשך ברחוב יפו פינת שכונת עזרת ישראל ,ולבסוף ברחוב אגריפס .

שלמה היה העורך והמו"ל ,לעיתון השקפה ,בשכונת אהל משה הדפוס בבית מספר 5 ,בייתו הפרטי היה בבתים 13-14,בית דפוס לעיתון פעל בשנים 1896 עד שנת 1901, כאשר נסגר בשנים הללו יועד גיליונותיו, גם לתפוצה מחוץ לארץ ישראל , והופץ בין היהודים בגלות ,אז גם צורפו אליו ,מאמרים מעיתון הצבי והאור, כיוון ששלמה ישראל ,היה שותפו של בן יהודה בעיתון השקפה , נוצרו קשרי סימביוזה עם העיתונים הצבי והאור.

עיתון השקפה נפתח מחדש ,לאחר סיום הריב עם בן יהודה ולאחר תקופה של שנה וחצי בשנת 1902, והופיע עד שנת 1908 , הוא נפתח מחדש במקום עיתון הצבי, לאחר שהשלטונות העותומאניים התנגדו והתנכלו לעיתון הצבי של בן יהודה ,בשנת 1906 הצטרף לעיתון השקפה כעורך ושותף העיתונאי אלמליח למשך שנה שאז עזב

מעבר לשותפות בעיתון השקפה ,הוציא שיריזלי ביחד עם אליעזר בן יהודה ,ואף כתב ביחד עם אליעזר בן יהודה ,בחוברות "אבן שיש"  שפרסמו , בנוסף לעבודתו זאת היה מתנדב בוועד בית החולים משגב לדך וממקימיו.

בשנת 1909 פרסם שלמה ישראל שיריזלי, כתבה בעיתון הצבי לא בעברית שהופץ בגלות , שיריזלי היה בעליו גם של העיתון דער פרדס שהודפס בהוצאת הספרים שלו שי"ש (ראשי השמות שלו שלמה ישראל שיריזלי), השפה העברית לא הייתה השפה היחידה  בעיתון.

לכן קפצה עליו חמתו של סילמן ( מראשי מקימי שכונת בית הכרם) וראש ארגון המורים , במלחמתו זאת כתב ופרסם ,כתבה בעיתון הצבי ,המשמיצה את שלמה ישראל שיריזלי וכינה אותו בכינויים מעליבים כמו סמרטוט ,מזוהם, פשפש ומנוול, שומרי שלומו של שלמה ישראל שיריזלי , ניסו להציג את ההתקפה כהתקפת אשכנזי בספרדי .

בית ההוצאה "שיש" הוציא ופרסם כחמישים ספרים , סידורי תפילה, מעל לשישים ספרים בספרדית ועברית, יסד ופרסם את העיתון ובהמשך חוברות הפרדס, בשפות העברית, לדינו ויידיש .

בשנת 1905 לאחר מות אשתו הראשונה ,רחל בגיל צעיר שילדה לו שלושה ילדים, לאחר מותה התארס שלמה ישראל שיריזלי בשנית ונישא לחנה הדסה מוריסיאנו , להם נולדו שלוש עשר ילדים ששמם הפרטי החל במילה א ' ,אחי, אחינעם,  אחיעזר, אחיטוב ועוד, עוד פרט פיקנטי בלידתה הראשונה של רעייתו החדשה ,ילדה שלישיה ולאחר מכן שני זוגות תאומים .

בשנת 1908 פתח שיריזלי ,חנות ספרים והוצאת ספרים שי"ש תחילה ברחוב יפו פינת שכונת עזרת ישראל בשנת 1921 ובהמשך עברה חנות שי"ש לחלק השמאלי של בנין כלל ( בית הספר אליאנס )בחזית רחוב יפו , בתו עבדה עימו בחנות .

לאחר מכן עברה החנות לרחוב אגריפס 85 (בבית המשפחה של חנה אשתו והילדים שרכשו בטרם מותו ),השם" שיש " על ראשי התיבות של שמו : שלמה ישראל שיריזלי, עם זאת החזיק גם חנות ברחוב דוד ליד שער יפו , בחנותו פרסם כי הוא קונה ומוכר ספרים, בחנות מלונים וספרים בשפות שונות.

בשנת 1910 שימש שלמה שיריזלי , גם מנהל ומו"ל של עיתון הצבי בנוסף לעיתון האור של איתמר בן אבי ,שהודפס בשכונת אהל משה , בזכות פועלו הרב ,הונצח שמו בשכונת מזכרת משה ,וזכה בקריאת רחוב על שמו ,וביצירה תמונה באבן של עיריית ירושלים , אשתו השנייה חנה ,התמידה לחיות עד למעלה ממאה שנה ,וכונתה אש התמיד.

בעת מלחמת העולם הראשונה ,בתחילה המלחמה הוכרח על ידי השלטונות העותומאניים, למכור את מכונות הדפוס שלו לצרכי הצבא ולאחר מכן שילם שתי פעמים כופר גיוס ,אך השלום לא עזר לו והוא גויס לצבא התורכי כחובש בחבל אנטליה ,לאחר המלחמה כאשר חזר עבר מחצר שיריזלי בעיר העתיקה והשתקע בימין משה ולאחר מכן , בשכונת אהל משה מספר 5 שם פתח את בית הדפוס החדש שלו לאחר שרכש מכונות חדשות.

בעשירי באוגוסט בשנת 1919 מפרסם בראשונה שלמה את חנותו "בית מסחר הספרים שיש "בשכונת עזרת ישראל ( אולי פינת רחוב יפו) .

חנות למילונים, ספרי לימוד, מכשירי כתיבה ,דפי מכתבים, מעטפות דיו, עיטים , ספרים בהשאלה בעברית, ביהודית ספרדית ובצרפתית, ערבית ואנגלית ,במודעה זאת כתב שהתחיל את העסק בשנת 1899

בעת שהחלו להיפתח בעיר ,בתי דפוס נוספים וחנויות לצרכי כתיבה וניירות , ובית הדפוס והחנות "שיש" הקטנה ,שהייתה לו בפינת יפו שכונת עזרת ישראל .

שמואל ישראל שיריזלי ורעייתו ,ערכו ברית מילה לבנם בימין משה בפברואר 1907 ,בשעה ארבע על פי שעון תורכיה ,בבית הכנסת בשכונה .

אז החלו לפקוד את חנותו בעיקר אנשי רוח ,אספנים ובעלי עניין, שבאו לשמוע מסיפוריו ולחפש בין אוספיו ,חומר לעבודתם וכך הוא החנות דעכה לאיטה , שלמה ישראל שיריזלי נפטר בשנת 1938.

משפחת שירזלי שלמה ישראל ורעייתו, אחיו של שלמה ישראל שריזלי , חי בשנים  בשנת 1878 – 1938  ,בשנת 1904 היה המו"ל של עיתון השקפה, שהיה עיתון שבועי שיצא לאור בכול יום שישי, העורך הראשי היה א' בן יהודה , המערכת שכנה ברחוב יפו מול משרד הבריאות שכיום.

בשנת 1909 ,כתב סילמן ו י' קרניאל ,מאמר שכינה את שלמה סמרטוט, משום שהוציא עתון שנשא את השם דער פרדס, בתשובה נכתב כי שלמה ישראל שירזלי הוא יהודי פשוט סוחר תמים ובעל דפוס, שהדפיס את העיתון השקפה .

העיתון הספרדי איל פרדיזו נערך בידי שלמה ישראל שירזלי ,גם כן בשנת 1909 , וכן פרסם מאמרים בחוברת אבן שי"ש , כמו כן הוציא ספרים שתורגמו לעברית וללדינו ,מפי סופרים שחיו בארץ ישראל, וספרים מתורגמים של סופרים ידועים בעולם , חלק מהספרים הודפסו מחוסר דיו ,בבית היתומים שנלר.

בביתו הקים ספריית ספרים בשפות עברית, לדינו וצרפתית, מילון ספרדית – צרפתית שהוא ערך ,ספרים אלו הושאלו לתושבים לקריאה, הוא גם הנהיג את השפה העברית בבייתו.

בימים של מחסור בעבודה , החכיר את בית הדפוס, למנהיג פועלי ציון זרובבל, חוברות בעברית ,ללא קבלת אישור של הצנזורה העותומאנית בארץ, מכיוון ששלומה היה בעל בית הדפוס ,הוא נעצר ונידון לשנתיים מאסר, אך בהשתדלות חברים של המושל, הוא שוחרר.

משפחת שלמה קאופמן ,הנגר שבנה את ארון הקודש בבית הכנסת האשכנזי.

משפחת שמעון אשר כהן (האחראי על פנקס השכונה האשכנזית) גר ברחוב טורא 1 ,שמעון אשר כהן ,ניהל את פנקס חברת ימין משה שבה היו 65 שמות משפחות בשכונה ,לאחר שפרש המשיך בנו שמואל דוד כהן ברישום.

שמעון אשר הכהן המכונה אבי השכונה האשכנזית ,נחשב לאחד ממייסדי השכונה ופעיליה ,היה בנו של משה מרדכי שגר בימין משה ממוצא אשכנזי, נפטר בשנת 1934,אשתו סימקה חייה בתו של חיים בנימין גבריאלס ,שמעון שימש בוועד השכונתי הראשון .

עסק בענייני השכונה ,כול חיו שימש בתפקידים ציבוריים כשילוב דרך ארץ והדת , לדוגמא הקדיש בהקדש בית בן שני חדרים והמגרש עליו עומד הבית ,באזור ג'וראת אל ענב ,את הכספים מהשכרתו כהקדש  צווה לישיבת תלמוד תורה בימין משה תושביה העניים של השכונה.

ובכול שנה לתת סך של שתי לירות לבית יתומים, התשלומים שולמו פעמים בשנה לקראת פסח ולקראת בחודש אב, בתמורה התחייבו הרבנים לקרוא בתורה ולברך את שם המשפחה.

בעבודתו כמנהל בתחנת הקמח ועסקנותו הציבורית, הניבו לו השפעה וכבוד ששמו נישא למרחוק ואפילו סוחרים ערביים נהגו לשאול בעצתו וסמכו על יושרו, ספד לו במותו חברו לוועד השכונה בן ציון יאדלר , רבנים מפורסמים לא הגיעו ללוויה על מנת להספידו.

היה שותף ומנהל בטחנת הקמח בגוראת אל ענב ( חוצות היוצר של היום) ביחד עם משפחת ברמן ( כארבעים שנה) עד שמכר את חלקו בטחנה למשפחת ברמן, בעת שנפטר פרסמה תחנת הקמח מודעת אבל לזכרו .

עזר רבות בטיפול בילדי שכונת ימין משה  ,הן בכינוסם בבית הכנסת לחוגי תלמוד שונים והן ביציאה לטיולים והכרת סביבת ירושלים מחוץ לחומות.

בעת שהתגורר בשכונה ,עזר לאנשים בפעילות הציבורית ,וגם לבית הכנסת ,בשנת 1914 פרסם מודעות דרושים למורי דרדקים לילדי השכונה , כמו כן חיפש זוג בלנים ,לניהול בית המקוואות בשכונה, עזר בפרסום בתים למכירה ,על מנת לעזור לעניים למכור את רכושם, פתח בשכונה גמ"ח בשם משכיל אל דל בכספו ,גמ"ח שגדל לאחר שהצליח לאסוף כספי תרומות, הגמ"ח טיפל בהשכלתם של ילדי השכונה שהיו בעלי אמצעים דלים ,ודחף אותם לעבר ההשכלה הדרושה לעתידם .

משפחת שמעון אשר כהן גרה ברחוב טורא 1 עד שנת 1948 , בעת שהתגורר בשכונה והיה חבר הוועד , ניהל שמעון ,את פנקס חברת ימין משה למקהלות האשכנזים (פנקס ימין משה ), ספר שטיפל ברישום 65 המשפחות והבתים של היהודים האשכנזים בחלק האשכנזי של השכונה, לאחר מותו ניהל את הספר בנו שמואל דוד כהן .

הספר בעיקר נותן תמונת מצב של בעלויות הלוואות משנת 1890 עד שנות העשרים , לאחר מכן עבר הספר לידי בנו של שמואל הרב יוסף כהן (היה נשוי לאסתר נכדת הרב הראשי האשכנזי של ירושלים פרנק) הרב משה כהן ניהל את ההקדשים בימין משה, שמעון היה חבר ועד שכונת ימין משה האשכנזית אחרי מלחמת העולם הראשונה.

משפחת שפיצר .ז, נבחר בסוף שנת 1920 , לוועד החדש בימין משה.

משפחת שפירא דובר, בסוף 1914 ,היה דייר בשכונה,  הצטרף לרשימת התודות לוועד העזרה האמריקאי , לתרומתם לעניים הגרים בימין משה.

משפחת ששון אברהם, גר במשכנות שאננים, במחצית שנת 1910 היה חבר באגודת לינת הצדק ,ועזר הרפואות (לעזרה לנזקקים בביקור רופא ותרופות).

משפחת תורגמן ההורים והילדים – ישראל איש האצל,  הבנות ידידיה ומלכה .

משפחת תורגמן אברהם ורעייתו רחל ,שכרו חלק ממבנה בתקופת המנדט ,ממזרחי מאיר , ברחוב טורה 15.

בעל דירה בימין משה בתקופה העותומאנית ובמנדט, השכיר חלק מהמבנה למשפחת פנחס בן צבי ורעייתו השנייה טובה גרייבסקי בשנת 1932, חלקים נוספים בביתו השכיר למשפחת לוי שלמה ורעייתו רוזה, ולמשפחת תורגמן אברהם ורעייתו רחל.

ימין משה וועד חיפוש החטאים , התאגדו מספר שמשים קיצוניים והחליטו להקים וועד שמטרתו חיפוש חטאים ואי שמירה בדקדקנות של הליכות הדת, בין אנשי הוועד נמצאו שמשים אשכנזים ושלושה שמשים ספרדיים שאף מונו לראשי הוועד, לוועד זה מונה מזכיר, אנשי הוועד חשבו כי מעצם שמם הם יטילו מורא על הציבור היהודי בירושלים.

מיד החלו למנף לעצמם החלטות קיצוניות בנושאי שמירת המנהגים היום יומיים בחיי היהודים, על מנת לרכוש כוח ושררה, חוצפתם הגיע גם בניסיונם להשליט את דעתם על היהודים ולהפך לכוח שולט ומנהיג בקיצוניות את היהודים בירושלים ,מקרה כזה קרה כאשר התאספו רבני ירושלים להספיד מלאחר מותו את הרה"ג , קפצו אלו בראש המחנה והחלו להספידו ללא רשות הרבנים.

רשימה כללית לדיירים שאין כתובת בשכונה

הבית בטורא 21 שימש בתקופת המנדט ,כבית מדרש של אגודת ימין משה.

הבית ברחוב טורא 23 ,בתקופת המנדט , היה שייך לאגודת ימין משה ,בבית היה בית המרקחת של הרוקח גבריאל גרבילוביץ.

הבית ברחוב פלא יועץ 19, גוש 30030, חלקה 12, בשטח של כ־93 מ"ר בתקופת העלייה התורכית 1948-68 ,התגוררו במבנה משפחת גברת אוולה ומשפחתה ,שעזבו בטרם זמן ,ועברו להתגורר בתל אביב.

בקומה השנייה הכניסה מרחוב התקווה ,התגוררו במבנה משפחה של קומוניסט ,שנהג לערוך מסיבות בדירתו תמיד הלך עם חליפה עניבה ותיק מסמכים.

הבית ברחוב פלא יועץ 29-41 הבתים הללו ,שימשו לאחר מלחמת העצמאות ובעת שעולים חדשים אכלסו את שכונת ימין משה ,כמוסד חינוכי ,שבו התחנכו ילדים ובעיקר מהעלייה התימנית ,המבנים הללו תפקדו כמוסד חינוכי עד שנת 1958, שאז נסגר המוסד בשכונה ולבתים אלו נכנסו עולים חדשים ותושבי יהודיים חסרי בית.

לבית 41 נכנסה לאחר הפינוי של המוסד החינוכי בשנת 1958 משפחה ממוצא פרסי ששפתה תורכית ,כיוון שגרו בפרס בקרבה לגבול התורכי .

לבית 37 נכנסה לאחר הפינוי המוסד החינוכי בשנת 1958 ,משפחה שבהמשך הביאה את אחיהם שגר בכפר ,ועזרו לו לקנות את הבית מספר 25 ברחוב של משפחת פור.

שמו הקודם של הרחוב, נעוץ ברב של בריטניה ולונדון הרב נתן הכהן אדלר (אדלער) ,בעת שביקר במשכנות שאננים בשנת 1885, קיבל את הכבוד לקרוא לרחוב הראשי העתידי לקום ברחוב הראשי בחלק האשכנזי ,כרחוב "הרב נתן כהן" ,רחוב נתן שהוחלף בתקופה המנדטורית לרחוב פלא יועץ .

חלק מהבתים הזוגיים של רחוב פלא יועץ ,בכביש העפר המחבר לשכונת גוראת אל ענב , נהרסו לאחר פיצוץ משאית התופת בשנת 1948 וכיום המבנים נהרסו והשטח הריק משמש  כחניה לתושבי השכונה .

בסוף חודש מרץ 1948 ,בשטח הערבי הוכנה מכונית תופת עמוסה בחומר נפץ, פאוזי אל כותב ,שהיה אחד מחלבני השכונה הערביים של השכונה  והחליף את מקצועו לחבלן, הכין את מכונית התופת, מכונית זאת שנסעה באורות כבויים בשביל התחתון מתחת לחלק האשכנזי ומעל לברכת הסולטאן הצליחה להתקרב לשורת הבתים התחתונה של השכונה , בהפתיעם את אנשי עמדת השמירה .

בטרם פוצצה המכונית נמלטו ממנה שני הנהגים הערביים, כתוצאה מההתפוצצות ,התמוטטו כעשרה בתים, נפגע בית הכנסת האשכנזי, גגות בתים סמוכים עפו מעל הקירות, שמשות הבתים הסמוכים נמוגו, חלק מההריסות אחד הבתים כיסו ארבעה לוחמים שחולצו בפעולה מהירה ונותרו בחיים מתחת להריסות.

הדי הפיצוץ וחוזקו הגיעו למרחוק, ואפילו זכוכיות אחת הקונסוליות הסמוכות שניצבה מעל לשכונה , התנפצו והאגדה הירושלמית מספרת כי אשת השגריר שערכה מסיבה באותה העת , טלפנה לבעלה שיודיע לאורחים להגיע עם מעילים כנגד הקור הירושלמי כי זכוכיות החלונות התפוגגו .

ברחוב התקוה 15, בימין משה , בתקופת העלייה התורכית 1948-68 התגוררו במבנה בגוש 30030 חלקה 53, בשטח הרשום של

כ־115 מ"ר.

מדובר בבית היסטורי של ימין משה ,שברכה ובעלה מגהץ הכביסה שנפטר בגיל צעיר מהתקף לב.

ברחוב התקווה 25 , התגוררו משפחת אברהם ורעייתו עזיזה ,בחדר ששכרו מ ח.בן ציון לנדנד, בתקופה העותומאנית.

ברחוב התקווה 25 , התגוררה משפחת כהן ? , שעלתה מאיזמיר בתום מלחמת השחרור

תכונות פילטר לוח

• מתאים לכל המשפחה
• מתאים לקבוצות

מיקום