רחוב ממילא והשכונה (רחוב בריכת ממילא) מתחם אנטיוכוס

  תודה לספריה הלאומית לשימוש בתמונות

תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ,ולמקורות השונים  שעזרו ביצירת מאמרים אלו, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

שמה של השכונה ממילא מתורגם מערבית לשטח שהוענק מהאלוהים ,השטח של היום המשמש לאחר ההרס של הישן אלא ירחמו ובניית החדש, כמו מלון הילטון מלון פאלס החדש ועיר הרפאים לעשירי העולם עיר דוד

לאחר שנרכש גוש האדמה בידי הכשרת הישוב ,שנקרא המרכז המסחרי בממילא אדמת אנטיוכוס ,מידי הכנסייה הלבנה היוונית, שטחו של מרכז מסחרי שנקנה היה בן שלושים אלף אמה מרובעת  ,את רכישת גושי הקרקע של הכנסייה האורתודוקסית הלבנה אישר הנציב העליון הבריטי בישראל.

הכסף שתקבל בעבור גושי הקרקע , שמכרה הכנסייה האורתודוקסית הלבנה , היה מיועד להסדרת חובותיה שהסתכמו בשש מאות וחמישים אלף לירות באותה תקופה ,חוב זה תפח וצמח עקב המהפכה הרוסית בשנת 1917 שמיגרה את שלטון הצארים ורוסיה הלבנה , בשלטון קומוניסטי אדום, מצב חדש זה, קטע את ביקורי הצליינים וניתק את הזרמת הכספים שהגיעו לתמיכה בכנסיה מרוסיה משלטון הצאר.

שטח האדמה ,שנרכש מידי הכנסייה האורתודוקסית הלבנה כלל , 530,000 אמה מרובעת שהתחלקו : אזור כיכר ציון וחלק מרחוב יפו 32.000 אמה מרובעת ,אזור המשולש ובצלאל 64.00 אמה, אזור רחביה ממנזר רטיסבון עד לטלביה ומערבה 64.000 אמה, אזור בריכת ממילא והמרכז המסחרי 30.000  אמה, אזור מר אליאנס ותלפיות 200.000 אמה .

שכונת ממילא שכנה בעמק המקשר בין שער יפו לבריכת המים ממילא ומצדו המערבי לכוון בית העירייה החדש, השכונה הוקמה בסוף המאה התשע עשר, כשכונה שיועדה לחנויות למסחר ולדירות למגורים מעליהם, שכונה שהמסחר בה שילב סוחרים יהודים וערבים, היא פעלה בתמהיל זה עד מלחמת השחרור ,וכמרכז מוסכים ועסקים יהודי בעיקר עד שנת 1967 (מלחמת ששת  הימים) , שטחה של השכונה נשק לחומת העיר העתיקה ושער יפו, רחוב המלך דוד במערב, רחוב שלמה המלך וכיכר צהל תחמו את השכונה בצפון, והקונסוליה הצרפתית כגבול בדרומה .

בתקופת השלטון העותומני בסוף המאה התשע עשר ,בשנים 1850 ,ניתן היה לראות בשטחה שלוש בריכות מים ופרדס עצי זית, מספר מבנים קטנים ששימשו למגורים, הנזירים היוונים החלו לנטוע בשנת 1852 , לאחר מאמצים של נזירי המנזר היוונים במשך ארבע שנים לסקל ולהכין את הקרקע לנטיעות והכנת שטחים חקלאיים ,בשטח שבין בריכת ממילא לכוון חוצות היוצר של יימנו (ג'ורת אל ענב ) ,כעשרים ושלושה אלף עצי תות לצורך תעשיית יצור המשי  כאוכל לזחלי המשי, כמו כן נטעו כרמי ענבים ,כרמי זיתים לייצור שמן ,סבונים ונרות מאחר ובני הקהילה לא נחשבו לאזרחים תורכיים נאלצו לשלם סכומי כסף גדולים לסולטן , בעבור עיבוד החלקות כמקור הכנסה לתחזוקת הכנסיות והמנזרים של הנצרות היוונית.

בעמק עברה  דרך שביל  שנסללה בשנת 1869-70 לצורך מעבר כרכת קיסר גרמניה בביקורו בירושלים ,ששימשה גם  , את עגלות הנוסעים משער יפו לשכונות בעיר החדשה ולנסיעה לכוון העיר יפו, בעת ההיא החלו מבנים שנבנו שלא על פי תוכנית לצוץ בשכונה, השוק ששכן מחוץ לשער יפו החל לזלוג לכוון רחוב ממילא של היום ומערבה ולהבנות לצרכי חנויות למסחר ,  מעליהם דירות להשכרה , ומפעלים לתעשייה זעירה שחיפשו מקום להתרחב מחוץ לחומות העיר העתיקה, ובהדרגה הפך למרכז מסחרי בשטח שבין חומות העיר העתיקה והשכונות היהודיות שנבנו מחוץ לחומות.

הצפיפות בעיר העתיקה גרמה ליציאת בתחילה מוסדות כמו בית המכס שהוקם ליד שער יפו בשנת 1858 , ולידו חנויות שוק, סמוך לשער בחלקו החיצוני ,הוקמו מסבאות בידי הטמפלרים ,הוקמה תחנת  הסעה שליד שער יפו , שבה ניתן היה לרכב על חמורים ,סוסים שהובלו בידי ערבים ,ובהמשך הופיעו העגלונים היהודים ובני העדה הגרמנית (הטמפלרים) עגלות וכרכרות , שחצו את השביל ברחוב ממילא (ששופצה בשנת 1869 לקראת ביקור הקיסר האוסטרי בירושלים,) ושופצה שוב בשנת 1898 לרגל ביקור הקיסר הגרמני, לאחר המעבר ברחוב ממילא, במפגש עם רחוב דוד המלך , עלו ברחוב הנסיכה מרי ומשם המשיכו על הדרך שברחוב יפו לעיר יפו ,  חלפו על  אזור שוק מחנה יהודה והשכונות שצמחו מחוץ לעיר העתיקה , סיפורם של הכרכרות והתובלה בידי בעלי חיים ירד בעת שלתעבורה הגיעו המכוניות הראשות שנקנו מעודפי הרכבים של הצבא הבריטי שכבש את ארץ ישראל, ולאחר מכן הופיעו האוטובוסים שנשלטו בתחילה בידי נהגים ערביים.

בתחילה לא היו מספרים לרחוב או שמות ,והמבקר ברחוב נאלץ לשאול את האנשים היכן למצוא חנות זאת או אחרת או משפחה פלונית, והינה מקבל מידית הסבר מאחד הדיירים או הסוחרים כי כולם הכירו את כולם  כמשפחה גדולה ומורחבת, יש והיו מלווים  את השואל ומובילים אותו למחוז חפצו  , בסוף המאה התשע עשר נבנו מספר מבנים בני קומה אחת או שלוש בתחילת הדרך ליד שער יפו ולאורכו חלקם הגדול  היו שייכים ליהודים ,האגדות מספרות כי מהבית האחרון בשורה בפינת דור המלך (יוליאן ) ורחוב ממילא, בתים אלו שנבנו בסגנון אוריינטלי כללו חלונות עגולים ,מרפסות ,תקרות גבוהות .

גם מבנה העירייה השני הסראייה ומלון פאסט ,מנזר סן ונסן ושבנה גם שורת חנויות להשכרה , בית שטרן, ( 1870-77) ,ביתו של קלארק האמריקאי, בית מולק שכלל ארבע קומות בקומת הקרקע שלוש חנויות ובכול קומה 9 חודרים ואולם ,מבנה שנמכר בהוצאה לפועל בסוף שנת 1940, ועוד, בפתחו של שער יפו הוקם סביל המים בשנת 1900 שנהרס בהוראת המושל הבריטי סוטרס בשנת 1921 ,ובשנת 1907 הוקם השעון מעל לשער, שנהרס גם כן בשנת 1921, צמוד לחומה נפתחה חנות ליצירות האומנות של האקדמיה בצלאל שנפתחה בשנת 1912 , נשרפה בשנת 1914 ונבנתה מחדש, גלריה שבה נמכרו יצירות האומנות והמזכרות  שנוצרו באטליות האומנים של  המוסד לאומנות בצלאל.

כיוון שברחוב נכנסו לגור בני המעמד הבינוני והגבוה מבין המוסלמים , ההשכלה לילדים עמדה בראש מעיינם, ילדים אלו נשלחו ללמוד בעיקר במוסדות ומנזרים אירופאיים שבו רכשו הילדים גם לימוד שפות כמו אנגלית או צרפתית, וכך בבתי התושבים ובחיי המסחר ,ניתן היה לשמוע שיחות בבליל שפות כולל הערבית , תגבור ההשכלה לילדים בתקופת המנדט עלתה ופרחה, חשיפה ליצירות מוזיקאליות גרמו לשיפור חיי התרבות והחברה , חלקם נחשפו לספורט כמו טניס ,רכיבה על אופניים וכדומה ,חלקם הגדול של הילדים לאחר סיום לימודיהם התיכוניים, יצא להשלים את לימודיהם בארצות באירופה ובאמריקה  ,ותרבותם שהושפעה מהחיים והחינוך האירופאי השכיחו במעט את היותם מוסלמים באמונה ובמנהגים ,  כשממצב הכלכלי השתפר החלו משפחות לרכוש מכשירים תנורים ומקררים לביתם כמו באירופה , חלקם הפכו ליבואנים וסיטונאים לסחורות אירופאיות כולל לבגדים למזון, ולמכוניות ופתחו חנויות  וסוכנויות ,כולבו ובתי קפה, בבתים החלו להופיע מזונות יינות ומוצרי אלכוהול מאירופה, והתושבים לא חיו על מזון של פיתה וחומוס.

הרחוב הראשי בשכונת ממילא נקרא בתחילה דרך בריכת המים ממילא ולאחריו נקרא הרחוב "ממילא " ,שתורגם מערבית לשטח שהוענק מהאלוהים , תחילת הרחוב בשער יפו ובסיומו במפגש עם רחוב קינג ג'ורג , כיום חלקו פוצל מכיכר ממילא לכוון רחוב קינג גורג ונקרא כיום רחוב אגרון, בסוף שנת 1959 הציע ראש העירייה הירושלמי גרשון אגרון לשנות את שם הרחוב ל "שדרות צרפת" לאחר שהורחב ושופץ , רחוב ששימר את שמו לאורך תקופות השלטוניות בירושלים בימי הכיבוש הערבי , בתקופת השלטון העותומאני לאורך 3 מאות שנים, בתקופת השלטון המנדטורי ולאחר מלחמת השחרור.

בתים בממילא : בנין הכולבו והמשרדים האנגלית והכולבו ספיני'ס (ספינייס) בע"מ שבעליו היה האנגלי ארתור ראודן ספיני , בית קלארק רחוב ממילא 23, , , בית המכס, מלון פאלס שבו השכירו בהמשך חנויות ומחסנים לסוחרים , ביתו של בן ציון ברייער היה הבית היהודי האחרון בשורה שנמכר לערבי באוגוסט 1943, בית העירייה הסראייה , בניין האחים טאונוס (טאנוס) שפוצץ בשנת 1948 בידי לוחמים יהודים, בית נשר הזהב , בית זנינרי ,הבניין המשולש ברחוב דוד המלך, ומבנה חברת החשמל בפינת רחוב המלך דוד ותחילת רחוב שמעא שכיום הפך למלון, ארבעה בתי מלון :מלון ניו פלשתין ,מלון פלאס (פאלאס) בממילא 53  ,מודרן הוטל , ומג'סטיק , פנסיון לצארוס בממילא, בניין בנדק , לשכת המסחר הבריטי, בנק אנגלו פלשתינה בע"מ נפתח בבית יצחק כהן במחצית 1931 , בית המרכז המזרחי בירושלים  בסוף שנת 1925 , בניין חכמי שווילי ליד קופת עם שנת 1929,

בית א, שמחה

בית א . שמחה בתחילת שנת 1948 נהרס לאחר שנפגע במלחמה והווה סכנה להתמוטטות ,משפחת שמחה האשכנזית ( למרות הדימוי של  שמם הספרדי) ממעמד הסוחרים שהתיישבה בהונגריה לאחר גרוש ספרד, ועברה בהמשך לסלוניקי וההשתלבה בקהילה, וחלק מבני המשפחה עלתה לארץ ישראל, בסוף המאה התשע עשר , ואחד מראשי המשפחה שניאור שמחה שאחד מבניו נולד בירושלים בשנת 1897 ,שניאור שמחה אף נקבר בהר הזיתים בחלקת האשכנזים,  לאחר עליית המשפחה לארץ, פתחו שניאור ואחיו אהרון חנות ברחוב הנוצרים לבדים וגלנטריה , עסק זה עבר בעת המאורעות 1929 למרכז המסחרי החדש בשכונת שמעא , במחצית 1942 נמכר אחד מבתי המשפחה ברחוב ממילא בסכום 25,000 לא"י לערבי נוצרי, העסק בממילא כבר עבר לדור הבא ,ונוהל בידי ארבעת האחים , עד המאורעות הביזה והשרפות של 1947 בידי פורעים ערביים , שאז עבר העסק לבניין שבנו ושנקרא בית שמחה ברחוב יפו ליד הדוידקה , חלק מבני המשפחה למדו לימודי אקדמיים של רפואה ומשפטים ונטשו את המסחר.

בית המלון פאלאס (פלאס)

מלון שנבנה בין השנים 1928-9 ברחוב ממילא 53, בשטח האדמה שכונה " “זאוית אל-קלנדריה”  מול בית הקברות המוסלמי וברכת ממילא, מבנה שהוקם ביוזמת המופתי הירושלמי והמוסלמית העליונה (הווקף) , המבנה תוכן בידי נאחס ביי התורכי, נבנה בידי הקבלנים יזמים, חברת אלבינה, דוניה וקטינא ,אליהם צרפו את  הקבלן הערבי עוואד על מנת להגביר את הסיכויים לזכות במכרז הבנייה , המטרה העליונה הייתה להקדים את פתיחת בית ימק"א שנבנה הסמוך , עבדו הקבלנים הזוכים במהירות תוך שימוש בכחמש מאות פועלים, ואכן העבודה הושלמה לאחר 13 חודשי בניה ,העבודה כמעט נעצרה כאשר התגלו בחפירות מספר שלדים וקברים משטח בית הקברות המוסלמי שממול , אי לכך ציווה המופתי לשמר את הנושא בסוד , ולסלק את השלדים ולמצאו להם משכן חדש, יריבו של המופתי ראש העירייה נאששיבי הערבי, התנגד לחיבור המלון לרשת הביוב הקיימת , אך המהנדס קטינא, מצא פתרון בהזרמתו לשטח בית הקברות למכון טיהור חלקי , והעבודה למפעל התבצעה בחשכה ובאין רואה, בתקופת הפרעות של 1929 התעכבה הבנייה במעט.

המבנה המקורי כלל 140 חדרים בארבעה קומות, שקירותיו עוטרו בגילופי אבן בסגנון הממלוכים, לחדרים הוכנסו שירותים אמבטיות ואינסטלציה מודרנית, טלפונים ומיטות עם אפריונים בתחילת דרכו שימש כמלון פאר  בין השנים 1929-35 שהושכר לג'ורג ברסקי היהודי למשך כחמש שנים ,לאחר סגירתו עקב התחרות הגדולה עם ימק"א ודמי ההחזקה הגבוהים ,נחכר המבנה בידי המנדט הבריטי ששיכן בו מחלקות ואגפי ממשל, לשכת המסחר ירושלים משנת 1931, אולפני רדיו קול ירושלים במלון פאלס ברחוב ממילא, שעברו למקום חדש במחצית שנת 1939, המשרד לחקלאות והדייג ,לרדיו אלחוט וטלגרף ארץ ישראל , מחלקת הייעור בשנת 1936, בשנת 1939 פעל סניף של הבולשת הבריטית ברחוב ממילא, המפקח על התעשיה הקלה המפקח על המזונות ,והמפקח על רישיונות יבוא ויצוא שעבר בשנת 1943 למלון פאלס ,משרד הטאבו בבניין פאלס 1945 , משרד מנהלת אגרות החוב הממשלתיות תחילת 1946, משרד תעודות הזהות הועבר בפברואר 47 לבניין פאלס מבניין העירייה, משרד הדרכיות (דרכונים) שטיפל במתן רישיונות מעבר ליוצאים לחו"ל והעוברים דרך אוסטריה בניין פאלס מאי 1947, במלון פאלס פעלו בדצמבר 1947 המחלקות הממשלתיות : בניין משטרת המנדט והמוסך ווטרינריה , מטרולוגיה , חקלאות ודייג ,טאבו, מחלקת רישום האחוזות, רשם האגודות ,מים , מחלקת  הייעור ועוד, כמו כן שימשו חלק מחדריו לבנק בנק "אפ"ק כמשרד הראשי של הבנק.

לאחר מלחמת העצמאות כאשר בית המלון נמנה על נכסי רכוש הנפקדים, השתכן במבנה משרד המסחר והתעשייה ,שפעל בו עד שנת 2003, שלאחריו נמכר ליזמים על מנת לבנות במקומו בית המלון , אלא שהיזמים התמהמהו עקב פרוץ האינתיפאדה השנייה, והגיעו להחלטה למכור את הזיכיון ,שאותו רכשה משפחת רייכמן היהודית, בשנת 2006 ,שהחלה בשיפוץ ובניית מלון וולדורף אסטוריה ביחד עם המבנה שלידו ,שבשטחו נבנה אגף חדש בן שמונה קומות שחובר למבנה המקורי בן ארבע הקומות, תוך ניסיון לשמר חלק מחזיתו ההיסטורית .

ביתו של קלארק האמריקאי

בית מפואר שנבנה בידי הרברט קלארק ,מבני אנשי המושבה האמריקאית בירושלים ,שעיסוקו תיירות וייצג את חברת קוק הידועה, בנוסף היה קונסול אמריקה בירושלים בין השנים 1897-1910 , הבניין נבנה בשנת 1903 , בבית הזה התגורר קלארק עד שנפטר בשנת 1920 רעייתו המשיכה להתגורר בחלק מהמבנה , עד פריצת מלחמת השחרור ,ועברה להתגורר בימק"א , המבנה שימש כמוצב למגיני ירושלים, ובסיום המלחמה , כאשר חזרה ראתה שהמבנה נבזז ונפגע במלחמה ,חזרה להתגורר בימק"א , עד מותה בשנת 1958, מדינת ישראל העביר את נכסיה כרכוש נפקדים, (מספר דירות) והבית שבממילא, ושיכנה משפחות עולים חדשים מהמזרח , בני המשפחה שירשו את הרכוש פנו בתביעה להחזיר להם את רכושם , לאחר מאבק משפטי שנמשך עד שנת 1979 ,שילמה ליורשים פיצויים בעבור רכושם שהוחרם.

הבית בן השלוש קומות נבנה ברחוב ממילא 23 ,  בית בן שלוש קומות ,שעוצב על פי הסגנון המוסלמי, האבנים שבחזית המבנה הוצמדו במשחק של שורה של אבן לבנה ושורה מאבן בגוון אדום, רצפת הבניין הייתה מורכבת משיש קררה , קירות גבוהים וחלונות קשתיים, המשפחה שהגיע על אוניית המפרש מאמריקה על מנת ליישב את בתי המושבה האמריקאית ביפו שעל חורבותיה הוקמה המושבה הטמפלרית , לאחר שהרעיון כשל ,נותרו מספר משפחות ולא חזרו לאמריקה ובינם משפחת הרברט קלארק ,שאבי המשפחה החל לעסוק בתיירות ביחד עם מדריך התיירים הראשון בארץ ישראל רולה פלויד שגם נמנה על הקבוצה מיפו, ויחדיו קבלו את נציגות סוכנות הנסיעות בארץ ישראל של תומס קוק, לשכת המסחר האיטלקית פלסטין אילוטרייטד 1934 בבית קלארק , משרד "יוניברסל קומיטי " שנפתח בסוף שנת 1926 בבית קלארק מול לשכת המסחר למציאת עבודה למחוסריי עבודה מחו"ל, חברת השמת עובדים "אוניברסל קוליג'יום ששימשה גם כבית ספר לאנגלית ולכתיבה מול קופת עם מחפשת עובדים בשנת 1927, עו"ד דוד אבולעפיה בבית קלארק שנת 1930, קומיסיונר (מתווך) זקס אלימלך בשנת 1931, בעת ששופצה ונבנתה מחדש שכונת ממילא לאחר מלחמת ששת הימים ,שופץ המבנה ולא נהרס.

לאורך רחוב ממילא החלו לצוץ בתי קפה ,עסקים עם ניחוח אירופאי, שבעליהם היו ערבים, ארמנים, טמפלרים , יוונים  ויהודים, סוכנויות שייצגו מפעלים באירופה ומאמריקה לבגדים ,מזון ,חנות היין של אימברגר, חנות היין של יקב כרמל מזרחי  בית הבירה של פייג הטמפלרי , חלקם התהדרו בחלונות ראווה ,צלמניות וחנויות המיועדות לתיירים, מספר סוכנויות לנסיעות , כמו : קלארק ,בנצינגר, לובין  טאדורס ועוד, סוכנויות לתחבורה ימית אווירית , הבנק הערבי שנותר בשנות השלושים הכביש שחצה את שכונת ממילא (רחוב ממילא) משנת 1869 ,זופת בזפת רק בשנת 1922, חשיבותו של המרכז העסקי והשוק הצמודים לחומות העיר העתיקה ומסביב לשער יפו ,ירדו מקרנם  ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר סגרו התורכים חלק מהחנויות וסניפי הדואר ובהדרגה ירדה חשיבותו של האזור.

בית הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית

מבנה שנבנה בשנת 1915 בידי אנשי הכמורה היוונים אורתודוקסים בירושלים, ושימש ככנסיה וכמעון לראשי הכמורה, הנהגת הכנסייה היוונית הייתה בעלת הקרקעות הגדולה בארץ ישראל ובירושלים בפרט, בשנת 2005 מסר הפטריארך של העדה ,אירינאוס סקופוליטיס  ייפוי כוח נוטריוני למנהל המחלקה הכספים של הכנסייה ,לנהל משא ומתן להחכרת המבנה ל 99 שנים עם אופציה להארכה לעוד תקופה דומה  , בעת שנבנה מתחם שדרות אלרוב , נהרס המבנה ושוחזרה חזיתו כולל סמלה של הכנסייה תוך שימוש באבנים שמוספרו והוחזרו למצבם הקודם, היזמים מכרו את זכות החכירה למשפחה בעלת ממון , שהשקיעו הון עתק לתכנון ובניה של מבנה שגודלו כתשע מאות מטר מרובע, בעת הבניה כבית פרטי, הוספו למבנה מרתף יין, חניה , מבואה בקומת הקרקע גדולה, בריכה ,בית קולנוע ואל הקומה שמעליה ניתן להגיע במעלית פנימית לאגף מגורי המשפחה, ספריה ונף לכוון העיר העתיקה והחומות,

בנק אנגלו פלשתינה בע"מ (בא"פ -אפק – אנגלו פלסטין קומפני )נפתח סניפו בבית יצחק כהן בממילא במחצית 1931

בנק שנפתח בשנת 1902 בעיר יפו , בשנת 1904 נפתח הסניף הירושלמי ברחוב יפו, ועד מלחמת העולם הראשונה פעלו שבעה סניפים, הבנק השקיע גם כספים בהקמת הבנק הערבי קומריסיאל דה פלסטין 1909-1920, על מנת לאפשר רכישת קרקעות ליהודים בימי השלטון התורכי, בנק שהייה חברת בת של החברה אוצר ההתיישבות היהודית ,נוסד כבנק ממשלתי בשביל העם היהודי בארץ ישראל המתחדשת בתחילת המאה העשרים , אי תלותו ועצמיותו בטיפולו בצרכים הפיננסים והכלכליים של היהודים הגבירו את עוצמתו וגדילתו, בבנק הופקדו כספים וניתנו הלוואות,  לאחר ארבעים שנות פעילות הגיעו פיקדונותיו לסך של 9,100 מיליון לא"י, כאשר בכול ארץ ישראל הופקדו בו מעל לארבעים אחוז מהפקדות מיתר הבנקים שפעלו בארץ, כספים אלו שימשו לטובת המשק היהודי בארץ, גדילתו נמשכה אף בתקופת המאורעות ובתקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה , עד שנת 1931 היה המוסד הפיננסי המרכזי של הישוב היהודי, בשנת 1951 הוקם בנק לאומי וכול נכסי בנק  אנגלו פלשתינה הועברו אליו .

בית מולק ברחוב ממילא

מבנה בן שלוש קומות ששטחו 730 מטר בנויים ,שבעליו חסן אוועדה , הבית ישב על חלקת אדמה של משפחת אוועדה וסביבו החלקות הבתים של בני המשפחה ,חליל עראף, עבדול סלאם וחליל, קומת הממסד כללה שלוש חנויות גדולות ,הקומה הראשונה כללה שמונה חדרים ,שירותים ואולם גדול, הקומה השנייה כללה תשעה חדרים ,אולם גדול ונוחיות, בבסוף שנת 1939 הוגש המבנה למכירה פומבית בידי ההוצעה לפועל בירושלים ,על מנת לשלם חוב של הבעלים מסליה טרבלוס , בשנת 1944 הוצאה חלקה נוספת בת שלושה וחצי דונם, בסמיכות לחלקות של משפחת אוועדה ,אך בבעלות אלפרד אנטו סרופיו עקב חוב שהייה חייב  שכללה שטח אדמה ועליו בית בן שתי קומות לכנסיה הנוצרית.

בית הקפה פיקאדילי

במבנה של בית הקפה פיקאדילי בממילא פעלה חברת קומפני E.A.S.T עד סוף שנת 1926 , כאשר התפנתה נפתח במקומה , מסעדת ובית הקפה פיקדילי המהודרת בבעלות עיסא סלפיטי, קזינו  תזמורת ריקודים ובילוי, כולל המרפסת, ותזמורת פיקדילי בוהמיה השמיעה מוזיקה בהופעות חיות לריקודים ומופעים קלסיים, המסעדה נכללה מרפסת .

בית הקפה פיקדילי  שהושכר בשנת 1944 שינה פניו לאוכל  מזרחי הכולל : חומוס,פול,קבב ועוד ,התזמורת עדיין הופיעה ניסו לשמר את האווירה האירופאית , בתחילת שנת 1946 , כתוצאה משינוי הייעוד והאווירה של בית הקפה , בעל הנכס ג'ורג שיבר , הגיש תביעה משפטית ,לשוכריו אחטי וזאפראדס על שינוי אופיו של המקום לכוון הסגנון הערבי בהכניסם נרגילות ומוזיקה מזרחית למקום

בשנת 1947 נתפסה כנופיית ערבים ויהודים שסחרו בסמים מסוכנים ליד בית הקפה , נעצר דוד ולדמן וגריפן  צבי כהן שברשותם אופיום חשיש קוקאין ששווים כשלושים אלף ל"י שהיו בדרכם להברחה למצרים, , עקב המצב הבטחוני הרעוע בסוף שנת 1947 נדחתה אספת עובדי הממשלה שנקבעה בבית הקפה לזמן בלתי ידוע,  בשנת 1948 הועלו טענות כנגד משטרת המנדט כי פורעים ערבים משתלטים על גג המבנה ומשם צולפים לכוון השכונות היהודיות הסמוכות , לטענתם לפרקים העלו הפורעים גם מקלעים וירו צרורות של כדורים גם.

רהיטי והציוד של בית הקפה נמכרו במכירה פומבית לאחר המלחמה בשנת 1950, במחצית אותה שנה נפתח במקומו  בית קפה – בר – מסעדה בשם אורה.

אפיזודות מבית הקפה

במחצית שנת 1941 ,התפרעו בבית הקפה שלוש נשים ,תוך יצירת שערורייה בשעות הקטנות של  הלילה , הן נעצרו בטענה שהפריעו את מנות השכנים, נשפטו קבלו קנס ושוחררו, בסוף שנת 1942 נעצר השומר הערבי של בית הקפה ,כיוון שנתפס גונב מקופת בית הקפה, לאחר חקירה התברר כי את השוד ביים השומר ,עם שותף שקשר אותו במסדרון בית הקפה ,בעת החקירה לטענתו הותקף בידי שודדים מזויינים ונכבל, אלא שבעת החקירה מסר מספר גרסאות ועל כן לבסוף הודה במעשה והסגיר את חברו כשותף למעשה, בתחילת שנת 1944 ישב מאיר הרי הלוי הסוחר ולידו תיקו האישי, לאחר מכן התקרב אליו פקיד מחלקת הפיקוח על המזונות במנדט הבריטי, ודרש כי מאיר יפתח את תיקו לביקורת , אך הוא סרב והפקח ניסה לפתוח בכוח את התיק, מאיר התנגד ונלקח לבית המשפט בטענה שהתנגד לבדיקת הפקח, אלא שבחקירתו בבית המשפט ,טען מאיר כי הפקח  היה שתוי ודיבר בצורה גסה אליו, השופט קבל את גרסתו של מאיר  ודחה את עדותו של הפקח ,יתרה מכך טען השופט כי הפקח חרג מסמכותו בהיותו במצב של גילופין ועל כן במקום לעשות את עבודתו הוא הציק למאיר .

בתחילת 1948 תקפו אנשי מחתרת יהודים באזור שער יפו והשליכו רימונים, כארבע עשר ערבים נהרגו, ושלושים וחמש נפצעו ,בנסיגתם לאורך רחוב ממילא השליכו התוקפים גם רימון לבית הקפה פיקאדילי ,שגרם לנזק ולנפגעים , בתחילת 1948 פלשו חברי כנופיות ערבים לקומת הגג של בית הקפה ,ויצרו בו עמדה לירי לכוון השכונות והאזור הקרוב לממילא, בעמדה זאת השתמשו חברי הכנופיות לאורך תקופה ארוכה ולפגוע בירי צלפים ובצרורות ירי מארבע מקלעי ברן ,על עוברים ושבים ברחובות, באחת התקריות נפגעו שלוש פקידות במחלקת חינוך הממלכתית, בתקרית אחרת צלפים ערביים שעלו לגג ירו ופצעו שני יהודים ברחוב הנסיכה מרי הסמוך, מירי מעמדת המגן היהודים הסמוכה נהרגו שני צלפים ערבים,

בחודש אפריל 1944 ,נמאס הירי על הבריטים והם השתלטו על גג בית הקפה וגג הכולבו ספינס הסמוך, אך לאחר נטישתם את הגגות שנתפסו והכנופיות חזרו לעמדות ולמלאכת הירי על השכונות היהודיות, בתקרית אחרת צלפים ערביים שעלו לגג ירו ופצעו שני יהודים ברחוב הנסיכה מרי הסמוך, מירי מעמדת המגן היהודים הסמוכה נהרגו שני צלפים ערבים, באחת התקריות נפגעו שלוש פקידות במחלקת חינוך הממלכתית,

במאי 1948 השתלטו כוחות המגן היהודים וכבשו את המבנים ברחוב ממילא.

בית הקפה טרופיקל

שמיקומו היה ממול לבית הקפה פיקאדילי בממילא ,בשנת 1941, יזם פעילות של עובדיו לסחוב לקוחות של פיקאדילי אליו , אחד העובדים נתפס ,נשפט ונידון לקנס כספי,

בית יצחק יהודה כהן בממילא

בית שנבנה בשנת 1930 ליד מלון פאלס, מבנה שכלל חנויות ואת בנק אפ"ק (בנק אנגלו פלשתינא בע"מ) שנפתח במחצית 1931 ,המבנה שימש את משרדי הסוכנות היהודית ,מעל קומת הממסד של הבנק נבנו עוד קומות שכללו ארבעים עם הסקה מרכזית, מעלית חשמלית ועוד, במבנה התגורר גם בעליו יצחק יהודה כהן , שהפעיל חנות בגדים ובגדים גדולה בתחילת הרחוב ממול לעירייה הישנה ,במחצית 1936 בעת שעשה את דרכו מבית מסחרו לביתו , התקרב אליו ערבי מאחוריו וירה בו ברגלו ,לאור צעקותיו הגיעו סוחרים מהרחוב ופינו אותו להדסה לטיפול

בשנת 1942 נמכר המבנה לחברת שוקרי דייב בע"מ, בעלת סוכנויות מכוניות ובעלת זיכיון לכריית מלח בצפון ים המלח בסכום של 46.000 ל"י , חברתו של שוקרי דייב קבלה בשנת 1943 תקצוב דלק נוסף בעבור תובלת המשאיות שלה בעת הקיצוב בימי המלחמה, שוקרי דייב היה סוחר ממולח שקיבל מהאנגלים גם זיכיון להפיק מלח, באזור הר סדום בצפון המפעל הדרומי, שיטותיו להפקה היו פרימיטיביות והתנהלה בחציבת פיסות ממדרונות הר סדום ,ולאחר החציבה היה מעבירם לטחנת קמח , שם היה טוחן אותם , ממלא בשקים כמו קמח והיה מוכרם בשווקים  בשקים.

אנטון פרנסיס אלבינה

אלבינה היה ערבי נוצרי בעל ממון ,בתחילת ינואר 1914 נבחר אלבינה לוועדת השמה לבחירת ראש העיר החדש של ירושלים, בשנים 19228-9 היה מבין היזמים לבניית מלון פאלס ברחוב ממילא, ביולי שנת 1931, פתח אלבינה את בית הקפה "גרנד קפה " (בבית הקפה נערכו נשפי ריקודים ) ,בערב הנפתיחה השתתפו כארבע מאות אורחים, בית הקפה היה רשום בבעלות חברת מניות "קפה גרנד בע"מ) ,בעלי המניות היו : שלמה בן צבי ורעייתו , יוסף פרלמן, הגברת ר. פרלמן, אלבינה ורעייתו א. אלבינה,מר בן צבי ורעייתו  הגברת ל. בן צבי בעלי בית הקפה רימון , עורך הדין  ר. שמטרלינג, לאחר הפתיחה נערך נשף ריקודים מפואר בחודש אוגוסט, נשפי הריקודים נערכו בקביעות עם תזמורת בין השעות בימי רביעי, שישי ,שבת ויום ראשון, בשאר ימי השבוע ניגנה התזמורת בין השעות 17:30-24:00, במקום גם נערכו נשפים פרטיים כמנו של הסתדרות צעירות עבריות, בעת תקופת הפרעות בסוף שנת 1931 נדחו מספר נשפים חלקם בוטלו.

בית הקפה שנוהל בידי אלבינה מיולי 1931 עד סוף 1933 , החליף בעלים  לידי זיגפריד שפירא , הנהלת בית הקפה הודיעה בינואר 1934 על סגירת בית הקפה, לאחר סגירתו החליף בית הקפה את שמו לקפה אירופה ונוהל בידי עולה מגרמניה , תפריט המסעדה למאכלים הופיע בשפה הגרמנית ,דבר שעורר מחאה מצג הלקוחות, על כך השיב הבעלים החדשים שכאשר ירבו לקוחותיו הוא יתרגם את התפריט לעברית,

בנוסף אלבינה היה בעליו של בית הקולנוע רקס ברחוב הנסיכה מרי, בעלייהם של סוכנויות לתחבורה ימית אווירית ,שותפות אלבינה אנטון לתיירות 1931,אלבינה היה חבר בלשכת המסחר הירושלמית ופינה את מקומו בשנת 1932 ברוטציה למועמד אחר, בתביעה משפטית בגין חוב כספי תבע אלבינה את ערפת ארחמה ולצורך החזרת החוב קבע בית המשפט ,כי ביתו של הנתבע בן הקומה והשטח שמסביבה יימכר במכירה פומבית,

מבנה עיריית ירושלים שמחוץ לחומות (בית העירייה השני הסארייה – בלדיה )

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים, השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה, חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הנה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה, רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות, מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפליים לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה ( ניקיון ושמירה )

למרות שמסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים, אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת על חברי מועצת הבלדייה נמנו רק חברים מהמגזר המוסלמי, קרן אור אחת ,הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה, אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים, הסוחר היהודי שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים עם מושל העיר התורכי, שלמה מזרחי ,שימש כמעיין נציג יהודי אל מול מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

מבנה הסראייה השני הוקם בתקופה התורכית ,מחוץ לחומות בתחילת רחוב ממילא ליד שער יפו, בשנת 1896 ושימש גם בתקופת המנדט הבריטי עד שנת 1932,בטרם עבר למבנה העכשווי ליד כיכר צהל, המבנה בממילא היה בן שתי קומות ובהמשך נוספה קומה שלישית, כשבקומת הקרקע נפתחו חנויות, מתחת למבנה נחפר בור מים גדול, חזית המבנה הייתה מעוגלת .

הבלדייה החדשה שברחוב ממילא 20 ,כללה שלושה חדרים בקומה העליונה שמעל לשלושת החנויות שניצבו בקומת הקרקע, כיום מבנה הבלדיה הישנה עבר שיפוץ ושחזור בעת ששופץ מדרחוב אלרוב , בקומה השנייה שבה הייתה הבלדייה ,נפתחו שלושת חנויות של רשת פוקס ופתחם כלפי מדרחוב אלרוב ,

לאחר שמבנה הבלדייה הראשונה בעיר העתיקה , היה צר לצרכים שגדלו ,הוקמה הבלדייה השנייה ,שמוקמה ברחוב ממילא 20 ,משרדי הבלדייה השנייה שמחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים , אז התברר במהרה כי הבלדייה  בממילא, אינה מספיקה בשטחה לפעילות העירונית הגדלה ,  על כן עברו משרדי העירייה הירושלמית בפעם השלישית בשנת 1932 ,למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים, לאחר עזיבת הבלדייה את המבנה בממילא 20 ,חכר את המבנה בדמי מפתח  חאג'  צהור אהראם כשפקעה הרכישה בדמי המפתח , רכשו את המבנה היישן בתחילת 1944 במכרז המהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י ,על מנת להקים את מבנה העירייה בפעם השלישית , רכשו שלטונות העיר את שטח מצודה מספר 17 והרסו את המבנה , על חורבותיו הקימו את מבנה העירייה הישן בעיר החדשה ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז

בתקופת השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה, על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים ,חדלה המצודה מתפקידה להגנת הדרך.

מבנה העירייה ישן שהוקם בתקופת המנדט הבריטי ,לאחר מעברו מרחוב ממילא , מבנה שהקמתו בשנים 1929-1934 במימון בנק ברקליס , בהסכם שקומת הקרקע תשמש את הבנק לאורך שלושים שנה בין השנים 1934-1963 ,בתמורה למימון הקמת המבנה,( בפועל על פי בקשת הבנק הוארכה תקופת השימוש בעוד שנתיים ).

הבריטים בהחלטתם הראשונה בירושלים , החליטו לשנות את הרכב מועצת העיר ,וקבעו שהרכבה של מועצת העיר ,שיכלול 6 חברים ,שנים נציגים לכול מגזר :המוסלמי היהודי והנוצרי, חברי המועצה היהודיים הראשונים שנבחרו היו יצחק אליישר ויצחק שריון ,בנוסף התמנה יצחק אליישר כסגן ראש העיר, בתפקיד זה שרת למעלה משנתיים , בשנת 1924 עלה מספר חברי המועצה היהודיים לארבעה : יצחק שמאע ,יצחק אליישר,יצחק בן צבי וחיים סולומון .

סיפורו של מלון פאסט הטפלרי

מלון פאסט שהוקם בשנת 1891 על אדמות שרכשה הכנסייה הארמנית , מול חומות העיר העתיקה ומול מנזר נוטרדאם, בכיכר הצנחנים ,האדמה נרכשה על מנת לבנות מלון בעבור הצליינים שהגיעו לביקור בעיר העתיקה , את המבנה בן השלוש קומות וכמאה חדרי האירוח תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל , שגר ברחוב עמק רפאים מספר 9 הבית עם האריה מעל לדלת , בעת תכנונו זנדל ניצל את מלא השטח לבניית המבנה ואף הוסיף חצר פנימית עם גינה למלון, אלמנט קישוטי שבו הרבה להשתמש זנדל היו העמודים המסוגננים לתמיכה בין הקומות.

בקומת הקרקע של המלון שוכנו חנויות ואפילו בית הדואר האיטלקי ,אחד מששת סוכנויות הדואר שפעלו בתקופה העותומאנית בירושלים, שנסגר ערב מלחמת העולם הראשונה בפקודת התורכים, החידוש העיקרי והחדשני היה הכנסת צנרת מים לברזים בחדרי המלון ואמבטיות עם מים חמים בחלק חדרים, עוד הוסיף זנדל מערכת הסקה ברחבי המלון ובחדרים.

כיוון שבבעלות הכנסייה היה מלון שנקרא גרנד ניו הוטל ברחבת שער יפו ,שניהולו לא התנהל כראוי , החליטה הכנסייה הארמנית כי בסיום בניית המלון המבנה הוא יושכר ,האדם שהשכיר את המבנה, היה מרוני עשיר שהגיע מהאי מלטה בשם איסכנדר עווד ,בעל הכינוי הווארד ,שהיה בעליו של מלון נוסף בעיר יפו במושבה האמריקאית, הוא העניק את שמו למלון שנקרא מלון הווארד ,תקלות שונות במתקניו החדישים של המלון, גרמו לו לעזוב את מבנה ולהחזירו לידי הכנסייה הארמנית.

בעליו החדש של המלון שהושכר היה יוסטנוב מהשכונה האמריקאית ביפו, קבע את שמו כדו פארק כשם מלונו בעיר יפו, אך גם הוא נטש את המקום לאחר זמן, בעליו החדש של המלון קרא לו לוויד ,אך גם הוא נטש לאחר תקופה קצרה .

בעליו החדשים של המלון היה הטמפלרי אברהם פאסט ורעייתו שבנו את ביתם במושבה הגרמנית בירושלים, מקצועו האמיתי היה נגר בעל נגריה וחנות רהיטים, בקרבה לשער יפו , עד שרעייתו החליטה לפתוח במקום מסעדה, והמשיכה לנהל את הפנסיון בביתם במושבה, בשנת 1907 שכרו את מלון האווורד , בשנת 1909 ,ששינה את שמו למלון פאסט ,בניגוד לקודמיו ,אברהם פאסט ידע לנהל כראוי את המלון ונסמך גם על הקהילה הגרמנית בארץ ישראל ובירושלים בפרט, כמו כן התחבב על ראשי השלטון העותומאניים פאסט הבין כי התיירות הצליינית הנה תיירות ענייה ולכן שינה את קהל המשתמשים ופנה לפלח העשיר של התיירים ,בפתיחת סוכנות נסיעה בשם טרייסטינו ונציגויות של חברות ספנות. נציג חברות המטוסים האיטלקית אלה ליטווריה וחברת המטוסים המצרית מיסר אייר וייס.

חברת המטוסים האיטלקית אלה ליטוריה עסקה בהעברת דואר ,מטענים ונוסעים החל ממחצית 1937 בקו ברינדיזי לחיפה , בשלוש טיסות שבועיות הלוך וחזור, באוגוסט 1938 נערך טקס קבלת פנים והרמת כוסית שמפניה , לנוסע האלף בקו החברה איטליה חיפה, כאשר במשך 14 החודשי השרות טסו בו 100 נוסעים מחיפה לאיטליה והגיעו 750 נוסעים מאיטליה לחיפה, נציגם של החברה האיטלקית בארץ היה הטמפלרי הגרמני אברהם פאסט שגר בירושלים  והיה בעל מלון פאסט הירושלמי ,סוכנות הנסיעות טרייסטינו ,ונציג חברות ספנות .

המטוסים שבהם השתמשה החברה מדגם סאבויה מאצ'טי היו תלת מנועים, קו הנוסעים שבו טסו כחמש עשר נוסעים שגשג , אך בתחילה לחברה היה רק זיכיון יחיד להובלת דברי דואר לאיטליה ,ולאחר תקופת זמן ניתן לחברה עוד זיכיונות למדינות באירופה, בנוסף בקשה החברה זיכיון לטיסות מישראל לבגדד, לאחר מתן הזיכיון לחברה האיטלקית בשנים 1939-40 להמשך טיסות לבגדד , נחתו בחיפה מטוסים שנשאו כחמש עשר נוסעים שחלקם המשיכו לטוס עד העיר בגדד, בדרכם בטיסת החזרה נחתו בחיפה ואספו נוסעים שטסו לאיטליה.

מעט על עסקיו של אברהם פאסט ,בקצה מתחם העירייה מול פינת החומות שכן מלון פנינת דן , קדם לו מלון פאסט שעל שרידיו הוקם המלון, בתקופת האינתיפאדה ועקב קשיים נסגר המלון, ייחודו וחדשנותו של מלון פאסט שהפעיל אברהם פאסט היה הזרמת מים בצנרת וברזים בתוככי המלון, דבר שהחל להתבצע רק אחרי מלחמת העולם הראשונה בתקופת השלטון הבריטי, הוא גורש בתקופת מלחמת העולם הראשונה וחזר שוב לאחריה ,ליבו נטה לכוון השלטון הנאצי החדש והוא אף תלה את דגלם בחזית המלון ,מעשה זה עלה לו בגרוש נוסף שממנו לא חזר ורכושו שימש את הבריטים כמועדון קצינים ומגורים .

לאחר שגורשו הטמפלרים ,רכושו הועבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ולבייתו נכנסו עולים חדשים לאחר מלחמת השחרור.

המשך קורות בית המלון פאסט

כאשר החלו לנשוב רוחות של מלחמה ערב מלחמת העולם הראשונה ,שוכנו במלון קצינים מהצבא העותומאני ויועצים צבאיים גרמניים שבאו לעזור לצבא התורכי במלחמתו כנגד הבריטים, לאחר המלחמה כאשר גורשו הטמפלרים מארץ ישראל למצרים כדין אויבים מגרמניה ,בשנת 1918 העביר גנרל אלנבי את מפקדתו למלון ולאחר שעזב השתמש במלון המושל הבריטי רונלד סטורס שהשתמש במבנה עד שנת 1920.

בשנת 1920 הושכר המלון ליזם היהודי גורג ברסקי שישב בקהיר , גורג ברסקי ביקש את רשותו של גנרל אלנבי לקרוא למלון מלון אלנבי, העסקה עמדה על קרעי תרנגולת ,כיוון שגורג ברסקי התנה את השכרת המלון בקבלת הרהוט והציוד הקיימים במלון, שהוחרמו מהטמפלרים שגורשו , הבעייתיות בקבלתם הייתה שהציוד והמבנה הוחרם בידי הרשויות הבריטיות כדין רכוש של אזרחים ממדינות אויב, ברסקי עצר קשר עם בני משפחת פאסט שהסכימו למכור לו את הציוד והריהוט, משקיבל את האישור פנה גורג ברסקי לוועד הצירים היהודי שיעזור לו בהלוואה לרכישת הציוד והמתקנים.

וועד הצירים פנה לבנק אפ"ק על מנת שייתן הלוואה לגורג ברסקי ,אבל בתמורה דרש כי המלון יהיה תחת כשרות יהודית, החל משא ומתן בין היזם לוועד הצירים לגבי דרישתם ליצירת מטבח כשר למלון , המשא ומתן נמשך ובתווך הבנק הוחלט על יצירת מטבח כשר ואחד שאינו כשר ,יפתחו שני חדרי ארוחות לכשר ולזה שאינו כשר , והעיקר שהתפריט יהיה גם בשפה העברית.

מלון אלנבי החדש פתח את שעריו ומשך שנתיים התנהל על מי מנוחות, כשהחלו לנשוב רוחות של דרישות מצד הממסד הדתי לנושא הכשרות ,החליט גורג ברסקי להשיב מלחמה כתוצאה מכך הסירה הרבנות את ההכשר מהמלון, גורג ברסקי שנקעה נפשו מהתנהגותם הרים ידיים וסגר את מלון אלנבי.

היזמים החדשים לשכירת המלון היו המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסייני ושותפיו ששינו את שם המלון למלון אלנבי פאלס ,ניהולם הכושל העביר את הבעלות של המלון לידי המלונאי היהודי לבצלאל אברהם קאמניץ שפתח שם את המלון בשם ירושלים .

כאשר חזרו הטמפלרים מהגלות בשנת 1929 ,חזר המלון לידי משפחת פאסט והוא חזר לניהולה של המשפחה, בשנות השלושים שימש המלון כקונסוליה הגרמנית ,המלון התנהל תחת ניהולם של בני משפחת פאסט עד שנת 1939.

ערב מלחמת העולם השנייה שוב גורשו הטמפלרים לצמיתות מארץ ישראל והמלון הפך לאכסנייה ומועדון לחיילי הצבא הבריטי מאוסטרליה, בהמשך עבר לניהול האכסניה ומועדון החיילים לניהולה של הכנסייה הסקוטית שמרכזה בירושלים נמצא עד היום בכנסייה הסקוטית ליד תחנת הרכבת הישנה בירושלים.

לאחר המלחמה ננטש המלון ונותר בודד אל מול חומות העיר העתיקה , למבנה הנטוש שנבזז בידי תושבים ירושלמיים, הגיעו עולים חדשים חלקם בהכוונה חלקם בפלישה , שכנו בו עולים מפרס מחלק הקרוב לרוסיה כך שחלקם הגדול דיבר גם רוסית, חלק מהמשתכנים היו מהעלייה המרוקאית וחלקם עולים חדשים מאירופה,  המדינה שלחה למלון פאסט עולים חילופיים .ממרוקו ועולים מפרס שהגיעו מקרבת הגבול הרוסי ודיברו גם רוסית, תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים כאשר החלו הלגיונרים בשנים 1952-3 בצליפות יום יומיות על המבנה שהיה מרוחק כמאה מטר מהחומות, מצב מפחיד זה גרם למשפחה לחפש מגורים חדשים.

מצבו של המבנה המשיך להידרדר , בנוסף לירי מסיבי של חיילי הלגיון מעבר לחומות העיר העתיקה הסמוכים על מבנה המלון בשנות החמישים , גרמו לעזיבה ונטישה ולעליית העזובה , המלון נותר נטוש עד שנת 1967 שאז הוחלט להרוס דבר שבוצע בשנת 1975 , על חורבותיו הוקם מלון פנינת דן שהמשיך במזלו הרע וננטש גם הוא ומחכה כיום לגואל חדש.

אגדה ירושלמית בעלת זקן ,מספרת על מגדל השעון העותומאני של חמיד השני , שהועבר משער יפו והתנוסס מעל למבני המסחר החדשים, שנבנו בכיכר אלנבי ( כיום כיכר הצנחנים) מול בית העירייה לאחר שהועבר שעון ,החלו בשנת 1925 לחפור מסביב למתחם החדש וליצני ירושלים סיפרו בלצון ,כי החפירות החדשות ,נעשו למען הקמת שני מגדלי שעונים חדשים נוספים לידו , על מנת ,שכול שעון יראה את השעה לפי השפות: ערבית, אנגלית ועברית שהיו נהוגות בארץ ישראל בתקופת המנדט.

סיפורם של משפחת דיירים לאחר מלחמת השחרור

בעת ששהו העולים במחנה , הם החלו לשוחח בינם לבין עצמם ,על אפשרויות לדירות חילופיות, הנוהג שהיה באותה עת ,לעולים ולתושבי ירושלים ,היה לנכס לעצמם דירות שננטשו בידי הערבים בשכונות בירושלים ,בעת שהערבים ברחו מהפחד בעת מלחמת השחרור מפני הצבא היהודי מבתיהם (רכוש זה עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ).

חלק מהרכוש הנטוש בירושלים היה בשכונת קטמון, טלביה , ליפתא דיר יאסין והאזורים שהיו קרובים לשטחי ההפקר ( השטחים המפורזים ) ,כזה היה מבנה מלון פאסט הערבי ( כיום מלון פנינת דן הנטוש ) ליד חומות העיר העתיקה ממול לבית העירייה , חברם של המשפחה סיפר להם על חדרים נטושים במלון, מובן שהוא הקדים אותם ובחר חדר מובחר לעצמו .

משפחת העולים הברפלד דוגמא לאחד הדיירים במלון

משפחת הברפלד נטשה את מחנה העולים אלנבי ותפסה חדר במלון פאסט, סיפור משפחתו של הברפלד ובנם קאלו בן התשע עשר  , מתחיל בעת שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1950 ממדינת יוגוסלביה , המשפחה עמדה על כך שיגיעו לירושלים, תחילה שוכנו במחנה הצבאי לשעבר אלנבי בתלפיות, מחנה שבו שוכנו עולים חדשים בירושלים  ובמחנה הנוסף תל עלמיין הסמוך ( מעברת תלפיות) ,בני המשפחה  שוכנו בצריפי העץ הדולפים במחנה אלנבי ,ששימשו את אנשי הצבא הבריטי ועוד קודם לכן לצבא התורכי ובמיוחד למגורי אנשי חיל האוויר הגרמני ,ששרתו בבסיס עם מנחת המטוסים שלהם ממלחמת העולם הראשונה.

הצריפים במחנה שימשו בעבר ברובם  כאולמות מגורי החיילים ובכדי ליצור מעט אינטימיות והפרדה בין המשפחות נתלו סדינים או שמיכות , בחלקי המגורים בין המשפחות ,על מנת ליצור את קירות ההפרדה בין משפחה למשפחה.

בעת ששהו העולים במחנה , הם החלו לשוחח בינם לבין עצמם ,על אפשרויות לדירות חלופיות ,הנוהג שהיה באותה עת ,לעולים ולתושבי ירושלים ,היה לנכס לעצמם דירות שננטשו בידי הערבים בשכונות בירושלים ,בעת שהערבים ברחו מהפחד בעת מלחמת השחרור מפני הצבא היהודי מבתיהם  (רכוש זה עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ), לבית המלון פאסט הגיעו להתגורר כשבעים משפחות עולים ממרוקו , אירופה ועולים מפרס שהגיעו מקרבת הגבול הרוסי ודיברו גם רוסית, עולים אלו פונו בסוף שנת 1967 ,תנאי המגורים הפכו לבלתי נסבלים כאשר החלו הלגיונרים בשנים 1952-3 בצליפות יום יומיות על המבנה שהיה מרוחק כמאה מטר מהחומות, מצב מפחיד זה גרם למשפחה לחפש מגורים חילופיים .

הבעיה העיקרית של הבאים למלון , הייתה שהציוד והרהיטים כולל הדלתות נשדדו בידי התושבים בסביבה ואלו שהקדימו אותם ,אגדת המשפחה מספרת שהבן קאלו שהיה כבר מגויס לצבא היה מגיע לדירת הוריו לחופשות ונאלץ לישון על ארון ששימש כמיטה שהמשפחה מצאה במלון , בעת שירותו בצבא חלה קאלו במחלת השחפת ושהה כמעט שנה בבית החולים אביחי במגרש הרוסים ,עד שהגיעה האנטיביוטיקה סטרפטומיצין שהביאה מזור למחלתו והוא שוחרר לביתו.

כיום לאחר שהמלון עמד נטוש למעלה מעשרים שנה ,נמכר המלון שבעתיד ייהרס ויבנה אחר במקומו .

התפתחות המרכז העסקי בממילא בתקופת  המנדט

כבר בשנת 1925 שמו של הרחוב בשילוט היה רחוב ממילא בעברית, להתפתחות אזור ממילא היו מספר גורמים בשנות השלושים (פרט לתקופות המאורעות בשנים 1929 ובשנת 1936)ריבוי החיילים הבריטים ובני בריתם בארץ ישראל, גלי העלייה מארצות אירופה וגרמניה בפרט לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה , גידול  בתיירות  הנכנסת , והגדלת מספר התושבים היהודים בירושלים, האנשים מהמוצא האירופי ,שהיו רגילים לחיי חברה ומסחר שונים ,מהאווירה האוריינטלית נתנו דחיפה , להקמת עסקים ומקומות בילוי ופנאי שדמו לחייהם הקודמים ושאותם רצו להנחיל גם בממילא שבירושלים שמחוץ לחומות, ניתן היה לראות כליי רכב מודרניים ברחוב שהחליפו את בעלי החיים ,חנויות ועסקים שינו את פניהם והחלו לפעול על פי סטנדרטים אירופיים ,יזמים הצטרפו לחגיגה ופתחו עסקים מודרניים, ויבואנים החלו לייבא מוצרים מרחבי העולם עקב דרישת הקהילה האירופית הירושלמית .

האגדות מספרות כי כאשר סללו את הכביש בשנת 1927 והכנתו לזפת , חצבו מספר פועלים בסלעים על מנת להסיר את הסלעים המכשילים ,בעת שעסקו הפועלים בחציבת חורים ובהטמנת חומר נפץ בחורים לפיצוץ הסלעים, קרתה תקלה וובפיצוץ של החציבה בטרם זמנו עפו חלקים מהסלעים ופצעו את הפועלים שלא הספיקו לברוח ,

בשנים 1926 -1948 התמלאו השטחים הפתוחים שבין הבתים ברחוב ממילא, ונוצר רצף שהחל בשער יפו בואך רחוב דוד המלך  ,הנסיכה מרי ואזור הבתים הארמניים שממול למבנה העירייה העכשווי ,וכיכר אלנבי והירידה לשער יפו, ברחוב ממילא נבנו יותר מעשרה בתי מסחר ומעלייהם דירות למגורים בבניינים בני שלושה וארבע קומות, שעוצבו על פי מודלים אירופיים ולאט אוריינטליים, חלקם של העסקים והדירות ששכרו מקום ברחוב , נאלצו לשנות מקום כי על פי חוקי המוחרם למקומות שבהשכרה יש לפנותם לאחר שנה,

אליהם נוספו מבנים שבקומת הקרקע היו בתי מסחר ובקומות מעלייהם משרדים , כמו בניין האחים טאונוס, הבניין המשולש ברחוב דוד המלך ומבנה חברת החשמל בפינת רחוב המלח דוד ותחילת רחוב שמעא שכיום הפך למלון , בשעת הפריחה ברחוב ובשכונה ממילא נפתחו סוכנויות חברות ביטוח כמו סניף של חברת לוויד , סניפי בנקים, ארבעה בתי מלון : ניו פלשתין ,פלאס  ,מודרן הוטל , ומג'סטיק , פנסיון לצארוס בממילא,

עסקים ברחוב ממילא (רחוב בריכת ממילא) בתקופת המנדט

סוכנות (אוטומובילים) קאדילק, ליצני ירושלים מספרים בדיחה פוליטית ,על שני חברים שרכבו על אופנועים ,שנפגשו לאחר חודש כאשר אחד מהם נוהג בקאדילק  והשני עדיין על אופנוע ששאל את חברו, מאיפה יש לך מכונית קאדילק , השיב החבר השתתפתי בחידון שזה היה הפרס הראשון ,ונשאלתי מה אני יודע על מפא"י , סח החבר עניתי : הכול, מיד נתנו לי את הקאדילק ואמרו לי לשתוק, זקני ירושלים אף מספרים ,כי הקיסר האתיופי היילה סילסי ,בעת שגלה בירושלים לאחר המלחמה עם האיטלקים בארצו , רכש מכונית קאדילק לעצמו.

סוכנויות אוטומובילים נוספים ברחוב ממילא: סוכנות אוסטין ספינס אוטומובילים 1935-6 , סוכנות ביואיק (חברת ג'נראל מוטורס)  של שוקרי ג.  דיב והשותף איסמאיל ביליבסי שנת  1931-38, הסוכנות מכרה גם מכוניות : פונטיאק ומשאיות ג,מ,ס ואולסמוביל סוכנות מוריס סוכנים פרימן ושות בע"מ סוכנות למספר דגמים חלקי רכב ואופנים , סוכנות ליבנט בע"מ סוכני חברת הילמן וקומר, סוכני חברת אינטרנציונל לאוטומובילים טרקטורי שרשראות ומכונות בשנת 1933, פורד חברת אוטומובילים ירושלים 1939-46  וולו השוודית לציוד מכני ומכוניות 1935-6 ,מוטורים ,אופנועים ומשאיות, חברת הילמן, סוכנות מכוניות הודסון ,אסקס, טעראפליין ,סוכנות משאיות פדרל מכוניות הדסון ואסקס בבעלות יוסף אברהם אבו כליל שנת 1925 בארץ ישראל ובירדן .

סוכנות מכוניות וגרג' "די דיוז בוטון " בהנהלת ג'ורג סראפין ,נפתחה בשנת 1926 ,חברת השכרת מכוניות לטיולים ווהיפט "ניר איסט מוטור" ,חברת דודג' פלשטין איסטרן מוטור אימפורט למשאיות ,מכוניות וצמיגים ,בעלים חומזי (חומסי) את סלאאמה , היו נציגי גם קריסלר בע"מ מאנורפן , סוכנות מכוניות סיטרואן הצרפתית הסוכן גרו קריצ'בסקי ושות שנת 1929, סוכנות שברולט למשאיות הסוכנים האחים  טאנוס 1927, סוכנות אקספרס ירושלים מכוניות נאש מאמריקה ,הסוכן בזיל שיבר בשנים 1938-1929 , בתחילת שנת 1947 נמכרו מכוניות נאש במחיר כפול משווים בשוק השחור ,בסוף שנת 1947 עברה הבעלות של סוכנות נאש לידי מ. קרסו בתל אביב, סוכנות ליב בע"מ למכוניות הילמן הפרטיות קומר למשאיות ומנועים נפתחה 1933 , סוכנות סטודיביקר בגראג' ליאון ממילא 96 בשנת 1934, סוכנות פיאט א"י בע"מ 1939-46 , סוכנות האחים סלמה אינטרנציונל אוטומובילים ואופנים 1935-6 , סוכנות המזרח הקרוב אוטומובילים 1939-46 ,סוכנות ארדיטי בע"מ ,לאוטומובילים , גרז'ים, אופנים וצמיגים 1939-46.

סוכנות מכוניות ריו ,בהנהלת האחים יהודה ליב ושלמה סקורוחוד ,השותף ליאו .ה.הולנד , והשותף אהרון דודין (שהיו לו פרדסים בשותפות עם האחים סקורוחוד), חברת המכוניות " ריאו לא"י " נפתחה בתל אביב  בשנת 1929 ,ופתחה בשנת 1934 סוכנות ברחוב ממילא ,למכירת מכוניות מאמריקה, משאיות אוטובוסים ומכוניות להסעת נוסעים , בסוף שנת 1930 תבעו השותפים את יהודה פנץ ודוד שפירא ,בגין הלוואה שלא הוחזרה ,בית המשפט קבע לערוך מכירה פומבית לשני מגרשים  האדמה שהיו ערבון להלוואה.

חברת האוטובוסים של האחים יעקב ואחיו סימון שמנתה שני אוטובוסים, נציגי חברת יונטיד פרס , הוצתו במחצית 1936 בעת שחנו ליד ביתם ברחוב ממילא בידי פורעים ערבים המאורעות,

ציוד וחלפים למכוניות : סוקוני ואקום אויל קומפני לנפט בנזין שמני סיכה ,מנטשוף ושות נפט ובנזין, חנות הסוללות חשמל למכוניות טודאר (המהנדסים הריס את בסן ) בשנת 1929, סוכנות צמיגי קונטיננטאלי (בלון) סוכן ראול אברלה הטמפלרי שנת 1929 , סוכנות מוטור טראק למנועי מכוניות הסוכן יוסף אבו ג'ליל בשנת 1931, סוכנות צמיגי גודייר בבניין בנדק בממילא הסוכן ד, וג ,כאלף 1937 בסוף שנת 1941 התחלף הסוכן ללינד את חלבי , בשנת 1939 בעת המרד הגדול והמאורעות ,עבר משרד חלוקת אישורי הנסיעה בכבישי ישראל מטעם השלטון המנדטורי לבניין מלון פאלאס שהיה ממול לבריכת ממילא, החברה המאוחדת למזרח הקרו לצמיגים, צורכי חשמל, מקררים תנורים ועוד 1939-46 , סוכנות לחלפים אקרא את חמאס 1939-46 ,

חברת מנטשוף ושות נפט ובנזין, הפעילה סוכנות בממילא, החברה פעלה באספקת דלק ומוצרי דלק בעיקר למצרים ובמידה קטנה יותר בארץ ישראל, בטרם פרצה מלחמת השחרור , רכשה את החברה חברת סטנדרט אויל האמריקאית ,שעיסוקה ביצור זיקוק וסחר בנפט ומוצריו, אלא שלאחר המכירה ,עקב מלחמת השחרור נמלטו מנהלי החברה החדשה למדינתם, במחצית 1949 לאחר המלחמה ,רשמה חברת סטנדרט אויל, את החברה שרכשה כסניף של חברתם בישראל, והצטרפה לחברות שכבר פעלו בארץ ,החברות:  סוקוני וחברת של , שגם להם היו בטרם המלחמה סניף ברחוב ממילא,

חנויות וסוכנויות כולבו : הכולבו של גבריאל ציפרוני ,המעדנייה של לואיזידיס היווני ליד מלון פאסט , חנות הממתקים והשוקולדים של זאפיראדיס מכרו גם תוצרת מפעל השוקולד עלית , כולבו לכלי הבית של זאנאנירי , סניף תנובה נפתח בשנת 1932 , כולבו מחסן  A.B.C  לציוד לבית ,בגדים, צעצועים 1935 ,משפחת קלדרון כולבו למכירת עודפי ציוד צבאיים, מכולת משפחת רקובר ,כולבו טקסטיל של סיטון וישראל שווילי, כולבו משפחת יושע לסדקית

כולבו ספינ'יס

בנין הכולבו והמשרדים האנגלית והכולבו ספיני'ס (ספינייס) בע"מ שבעליו היה האנגלי ארתור ראודן ספיני ,שכללה  מעדניית מזון ,אטליז והלבשה ,באוקטובר 1947  הוזעקה המשטרה לפנות מטען נפץ מהמקום, פורעים ערבים השתלטו על המבנה והמטירו מטח יריות לשכונות ולרחובות היהודיות באזור באפיל 198, סוכנות פרנקופול , חברת הבת פולוורת בע"מ שסגרה את הכולבו בשנת 1948 ברחוב , במקום חנות ספינס נפתחה מכולת בשנת 1950 של שרה בכר שחילקה גם מזון בתמורה לתלושי מזון בתקופת הצנע.

בשנת 1938 התפרצו לכולבו ספיני שני פורצים ארמני ורוסי ושדדו את הכספת שבה היו 160 לא"י ושטרות ושקים וקופסאות עם סיגרים ,אלא שארבע שעות לאחר מכן נתפסו השודדים בשכונת מוסררה בעת שנכשלו בפתיחת הכספת,  קוריוז נוסף משנת 1948 שבו נשדדה משאית של כולבו ספיניס בעת שחנתה ליד הכולבו בידי 3 ערבים, באותה שנה עלו צלפים ערבים על גג המבנה ספיניס וצלפו לכוון השכונות היהודיות הסמוכות, על מנת למנוע המשך הצליפה , תפסו כוחות בריטים את הגגות של מסעדת ובית הקפה פיקדילי וספיניס, והקימו מחסומים בקרבת מקום, בסוף שנת 1947 נעשה ניסיון לפוצץ את מחסן החנות ,באמצעות מטען חומר נפץ, מאחר ובחנות נמכרו סחורות יהודיות (שוקולד של עלית ועוד) למורת רוחם של הקיצונים המוסלמים ,למזלם הבחינו המחסנאים בפצצה והזעיקו משטרה שנטרלה את המטען,

קונסוליות ונציגות דיפלומטית : הקונסוליה האמריקאית הכללית , לשכת המסחר האיטלקית פלסטין אילוטרייטד 1934 בבית קלארק

בילוי ומסעדות :מאפייה וקונדיטוריה " ירושלם" של י. ליברמן מול ביתן בצלאל שבשער יפו , כולל מצות מנושביץ בסגנון אמריקאי לפסח בתחילת 1921, חברת קומפני E.A.S.T שבמקומה בסוף שנת 1926 בית הקפה "גרנד קפה " בבעלות אנטון אלבינה ,שכלל קזינו  תזמורת ריקודים ובילוי, מסעדת ובית הקפה פיקדילי המהודרת בבעלות עיסא סלפיטי, כולל המרפסת, ותזמורת פיקדילי בוהמיה לריקודים ומופעים קלסיים , בשנת 1931, (בבית הקפה נערכו נשפי ריקודים ) חנות היין של אימברגר, חנות היין של יקב כרמל מזרחי , בית הבירה של ס. פייג הטמפלרי , הקלוב לספורט , בעל בית הקפה איליאס קרומפול "וויט בר " נידון  לקנס  במחצית 1940 על מכירת משקאות חריפים בשעות הלילה, בשנת 1942 נקנס חנה סעיד בבית הקפה שלו בעת שנתפס מוכר בירה במחיר מופרז, סוכנות לכרטיסים דג'אני סוף שנת 1943,

מתווכים (קומויסיונרים) :יוסף אלבינה ,אלמליח ושות, וקס אלימלך ,חורי סלים ,ליפמן רפאל ,פראג'י את עבדו , זיבלד מתווך בסוף אוגוסט 1943 , מתווך מ.מויון מתחילת 1936,

קורסים ומשרדי השמה לעבודה ונוספים : משרד "יוניברסל קומיטי " שנפתח בסוף שנת 1926 בבית קלארק מול לשכת המסחר למציאת עבודה למחוסריי עבודה מחו"ל, חברת השמת עובדים "אוניברסל קוליג'יום ששימשה גם כבית ספר לאנגלית ולמוד כתיבה במכונות כתיבה ,לכתיבה מול קופת עם מחפשת עובדים בשנת 1927, בית הספר לכתיבה סלונוסדורף מול לשכת המסחר 1925, לשכת המסחר ירושלים משנת 1931, אולפני רדיו ירושלים במלון פאלס ברחוב ממילא, עברו למקום חדש במחצית שנת 1939, התאחדות עולי צ'כוסלובקיה וגרמניה ואולם הקריאה ע"ש אלפרד ברגר ובית כנסת ברחוב ממילא 3 סוף 1940, בית מדרש העממי לעולים רחוב ממילא 3 , מועדון העלייה החדשה 1943 , התאחדות עולי הונגריה סניף ממילא 1945,

משרדים ממשלתיים וממשטרה : משרדי הממשלה והמשרד לחקלאות והדייג ,לרדיו ,אלחוט וטלגרף ארץ ישראל , מחלקת הייעור בשנת 1936, בשנת 1939 פעל סניף של הבולשת הבריטית ברחוב ממילא ,בתחילת 1940 עברו משרדי משטרת התנועה ,מרכז הנוטרים ותחנת המשטרה המרכזית לרחוב ממילא ממקומם ברחוב הנסיכה מרי, כמו כן עברו משרדי הטאבו לממילא, המפקח על התעשיה הקלה המפקח על המזונות ,והמפקח על רישיונות יבוא ויצוא שעבר בשנת 1943 למלון פאלס , פעלו ממשרדם במנזר רוזרי משרד הטאבו בבניין פאלס 1945 , משרד מנהלת אגרות החוב הממשלתיות תחילת 1946 , מחלקת מסחר ותעשייה במנזר מחרוזת האלמוגים סוף 1946, משרד תעודות הזהות הועבר בפברואר 47 לבניין פאלס מבניין העירייה, משרד רושם חובות האויב בבית המשטרה מול מנזר סט פאול חדר 1 מנדט מרץ 1947, משרד הדרכיות שטיפל במתן רישיונות מעבר ליוצאים לחו"ל והעוברים דרך אוסטריה בניין פאלס מאי 1947 , באוקטובר 1947 נצטוו משה א. לוי וחליד אבו נאדר לקיים מכירה פומבית של סחורות מרכוש אזרחי אויב שבידי הממונה על רכוש אויב, במחסן שמאחורי מנזר סט וינסט , במלון פאלס פעלו בדצמבר 1947 המחלקות הממשלתיות : בניין משטרת המנדט והמוסך ווטרינריה , מטרולוגיה , חקלאות ודייג ,טאבו, מחלקת רישום האחוזות, רשם האגודות ,מים , מחלקת  הייעור ועוד, בסוף 1980 פעל ארכיון העיר ברחוב ממילא ,

סוכנויות נפט בנזין וסולר : משרדי חברת "של " לנפט עברה בשנת 1947 לבניין ספיניס בממילא, ביולי 1947 הוצבה שמירה על הסוכנות למניעת חטיפת עובדים בריטיים , חברת הנפט סוקוני ואקום אויל קומפני לנפט בנזין שמני סיכה ,מנטשוף ושות נפט ובנזין.

בשנת 1932 נבנתה תעלת ביוב מרכזית שאליה התחברה שכונת ממילא.

בנקים וסוכנויות ביטוח ברחוב ממילא : בנק דר טמפלגזלשפט בע"מ בשנת 1929 , בנק קופת עם א"י , בנק אוטומן ערבי פלסטין , הבנק הערבי שנותר בשנות השלושים הכביש שחצה את שכונת ממילא (רחוב ממילא) משנת 1869, קופת אשראי ארץ ישראל קרדיט בנק בע"מ בשנת 1927, בנק אנגלו פלשתינה בע"מ נפתח בבית יצחק כהן במחצית 1931, משרד ראשי לביטוח ללויד ארץ  ישראל ומצרי בע"מ ,משנת 1930 במשרדיהם פעלה סוכנות הנסיעות פרנקפול ,ללויד  עברו בשנת 1937 לרחוב הנסיכה מרי , חברת הביטוח יורקשיר בע"מ נוסדה 1824 רחוב ממילא 44 סוכן מלפורד ושות 1931, ונציג חברת הביטוח ניו זילנד וחברת חנות מכולת מודל נמכרה בשנת 1931,אקסס, חברת מגדל משרד ראשי בשנת 1934, חברת ג'נרלי הסוכנים כספי, דיסקין, קפלן בנין חכמישוילי, ג'נרל אקסידנט ביטוח בע"מ חיים ואש הסוכן פרימן ושות 1935-6 , חברה לביטוח גרדיאן איסטרן 1935-6 ,קופת עם ממילא.

סוכנויות לתיירות  : קלארק ,בנצינגר, לובין  טאדורס ועוד, סוכנויות לתחבורה ימית אווירית ,שותפות אלבינה אנטון לתיירות 1931,סוכנות פרנקופול לנסיעות ימיות ויבשתיות (משרדי ללויד ביטוח) 1932, סוכנות אוריינט מוטור לנסיעות באוטומובילים 1932,סוכנות תיירות נציגי חברת השייט חברת האוניות הלאומית של יוון בע"מ (ביירון ליין) ממילא 78 בשנת 1935 , סוכני תיירות האחים עוויידה ,סוכנות הנסיעות תומס קוק בבית קלארק , סוכנות א"י לספנות בפברואר 1948 ,תחילת שנת 1948 סוכנות ארץ ישראל לספנות בממילא,

חנויות לבגדים ובדים (מנופקטורה) : חנותם של בכור מארש ובנו לבדים ובגדים שרכשו את המגרש בשנת 1927, ופתחו את חנות הבדים והבגדים לאחר מאורעות 1929 ברחוב ממילא 1 , קדם לו במקום מחסן יעקב מארש הממוקם מול בית העירייה, חנות הבגדים והחליפות של יצחק ספיר מתחת למשרד העיריה  וממול מחסני מארש בשנת 1929 ,מחסן  הבגדים של הסוחר יצחק יהודה כהן , חנות "הספיר" לבגדים מאנגליה שעזבה את החנות בשנת 1930 מול בית העירייה, חנות הבגדים והבדים של האחים קרונפל 1938 אבוטבול ש את ד מנופקטורה 1936, אלפסי מרדכי חייט , זקס אלימלך רחוב ממילא, מחסן מרכזי לבגדים ארגון הנשים הירושלמיות למסירה לנזקקים (כסות לחורף) ממילא 3 במשרדי ההתאחדות לעולי אירופה סוף 1945, חנות הבגדים והבדים "אהרם" נשרפה בתחילת 1947 ,סוף שנת 1952 חנות הבגדים והתפירה שטופפר ובניו ממילא 24, במחצית שנת 1943 נמכרו בחנותו של סמור , בחנות הבגדים מודרן סטור, בחנות הלבשת גברים האחים קרונפלד ,ובכולבו ספינייס בממילא חולצות לגברים מתוצרת בית החרושת נ.ביטנר את נט .פרפל מתל אביב ,

מכונות מנועים וציוד : ברחוב ברכת ממילא משרדי העיתון " דואר היום " עזב ולמקום נכנס המהנדס יועץ מ. רותשטיין (רוטשטיין ) ,שנתן יעוץ בנושא משאבות לבארות מים ובורות בשנת 19212, סניף מחסני ארץ ישראל סוכנות שוודית למכונות ומוטורים כולל נגרות 1931 בניין אוירה , חנות הנייר וציוד כלי הכתיבה , סניף מדנד של א. בראון לסוכנות התנורים לבישול אינוטום , "ס,אווד (עוואד) "1925 מכונות ומנועים לבנייה ותעשייה ומנורות שמן מכשירי נגרות, מכונות לבניה, מכונות חיתוך רצועות למנועים ושמנים, ליברמן תנורים כלי כתיבה , מכונות כתיבה , מכונות לחישוב, רמינגטון מכונות גילוח ,סרטים ונייר פחם למכונות כתיבה ,מפתחות ומנעולים, משרד הקניות המקומי לרכישת ציוד לשלטונות שמוקם בבניין ספינס מחצית 1941, חברת מנופות הזיקים צ'מפיון הסוכן פרידמן ושות בשנת 1941 , במחצית 1943 נמכרו בחנותו של סמור ובכולבו ספיניי בממליא חולצות לגברים

ציוד לבניה וסלילה : המשרד הטכני של דיסקין 1924-6 עבר לגן העיר, חנות העצים וחומרי הבניין, של השותפים דוד איזמוזיק וציזלינג, מחסן העצים של אהרון נתנאל 1936 נעשה ניסיון להציתו, סוכנות המשאבות בראשות המהנדס רותשטיין 1921, חומרי בנין צבעים ואיטום ,י.ד שרגא 1924, חברת עובדי ופועלי המזרחי "עולים בונים" סלילת כבישים ,בניית בתים וחומרי בניין שנת 1924 , שנת 1924 סוכנות C.F בהנהלת י. שרגא לחומרים לצביעת קירות ומשחות לסדקים ולגגות לאיטום, ברחוב ברכת ממילא, המשרד הטכני של ש. דיסקין עבר בשנת 1926 מרחוב ממילא לרחוב יפו, מסחר עצים וחומרי  בניין , דוד איז'מוזיק ושותפו י. ציילינג סניף ממילא בשנת 1926, אלעזרוף א. עצים וחומרי בנין שנת 1931 ,

סטרכילביץ צבי מחסן עצים וחומרי בנין , צינורות ,חומרים וציוד לחקלאות, ברזל, שנת 1930, חנות ס.אוואד (עוואד) נציגי חברת ראנסומוס וראפיר בע"מ מכונות לבנין מערבלי מלט שנת 1933, מהנדסים אלקטרו מכניים בראון את סוואו ממילא 55 בשנת 1933, חברת אנגלו פלשתינה לבניין בע"מ סוכני Steel Scaffolding  האנגלית פיגומים ומחלקה טכנית ועוד ממילא בנין אפ"ק משנת 1934, סוכנות רנסיום וראפיד למערבלי בטון הסוכנים י.ל.מואד בע"מ 1934, סוכנות טומס רובינסון ובנו בע"מ לנגרות כלים ומכונות הסוכן יצחק, מ, צרפתי , מתחת בנק דר טמפלגזלשפט 1934, נגריית משה אלבז 1935,המהנדסים י.ל.מואד ושות, עברו למשרדם החדש ברחוב סטורס תחילת 1938 , אינסטלציה חשמלית ,מנועים, משאבות ועוד ס.נ.ספירידון ממילא 56 1938 ,החברה לציוד צרכי הנדסה בע"מ שנת 1935, סוף שנת 1952 מסוכנות הצבעים ,שמנים ,וחימיקלים "המספק המהיר ירושלים ",בבעלות שמעון גרטש ואלאמיר לדרר ,רחוב ממילא 87 , מפעל יחזקאל סופר ובניו מכירת מרצפות ממילא 10 בשנת 1975 ,

חנויות ועסקים : חברת אקספרס מזרחי מול טמפל בנק בשנת 1929, משרדם הראשי של גרדיאן איסטרן בע"מ, נפתח בבניין חכמי שווילי השכן לבנק קופת עם מחצית 1929, חנות הפסנתרים גרי קרישבסקי ושות בשנת 1929, המספרה של חמודי משנת 1925 מחסני בתחילת שנת 1929 משה אוקסהורן (אוכסהורן) את יצחק דיסקין , יבואני תה ליפטון וסיטונאות מכולת , פתחו חנות גדולה למסחר בבניין הכשרת הישוב העסק כולל 7 מחסנים ,  חברת חנויות בשר מובחרות, סוכנות סכיני הגילוח טרנסגלוב של הסוכן מרדכי רוזנסקי ממילא 70 משנת 1930, סוכנות רדיו פיליפס הסוכן אברהים קאטאן שנת 1930, חנות מגדנות לשוקולדים ועוגות שנת 1930,זקס  אלימלך קומיסיונר 1931, חנות ומחסן למזון מכולת "מודל בע"מ " 1930,בשנת 1931 מודעות למכירתה , מחסן יצחק שיריון נייר כתיבה שרכש את המגרש בשנת 1927 , סוכן מכונות כביסה ותנורים גזוליט 1931 , במחצית שנת 1928 סוכנות מכונות כתיבה וספרי לימוד "דובליקטוס " (רחוב בריכת ממילא ליד הקזינו פיקדילי ) ,החליטה לסגור והחלה במכירת הציוד,

סוכן מקררי לויט הישראלי 1936 , סוכנויות בריטניה וליבנט בע"מ נציגי BLA מכשירי חשמל מקררים תנורים ועוד 1935 , סוכני יצרני גרבים וולסי בע"מ משרד ראשי בניין חכמישווילי הסוכן שמואל אברהמס 1935 ,חברת רדיו בע"מ סוכני רדיו פיליפס 1935 , חנות לתנורי בישול ואפיה סוכן א.בראון ממילא 55 סוף 1935 , במחצית 1937 פרצה שריפה בחנות המכולת של מוחמד טאהר דאודי בג'ני כתוצאה מפעולת נקם של מתחרה, מחסן רהיטים של יעיש בשנת 1937 פרצה שריפה בחנות , טחנת קמח שטקלף רחוב הס  (ווקופ) שהייתה שייכת לגורג שטקלף הערבי בעל הנכסים ,בסוף שנת 1945 נידון בעל הבית על שני מקרים לספסרות בקמח ונידון לקנס גדול , לאחר מלחמת השחרור נמסרה התחנה לממונה על נכסי אויב ,והועברה לתפעול לקואופרטיב חיילים משוחררים, ביוני 1950 עלתה באש.

חנות לצרכי עישון מתורכיה ,של יוסף אלבינה במחצית שנת 1942, בית מסחר לכלי בית שבעליו שפיק זנגירי נידון לקנס על הפקעת מחיר בסוף שנת 1942, בית המרקחת של מ. סעיד מוקם ליד כולבו ספיני'ס בשנת 1942, סוכנות סטיל ושות בע"מ סחרו ביבוא מאנגליה בשנת 1943, בעוון ספסרות ואי מכירת קופסת סיגריות נידון אברהים שאוויש בעל קיוסק ברחוב ממילא לקנס גבוהה, חנות לממכר חלב יבש של חברת נויטריציה הסוכן ש. בן עמרם ושות מחצית 1928, סוכנות כלי הנגינה והפסנתרים" פליאל " של גב' קגרחישבסקי בע"מ רחוב ממילא 57 שנת 1929, בית החרושת " מאור " או "אור" ליצור ומכירת מראות וזכוכית בבית א. שמחה, מחצית 1935, סוכנות עמילות מכס וכרטיסים למופעים חסן צדקי אל דגיאני סוף 1943, בסוף 1943 נידונו השותפים במכולת אמין ומוסא יוסף בספסרות במחירי חפיסות סיגריות ונקנסו , סוכנות סטיל ושות בע"מ נציגי החברה הלונדונית שנת 1944, מונופול הטבק הטורקי הסוכנות המרכזית 1945,חברת "פניקס" לנעלים לגברים נשים ומשפחה 1945 בבניו המשטרה, גלריה יונאס 1945,

משרדי עורכי דין :משרד יצחק הוז ושות' נפתח בשנת 1926, משרד עו"ד מאיר חי ג'יניאו מעל מחסני האחים מארש ממילא 1 , עו"ד דוד אבולעפיה בבית קלארק שנת 1930, קומיסיונר (מתווך) זקס אלימלך בשנת 1931.

רפואה ורופאים : שנת 1926 ד"ר ה. הרמן פסיכאטר (מחלות עצבים) פתח קליניקה לרחוב ברכת ממילא מול בית הקונסול האמריקאי המרפאה פעלה גם ב 1933 ,דוקטור א. כהן רופא וטרינר טיפול ומכירת כלבים ממילא 44 שנת 1932, קליניקה ד"ר ע. היילברונר אורתופד נפתחה 1934.

סיפורה של משפחת ליברמן בממילא

חנותם הראשונה של משפחת ליברמן ברחוב ממילא 20

כאשר חזרו שרגע הרווק מאמריקה ושמואל ומשפחתו מפולין לירושלים בשנת 1929  ,הם החליטו בעצת אחיהם אליהו לפתוח בתי מלאכה וכיוון שהוקם המרכז המסחרי הסמוך לשכונת ממילא ,פתחו שני האחים עסקים סמוכים במרכז ,שמואל בנושאי ברזל, מכניקה ארונות וקופסאות מפח ושרגא התמחה יותר בעבודות מכאניות ואינסטלציה , השלטון הבריטי הבחין בעבודתם הטובה והזרים מכרזים ממשלתיים לבתי המלאכה וכמובן עבדו בעבור שאר תושבי העיר וסביבותיה.

החנות הראשונה של משפחת ליברמן הוקמה ברחוב ממילא 20

בשנת 1925 שכר אליהו ליברמן ,את אחת משלוש החנויות בקומת הקרקע ,ברחוב ממילא 20, כאשר מעל לחנותו פעל בית העירייה הירושלמי שנקרא העירייה המנדטורית , כיום שלושת החניות של רשת פוקס במדרחוב אלרוב , באותה תקופה הגיעה הסחורה לחנותם, גם מאוסטרליה דרך נמל פורט סעיד, לנמל יפו או חיפה ומשם ברכבת לירושלים , סחורות הגיעו מאנגליה, מגרמניה ואוסטרליה .

חנותם השנייה של משפחת ליברמן ברחוב ממילא 42

החוק העותומאני לגבי שכירות מבנים ופינויים לאחר מספר שנים על מנת שלא יוכלו השוכרים להחיל על הרכוש את חוק החזקה ,המשיך להתקיים בארץ ישראל אף בתקופת המנדט ולכן נאלץ אליהו ליברמן לעבור  לחנות חדשה ברחוב ממילא 42 , גם חנות השנייה, הייתה משובצת בין חנות של סוחר מוסלמי מימינו וחנות של ערבי נוצרי משמאלו , חנות זאת שגשגה והפרנסה הייתה טובה, עד אשר החלו לנשוב רוחות רעות בתקופת הפרעות של שנת 1936 ,שמביא אותנו לספור ששמעתי מפי בנו על סיום פרק החנות השנייה ברחוב ממילא 42.

כשפרצו המאורעות בישראל בשנת 1936 וכאשר החלו לזרום הפורעים לרחוב , הוגפה ונחסמה דלת החנות ,כך משערים בידי שכניו ,בעת הסגירה הושלך לחנות חומר תבערה אליהו ליברמן נקלע לצרה ,בייאושו החל לזעוק לעזרה ,למזלו חלפו בסביבה קצינים בריטים שהכירו אותו ,בדרכם לתחנת הקישלה ופתחו את הדלת וחילצו אותו ,מבוהל אך ללא פגע , בשרפה זאת נשרפה כול הסחורה ,עקב החומרים הדליקים שהיו בחנות, אליהו נשבע שלא יחזור לחנותו ברחוב ממילא , ולאחר זמן ,שכר שתי חנויות בדמי מפתח ,מידידיו אנשי הכנסייה הארמנית במבנים החדשים ,שבנו ברחוב פריסס מרי 10 שלומציון 10 של היום  ,אליהו המשיך לספק להם שירותי מנעולנות וציוד כפי שסיפק בחנויותיו בממילא.

מהעיתונות בעיתון דבר 30,10,1933 ,נכתב כי נופצו זכוכיות החנות של מתקן המכונות אליהו ליברמן ברחוב ממילא . אגדה ירושלמית שהתפרסמה בעיתונות ,מספרת על שביתת שבת ,של הפועלים בבתי המלאכה של שמואל ושרגא בסוף שנת 1943   ולאחר התערבות בעלי עסקים שכנים ,נחתם עם הפועלים חוזה חדש , שהיטיב עם שכרם ,שיפר את תנאי העבודה וקיבע את זכויותיהם והשלווה חזרה למעונם.

אגדות ירושלמית ליושרו של אליהו ליברמן

אליהו ליברמן ,שעסק גם בנושא המנעלנות ,בראשית דרכה בארץ ובירושלים בפרט, קנה את אמונם של אנשי השלטון הבריטי ,אנשי הפטריארכיות ,אישים ומוסדות מוסלמיים ויהודים כאחד ,בזכות ידי הזהב שלו בנושא מנעולים, מפתחות וכספות.

לאחר מלחמת השחרור היה אליהו ולאחר מכן בניו דוד ומאיר ,שהצטרפו ולמדו את התורה ממנו כשוליות, אליהו היה בין המורשים הבודדים, שהורשו להיכנס לכספות הסודיות של משרדי הממשלה ומוסדותיה ,לאגפי הביטחון השונים ,להכנסת ,למוזיאונים ומרתפי הכספות הסודיים ,של כתות הכמורה בישראל, במקומות שרק ראש המסדר היה ראשי להיכנס, כמובן הוזמן לתיקונים למקומות שיפה השתיקה לטיבם, אמונם של הגופים והמוסדות בידי הזהב שלו ביושרו האישי ,והאמון שהם נתנו בו בזכות חוש היושרה והשמירה על הסודות שאותם הסתיר אפילו מבני משפחתו.

שלוש אגדות המספרות על יושרם של בני המשפחה  :

1  בתקופה שחנותו מספר 2 של אליהו ליברמן הייתה ברחוב ממילא 42 ,הגיע ערבי מוסלמי ביחד עם כספתו שאת צירופי מספרי הפתיחה שכח המוסלמי דרש שאליהו יפתח את הכספת מיד,אליהו אמר למוסלמי תבוא מחר ,הישיר המוסלמי מבט לעיניו של אליהו ואמר כך יהי, בליבו האמין שאליהו לא יחטט בכספת שהכילה ממון רב ויצא מהחנות.

אליהו פינה זמן ולאחר זמן רב הצליח לפתוח את הכספת, רשם את הצירופים לפתיחתה, ונעל אותה מיד ללא הצצה פנימה, למחרת חזר המוסלמי ,ללא אומר הגיש אליהו פתק שעלייה היו כתובים צירופי המספרים, הערבי ניגש מיד הקיש את הצירופים והכספת נפתחה, שילם לאליהו המוסלמי תשלום נדיב והפיץ את היושרה והמקצועיות של האדם.

2   אגדה ירושלמית נוספת ,מספרת על בעל מלון הלידו בים המלח, בתקופה של שלפני פרוץ מלחמת השחרור ,שהביא את כספתו לתיקון אצל אליהו בחנות מספר 3 ברחוב פרינסס מרי כיום רחוב שלומציון 10,הניח את הכספת הערבי ויצא לדרכו.

כאשר פרצה מלחמת השחרור ,נותק הקשר לאזורים שבשליטת הממלכה הירדנית, לאחר מלחמת ששת הימים הגיע בעל המלון לחנותם של משפחת ליברמן ושאל מה גורל כספתו  אליהו אחז בידו הוביל את הלקוח למחסן ולעיניו המשתאות ניצבה כספתו מכוסת האבק, כיום שוכנת הכספת בביתו של הערבי בביתו ביריחו.

3   האגדה השלישית המיוחסת לאליהו ,מספרת שבעת בניית ארמונו החדש של המלך עבדאללה הראשון בעמאן ,אביו של טלאל , שבנו המלך חוסיין בן טלאל ,היה המלך בירדן לאחר מות המלך עבדאללה הראשון , ירדו לעבוד בארמון הנגר המפורסם מנחם מנדל שהרכיב ובנה את נגרות הארמון ואליהו ליברמן להרכיב את המנעולים בארמון.

בעת שעבדו בארמון ,התרוצץ הנכד חוסיין בארמון והציק למנדל הנגר ואליהו המנעולן ,כאשר סחב להם כלים והפריע לעבודה ,אי לכך סגרו השניים את הנכד חוסיין באחד החדרים ,עד אשר הארמון עמד כמרקחת ,בחיפושים אחרי הנכד שנעלם ,אז שחררו אותו מכלאו בחדר והוציאו אותו לחופשי, לאחר מלחמת ששת הימים בעת ביקור המלך חוסיין בישראל ,ביקש מאיר בנו של אליהו להזכיר למלך את סיפור הילדות .

בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד הקימו הבריטים , מספר מתחמים מבוצרים ומגודרים ,להגנה על משרדי הממשלה וגופי הממשל הבריטי בירושלים שנקראו בווינגרד , מתחם רחוב פרינסס מרי ובנין גנרלי ,הוקם בסוף ינואר 1947, לצורך תפעול המתחם פינו השלטונות הבריטים בעלי חנויות ועסקים יהודיים מהרחוב,ממגרש הרוסיים ומאזור רחוב יפו הסמוך.

רחוב ממילא המאורעות 1929-36 ולפני מלחמת העצמאות ולאחריה

שנת 1931 : בחודש אוגוסט פרצה שביתת סחר של המוסלמים, החנויות של הסוחרים המוסלמיים בממילא נסגרו , השובתים בחרו לשבות ביום ראשון שבו חנויות הנוצרים היו סגורות בממילא, בתי הקפה ,האטליזים, משרדי חברות ההסעות ועוד נותרו פתוחות,

שנת 1936

באפריל 1936 החלו ערבים מפזרים מסמרים על הכביש ברחוב ממילא ,על מנת לפנצ'ר מכוניות ותחבורה של יהודים ,מדי פעם היו ניגשים ערבים למכוניות חונות ודקרו במרצעים את הגלגלים, מעשיהם אלו נעשו ברציפות לאורך זמן, אחד מילדי השכונה ניסה לסלק את המסמרים מהכביש , ערבי שעמד מהצד התחזה לשוטר עמד ושרק במשרוקית ותפסו , אלא שהשוטרים שהגיעו למקום עצרו את המתחזה ואת הנער לחקירה,

מחסן העצים של אהרון נתנאל 1936 נעשה ניסיון להציתו.

במאי 1936 קבלה הנהלת חברת המקשר עקב זריקת אבנים על האוטובוסים בקווים שבע ושמונה , לחדול מנסיעה ברחוב ממילא לאחר השעה 7 בערב, הוראה זאת אף התבצעה בשנת 1937 ,

מאי 1936 גנבים ערביים פרצו לשתי חנויות בבעלות מוסלמית ,באחת גנבו כסף וסיגריות ובשנייה גם כן .

ביולי 1936 יצא הסוחר יצחק יהודה כהן למכוניתו ,מתנקש ערבי ירה בו ופגע ברגלו ונמלט, לאחר זמן מה נתפס בירדן והובא למשפט.

בעת הפרעות בשנת 1936 ,פנו סוחרי רחוב ממילא אל נשיא לשכת המסחר בירושלים, ואל מושל העיר הבריטי , על מנת להגביר את השמירה עליהם ,עקב המצב הבטחוני הרעוע ,גם חברי אגודת עורכי הדין ועוזריהם ,החליטו שלא להגיע למוסדות ממשל שברחוב עקב סכנת הנפשות הכרוכה בהגעה למקום,

שנת 1937

נער יהודי שרכב על אופניו ברחוב ממילא בחודש מרץ ,ירד לבדוק מדוע גלגל אחד פנצ'ר ,ומתנקש ערבי ירה לעברו יריה אחת ,אך הוא לא נפגע.

בחודש מאי נעשה ניסיון בידי שלושה נערים טמפלרים מהמושבה בעמק רפאים ,להסיר ולגנוב דגלים עבריים שהונפו על תרנים ברחוב ממילא ,לרגל ההכתרה בבריטניה ,לאחר שנתגלו ברחו הנערים .

שנת 1938

בחודש פברואר נורו יריות בחוב ממילא ,

שנת 1939

בתחילת השנה פנו הסוחרים היהודים ברחוב ממילא לשלטונות וביקשו הגנה כנגד ההתנכלויות ,החבלות והירי כנגד סוחרים יהודיים ולקוחותיהם, לדבריהם מצאו פורעים אלו מחסה בחנויות של ערבים ברחוב, כתוצאה מהתנכלויות אלו איימו הסוחרים בשביתה ובפינוי החנויות מסוחרים יהודים.

בבית הקפה עבד אל מצרי, שבבית שמחה פינת ממילא ורחוב דוד המלך סמוך לכולבו ספינייס בשכונת ממילא, התפוצצה פצצה במחצית 1939 12 לקוחות ערביים נפצעו,

בסוף שנת 1939 : ירה צעיר ערבי מעזה בשני יהודים ברחוב ממילא ופצע אותם, בסוף השנה נהרסה בהוראת העירייה ,תוספת של קומה שלמה בת שלושה חדרים שנבנתה ללא היתר בביתה של לוראנצו ,באזור המגורים הערבי,

שנת 1940 : בעל בית הקפה אליאס קרונפל נידון לקנס על העסקת עובדת שגילה פחות מעשרים שנה ,שמכה משקאות חריפים אחרי 7 בערב,

שנת 1942 : ברחוב ממילא נמכר אחד מבתי משפחת שמחה לערבי נוצרי בסכום של 25,000 לא"י ,

שנת 1945 : בחודש אפריל פרצה שריפה במשרדי משטרת התנועה המנדטורית בממילא ,

שנת 1947 :

בפרעות וההתנכלות לבתי המלאכה ברחוב ובחנותו של שמואל ושרגא ליברמן ,התרחש בפרעות הערביות בתחילת דצמבר שנת 1947 בעקבות הכרזת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ביום השישי התאספו רבים מתושביה הערביים של ירושלים וסביבותיה במסגדים ינקו עידוד מהדרשות של הקדים במסגדים ויצאו להרוג ולבזוז את שכונות היהודים שמחוץ לחומות.

בפוגרום והביזה כאשר הבריטים עומדים וצופים ואינם מגיבים, נשרפו ונשדדו כארבעים חנויות ועסקים של יהודים, בתים של יהודים בפרעות ביום השישי נפצעו כעשרים יהודים מבעלי החנויות ועובדיהם, חלקם קשה ואחד נרצח בסכינים ,כאשר הגיעו בלילה אנשי ההגנה עם משאית על מנת לאסוף את שארית הציוד , נעלם אחד מאנשי ההגנה בנופלו מן המשאית ונשאר בשטח  למחרת נמצאה גופתו הדקורה בסכינים בידי הבריטיים .

מעט סופר על מה שארעה ומספורי זקני העיר מבין אני ,כי מטרתם הראשית הייתה רחוב פרינסס (המלכה)  מרי  – רחוב שלומציון של היום ,אך משנהדפו בידי הבריטים, זרמו לרחוב ממילא ולמרכז המסחרי והחלו בפעולות ביזה הכאה ושריפת חנויות היהודים

למרות שעל פי שסופר ידעו אנשי ההגנה על הפרעות הם אחרו בפריסת כוח נגדי באזור צומת ממילא להגנת היהודים כנגד נחשול המתפרעים ולא ידעו את אשר התרחש במרכז המסחרי רחוב ממילא של היום ,בעלי העסקים הקרובים החלו לשמוע את ההמון ,מכוון שכונת עינב, (אזור חוצות היוצר של היום),ה סוחרים והגרים בשכונה החלו לזרז אחד את השני להסתלק מהשטח לכוון בריכת ממילא בית הקברות המוסלמי, איתרע מזלם הרע והדרך שכללה את רחוב המדרגות ,נחסמה בידי ההמון שנהדף מכוון צומת ממילא וההמון פנה לכוון המרכז המסחרי, בעלי החנויות במרכז המסחרי והפועלים התכנסו לחנותו לבית המלאכה של שמואל, הגיפו מבפנים את דלתות המקום ונאלמו דום ושתיקה בחנות הצפופה.

החנויות מסביבם נשרפו ונבזזו ,עד אשר הגיעו לפתח המוגף של חנותו של שמואל ליברמן, הם ניסו לפתוח את הדלת ולא הצליחו, כיוון שהאנשים הנצורים מנעו את פתיחת הדלת בכול כוח גופם ,כאשר ניסה אחד הפורעים להציץ מהחלון האחורי ,הוא קבל מהלומה בפניו בפטיש מאחד הנצורים, יללותיו ומראה הדם הבהיר לפורעים ,כי ישנם נצורים בחנות והם אולי בעלי נשק, כתוצאה מכך הם החלו לנוס מהשטח ,אלא שחלק מההמון ,נשא את הפצוע בחזרה לצומת ממילא למשוריין הבריטי שניצב שם ,תוך צעקות שהייהוד ירו והרגו מוסלמי, בשלב הזה התעשת הקצין הבריטי מהמשוריין ויצא לבית המלאכה לראות מה קורה כיוון שחשב שהיהודים ירו בערבי, כאשר הגיע לחנות הנצורה, דפק על הדלת המוגפת ודרש לפתוח אותה ,לאחר דין ודברים ושהתברר לנצורים כי מולם עומד כוח בריטי הסכימו לצאת ,הקצין הבריטי הזמין משאית לאסירים ורצה לפנותם לנקודת הקישלה, אך משסירבו היהודים לנסוע לשם ,העבירם לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, היהודים נחקרו למעשיהם בחנות ולטענת הספור של שימוש בנשק שהוכח כבדוי , משהתבררה האמת שוחררו עשרות האנשים לבתיהם.

משפחת קורקוס שעלתה ממרוקו ,ניהלת בעזרת שלושת האחים, חנות לסדקית של סחורות שיובאו בעיקר מפריז, בעיר העתיקה בשנת 1941 בשם "בון מרשה" , כאשר נפתח המרכז המסחרי העבירו בני המשפחה את חנותם אליה,ל אחר שהמרכז הועלה באש בידי פורעים ערביים העבירו את חנותם לבניין סנסור שליד כיכר ציון,

עסקים יהודים והתנכלויות ברחוב ממילא לאחר מלחמת השחרור

לאחר כיבוש השטח במלחמת השחרור והכרזתו כשטח מפורז, נקראו בעלי מלאכה וסוחרים להיכנס לחנויות שננטשו והופקדו למשמורת לידי המשרד לרכוש הנטוש, לחנויות נכנסו מוסכים , נגריות, מסגריות, 2 כריכיות 2 בתי דפוס, מפעל השכפול ממילא 3 , בית חרושת לנרות, אומנם חלק מהמבנים והחנויות נפגעו חלקית , מתוצאות הפרעות והתנכלות לבתי היהודים ברחוב ממילא ובשכונה, יצרו מבנים פגועים חלקם הרוסים , מפגיעות של המון ערבי מוסת, ירי והפגזות של חיילי הלגיון הערבי, הזנחה של הבתים והעסקים בתקופת המלחמה , מיד לאחר המלחמה נפתח שוב בית חברת חשמל, אל חלק מהבתים נכנסו פליטים ועולים חדשים יהודים פתחו חנויות מכולת וירקות בשלב הזה השתמשו במים שהיו בבורות מי הגשמים ,נפתחה סוכנות נסיעות אנקור במחצית 1948, אל מלון פאלס שממול לבריכת ממילא, נכנסו מחלקות הבריאות והתרבות , סניף האוניברסיטה העברית מחלקת הכימיה והביולוגיה,

שנת 1948

ינואר 1948 נרצח בממילא מחלק העיתונים נוריאל עלימא , שני רימונים הושלחו על משאית יהודית מכוון בית הקברות המוסלמי, פברואר 1948 עלו לגגות בתי יהודים נטושים ברחוב ממילא וצלפו לשכונות יהודיות סמוכות ,בעל בית הקפה פיקאדלי בינואר 1948 אלץ למסור את המבנה לידי ראשי כנופיות הערביות על מנת להפכו למפקדתם,

פברואר 1948 נעשה ניסיון לחטוף יהודייה כאשר הגיעה  לקבל את משכורתה מאחד ממשרדי הממשל בפאלס, שוטר בריטיט החל במרדף והזעיק כוחות והיא שוחררה לאחר קרב יריות בין המשטרה לחוטפים ,ערבי אחד נהרג והמכונית ששימשה לחטיפה נתגלתה ברחוב ממילא.

זקני השכונה ספרו על שוד משנת 1948, שבו נשדדה משאית של כולבו ספיניס בעת שחנתה ליד הכולבו בידי 3 ערבים, באותה שנה עלו צלפים ערבים על גג המבנה ספיניס ,וצלפו לכוון השכונות היהודיות הסמוכות, על מנת למנוע המשך הצליפה , תפסו כוחות בריטים את הגגות של מסעדת ובית הקפה פיקדילי, ספיניס והקימו מחסומים בקרבת מקום,

לאחר מנוסת התושבים והסוחרים הערבים ממילא בשנת 1947-8 ,לאחר שהאזור נכבש בידי כוחות ההגנה ולחי , בהתקפה זאת פוצצו כוחותינו גוש בתים ערביים שעמד בין החומות ,לבין השטח ברחוב ממילא שנכבש, על כן ביקשו הסוחרים הערביים  במחצית שנת 1948 ,בעלי החנויות ברחוב ממילא ,מהממשל המנדטורי ,לבקר בחנויותיהם ולבדוק מה נותר מהן, כנגד דרישה זאת ,ביקשו השלטונות היהודים גישה למתפללים לכותל , מפקד צבא הלגיון מסר הודעה שישקול את המחווה .

בתחילת ספטמבר 1948 החלו כוחות ערביים כולל חיילי הלגיון להפר את ההפוגה ,תוך שחימוש בתותחים, מרגמות ונק"ל מכוון  מגדל דוד לכוון רחוב ממילא, אפיזודה התרחשה כאשר נפרץ מחסן הג"א ברחוב ממילא ונגנבו ממנו חומרי נפץ ורימונים של ההגנה , השלטונות  הצבאיים החלו בחקירת המקרה, בסוף חודש מאי תקפו יחידות של הצבא את רחוב ממילא ,בכובשם בית אחרי בית עד שהגיעו למבנה כולבו ספינס והתבצרו בו והפכו אותו לעמדת שליטה.

עסקים בשנת 1948 : בית קפה אורה , מתפרת לאוהלים וכיסויי ברזנט "מקלט " ,נפתחה בממילא 24 בשנת 1948,

שנת 1949

בתחילת פברואר 1949 , התפרצו גנבים למחסן הכולבו ספינ'יס וגנבו ממחסנו שולחנות ,ארונות, שולחנות וכסאות, שלטונות הממשל הצבאי הישראלי ,החליט במרץ 1949 לפרקר את האזור הצבאי ברחוב ממילא ולמסרו לכניסת דיירים ועסקים, על מנת לחזור לשכונה ולרחוב ,דרשו התושבים שהעירייה תספק תאורה, חשמל, ניקיון ,ושירותים סניטריים ,בשלב הראשון  העירייה לא תגבה מיסים מהשבים לשכונה, באפריל החלו הגנבים בפעילות פריצות לדירות ועסקים וגנבו ממשפחת אריה איגרא ברחוב ממילא 86  , מטילי זהב בעלי ערך רב, שני הגנבים נתפסו ועמם פקיד בנק שתווך בים הגנבים לסוחרי הרכוש הגנוב שהזדרזו והתיכו את מטילי הזהב  לתכשיטים ולכלים,  לאחר ששני אנשים טבעו בעת הרחצה בבריכת ממילא , ניתנה הוראה האוסרת רחצה בבריכת האגירה.

כמו כן החלו לשקם ולשפץ את בניין פאלס לקליטת מחלקות שלטוניות שיעברו מתל אביב לירושלים , ואכן מחלקת החינוך עברה בחודש מאי למבנה ,לצורך שיקום הרחוב הוציאה העירייה מכרז לתיקון מערכות הביוב השכונתיות ,לבית פאלס עברו גם מחלקת מחלקת חקר מקורות המים במשרד החקלאות, מחלקת בעלי החיים, מחלקת גידולי שדה, מחלקת מטעים,  המחלקה להגנת הטבע, והמחלקה לייעור,  אפיזודה משעשעת התנהלה בבית המשפט כאשר רב סרן שהיה ממונה על השטח הצבאי ברחוב ממילא ,וביו תפקידו היה לשמור על מחסן של נכסי נפקדים שבו אוכסן רכוש בשווי  15,000 לא"י , כאשר הגיעו פקידי המשרד לפנות את הרכוש המאוחסן  , דרש הרב סרן 10% מערך הסחורה לכיסו , כמובן שהתאווה שהעבירה אותו על שכלו גרמה לו להיות מודח מהצבא ולהישפט .

לאחר שהוסר השלטון הצבאי מרחוב ממילה והשכונה ,נכנסו דיירים רבים מבני דלת העם הירושלמים והעולים לבתים העזובים שחלקם היו הרוסים החלה שגרת החיים תחת הצליפות וההתנכלויות מעל חומות העיר העתיקה , ילדי המתיישבים החלו לשרך דרכם לבתי הספר המרוחקים, חלקם תוך סיכון חיים מאפשרויות ירי, תערוכת עתיקות התקיימה בבית פאלס בספטמבר 1949, בסוף 1949 נפתחה חנות הקוסמטיקה והיגיינה "פנת הבשם " (פינת הבושם) מול כולבו ספינס ,

ממילא שנת 1949 : במחצית שנת 1949 פעלו בשכונת ממילא וברחוב אליהו שמעא ,כשבעים בתי מלאכה ועסקים שכללו : מסגרים, נגרים , חשמלאות רכב, מוסכים , חייטים, סנדלרים, שתי כריכיות ומפעל למוצרי נייר,  שני בתי דפוס, בית חרושת לנרות ,מפעלי ממתקים ועוד, רחוב ממילא ששימש עד המלחמה כמרכז מסחרי שפעלו בו סוחרים ארמנים, ערבים ויהודים, הבעיה הייתה בשטחים המסחריים הגדולים שהיו בשטח של 40-50 מ"ר , כיוון שלעסקים הקטנים היו נחוצים חנויות שגודלן כעשרים מטר מ"ר, נוצר מצב שהארנונה שלהם היית גבוהה יחסית לגודל העסקים הרצויים, דבר שהווה נטל על העסקים הקטנים, למרות שהיו בשטח ספר והעירייה לא רצתה להוריד את סווג הארנונה, כתוצאה מכך חלק מהעסקים עברו ממילא לאזורי תעשייה אחרים בירושלים שהתאימו לצרכיהם ופתרו להם את הבעיה הביטחונית של שהייה ברחוב, בעיה נוספת הייתה בעיית השיפוץ של המבנים שספגו הרס בתקופת מלחמת השחרור ,חברת עמידר סרבה לשפצם על חשבונה למרות שהשטח היה תחת חסותה , ואף סרבה להוריד את שכר השכירות של העסקים הקטנים,

בסוף שנת 1949 נמצאו כשבע מאות לוחות פח במחסן עזוב בממילא, חלק מהלוחות הגנובים כרכוש גנוב של כנופיית צעירים שגילם 14-16 הם נעצרו ושוחררו עד העמדתם לדין,

ממילא שנת 1950

לשכת שר האספקה והקיצוב פעלה מבניין פאלס כבר בתחילת שנת 1950, כמו כן פעל במשרד סמוך אגף הסחורות והמלאי בירושלים ,אגף שטיפל ברישוי ליבואנים להכנסת סחורות לאחר שעברו את המכס, היבואנים נתבקשו להגיש לכול בקשה , רישיון יבוא ,תעודת משלוח וקבלה על תשלום בעבור הסחורות, בנוסף עברה מחלקת הכספים של המשרד למסחר ולתעשייה למבנה של בנין פאלס,

בתחילת שנת 1950 המשיכה ביזה בבתים הנטושים בממילא, רהוט ,חלונות, דלתות ומכול הבא אל היד, ברחוב יפו ליד שכונת וממה נתפסה משאית עמוסה בכמות גדולה של נייר, חלונות ודלתות ושמן לשימוש צבעים, לטענתם הם רכשו את הסחורה מבחור בממילא ,אך לא הצביעו על החשוד, אי לכך נקנסו בבית המשפט בעוון ביזה,

בחודש אפריל נפתח בממילא מפעל לבאקליט ,בבעלות הסוחר אליהו גירנבג ומהנדס אלכסנדר ריישר, מפעל שהשתכן במרתף ושתי חנויות ברחוב ממילא, חומר שממנו ייצרו מכשירי כתיבה ,צעצועים ,כלי נוי, ידיות לרהיטים ועוד, בחודש מאי 1950 נרצח אלבט ציוני חייל משוחרר בעת שהלך ברחוב ממילא על מנת למצוא דירה למגורים מירי צלף , ביום שלפני הרצח נפגע ישראל משוורץ גם כן מירי צלף ירדני מהחומות,

הפקולטה למדעי הטבע (האוניברסיטה העברית) נפתחה, במקום שהיה כולבו ספינס נפתחה מכולת של שרה בכר שחילקה גם מזון בתמורה לתלושי מזון בתקופת הצנע, בחודש אפיל נפתח בממילא מפעל לבאקליט בבעלות הסוחר אליהו גירנבג ומהנדס אלכסנדר ריישר, מפעל שהשתכן במרתף ושתי חנויות ברחוב ממילא, חומר שממנו ייצרו מכשירי כתיבה ,צעצועים ,כלי נוי, ידיות לרהיטים ועוד, בחודש יוני נפתחמתפרה וחייטות ברחוב ממילא 20 בידי חברת הייליג בע"מ הלבשה, טחנת קמח שטקלף רחוב הס  (ווקופ) שהייתה שייכת לגורג שטקלף הערבי בעל הנכסים ,בסוף שנת 1945 נידון בעל הבית על שני מקרים לספסרות בקמח ונידון לקנס גדול , לאחר מלחמת השחרור נמסרה התחנה לממונה על נכסי אויב ,והועברה לתפעול לקואופרטיב חיילים משוחררים, ביוני 1950 עלתה באש.

בחודש ספטמבר במחסן הגרוטאות של ברנר הקרוב לשער יפו, פרצה דלקה והשמידה אותו , האש עלתה לבניין שמעל למחסן ,וסיכנה שמונה משפחות מעולי מרוקו שהתגוררו במבנה , המשפחות חולצו בעזרת סולם כבאים ולאחר שכובתה האש התברר כי מספר דירות נפגעו מהדלקה, הסוף השנה נפתחה חנות לבגדי גברים , י. שטופר ובניו ,למעילי גשם ,מכנסים ,ומעילים ברחוב ממילא 24 ,

בדצמבר 1950 נפתחה מסעדה לסטודנטים (המנזה) בקרבה לאחד המבנים ששימשו את האוניברסיטה העברית, בפתיחה השתתפו נבחרי ציבור ומנהלי האוניברסיטה, במחצית החודש נפגע הדייר נחמיאס דוד בעומדו על גג בייתו ,מכדור צלף ירדני מהחומות, בסוף השנה הוגשה בקשה לרישיון מכירת משקאות חריפים במסעדת ממילא שברחוב ממילא, של השותפים אפרים לוי ויצחק זלקוביץ, אלברט מג'ר פתח דוכן פלאפל וחומוס בממילא ,שנתיים לאחר מכן פתח את מסעדת טעמי ליד קולנוע אוריון,

ממילא בשנת 1951 : חנות לשמלות חופה למכירה והשכרה "פרפקט" ברחוב ממילא 34, קפה ומסעדה אורה (אגודה שיתופית בע"מ) ,חנות מכולת תורג'מן (צנע חלוקת מזון בתלושים) וגם עופות בשנת 1952 , הסוכן צבי ליפשיץ לחברת טב טב לתחליפי ותוספות לקפה, קוביות סוכר (ציקוריה) חלב בקוביות , בשנת 1954 סוכנות למים  מינרליים "כברי " , מים ממעיינות קבוץ כברי ,נפתחה ברחוב ממילא בידי נציג החברה צבי ליפשיץ , מכולת יצחק בכר וליאון שוורץ בית ג'וליאני ממילא בקשה לחידוש מכירת משקאות חריפים,

ממילא שנת 1952 :

בית המלאכה לייצור קופסאות קרטון ברחוב ממילא 27 פרסם שברצונו למכור את בית המלאכה , תחנה לחלוקת בשר קפוא בעבור תלושים מכולת שלמה דודיאן , חנות שטופפר ובניו רחוב ממילא 24, מכולת אברהם רודריג וחנות יצחק חסון ומשה חביליו ממילא 33 הגישו בקשה לרישיון למכירת משקאות חריפים לעירייה, גם בשנת 1954 הגיש רודריגז בקשה נוספת לחידוש הרישיון, בית הקפה ממילא 33 הגיש בקשה לחידוש רישיון למשקאות חריפים,

ממילא שנת 1953 :

אנשי הלגיון שעל חומות העיר העתיקה פתחו בחודש אפריל באש ופגעו בלוגסי מסעוד ,ליד מלון פאלס, קציני האו"ם יצרו הפסקת אש לאחר שחיילי צהל השיבו אש ופצעו והרגו כתשעה אנשי לגיון ואזרחים ירדניים, סוכנות מכירת פטריות פטראל (חברה לגידול פטריות בע"מ) הסוכן צבי ליפשיץ , בית חרושת לאריגת פתיליות וחגורות "סים" רחוב ממילא 102, לחזית הזכוכית בחנות הספרים של המיסיון האוונגלי ,הושלכו בפעם החמישית אבנים שנפצו את הזגוגיות, שני צעירים נעצרו ונשפטו, חברת  המונית "אילה" פתחה קו נסיעות מרחוב ממילא לרוממה דרך שוק מחנה יהודה בחודש מרץ, חלוקת קרח לחגים (ראש השנה) התבצעה במחסן הקרח ברחוב ממילא, בית  המלאכה לחייטות שונדא עבר לחנות ברחוב ממילא 31 בקומה הראשונה בסוף 1953, מגדל הכלבים ובעלת פנסיון לכלבים מרים רפופורט בקצה רחוב ממילא ליד החומות, שחררה את כלביה לשטח ההפקר בעת בדיקת פקחים להחזקת רישיון לגידול כלבים, לאחר שהפקחים עזבו חזרו הכלבים לבית הגידול, מאחר ולא נתפסו כלים בפנסיון זוכתה מרים מהאשמה של חוסר רישיונות לכלביה,

ממילא שנת 1954 : מחלקת הגננות העירונית במשתלה העירונית ברחוב ממילא,הודיעה כי ניתן לקבל שתילי ירקות לגידול בגינות ליד הבית, במחצית השנה עמדו חיילי הלגיון על החומות וסיקלו באבנים בתי יהודים שליד החומות מהסיקול האבנים נופצו חלונות זכוכית רבים, בחודש יולי פתחו הירדנים באש על תושבי רחוב ממילא, התושבת פרקיטה  שהלכה צמוד לקיר עם שלושת ילדיה ותינוק בזרועותיה ,הצליחה להיכנס לפרוזדור אחד הבתים שהיה מלא בתושביו , לאחר זמן מה הגיע לפרוזדור הבית ששימש למחסה, בעלה שהיה רוכל ליד ככר ציון והמשפחה חברה שוב ביחד, במחצית השנה ובהמשכה ,הפרו הירדנים  את שביתת הנשק ופתחו בירי לכוון רחוב ממילא, ביום הזיכרון החמישים (1904) לזכרו של הרצל , הגיעו עשרות אלפי אנשים לקברו שבהר הרצל, בחדר הזיכרון לזכרו בבניין הסוכנות ובבית משפחת שטרן בממילא שם שהה כשבוע בעת שהתקיימה פגישתו עם קיסר גרמניה בארץ ישראל, לזכרו הוציא השרות הבולאי מעטפה ובול..

סוכנות למים  מינרליים "כברי " , מים ממעיינות קבוץ כברי ,נפתחה ברחוב ממילא בידי נציג החברה צבי ליפשיץ , סיטונאי לצבעים ,שמנים וכימיקלים "המספק המהיר ירושלים" סוכני סוקוני ואקום ,רחוב ממילא 87 בבעלות שמעון גרטש ואלאמיר לדרר , משרד הסעד המרכזי (מחלקה הטיפול בילד) בממילא התמקם בצריפים שמאחורי בניין פאלס, חלוקת בשר בצנע מכולת דוידיאן שלמה בממילא,

מכולות : מכולת של זרעפי אברהם ,שהגיש בקשה לממכר משקאות חריפים, מכולת  יצחק חסון ושות' ממילא 33 הגיש בקשה לממכר משקאות חריפים, מכולת אליהו קרילה ממילא 88 בקשה לחידוש רישיון למשקאות חריפים,

ממילא בשנת 1955 : חברת של כימיקלים בע"מ הסניף הירושלמי אלקלעי והררי בית ג'ולני ממילא, בית מלאכה ותפירה "הצבי" האחים ארנרייל ממילא 34 , טריקונה בית חרושת לטריקו בהנהלת ע. מלמד ממילא 118 , מכולות של יצחק חסון ושות' ממילא 33 ,אליהו קרילה ממילא 88 ,אברהם רודריגז ממילא 33 ,הגישו בקשה למכירת משקאות חריפים לעירייה, חברת " של חימיקלים " סוכנים אלקלאי והררי בית ג'וליני ממליא פינת דוד המלך , חנות התמרוקים של מיכאל שטרן סוכן חברת קוטי מפריז בממילא 33 ,בושם, פודרה שפתונים ,סכיני גילוח ועוד, מכולת דוידיאן שלמה חלוקת בשק קפוא ברחוב ממילא, אלכסנדר קלמן יצרן מסגרות אומנותיות ומיניאטורות פרסיות  משן פיל ברחוב העמק,

ממילא בשנת 1956 : גן ילדים בית יעקוב סניף ממילא, בירי של לגיונרים מהחומות נפצעו שלמה בן יהודה שלישה ואחיינו שלמה שלישה בן התשע , מפקדת הג"א מחוז ירושלים ברחוב ממילא 3 ,

ממילא שנת 1957 : כריכיית ירושלים אנג'ל לוי רחוב העמק 143 ,

ממילא בשנת 1959 : בעת חגיגות יום העצמאות ברחוב ממילא החלו הלגיונרים מעל החומות להמטיר אבנים על מנת להשבית את השמחה , לאחר התערבות האו"ם נפסק יידוי האבנים, מכולת גבריאל כהן נפתחה

ממילא בשנת 1961 :

ממילא שנת 1962 : חנות חשמל ומכשירים ד. ארדוש ממילא 41, משרדי האגף על התעבורה ואגף הספנות  והנמלים עברו לבית ספיניס ברחוב ממילא 4 בחודש ספטמבר בשנת 1962, ומחלקת היבוא במשרד התחבורה עבר גם כן,

מסעדות אוכל וקונדיטוריות שנת 1964 : קונדיטוריית עדית, סוכנות בירה היינקל עקיבא עמיקם , חברת המכוניות BMW פתחה מוסך בשם בזק בממילא 8 ,

סוכנויות רכבים ברחוב ממילא ומרכז מסחרי שמעא : אוטו רון סוכנות וולוו ופרינץ רחוב ממילא 5 ,מוסך בזק ממילא 8 בשנת 1965 , 1964 : חברה למכוניות ואביזרים בע"מ בשנת 1964 , למכונית סימקה ודודג  בהנהלת שייקביץ בשנת 1964  ,ברחוב דוד המלך 11 , סוכנות סיטרואן ווספה בבעלות אלברט מנצור, רחוב אליהו שמעא 9 בשנת 1964, מרכז הטסטים מ.מ,מ ברחוב אליהו שמעא בשנת 1964 , מוסך ממילא לטיפול במכוניות NSN  (פרינס) ברחוב ממילא 5 ,

עסקים בשנת 1970 : סוכנות כלי העבודה בלאק אנד דקר רחוב ממילא 13, טפטים בירושלים רחוב ממילא 28 ,

עסקים בשנת 1974 : מתווכי דירות א.באשר ושות ברחוב ממילא 6 רוכשים דירות מהתושבים,

נספח מעניין לנושא נותר שאלת הנתינים הזרים שנותרו בשטחים שנכבשו בירושלים שנת 1948

חלקם של האזרחים הזרים שמנו כשש מאות תושבים ,נותרו במקומם ופחדו מהבלתי נודע ,חלקם מצאו מקלט בקונסוליות שלהם, אך נותרו מספר ריכוזי נתינים זרים בבירה : הנתינים הבריטיים נותרו בארבעה מקומות : רובם בחלק הערבי ליד מנזר כנסיית גו'רג  הקדוש, שליד שער שכם, חלקם בתחנת הכוח החשמלית בבקעה, חלקם בכנסייה הסקוטית שליד תחנת הרכבת היישנה ,וחלקם בימק"א תחת חסות הצלב האדום, מספר משפחות טמפלריות גרמנית המתינו בשכונה הגרמנית בירושלים עד שיוסדרו הניירות למעברם לאוסטרליה, בקטמון הישנה ובשכונה היוונית נותרו מספר משפחות ערביות נוצריות , שבחלקם הופרדו מבני משפחתם שהצליחו לברוח ובבתיהם נותרו נשים ילדים ומספר צעירים שנעצרו , השלטונות אפשרו למשפחות יווניות נוצריות וארמנים להישאר בבתיהם, בני המוצא הערבי דרשו להעבירם לערים כמו חיפה או באמצעות האו"ם למדינות אויב שבהם התגוררו בני המשפחות שנפרדו במנוסה ,, אך גם בממילא נותרו מספר דיירים ערביים ,אזרחים אמריקנים התכנסו במיסיונים הנוצריים שלהם.

קוריוז חמוד מספר כי שעל כול בית של נתינים זרים התנוסס דגל מדינת המוצא שלהם או בעלי דרכוניהם ממדינות שונות , את יתרת הבתים שהוחרמו לטובת המשרד לרכוש נטוש של מדינות אויב, מספרם היה כמאה והם יועדו למגורי מנהלי ופקידי משרדים ממשלתיים שיעברו למגורים בירושלים,

ספור בית הספר היסודי הראשון לתושבי השכונה

בסוף שנת 1949 פנתה עיריית ירושלים למחנכת מטילדה המבורגר ,שכונתה בידי התושבים מדם פרופסור מטילדה ,על מנת שתקים את בית הספר שישמש רק את ילדי העולים ממרוקו ותורכיה שהתיישבו ברחוב ובשכונה, בכובעה זה מילאה מתילדה גם את תפקיד האחות הסוציאלית , שדאגה לצרכי השכונה והתלמידים במבוך החיים החדש וההתמודדות מול הבירוקרטיה, המבנה שנבחר לשימוש כבית הספר ,שנקרא בית הספר ט של זרם העובדים , היה מבנה שהופצץ בחלקו במלחמה, חסר חלונות ודלתות בחדרים , האגדה מספרת שהצליחה במאבק לקבל 3 דלתות לבתי השימוש , נושא ששימש לשיחה זמן רב בשכונה, ולאחר מכן הותקנו חלונות וזגוגיות לקראת  החורף, לפתיחת בית הספר הצליחה לשנורר מספר שולחנות וכסאות בעבור הכיתות, במהרה הצליחה לקבל לשרותיו של המוסד שתי מורות ושמש.

כמו כול יהודי טוב יצר החיקוי רב , ומיד הוקם בית ספר נוסף לזרם המזרחי שהתחרה בבית הספר של מטילדה , המאבק לקבלת התלמידים היה רב יצרי  ועדתי, בצר לה וברצונה להעמיד את בית ספרה ברמת לימוד גבוהה, קבעה מטילדה חוקי יסוד למוסדה : תלמיד שלא גילה רצינות ולא התמיד בביקור בבית הספר סולק, הקפידה על סדר וניקיון והחדירה משמעת התנהגות ויחס ללימודים, האגדות מספרות שכאשר הזמינה את ההורים ליום ההורים , חלקם סרבו להגיע כי במנהגייהם ממדינות המוצא זה לא היה מקובל, אי לכך החלה היא לבקר בבתי הילדים ושוחחה עם ההורים , בד בבד החלה להילחם במפקחי משרד החינות בכדי לקבל תקציבים , ולקבל אחות שתטפל במחלות הילדים ובמגפת הכינים, לאחר שסורבה ,ואפילו יצאו היא והמורות לבתי הילדים על מנת לרחצם, הביאה בשנורר ציוד ורפואות לטיפול בבעיות הרפואיות והכינים, לשעות הפנאי של התלמידים סידרה אפשרות לקבלת חוגים ושחייה והתעמלות בימק"א , השינוי אצל התלמידים החל לתת תוצאות הן במשמעת ,בסדר ,בהכנת השעורים .

כאשר אוכלוסיית העיר גדלה בשנות החמישים ,  וההכרח למצוא מקומות דיור ובתי ספר לחינוך לאוכלוסייה זאת , נוצר חור בתקציב העירייה ,ועל כן משרד החינוך העירוני היה בקשיי תקציב לבניית בתי ספר חדשים , לבעיה נוספה גם זרמי החינוך השונים , וחלוקת הכספים התחלק בין : הזרם המזרחי, הזרם הכללי ,זרם העובדים (מפאי) וזרם האגודה הדתית, ברור שהדבר גרם לחיכוך בין הזרמים שטענו שלא הייתה התחשבות במספרם של התלמידים , אלא שיקולים מפלגתיים ועדתיים שמשכו כול אחד לתחומו,

בית הספר בית יעקב ברחוב ממילא

קבל צו סגירה בסוף שנת 1953 ,עקב מחסור בתנאים סניטרים (בתי שימוש) בבית הספר שני בתי שימוש שאחד סגור עקב מחסור במים ,בשירותים  אלו משתמשים 90 תלמידים ו 60 ילדי גן, משום המחסור נאלצים התלמידים לעשות את צרכיהם בחצרות הבתים ובית הספר, דבר שהגדיל את מספר החולים בין התלמידים, חלק מהבנות פנו ביקשו להשתמש בשרותי הדירות הסמוכות ,אך שהנושא הפך למגפת פניות , דחו הדיירים את פניותיהן לשימוש בשרותיהם הפרטיים,  הפניות לעירייה לפתור את הבעיה נענו שאין לעירייה תקציב לבניית בתי שימוש נוספים.

בית הספר היסודי ע"ש א. ד. גורדון

ברחוב ממילא ליד בית 36 -32 ,פעל בית הספר היסודי ע"ש א. ד. גורדון ,בתוך מספר צריפים ששימשו את משרד הסעד ,מאחורי בניין פאלס, דיירי הבתים הסמוכים פנו בשנת 1958 לבית המשפט העליון, ובמיוחד תושבי הבית בממילא 32 ,על מנת שיוציאו צו לעירייה להשיב לטענתם ולסלק את בית הספר למקום אחר בטענה כי הרעש וההמולה בזמן ההפסקות בזמן הלימודים ובשעת משחקי הילדים לידו והמפגשים הרועשים לאחר הלימודים, לטענתם הרעש מפריע לחיי השכנים ביום יום ,וההמולה מפריעה למשרדים שפעלו בסמוך, ועל כן גרמו לחלק מהלקוחות לנטוש משרדים אלו,  והנטישה גרמה להם להפסדי הכנסות, עוד ציינו המתלוננים כי לבית הספר אין חצר או מגרש משחקים ,ועל כן הילדים משחקים ומרעישים במרווח בין הבתים מתחת לחלוניתם , בתגובה העירייה החליטה לקנות את הבניין בן השמונה דירות , והכניסה לשם את הנהלת המכס והבלו .

פרעות 1947 ברחוב ממילא לאחר הכרזת המדינה

סיפור נוסף קשור לבתי המלאכה של שמואל ושרגא התרחש בפרעות הערביות בתחילת דצמבר שנת 1947 בעקבות הכרזת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ביום השישי התאספו רבים מתושביה הערביים של ירושלים וסביבותיה במסגדים ינקו עידוד מהדרשות של הקדים במסגדים ויצאו להרוג ולבזוז את שכונות היהודים שמחוץ לחומות.

בפוגרום והביזה כאשר הבריטים עומדים וצופים ואינם מגיבים, נשרפו ונשדדו כארבעים חנויות ועסקים של יהודים, בתים של יהודים בפרעות ביום השישי נפצעו כעשרים יהודים מבעלי החנויות ועובדיהם, חלקם קשה ואחד נרצח בסכינים ,כאשר הגיעו בלילה אנשי ההגנה עם משאית על מנת לאסוף את שארית הציוד , נעלם אחד מאנשי ההגנה בנופלו מן המשאית ונשאר בשטח  למחרת נמצאה גופתו הדקורה בסכינים בידי הבריטיים .

מעט סופר על מה שארעה ומספורי זקני העיר מבין אני ,כי מטרתם הראשית הייתה רחוב פרינסס (המלכה)  מרי  – רחוב שלומציון של היום ,אך משנהדפו בידי הבריטים, זרמו לרחוב ממילא ולמרכז המסחרי והחלו בפעולות ביזה הכאה ושריפת חנויות היהודים

למרות שעל פי שסופר ידעו אנשי ההגנה על הפרעות הם אחרו בפריסת כוח נגדי באזור צומת ממילא להגנת היהודים כנגד נחשול המתפרעים ולא ידעו את אשר התרחש במרכז המסחרי רחוב ממילא של היום ,בעלי העסקים הקרובים החלו לשמוע את ההמון ,מכוון שכונת עינב, (אזור חוצות היוצר של היום),ה סוחרים והגרים בשכונה החלו לזרז אחד את השני להסתלק מהשטח לכוון בריכת ממילא בית הקברות המוסלמי, איתרע מזלם הרע והדרך שכללה את רחוב המדרגות ,נחסמה בידי ההמון שנהדף מכוון צומת ממילא וההמון פנה לכוון המרכז המסחרי, בעלי החנויות במרכז המסחרי והפועלים התכנסו לחנותו לבית המלאכה של שמואל, הגיפו מבפנים את דלתות המקום ונאלמו דום ושתיקה בחנות הצפופה.

החנויות מסביבם נשרפו ונבזזו ,עד אשר הגיעו לפתח המוגף של חנותו של שמואל ליברמן, הם ניסו לפתוח את הדלת ולא הצליחו, כיוון שהאנשים הנצורים מנעו את פתיחת הדלת בכול כוח גופם ,כאשר ניסה אחד הפורעים להציץ מהחלון האחורי ,הוא קבל מהלומה בפניו בפטיש מאחד הנצורים, יללותיו ומראה הדם הבהיר לפורעים ,כי ישנם נצורים בחנות והם אולי בעלי נשק, כתוצאה מכך הם החלו לנוס מהשטח ,אלא שחלק מההמון ,נשא את הפצוע בחזרה לצומת ממילא למשוריין הבריטי שניצב שם ,תוך צעקות שהייהוד ירו והרגו מוסלמי, בשלב הזה התעשת הקצין הבריטי מהמשוריין ויצא לבית המלאכה לראות מה קורה כיוון שחשב שהיהודים ירו בערבי, כאשר הגיע לחנות הנצורה, דפק על הדלת המוגפת ודרש לפתוח אותה ,לאחר דין ודברים ושהתברר לנצורים כי מולם עומד כוח בריטי הסכימו לצאת ,הקצין הבריטי הזמין משאית לאסירים ורצה לפנותם לנקודת הקישלה, אך משסירבו היהודים לנסוע לשם ,העבירם לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, היהודים נחקרו למעשיהם בחנות ולטענת הספור של שימוש בנשק שהוכח כבדוי , משהתבררה האמת שוחררו עשרות האנשים לבתיהם.

בעקבות ההפרעות שמואל העביר מיד את בית המלאכה ,לשטח המסחרי שהוקם באזור בית כלל ,שליד מחנה יהודה והמשיך בעבודתו היצרנית .

מעט על משפחת שטרן

מעט על מיכאל שטרן האב

האגדה לבית שטרן מתחילה בעת שהיהודי ששמו היה שאייר, יהודי עני ומרוד שחיי בחבל ארץ קרוב לעיר פרנקפורט בגרמניה ,בעת שצר לו היה מאוד החליט לנדור נדר, שאם השם יעזור לו להתעשר הוא יעלה לארץ ישראל ואכן היהודי שאייר התעשר והחליט לקיים את נדרו בעת שעלה לארץ ישראל לקח עימו את חברו הטוב מרדכי שטרן כחבר וכמורה דרך , משפחתו הדתית ציונית של מרדכי שטרן ,התפרנסו מטחינה בטחנות הקמח שלהם ,בכפר נאדרן ליד העיר פרנקפורט בחבל הריין .

מיכאל שטרן ,היה נכדה של בתו של הרבי מאיר הכהן (מהר"ם ) שיף, בעלת הייחוס בעולם היהודי ,שנקבר בבית הקברות בפרנקפורט בגרמניה ,הרב מאיר הכהן ,ניהל את קהילת פראג במשך 18 שנה, בצוואתו ביקש כי יאספו ספריו ופירושיו אשר כתב לתוך ארון זכוכית ויוצבו בעירו פרנקפורט ,חלק ממורשתו אבד כאשר פרצה שרפה בשנת 1711 ברובע היהודי בפרנקפורט .

לאחר עלייתם של החברים שאייר ומרדכי שטרן לארץ ישראל , השתקעו החברים למגורים בעיר העתיקה ,מרדכי שטרן עמל והביא את משפחתו : הוריו אחיו ואחיותיו ,בזמן שעלו לארץ בשנת 1881 מכרו את רכושם וטחנות הרוח לסוחרים.

מיכאל היה אדם דתי ,בעל נימוסים והתנהגות ייקית טיפוסית , אשר דבק בירושלים ולא יצא ממנה ,אלא רק לשם הבאת כלתו איטה מנמל יפו ,הוא רכב על חמור ליפו , האגדה ממשיכה בסיפורה ומספרת שכאשר הגיעו לשערי העיר העתיקה לקראת חשכה נתקעו מחוץ לשערים שננעלו לקראת הלילה .

מעט תאריכים ומידע

איטה אשתו של מיכאל שטרן ,עלתה מהעיר וויטנברג לארץ ישראל בשנת 1888 היא הייתה אחותו של החלוץ יונה מרכס המשך לאגדה מספר ,כי בין משפחת מרקוס ושטרן היו נשואים שני האחים ממשפחת שטרן לשתי אחיות ממשפחת מרכוס כמו שנאמר הכול במשפחה המורחבת.

איטה שטרן נפטרה בשנת 1941 בגיל 81 שנה ,בעלה מיכאל שנולד בשנת 1857 ,עלה לארץ מהעיר פרנקפורט בשנת 1881,לאחר עלייתו לארץ ישראל  גר מיכאל בתחומי העיר העתיקה בשנת 1841 חגג מיכאל את שנתו השמונים וחמש, ובשנת 1944 נפטר בגיל 88 הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת משפחת מרכוס ושטרן בקבר האחרון שנכרה בחלקה המשפחתית , מנישואיהם של איטה ומיכאל נולדו  ילדיהם יהודה ומרדכי .

מיכאל (מיכל) ורעייתו איטה (יינטי )שטרן שהגיעו לארץ ישראל בשנת 1869 והתגוררו בעיר העתיקה ,שאותה עזבו ,לאחר שבנו את ביתם וחנותם ברחוב ממילא, מפרסמים בשנת 1897 כי בבית מסחרם הנמצא ברחוב ממילא 83 ,שבחנותו נמכרים בגדי צמר אריגים ושמלות וציוד לנשים ,חלוקים כותנות ומכנסים לגברים, מפות שולחן, שמיכות ,עוד מודיע מיכאל שטרן כי הוא מחזיק בסוכנויות בלעדיות לבגדים וצמר של פירמות ידועות מאירופה, מחירי הבגדים זולים והוא ממליץ להגיע לחנותו.

בשנת 1905 מפרסם מיכאל שטרן כי הוא מעוניין להשכיר בית , הממוקם מול ביתו של קונסול יוון בירושלים ,כחמש דקות הליכה משער יפו, מיכאל שטרן תרם כסף בשנת 1911 אגודת המכבים הקדמונים, בשנת 1923 מפרסם שוב מיכאל שטרן כי הוא מעוניין להשכיר דירה בת ששה חדרים ברחוב הברכה (רחוב ממילא) , בשנת 1933 קיבל מיכאל שטרן את הזיכיון לשמש כסוכן של סכיני הגילוח בינהור בחנותו ברחוב ממילא 83 ( בית מוזיאון הרצל).

ספור בית שטרן ברחוב ממילא ז"ל

בתקופה שיהודים החלו לצאת מגבולות חומות העיר העתיקה הקימו מיכאל , יהודה אחיו וגיסו יונה מרכס את המבנה ברחוב ממילא  18 (בימי התורכים רחוב הבריכה או ממילא מספר 83-5,הבית נבנה בשנים 1884-7 , לאחר שרכשו את חלקת האדמה מידי כנסייה האורתודוכסית , הבית היה גדול ונבנה ברמה אירופאית ובסגנון אירופאי .

ספור ביקור הרצל בקצרה בשנת 28,10,1898

קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה הגיעו לביקור בארץ ישראל , הרצל הגיע על מנת להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים על מנת לשכנעו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל על פי זכותם מהיותם תושבי ארץ ישראל שגורשו ממנה.

לצורך הפגישה עם קיסר גרמניה נסע הרצל ביום שישי ברכבת לירושלים ,רכבת נוספת שאורגנה על מנת להסיע את חברי פמליית הקיסר מחמת הכמות הגדולה של המלווים, לירושלים הגיע הרצל בקרבה לכניסת השבת ובעיית בריאות שתקפה אותו , הרצל הגיע עם מלויים וצעד למלון קמניץ רגלית חולה, כיוון שלא רצה לחלל את כניסת השבת , כיוון שהגיע מאוחר סברו בעלי המלון שהוא אינו מגיע ,או שאולי עקב העומס לחדרים נמסר חדרו לאחרים.

בצר לו פנו חבריו למשפחת שטרן שגרו ברחוב ממליא ( רחוב הברכה) והרצל הגיע לביתם עם חבריו על מנת ללון ולהתכונן לפגישתו עם הקיסר וילהלם השני במלון שליד שער יפו בעיר העתיקה, את אירוחו של הרצל לקח על עצמו הבן מקס ( מיכאל) בנו של מיכאל מרדכי שטרן , שבעה ימים התגורר הרצל ועשרת מלוויו, בביתו של שטרן ברחוב ממילא , באגדות המשפחה מספרים כי הרצל סרב לאכול את ארוחת הבוקר בביתם לפני שביקר את הקיסר במלון בעיר העתיקה , שמע ידבק בו ריחו של התבשיל ומלווי הקיסר ילגלגו עליו שהוא יהודי מסריח.

אגדה נוספת מבית משפחת שטרן סיפרה כי הסבתא עזרה להרצל בעניבת העניבה לפני הפגישה , עוד מתארים בני המשפחה כי הרצל היה אורח שלא הכביד והתייחס בפשטות אל בני המשפחה,

ספור מוזיאון ביקור הרצל בממילא

לאחר הביקור נכדו של יהודה שטרן מקס שטרן הפך את החדר שהרצל לן בו בדירה למוזיאון הרצל ,שבו הוצגו תמונות וחפצים מהביקור ההיסטורי, על הקירות נתלו תמונות מכתבים וגזרי עיתונים מאותה תקופה , בארונות הזכוכית הוצגו החליפה וכובע הצילינדר שהושאלו מידי מיכאל שטרן ששימשה את  של הרצל לפגישה ,בפרוזדור המוליך אל החדר נתלתה רשימת המבקרים המכובדים במוזיאון , במוצגים היו מפה רקומה תלויה על הקיר, מפה שעליה הניחו את הלחם והמלח לקראת הביקור, ציור פורטרט של הרצל , שוט מהתקופה התורכית ששימש את הרצל ,תיבת נגינה (הסימפונית) ופסי נחושת שעליהם מקועקעים בליטות שעליהם נחרטו שירים, גלוית תודה ששלח הרצל מוינה לאחר הביקור ,ברכת שנה טובה משנת 1904 בכתב ידו של הרצל על נייר רשמי של ההסתדרות הציונית, מיטת השינה ,ושולחן העץ שעליו כתב את מכתביו.

באחד מארונות הזכוכית ,הונח ספר תנ"ך שנכתב בשנת ,1662 שאותו אחז הרצל בידו כאשר ישב במרפסת הבית אל מול חומות העיר העתיקה, תמונה שבה נראה הרצל צופה בתהלוכת הקיסר בדרכו לשער יפו כאשר הוא חולף ליד ביתו של שטרן בממילא, על המדף הונחה מטחנת הקפה שבו טחנה איטה שטרן, פולי קפה להכנת קפה להרצל וחבריו עוד על הקירות תמונות כולל תמונת המשפחה עם הרצל בפתח ביתם, כובע הצילינדר שהושאל להרצל בעת מפגשו עם הקיסר לידו הונחו השברייה והאקדח הקטן ששימשו להגנה.

המוזיאון ובית המגורים התקיימו עד שנות השבעים ,בעת בניית מדרחוב ממליא ( שדרות אלרוב) הבית פורק ושוחזר הבית למורת רוחה של המשפחה ,שגרה במבנה לאורך דורות ,עד שבצו בית המשפט העליון נאלצו לעזוב ולאפשר את העתקו ושחזורו במקומו החדש בשדרות אלרוב .

בשנת 1950 החליטה עירית ירושלים לקבע שלט על קיר הבית ברחוב ממילא ,על השלט שנחשף בידי ראש העיר נכתב כי :בבניין הזה התאכסן בנימין זאב תיאודור הרצל בעשותו למען הקמת המדינה היהודית בתאריך 2.11.1998 , בטקס קביעת הטבלה על קיר הבית נכחו בני המשפחה כולל הנכדות חנה וחווה שטרן ,שאף הוסיפו כי בחדר הכניסה טחנה איטה שטרן את פולי הקפה להכנת כוס הקפה להרצל, בעת שבני המשפחה המשיכו לשמר את חדר השינה של הרצל וחבריו :פרופסור מכס בודנהיימר דוד וולפסון,דוד שואב וזאב שנירר .

מזיכרוני כילד שביקר במקום עקב קרבתו לעסק המשפחתי בממילא,  אני זוכר כי בחדר הקדמי ,הושם דלפק ששימש למכירת תרופות וגלנטריה כולל סוכנות סכין הגילוח רקורד על קירות חדר המוזיאון הפולחני ,תלו בני המשפחה תמונות ,את מגילת יוחסין המשפחה ורהיטים מאותה תקופה, צאצאי מיכאל שטרן ונכדו מיכאל שנולד חמש שנים לאחר מותו של הסבא מיכאל וקרוי על שמו ,הם שפתחו בכול יום את המבנה ,שמרו ושימרו את ההיסטוריה היהודית והמשפחתית .

חוקי שולטן התורכי לשמירה על קדושת הרכוש ,ואת הזכות להתגונן ולפגוע במפגעים, עצר את הערבים לפגוע במתיישבים היהודים כמו משפחת שטרן, דבר שיצר קשרי ידידות עמם, והאגדה מספרת שלמרות החוק, לא השתמש בו מיכאל ,כאשר קרב ערבי לגדר שמסביב לבית ,אלא יצא אליו והבין שהוא חייט ערבי שרצה להשחיל חוט במחט ולצורך זה קרב לאור שבקע מהבית.

כיוון שהמשפחה עזרה למשפחת המופתי , הועברה פקודה חמורה בפרעות 1929 ו 36 מאת המופתי לא לפגוע בבית וביושביו, דבר שלא התקיים ערב מלחמת השחרור שאז אולצו לעזוב עם חפצי המוזיאון ולהתגורר במנזר רטיסבון ולאחר מכן בשכונת קריית שמואל, לאחר מלחמת העצמאות שבו בני המשפחה ולקחו בחזרה את רכושם ,שבו המשיכו להפעיל את המוזיאון על חשבונם .

תחילת אקורד הסיום למוזיאון הרצל ברחוב ממילא ,התחולל כאשר זמן קצר לפני מסירת צו ההפקעה ,חדרו גנבים למוזיאון הרצל ,ונטלו את שעון הביצה המוכסף שנתן הרצל לבני המשפחה בעת הביקור , הם נטלו עוד מספר חפצים ,בעוד בני המשפחה מנסים להתאושש ממהלומה זאת הגיעה המכה השנייה בצורת צו ההפקעה.

ביום הזיכרון החמישים (1904-1954 ) לזכרו של הרצל , הגיעו עשרות אלפי אנשים לקברו שבהר הרצל, בחדר הזיכרון לזיכרו בבניין הסוכנות ובבית משפחת שטרן בממילא שם שהה כשבוע בעת שהתקיימה פגישתו עם קיסר גרמניה בארץ ישראל, לזכרו הוציא השרות הבולאי מעטפה ובול.

שנות החמישים בית מסחר וקוסמטיקה של מיכאל שטרן סוכן חברת קוטי מפריז בממילא 33 ,בושם, פודרה שפתונים ועוד, למקס שטרן הייתה חנות למוצרים חשמלאים נציג חברת הסוללות ראן ברחוב ממילא 83/24 ,

סיפור נוסף של בן משפחת שטרן

אחד מבני משפחת שטרן גר בבית סמוך שחלקו האחורי שהיה מחסן לציוד שהובא בעת העלייה מגרמניה , ( זקני ירושלמים מספרים בקנאה עד היום על שפע הציוד והמוצרים שהיו במחסן זה )וחלקו מוסך לכוון רחוב העמק , וחלקו העליון שימש למגורי האח, ספור מיוחד קשור לאח זה .

כיוון שנטייתו הייתה של הנער הייתה לכוון המכאני , פנו בני המשפחה למנזר בממילא בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה , המנזר האורתודוכסי היווני אשר מכר להם את חלקות האדמה שעליהם בנו את ביתם אנשי הכנסייה כתבו מכתב המלצה לבן המשפחה שנשלח ללמוד מכונאות וחרטות בבית ספר למקצועות במנזר בסביבות המבורג .

כול הנושא של שליחת בן המשפחה ולימודו בגרמניה במנזר היה עטוף רוח חשאיות, לאחר לימודיו חזר שטרן לארץ והחל לעבוד במקצועו וטיפל במערכות מנועי שאיבת המים של המנזרים ובעבודה מכנית שנדרשה במנזרים באזור ירושלים, כמו כן תיקן מקדחים ומכונות חציבה של הערבים והיהודים באזור ירושלים והסביבה .

בשנת 1928 שטרן החרט היה שותף בבית מלאכה – בית החרושת שמיקומו היה בבניין הסולל , שלושת השותפים : שטרן, אויסטרייכר  ופרל ,בית חרושת תיקון והרכבת מכונות ועבודות חשמל .

לאחר נישואיו נולדו לשטרן החרט שלוש בנות שנישאו : הבת רינה נשאה ליוסף דהאן ,הבת השנייה התחתנה עם משפחת קאבסו, הבת השלישית נשאה לשוורץ הקטן מהבגדים ,ברחוב הסולל – חבצלת.

בעת שהמון ערבי שרף את המרכז המסחרי ערב מלחמת השחרור עברה המשפחה להתגורר במנזר רטיסבון עד שהסתיימה הלחימה והם חזרו לגור בביתם ,

ספור ביתם של בני שטרן ברחוב יפו 56

ביתו של הסוחרים יהודה (ליאופולד) ואחיו מרדכי מקס שטרן ,אשר נבנה בעזרת הקבלן דוד שלמה קרשינסקי, בפיקוח המשפחה ,כולל האב מיכאל (מיכל) שטרן המפורסם מסיפור ביקור הרצל, אך למעשה את המבנה והפיקוח על הבנייה במבנה ברחוב יפו היה בידי, שני בניו של מיכאל הבן מרדכי מקס ואחיו ליאופולד יהודה ,כיוון שיהודה הרבה בנסיעות לצרכיי המסחר רק כאשר חזר ממסעותיו היה מתגורר בדירתו במבנה בחלקו המזרחי של הבית .

שאר בני משפחת שטרן , המשיכו להתגורר בבתיהם בשכונת ממילא עד מלחמת השחרור , שאז עברה המשפחה בתחילה למנזר רטיסבון ברחוב הנגיד ולאחר מכן לביתו של הערבי והבי ברחוב האר"י 7 בשכונת קריית שמואל.

הבית כלל שני חלקים שנרשמו על שמות שני הבנים ,החלק המזרחי על שם האח ליאופולד והחלק המערבי על שמו של הבן מרדכי מקס , לשני החלקים הייתה כניסה משותפת, המבנה כלל קומות ממסד לחנויות וארבע קומות של דיור.

שכונת ממילא והרחוב ( רחוב הברכה )

תודה לארכיון עיריית ירושלים לשימוש בתמונה

בימי המנדט שפר גורלה של השכונה שכונת השכונה היקית על ארץ מוצאך של המתיישבים בה, חנויות ועסקים מכובדים פתחו נציגויות כמוח סוכנות לרכב קדילאק, חנות הממתקים והמתוקים של הסוחר היווני זפריאדיס  חנות הנייר והכתיבה בבית אל מוקדס סוכנות חברת הנפט סוקוני, מספרות לנשים וגברים, מסעדת פיקדילי ועוד, הייתה זאת שכונה מעורבת של יהודים מוסלמים ונוצרים שחיו בשלום באותה תקופה עד המאורעות , רוב בתי השכונה אוכלסה בעת ההיא בידי תושבים ערבים, בתקופת מלחמת השחרור גורשו המתיישבים היהודים מהשכונה, לאחר מלחמת השחרור שהשטח הוכרז כשטח מפורז ,אוכלסו הבתים שננטשו על ידי הערבים בעולים חדשים בצפיפות ,ממדינות פרס, כורדיסטן  ויוגוסלביה .

הלחימה לכיבוש שכונת ממילא שהפכה על פי ההסכמים לשכונת ספר, וגרוש התושבים הערביים שחלקם נסו מהפחד הותיר ,בתים הרוסים בחלקם שניכרו בהם סממני הלחימה, על רחוב המרכז המסחרי המפואר של רחוב ושכונת ממילא, לחנויות נכנסו בעלי מוסכים שפעל עד מלחמת ששת הימים, שכונה עלובה ומוזנחת , שבה כול אחד עשה בשטחים הציבוריים כרצונו, משפחות העולים מרובות הילדים ,שיושבו במקום לאחר המלחמה בדירות שבחסות חברת עמידר , בתנאי מגורים קשים וצפופים, חלקם של משפחות אלו ברחו כול עוד נשמתם באפם, מפחד הצלפים מהלגיון הערבי שעל החומות מהזוהמה והלכלוך שיצרו המוסכים ותנאי המגורים , השכונה ששכנה לאורך קו התפר, הפכה במהרה לעוד שכונת עוני בירושלים.

תמהיל תושבים שכזה גרם למריבות קבועות וסכסוכים בני העדות השונות, אל השכונה לבתי הנטושים נכנסו גם עבריינים וחסרי בית שהוסיפו למריבות בתוככי השכונה, המצב הזה נמשך עד שנת 1967 כאשר הוסר האיום של צלפי הלגיון הירדני מחומות העיר העתיקה  ופתיחת תאבונה של עיריית ירושלים לשטחים הנרחבים שנותרו לפיתוח ושיקום השכונה, והחברה העירונית קרתא הירושלמית ,ובשנת 1970 החלה העירייה לשלוח מכתבי הפקעה ופינוי לעסקים ולתושבים שנותרו בשכונה, בתקופה זאת שנמשכה עד שנת 1973 ,חדרו אלמנטים פלילים והתושבים והעסקים נתקלו בתופעות גניבה ,תוך כדי שבירת חלונות הראווה, תוכניות הפינוי והפיתוח החדשים הוצגו בידי העירייה  כגזירה שאין טעם להילחם כנגדה , על פי התכנון שטחה של השכונה היה כמאה ועשרים דונם שמתוכם יעדה העירייה להפקיע מאה דונם להעבירם לשליטת חברת קרתא שימכרו ליזמים, כאשר החזון היה להקצות כארבעים אחוז לבניית למסחר וגלריות, כעשרים אחוז למשרדים כחמשה עשר אחוזים למגורים וכעשרים וחמשה אחוז לבניית בתי מלון.

בתקופת מלחמת השחרור ולאחריה נחסם רחוב ממילא בקיר בטון לפני חומות העיר העתיקה , להגנה על התושבים והקונים בחנויות הרחוב ,בקיר הותירו מספר חרכים על מנת לספק לסקרנים את המבט לחומות , תושביה העניים של שכונת ממילא ושכונת שמעא רחובות שבו שיחקו ילדים (אורי מלמיאן ועוד,) במשחקי הכדור רגל, ומשחקי הילדים של אותה התקופה, בתי הכנסת הקטנים התמלאו במתפללים שחלקם מחוסר מקום התפללו על המדרכות הצמודות לבתי הכנסת, מרבית מפוני השכונה פונו לבתי דירות (הרכבות) שבמרכז שכונת פסי הרכבת שבתלפיות.

האוכלוסייה בשכונת ממילא ושכונת שמעא  בשנות החמישים

לאחר שתושביה הערביים של ממילא ברחו והותירו אחריהם בתים שחלקם היו הרוסים מהקרבות , נשלחו עולים חדשים ממרוקו ,כורדיסטן, כורדים ופרסים ומעט מתימן ומאירופה , שהגיעו לרוב ממחנות העולים להתיישב בשכונת הספר ,שהפכה ממקום נטוש לשכונת עוני שתושביה עניים וקשיי יום , על אלא התווספו תנאי סניטריים קשים, מחסור במים, מחסור בחשמל ומערכת הכבישים גרועה, רחצה נעשתה בחימום סירי מים ורחיצה בגיגיות ,התושבים נאלצו יש מאין לרקום ולהקים קהילה מתמהיל עולים חמולתי , עוף החול הזה החל ליצור חיים משלהם בשכונה , תחילה הקימו בתי כנסת עדתיים ,בתי מסחר ,מכולות , אנשים ששמרו על המסורת וימי החג, ערכו חתונות ,צעירי השכונה שיחקו ברחובות ,בעיקר במשחקי כדור רגל ,והוציאו עתודה לנבחרות הכדור רגל של העיר.

בין בתי הכנסת ניתן היה למנות : בתי הכנסת לעולי פרס, בית הכנסת של הקמישלוים (עולי כורדיסטן מצפון סוריה מהעיר קמישלי ) , בית הכנסת של עולי מרוקו, בית הכנסת דורש שלום של בני העלייה התורכית, בית הכנסת שתקרתו גבוהה ושהטיח על קירותיו  נחשף וקולף, ועל קירותיו נתלו דגלי המדינה, וניצב בו ארון הקודש ותיבת התפילה שנבנו מחומרים שנמצאו בין החורבות, בשקעים של הקירות ניתן היה לראות נרות זיכרון חשמליות, מקום ללא חימום לחורף או מערכת קירור לקיץ, בית הכנסת שנוהל בידי הגבאי הנמרץ רבי אביו שקולו נשמע ברמה.

על מנת להמחיש את תנאי המגורים המסוכנים ברחוב ממילא , אחד הסיפורים משנת 1953 ,שסופר בידי תושבת השכונה לבנה ,שבו תארה את ספור דיירי הבית האחרון ברחוב ממש סמוך לחומת העיר העתיקה, בעברו פעל במבנה בנק אנגלו פלשתינה בע"מ, שנפתח בבית יצחק כהן במחצית 1931,מבנה שכלל 4 קומות וחדר מגורים על הגג, מנהג היה לחיילי הלגיון הערבי לצלוף ולהפגיז את הרחוב והשכונה ברוטינה קבועה, באחד הימים שכניהם מהקומה התחתונה הזמינו אותם לקפה של ערבית,  אם הבית השאירה בחמום  את ארוחת הערב של בעלה וירדה עם התינוקת לביקור החברתי, אלא שאז החלה הפגזה וכולם התכנסו לחדר המדרגות ומשם בעת הפוגה קצרה בין המטחים ברחו לשכונת קטמון הישנה, אלא שבביתם השאירו את בגדי התינוקת ואת אבקת החלב שקיבלה בתלושי הצנע , לאחר שהפקידו את התינוקת בבית בני המשפחה, חזרו היא ובעלה בניסיון לחזור לביתם על מנת לקחת מעט בגדים ואת אבקת החלב לתינוקות.

אלא שהכניסות לרחוב ולשכונה נחסמו בידי הצבא למניעת פגיעות באזרחים מהצליפות וההפגזות, לא עזרו תחנוניהם , ובעת שדעתם של השומרים הוסחה התחמקה האשא ונצמדה לקירות בדרכה לדירה, אלא ששומר אחד רדף אחריה ותפסה ורק לאחר תחנונים הסכים ללוותה תוך הצמדות לקירות עד שהגיע לביתה שהיה אחרון בשורה , מכוון שהירדנים המשיכו בצליפות , זחלו האישה והחייל במעלה המדרגות על ארבעה קומות לחדרון דירתה שבגג, בזחילה נכנסה האישה ואספה את בגדי התינוקת ואבקת החלב לצרור עטוף בבד, השליכה אותו לרצפת המבנה והיא והחייל זחלו למטה בירידה במדרגות, שם אספו את הצרור והתגנבו שוב מחוץ לרחוב לכוון רחוב המלך דוד, אצל קרובי המשפחה שהו מספר ימים עד להפוגה שהוכרזה ,וחזרו לביתם .

עסקים ברחוב ממילא ושכוונת שמעא לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים ,משהוסרו החומות כנגד ירי בקצה רחוב ממילא , נפתחו בחלק מהמבנים ברים ,קומות בילוי ומסעדות , שהחליפו חלק מהעסקים הקיימים של המוסכים ובתי המלאכה , בעלי העסקים שראו פתח לרווח מהפיכת הרחוב לתיירותי , הבינו את הפוטנציאל והשכירו את עסקיהן בשכר חודשי גבוהה , אומנם בשעות היום המשיכה ההמולה של המשאיות והמכוניות שהשתמשו בציר תנועה זה, בעלי קטנועים שבאו לבלות בשעות הערב הוסיפו רעשים משלהם.

אחרית דבר

לאחר מלחמת השחרור הועברו כל נכסי הבתים ,החנויות והשטחים שננטשו בידי הערבים לידי האפוטרופוס לנכסי הנפקדים שבמהרה מכרה את הרכוש לידי רשות הפיתוח הממשלתית ,והעניקה להם את הזכות למכרו או לפתח אותו ,לאחר הרכישה כול הנכסים נרשמו בטאבו על שמה, בשנת 1958 הוקם מנהל מקרקעי ישראל, שעל פי חוק שנחקק, ורשות המנהל הממשלתית הפכה לאחר הקמת מנהל מקרקעי ישראל לגוף מייעץ בלבד, בשנת 1961 נמסרה השליטה על נכסי נפקדים ,שנוהל בידי מנהל מקרקעי ישראל , בבעלות מדינת ישראל, ששימשה כזרוע ממשלתית לשליטה ופיקוח על מבנים ,עסקים ושטחים ,לאחר מלחמת השחרור ,נכסי הנפקדים (פרט לשטחים החקלאיים)  נמסרו לחברת עמידר לניהולה בכול רחבי הארץ, חוק נכסי הנפקדים שהוחל בשנת 1950 , קבע כי כול אדם שלא היה במדינה בין 29 בנובמבר 1947 לתאריך שנת החמישים שבו נקבע החוק , או שהוא נתין אויב ,ועל פי החוקה בישראל נחשב כנפקד , ומצב החרום שהוטל על ידי מועצת המדינה ביום הקמת המדינה בחודש אייר 1948, החוק ביטל את חוקיות הבעלות על הנכסים באם החזיק בו בעצמו או באם מסר אותו לאחר.

בהמשך נתמנתה עמידר לטפל במבנים שהיו כלואים ברצועות ההפקר העירוניות בירושלים , חלקם נהרסו במלחמות ולא היו ראויים לשימוש, הן במנהל מקרעי ישראל ובחברת עמידר התפיסה השלטת כי גם עליהם חל חוק הנפקדות ולכן הוא רכושם על החוק שנחקק בעבר, אך אנשים שגרו בתחום  שטח ההפקר עד למלחמת ששת הימים, כמו עולים וחסרי בית יהודיים ,קבלו היתר להמשיך להתגורר במבנים , אלה שנטשו וברחו רכושם הופקע על פי חוק הנפקדים, לאחר מלחמת ששת הימים ,ערכו חברת עמידר רישום ופינוי משפחות של פולשים הן יהודים והן ערבים שפלשו למבנים שבשטח ההפקר.

סתירה לחוק היה הסיפוח של ירושלים המזרחית לירושלים רבתי, שלכאורה סותר את מהות חוק הנפקדים, על מנת לפתור את הסתירה בקביעת שינויים בחוק הנפקדים .ניתנה האפשרות לחקיקה רק בכנסת ישראל , ומכיוון שהכנסת משכה את ידייה מהתיקון , נותר המצב כפי שנחקק לאחר מלחמת השחרור, לאחר שהוקמה רשות הפיקוח העירוני, פעלה זאת לרכוש את הנכסים והזכויות מידי האפוטרופוס בירושלים ,

בשנות השבעים החליטה העירייה לסלק את המרכז המסחרי ואת רחוב ממילא מנופה של ירושלים , כמאה דונם של היסטוריה ,לצורך בניית מפלצות נדלניות ובשם השימור (איזה מילים נפלאות) גם לביתם של שטרן ברחוב ממילא 18 הוצא צו פינוי הפקעה , לסיום ארבע דורות של שימור מורשת ביקור הרצל .

האגדה מספרת כי שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים סייר בשכונה ראש העיר טדי קולק בלוויית מספר יהודים משקיעים מאמריקה , וניסה לעניין אותם בפרויקט לשיקום השכונה ולהפכה לשכונה לתיירות מגורים ומלונות,  על מנת לעודדם לשלוף כספים מכיסיהם ניפף טדי את חזונו בפניהם, שמאות אלפי מבקרים מהארץ ומחו"ל יגיעו לביקור בשכונה החדשה ובדרכם לכותל, עוד הוסיף  כי השכונה שסימלה את העיר חצויה תהפוך למאוחדת ולגשר ושיתוף בחיים בין יהודים וערביים (חלום שלא התגשם ) , למרות דבריו בשלב הזה החזון והביצוע רק מילא דפים ספורים בחוברות המצועצעות שהוצגו ליזמים.

למרות שהוועדה בישיבותיה אישרה את השלב הראשון לפינוי בינוי , עוד בשנת 1964 החליטה העירייה כי השכונה תשוקם בפרויקט שיקום עירוני , אך בשנת 1969 נחקק חוק בידי שר האוצר פנחס ספיר, על צו הפקעה שהעביר את 120 הדונם של השכונה , לבעלות ממשלתית, אומנם  75% דירות שבשכונה היו שייכות לחברת עמידר, ועל כן ההחלטה של ההלאמה אפשרה רק הבעלות ולא ההחזקה על השטח ,30% מהדירות היו שייכות לאנשים פרטיים,  שלוש מאות וחמישים משפחות התגוררו בבתים, ובחנויות השכונה פעלו כמאה וחמישים מוסכים, רוב דיירי השכונה היו דיירים מוגנים על פי חוקי החוק להגנת הדייר , הבעלות על השטח נמסרה לידי חברת הבת העירונית "החברה לפיתוח מזרח ירושלים " והועברה לניהולה של חברת קרתא , קרתא שבסופו של דבר החליטה על הפינו בינוי. והמבצע לפינויים החל ונמשך כעשר שנים , בתהליך פרטני מול כול דייר בנפרד , שהחזיק בדירות או בעסקים .

בעלי העסקים והדיירים התלוננו שהעירייה מייבשת את עסקיהם בשכונה , שולחת פקחים על מנת לכתוב דוחות שונים ומשונים, שבעקבתם המערכת המשפטית מכבידה ידה בקנסות גבוהים, על מנת לגרום להם לעזוב , אלא שהאנשים שגרו ועבדו במקום משנות החמישים , החליטו שעל העירייה (חברת קרתא) ישלמו סכומים שיאפשרו לרכוש דירות או עסקים במקומות אחרים שווי ערך, ולא את הפרוטות שהציעו לפינוי, חלקם אף טענו כי ההצעות לתחליפים לא יהיו רשומים על שמם בטבו, והם ימשיכו לשלם שכירות חודשית לנכסים החדשים, בקיצור הקריטריונים שהציעה חברת קרתא ,שכללו מספר החדרים בדירה, או שטחו של העסק, גודלה של הדירה , מספר הנפשות המתגוררות בדירה, מצב כלכלי ועוד, שלא הובהרו היטב לתושבים , גרמו למחול שדים של רב סרן שמועתי , על האנשים הופכי השולחנות ,שבזכות האלימות זכו להטבות מעל הקריטריונים , גרמה לנותרים להתעקש ולהישאר בשכונה , ולקבל את הסכומים שביקשו תמורת הפינוי, הכלל שהנחלה את קרתא הייתה לכאורה שאין לכפות את העזיבה אך להבהיר להם שלא ירוויחו דבר מההשתאות בדירותיהם בשכונה.

העקשנים הכריזו כי אם הצלפים הירדנים ,לא גירשו אותם מהשכונה, גם האלימות של חברת קרתא לא תגרום להם לעזוב , למרות שרכושם היה בתחילה ברובו תחת בעלות חברת עמידר (75% ) , שהזכויות בבעלות על המבנים , ולכן נדרשו לתקן את הנדרש על פי החוק לנזקים ברכושם לטובת הדיירים, אך במלחמתם אל מול הדיירים במאמץ לשבור את רוחם בשלב זה ,מנעו תיקונים של בלאי בבתים, לבסוף פונו כול שלו מאות וחמישים המשפחות וכמאה וחמישים העסקים , מי בכוח ומי במוח, למעשה בשכונת ממילא נותרו נגריות מוסכים ,צבעי רכב, כעמה משרדים ,מסעדות מזרחיות ומעט דיירים.

חלקם של  הדיירים ובעלי העסקים ובתי המלאכה , קבלו הצעות לרכישת מקומות חדשים בתלפיות ועוד מקומות, אלא שחלקם לא יכלו להביא את ההפרש בבין הכספים שקיבלו לפינוי ולמחיר המקומות החדשים שהיו גדולים פי כמה ממקומם הנוכחי ,על כן ניסתה  קרתא לפתות את המפונים גם באפשרות למתן הלוואות  נוחות או לאפשר שכירת חלק מהמקומות , אל חלק גדות מהמפונים שהיו דלי יום, לא הייתה האפשרות להוסיף מחסכונותיהם , או לקחת הלוואות לרכישה , דוגמא נוספת להצעות הייתה מסירת שטח של 9 דונם לארגון המוסכים שיבנו בעצמם את מוסכיהם , אך כאשר התקשרו לקבלן התגלה סכסוך בהמשך הדרך ,דבר שעיכב את הבניה , המיואשים נותרו במקומותיהם בתקווה לשפר את התנאים לעזיבתם.

בתחילה נהרסו המבנים שמעל רחוב העמק עד מתחת ליוניון קולג , ולבית שמואל ,בשטחה המזרחי של השכונה, ועל השטח הוקמה שכונת המגורים שנקראה כפר דוד, שבה נבנו דירות שהשתרעו על שטח שבין 90 מ"ר לבין דירות למאתיים מטר מרובע, שכונת רפאים לחגים היהודיים שנרכשו בידי יהודים עשירים, ללא חניון תת קרקעי , הדירות למגורים שנבנו מעל המבנים שבמדרחוב היו זולות במעט מפאת הרעש מהשדרה, החנויות שבשדרה לא נמכרו אלא נשכרו בכדי לטפל בהם בידי חברת אחזקה וניהול אחת , לשדרה שנבנתה כמדרחוב הקימו שלושה שערים למעבר, שבאחרון שבהם עולים מפלס במדרגות וגשר מעל לתחבורה ובמפלס לכניסה לעיר העתיקה בשער יפו, במפלס השדרה התחתון נבנה חניון תת קרקעי ענק לשש מאות מכוניות ומסופי תחבורה ציבורית לאוטובוסים ומוניות .

המצחיק הוא, שמטרת השימור הייתה לפתח את התיירות ,בהקמת מלונות ושדרות תיירות כשדרת אלרוב ( הקניון הפתוח),ולכן נשאלת השאלה מדוע קרעו חתיכת היסטוריה ונכס תיירותי לשימור המגוחך שנבנה במקומו ,תחנת הטרנספרמוטים של מלון ממילא ניצבת על חורבות המבנה ,מערכת משפטית של התנגדויות התקיימה לאורך שנים עד שבית המשפט אמר את דברו לבכייה לדורות.

שכונת ממילא והרחוב קבלו תפנית משהחליטו שלטונות העיר וראש העיר טדי קולק לשנותה, שורת המבנים מעל לרחוב ממילא החליפה את יעדה והפכה למדרחוב שכולל חנויות ועסקים ובסופו משמש כמעבר לשער יפו שבחומות העיר העתיקה , שורת הבתים שניצבה מעל לכביש רחוב ממילא נהרסה ברובה הן במלחמת השחרור והן מההחלטה להפכם למדרחוב, כחלק מתוכניתו של המתכנן לארי קליין , מחלק מהמבנים נותרו רק החזיתות , חברת קרתא נגשה לביצוע הפרויקט והחלה למכור ליזמים שטחים ריקים ומבנים שחלקם לשימור, בתים שהתוכניות אישרו להם בניה נוספת של מאות אחוזים על הקיים.

לתוכנית ההתנגדות לשינוי המוצע לשכונת ממילא ,התגייסו האנשים האמורים על שימור מבנים בעיר, במבנים בקומת הקרקע שפנו לכוון רחוב ממילא , פעלו עסקים מוסכים וחנויות , חלק ממבני השכונה שימשו כקונסוליות , בתחילת הרחוב ניצב מבנה העירייה הראשון שיצא מחומות העיר העתיקה, חלקם העליון של המבנים שימשו למגורים לאוכלוסיות חלשות ,למרות החלונות הקשתיים שאפיינו את הבתים כלפי הרחוב, חלונות שנאטמו לאחר מלחמת השחרור בלוחות פלדה כנגד צליפות חיילי הלגיון שניצבו מעל החומות העיר העתיקה.

התוכנית המקורית לבנייה החדשה ,שהוליכה לאחר מלחמת ששת הימים החברה העירונית קרתא, התבססה על הריסת רוב בתי השכונה בחלקו הדרומי של הרחוב ,להרוס את המבנים וכביש רחוב העמק , בתוכנית החדשה תוכנן בניית מפלצות מרובות קומות, אנשי השימור וחלק מנבחרי הציבור ,טענו שיש לשמר את מבנה השכונה ,ולהתאים את הבניה לסגנון הישן שנבנתה בעבר, על פי תוכנית ספדי לשימור חלקי היה להקים חניון תת קרקעי ענק שישמש את המדרחוב ואת המבקרים בעיר העתיקה, ובחלק מהכביש יפו שלאורך החומות ,להכניסו למנהרות שישמשו את הרכבים וימנעו עומס על הרחובות בשכונה,  כמו כן תוכננו הריסת כביש העמק המקביל לממילא , ובמבנה הגדול ששימש את חברת חשמל במפגש רחוב דוד המלך וממילא נבנה מלון  , זאת בזכות הריסת מבנה שגרמה להרס מבנה סמוך בשוגג (לא לקרוץ בעין).

ההתנגדות לתוכניתו המלאה של האדריכל ספדי להרוס את רוב רחוב ממילא ובניית ארקדה לאורך החלק צפון מערבי של הרחוב, תוך השארת מספר חזיתות לשימור, הצליחה מעט , והיזמים וחברת קרתא נגשו לביצוע , ובראש ובראשונה נתלו על המבנים השלטים קרתא הכניסה אסורה כפטריות לאחר הגשם, התחיל פינוי המוסדות העסקים והתושבים בשכונה , האחים שטרן מהבית ברחוב ממליא 18 שנבנה הראשון ברחוב ,בין מטעי הזיתים ,בית שבו הרצל התאכסן כשבוע , בטרם נפגש עם הקיסר הגרמני , טבעו מטבע לשוני להריסה "כיום העירייה מחשבת כול מטר לכסף והערך ההיסטורי מושלך לפח.

בטרם החלו לבנות את המבנים החדשים על פי התוכנית ,החלה מלאכת ההריסה , שבה נעלמו הבתים משכונת שמעא במדרון שבין רחוב המלך דוד לרחוב העמק בואך רחוב ממילא , כעשרים ואחת בתים השייכים לרחובות : שמעא ,  ולנברג, יוליאנוס , נעלמו ונותרו רק הזיכרונות במקומם הקימו שכונה של בתי רפאים לעשירי הגולה ,בתים שחלקם האחורי פונה לכוון חומות העיר העתיקה , בתי שעוזרות בית מתגוררות בהם ,ומתחזקות את הבתים לביקורים העונתיים של בעליהם., לחורבות התווספו בתי הכנסת העדתיים ששימשו אל העולים החדשים שיושבו בשכונה לאחר מלחמת העצמאות, בתי הכנסת לעולי פרס, בית הכנסת של עדת המערביים, בית הכנסת של עולי מרוקו, בית הכנסת דורש שלום של בני העלייה התורכית, בית הכנסת שתקרתו גבוהה ושהטיח על קירותיו  קירותיו נחשף וקולף על קירותיו נתלו דגלי המדינה, וניצב בו ארון הקודש ותיבת התפילה שנבנו מחומרים שנמצאו בין החורבות, בשקעים של הקירות ניתן היה לראות נרות זיכרון חשמליות, מקום ללא חימום לחורף או מערכת קירור לקיץ, בית הכנסת שנוהל בידי הגבאי הנמרץ רבי אביו שקולו נשמע ברמה.

 

אגדות ממילא

שמה של אגדת אורי מלמיליאן שהוריו גרו ברחוב אליהו שמעא 7 בקומה השנייה ,בדירת שלושה חדרים שבה הצטופפו הוריו ותשעת ילדיהם, אורי היה הילד השישי בחמולה, כילד מספר אורי ,שהאווירה בשכונה הייתה של משפחה גדולה ומורחבת, כולם בילו ביחד, אכלו אחד אצל השני, טיילו ביחד וכמובן הילדים שיחקו ביחד, זכורה לו השבת כאשר השופר הודיע על כניסת השבת ,היו האנשים נוהרים לבתי הכנסת,  ולאחריה סעדו בסעודת יום שישי, בבוקר היו יוצאים הילדים לשחק ברחוב בעיקר בסטנגה , ברחוב בין שתי מדרכות מסביבם היו מתאספים מאות מתושבי השכונה , ולאחר המשחק היו נוהרים למגרש ימק"א לצפות במשחק של נבחרתם ביתר ירושלים.

חלק מילדותו בילה במחקי כדור רגל בשכונה ,כאשר הכדור היה מורכב מסמרטוטים שנרקחו ביחד לגוש דמוי כדור, בהמשך תרמה העירייה כדור אחד שהופקד בחנות המכולת ,ששמנו נלקח והוחזר בסוף יום המשחקים למשמרת, ולאחר מכן צעירי השכונה, הקימו נבחרת כדור רגל בשם מכבי ירושלים, שבשיאה העפילה לליגה ב ,וחדלה לאחר מכן לפעול, השחקנים שיחקו במגרש העפר שהיה במרחק של כמאה מטר מהחומות ,צופים נלהבים היו חיילי הלגיון מעל החומות, כאשר פונתה השכונה ,עברה גם משפחתו למקום מגורים חדש ומרווח יותר, אך אווירת הביחד וההווי השכונתי נמוגה, חלקם של הצהירים היו מגיעים בימי שישי לימק"א על מנת לשחק  כדור רגל סטנגה או סתם להעלות זיכרונות.

אחד ממבחני האומץ של הצעירים

לאחר ששת הימים נפתח בשכונה בית הנוער לפעילות חברתית ולמשחקי הילדים ומקום בילוי לגדולים, שם בילה גם  אורי ושם גם נתגלו כשרותיו בענפים אחרים של הספורט ,אך הוא נשאר נאמן לכדור רגל, כאשר הגיע אורי לגיל 11 , החל הרומן שלו עם קבוצת ביתר ירושלים, ולמעשה את הקריירה החל בגיל 14 בקבוצת הנוער של ביתר, ובהמשך הגיע לקבוצת הבוגרים ושם קנה את עולמו ואת אהבת קהל האוהדים.

אחת האגדות  האכזריות מוקדשת לסבל יעקב נחמיאס ,שסבל מהצקות חוזרות ונשנות של ילדי השכונה ,שאף זרקו עליו ירקות , ההצקות וההקנטות נמשכו זמן רב, עד שהמסכן השתגע ואושפז

מרכז מסחרי שאמע – ממילא

שלושה שותפים השתתפו בבניית המרכז המסחרי שאמע  בממילא, אליהו יוסף שאמע,  מ.ד פיגוטו ויצחק יוסף שלום, האדריכל שנבחר לתכנן את המבנים והחנויות היה א.כ הולידיי לצורך פרסום והתחלת מכירות החלקות , אליהו שמאע כינס מעל לשלושים כתבים ועורכי עיתונים כולל ממצרים במלון אמדורסקי ,על מנת לקדם את רעיון מכירת החלקות במרכז המסחרי,

במפגש שכלל ארוחת ערב, נאמו אישים חשובים בכלכלה הירושלמית, אישי ציבור ולבסוף אליהו שמאע ,בשלב הראשון של בניית המרכז המסחרי, כפי שנקראו החנויות מנופקטורה שפרושה תעשייה זעירה ,נבנו כמאתיים חמישים חנויות ובתוכנית עקב הביקוש הגובר לאחר מאורעות תרפ"ט בכוונתו בשלב השני ,היה להוסיף עוד מאה חמישים חנויות.

על פי התכנון במרכז רחוב שאמע, עבר כביש שדרכו עברה תחבורה הציבורית, חלק גדול ממאכלסי השוק היו סוחרים שהעבירו את עסקיהם מבין חומות העיר העתיקה, חלק מקוני החנויות עשו זאת כהשקעה מסחרית להשכרה .

גוש האדמה העליון חולק לקרוב למאה חלקות, כבר לאחר שהחלו מכירת החלקות לסוחרים ובעלי מלאכה ,בידי משרדו של אליהו שמאע  נמכרו כשמונים חלקות לחמישים אנשים בשלב הזה לפני שהחלו בעבודות הבנייה וחלוקת מיקום החלקות החליטו האנשים שרכשו להתכנס לבחירת ועד קבוע ,על מנת להיכנס לשלב הביצוע.

על מנת לזרז את רכישת המבנים ערך אליהו שמאע הגרלת חלקה חינם לרוכשי כרטיסי הגרלה,468 איש רכשו את כרטיסי ההגרלה ,הכרטיסים נמכרו בידי בנק קרדיט פונסייה מצרי במאי 1929 נערכה ההגרלה וזכה בכרטיס מספר 112 בחנות, חברה לרוץ לבוידם לחפש ניירות ישנים.

האספה הראשונה של רוכשי החלקות ,התכנסה במלון אמדורסקי בירושלים, הועד הזמני של הרוכשים הגיש דוח למעשיו עד שלב האסיפה ,והודיעו כי החלו לבקש הצעות לגבי חלוקת השטחים ולתכנון המבנים והשטח בידי אדריכלים ומהנדסים .

כמו כן פנה הועד הזמני לבנקים בארץ וברחבי העולם ,על מנת לקבל הלוואות נוחות לרוכשי החלקות ובניית המבנים והמפעלים במרכז המסחרי, לאחר סקירת דוח הועד הזמני, נבחר ועד פעולה קבוע להחלפת הועד הזמני .

הנבחרים לוועד כללו את החברים : מולכו יצחק, א.יחז, חיים סלומון, א.בלום, ספיר יצחק, בנוסף נבחרה ועדת ביקורת ומועצת מרכז המרכז המסחרי כמו הערבים הנוצרים : נגיב חבש, קאנקאשיאן מיו אמיל, החברים היהודיים : קוקיה שלום, חביליו  שמואל,חסידוף מאיר ,טטרו יונתן, דהאן יוסף ועוד.

לצערם של תושבי ירושלים בבוקר במאי 1933, עלה אליהו שמאע לגג ביתו לאחר תפילת הבוקר מעד ונפל לרחוב, הוא הובהל לבית החולים שערי צדק הסמוך ונפטר בגיל 53.

לאחר מותו של אליהו שמאע ,נתקלתי בפסק דין שהוצא ליורשיו ,למכירת שני נכסים על ידי ההוצאה לפועל לכיסוי חובות, לאורך השנים ,נתקלתי גם בפסקי דין של בית המשפט  למכירת נכסים נוספים של רוכשים בעלי מפעלים שפשטו רגל.

בשנת 1929 לאחר המאורעות בירושלים החליטו כמאה סוחרים יהודיים לשכור חנויות חדשות במרכז המסחרי, סוחרים שידם לא הייתה משגת את הסכום לפתיחת החנויות החדשות לוו כספים מגמ"חים ומוסדות צדקה ירושלמיות.

עסקים במרכז העסקים בשכונת שמעא וברחוב דוד המלך

1964 : חברה למכוניות ואביזרים בע"מ , למכונית סימקה ודודג  בהנהלת שייקביץ ,ברחוב דוד המלך 11 , סוכנות סיטרואן ווספה בבעלות אלברט מנצור, רחוב אליהו שמעא 9 , מרכז הטסטים מ.מ,מ ברחוב אליהו שמעא ,

 

תכונות פילטר לוח

• מתאים לקבוצות
• מתאים לתקציב דל

מיקום