התחבר
נווה צדק סיור בשכונה ובשכונת נווה שלום
השכונה היהודית הראשונה ,שהוקמה בשנת 1887 מחוץ לחומות העיר יפו ,למרות גילה המופלג יחסית לתל אביב, אפילו המבנה המעניין , של שילוב הסגנון המזרחי והאירופאי , בבתיה של השכונה לא זכתה השכונה לעדנה , אלא רק בשנים האחרונות כאשר החלו לשמרה ולשפצה.
העיר יפו הוחרבה בשנת 1799 בידי צבא נפוליאון בעת כיבוש הארץ, בשנת 1820 החלה העיר להשתקם וחומותיה שופצו, כיוון שכך עברו מספר משפחות יהודיות לעיר והקימו בה קהילה קטנה יהודית, כיוון שהעיר שופצה בתחום החומות נבנו בה סמטאות צרות , התנאים הסניטריים היו גרועים בסמטאות הוקמו בתי חמר, שבהם שכנו התושבים לצד חיות הבית ,תחת כיפת גג אחת, יש וכינו את העיר באותה תקופה עיר הנבוט, על נוהגו של מושל העיר התורכי להכות את התושבים בנבוט.
בחזרה לקו הרכבת והתחנה
אט אט לאחר הקמת הקו בין ירושלים ליפו ,תפסה הרכבת את מקומה ,בהובלת סחורות ולנתיב הנסיעה לירושלים ,למרות פרק הזמן הארוך של זמן הנסיעה, ניתן לראות את חשיבותה אפילו בביקור הרצל בירושלים , כאשר נסע בה לפגישה עם קיסר גרמניה.
עד הקמת הרכבת ,המודל לעליה לירושלים בתקופה התורכית, הייתה הן בהליכה או ברכיבה והמסע נמשך לפחות יומיים ,המסע כלל חנייה לילית בחאן בדרכם,חנייה זאת כללה תשלומים שונים לזכייני המעבר ,כמו אנשי חאן באב אל וואד, שגבו מס קפה מהעוברים לירושלים ,באם נצלתה את שתיית כוס הקפה או רק עברתה במעבר,הרוכבים על בעלי החיים נאלצו לשלם מס בהמה, אנשים שהשתמשו בכרכרות ועגלות ,נאלצו לדחוף אותם בעת העליות לירושלים,וכמובן דמי הכניסה לירושלים.
סיפורה של משפחת וילנד הטמפלרית
אבי המשפחה הוגו וילנד ואשתו סופי עלו לישראל בשנת 1900 , הם התיישבו במושבה יפו שכונת מנשיה של היום , בשנת 1902 אבי המשפחה הקים במתחם תחנת הרכבת, בית חרושת למוצרי בנייה מבנה בן שתי קומות מלט ,רעפים, ברזל מגוולן,מעקים , מדרגות , אביזרי חקלאות כמו צינורות ומרצפות צבעוניות ומעוטרות ,כול זאת על מנת לספק פרנסה למשפחתו .
את בית החרושת ביחד עם שני בניו, הקים בשטח תחנת הרכבת ביפו ליד שכונת וילאהלמה השכנה , כול זאת על מנת להוביל את הסחורה שיצר לבתים הנבנים בירושלים ובשאר המושבות ובעיקר על מנת להסיע את הסחורה לנמל יפו על מנת לייצאה לאירופה בעיקר. הגדיל הוגו לעשות ובנה את ביתו ליד בית החרושת בתחנה, תחילה כמבנה בן קומה אחת שחובר למבנה עותמאני במקום ובשנת 1906 הפך המבנה למבנה בן שתי קומות, את הקומות הקיפה הגזוזטרה,שנתמכה בעמודי תמיכה מבטון .
ספור רכבת הטרזינה הרכבת הקלה לחץ
חצר המפעל שימשה גם כשטח אכסון לסחורה המוגמרת שנשלחה בתובלת הרכבת ללקוחות בארץ ולאוניות למשלוח הסחורה לאירופה, מהמסילה הראשית של התחנה יצאה שלוחה לחצר המפעל ששם הועמסו הסחורות בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשנים 1917-22 הוגלתה המשפחה בידי השלטון הבריטי למצרים .
לאחר שהותר להם לחזור ,חזרו חלק מבני המשפחה וגרו בביתם והפעילו את בית החרושת ואף פתחו חנות לממכר ותצוגה של הסחורה שיוצרה , כשנתיים לאחר שחזרו מהגלות, הוקמה החנות בחצר המפעל ,בין המפעל לבית המגורים, בני המשפחה המשיכו במגורים וביצור במפעל עד שנת 1941 , אז נעצרה המשפחה הטמפלרית שוב והוגלתה לאוסטרליה .
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הלאים הממשל התורכי את הרכבת מידי הבעלים הצרפתיים ושיתקה את הקו, הבריטים שכבשו את הארץ מיהרו לשפץ את המסילה, לשטח שפונה נכנסו כוחות בריטיים של חיל ההספקה ,שהוסיף מבני מקלחות ושירותים למקום.
לאחר הפינוי הבריטי, עבר השטח לידי הצבא הישראלי ,שפתח במבנה המפעל מתפרה והאגודה למען החייל השתמשה בחלק מהמבנים כמחסן ,המתחם ננטש בהמשך על ידי הצבא ושלוחותיו .
מאורעות 1929 של הערבים יצרו מצב חדש בקשיים במעבר הרכבת באזור הערבי, אי לכך הוקמה תחנת הרכבת ברחוב יהודה הלוי,בעת שלטון המנדט לקראת הקמת המדינה, פעלו המחתרות כנגדו והקו שובש שוב ושוב בפיצוצים ,כתוצאה מכך הקו לירושלים שובש .
לאחר מלחמת השחרור ,מתחם תחנת הרכבת של יפו והמחסנים שימשו את חיל האספקה של צבא ישראל , בנוסף בחלק הצמוד למתחם התחנה, באזור בתי המלאכה ומפעליו של וילנד ליצור חלקי בתים ומפעל יציקת הברזל,הקים צהל מחסנים ולאחסון ושיקום נשק שלל, המתחם המשמש כיום כמוזיאון צה"ל ,נקרא בית האוסף של משרד הביטחון , כיום הכניסה לבתי האוסף דרך תחנת הרכבת המשוקמת .
אגדה אורבנית מקומית
לאחר שמבני התחנה ננטשו בידי משרד הביטחון וצהל,השטח נשאר מגודר בקרבתו למתחם בתי האוסף ,אך נשמר בידי הצבא למניעת בזיזתו,האגדה הפיקנטית הבאה שאושרה לאחר שיחות עם ותיקי המקום מספרת כך :
לאחר שננטש מתחם הרכבת הוכנסו לשטח המגודר, להקת הכלבים ששימשו לאבטחת המקום,כלבי תקיפה אכזריים מסוג רוטוויילרים וכמותם ,להקה זאת הפכה ללהקת כלבי פרא במקום, את מזונם קבלה הלהקה ,מידי חיילים ששרתו במוזיאון בתי האוסף, חיילים אלו השליכו מעל לגדר המפרידה מזון לכלבים, בפועל אף אחד לא ההין להיכנס למקום ששלטה בו להקת כלבי הפרא .
קיים מכתב ,שבו נתבקש צה"ל לאפשר כניסת מורי דרך למתחם המגודר לאחר שהמקום ננטש , במטרה להשלים את סיפורי תחנות הרכבת בארץ ישראל, כשנתקבלה התשובה מצה"ל ,שהסבירה כי במקום להקת כלבים מסוכנים ולכן אי אפשר להיכנס למתחם הרכבת ביפו, הורמו גבות וחלק ממורי הדרך ציקצקו בלשונם מהתשובה האידיוטית.
לימים, כאשר החליטו לשקם את המקום ,בעקבות השחזור והשיקום של מתחם נמל תל אביב, הגיעו אנשי העירייה והיזמים ,לסיור הכנה ונתברר כי ,במתחם שולטים אדוני המתחם ,חברי הלהקה הפראית של הכלבים, על מנת לסלק את להקת הכלבים, למשימה נשלחו לוכדי הכלבים שצדו את הלהקה .
במתחם נשאר גבר כלבי אחד ,קשור בשרשרת להראות נוכחות עד השימור, כיוון שלכול מבנה נגש יזם אחר ,הגיע כבוד ראש העיר חולדאי ויזם למקום באחד מן הימים , הכלב הזועם קרע את השרשרת ואץ לנגוס בכבוד ראש העיר שניהם נסו וטיפסו על עץ קרוב, סופו של דבר, הורחק הכלב האחרון והרי זה סוף האגדה העירונית .
תודה לספריית הקונגרס האמריקאי על שימוש והצגת תמונות אלו .
הקדמה לסיור בשכונת נווה שלום ובשכונת נווה צדק
העיר יפו הוחרבה בשנת 1799 בידי צבא נפוליאון בעת כיבוש הארץ, בשנת 1820 החלה העיר להשתקם וחומותיה שופצו, כיוון שכך בתחילת המאה התשע עשר ,עברו מספר משפחות יהודיות ספרדיות לעיר והקימו בה קהילה קטנה יהודית .
בסוף המאה התשע עשר ,החלו להגיע בני העלייה הראשונה לארץ ישראל מרביתם החלו את דרכם וחלקם הצטרף לקהילה היהודית שבתוך חומות יפו ,כתוצאה מכך נוצרה בעיה של צפיפות במגורים ,מחלות מתנאי תברואה קשים ,במגורים שבין חומות העיר,תנאים גרועים אלו הביאו את היהודים למחשבה שיש לצאת ולשפר את חייהם כדוגמת החיים באירופה ולגור מחוץ לחומות העיר יפו.
משכיליה הערבים ובעלי הממון של העיר יפו,התקנאו ברעיון היהודי והחליטו להקים שכונות ערביות מקבילות לשכונות היהודיות שהחלו לקום מחוץ לחומות יפו,כמו שכונת מנשיה שהוקמה עשרים ואחת שנים לאחר הקמת שכונת נווה צדק. היחסים בין השכונות הערביות והיהודיות שמחוץ לחומות יפו, בתחילה היו טובים עד לתקופת הפרעות שעשו התושבים הערביים בשנים 1929-36 בארץ ישראל וביפו ובסביבותיה, פרעות שהחלו כנגד היהודים והאנגלים בהמשך ,כתוצאה מכך נוצר מצב שנאה שגרם להיווצרות קן גבול פיזי בין השכונות .
בעת מלחמת השחרור החלו קרבות בין השכונות היהודיות בעיר תל אביב, לבין תושביה הערביים של יפו, כתוצאה מלחימה זאת בין השכונות נגרמו נזקים לשתי השכונות ,לאחר כיבוש האזור בקרבות מלחמת העצמאות ובריחת מרבית ערביי יפו ,נכנסו לבתים הנטושים והפגועים של הערבים יהודים שעלו לארץ ישראל בני העדות השונות,בשנות החמישים נתקבלה החלטה ,להרוס ולשטח את מבני השכונות הערביות כמו מנשייה וחלקה הצפוני שכונה שכונת הפחים שנקרא חרת א תנכ ועל השטח הוקם פארק .
תחילת הגשמת הרעיון להקמת שכונת נווה שלום ונווה צדק היהודיות.
ספור הקמת שכונת נווה שלום
כאשר מתחילים את הסיור לכוון נווה צדק מהכניסה לתחנת הרכבת הישנה ביפו,בשביל של הגן הציבורי המקיף גם את מוזיאון צה"ל מצד שמאל ממש לפני הכניסה מעבר לרחוב חולפים על שרידיו הבלתי נראים של בית הקפה חרמון ,המופיע בספרו של עגנון מתמול שלשום.
שכונת נווה שלום המכונה בתי זרח ברנט, הנמצאת בדרומה של נווה צדק ,דרומית למרכז סוזן דלל הוקמה בשנת 1890 שכונת נווה שלום ,שכונת נווה צדק הקדימה אותה והוקמה בשנת 1887,כשכונה הראשונה כעשרים ושתיים שנים לפני הקמת תל אביב, כשכונה שמחוץ לחומות יפו שנהרסו לאורך השנים, שתי השכונות הוקמו בתחילה כבתים נמוכים,רחובות צרים בתוספת לסיפורים והאגדות השזורים בראשית הקמת השכונות היהודיות שמחוץ לחומות ..
תחילת הגשמת הרעיון לרכישת אדמות מידי הערבים ,לצרכי מסחר והגשמת הרעיון הציוני ליישב יהודים בשטחים שמחוץ לחומות העיר יפו,החל לאחר שהערבי חסן בעל חלקת כרם ,הציע ליעקב ברוכיאל,פקידו של אהרון שלוש לרכוש את כרמו במחיר זול, לאחר שברוכיאל ביקר בכרמו של חסן , מצא הוא כרם מניב שבמרכזו עמד מבנה ובאר מים,לאחר הביקור פנה הפקיד ברוכיאל למעסיקו שלוש ,לשכנעו שירכוש את חלקת הכרם המוצעת, קנייה ראשונה זאת ,שימשה בהמשך ,לאחר רכישתה מאהרון שלוש, בידי זרח ברנט בשנת 1890 להקמת בתי זרח ברנט בשכונת נווה שלום.
הרעיון והאפשרות ,לרכישת עוד קרקעות מידי ערבים בידי יהודים, במחירים זולים יחסית ומציאת נתיב להשקעות בקרקע ,בשלוב הרעיון הציוני להתיישבות (גאולת האדמה) באדמת ארץ ישראל ופעילות של אישים ויחידים לרכוש את האדמות ,הביא את משפחת אהרון שלוש ,לרכוש עוד ועוד אדמות חקלאיות מחוץ לחומות העיר יפו ,לפעמים לבדו או בשותפות עם הקונסול הבריטי ביפו סניור חיים אמזלג ויוסף מויאל.
אדמות חקלאיות אלו שנרכשו שימשו בהמשך להקמת השכונות העבריות שמחוץ לחומות יפו כמו :נווה צדק,נווה שלום,מחנה יהודה,מחנה יוסף,שכונת אהרון (שלוש),שכונת התימנים מחנה ישראל שכונתה קרטון,עוד נרכשו אדמות שנבנו על הקרקע שכונתה בידי הערבים ארד אל מונזה בהה (שפרושה האדמה שיש עלייה סכסוך) ממש על חוף הים צפונית ממנשיה ובתי פיינגולד .
לאחר רכישות האדמות באזור מידי הערבים החליטו הקונים היהודים ובראשם אהרון שלוש ושותפיו,להציע ליהודים החיים בין חומות העיר יפו,לרכוש חלקות באדמות אלו לפעמים בתנאים נוחים (וולא הפקת רווח כספי) לבניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות.
סיפור עסקיו של שלמה פיינגולד בעיר תל אביב
בעת שהחל להשקיע עם שותפתו מתילדה בנה שלמה פיינגולד עוד בתקופת השלטון התורכי בשנת 1904 השותפים העתיקו אף את מגוריהם בחלק מהשנה לעיר תל אביב,כאשר רכשו את הקרקע במנשיה, הם בנו מספר בתי מגורים שנקראו בתי פיינגולד חלק מהבתים הושכרו כבתי נופש על שפת הים ובית מרחץ .
בסמוך לבתי פיינגולד ,הקימו השותפים את המלון פיינגולד "בלה ווסטה "שפרושו יפה נוף, מלון שהיה המלה האחרונה בפאר ונוחיות,המבנה נבנה על חוף ימה של תל אביב לכוון מנשיה ביפו ,בבית המלון היה בית קפה מפורסם בזכות תזמורתו אולם הכינוסים והגלידה שיוצרה בו ,במלון התארחו בו צמרת השלטון ועשירי העיר .
בהמשך הפך המלון למלון דירות שהשתכנו בו משפחות תיירים צרפתיים רבים לתקופות ארוכות, בשנת 1908 הושכר המלון לבעליו של מלון אמדורסקי בירושלים,שהוסיף למבנה את הקזינו ואולם הראינוע .
בעת המלחמה הפך המלון למקום למגורי הצבא התורכי ולמקום כליאתם של הזרים בטרם גורשו מארץ ישראל בזכות היותם אזרחי מדינות שלחמו כנגד הממלכה העותומאנית, לאחר הכיבוש של ארץ ישראל בידי הצבא הבריטי ,שימש המלון למגורי קצינים בריטים עד שעזבו, לאחר שעזבו הבריטים ,נשכר המבנה ובתי פיינגולד ,בידי חברת קדם ששיכנה בהם את פועליה , את המבנה המשיך לנהל אחיו חיים של שלמה פיינגולד .
לאחר שגורש שלמה פיינגולד מארץ ישראל, בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאלכסנדריה גדין אזרח זר בעל דרכון גרמני, הביא עמו שלמה פיינגולד לאלכסנדריה ,את בני משפחתו ואחיו ,שם פתח מכבסה ,שנתנה את שרותיה למדי הצבא האנגלי בעיר ,שם גם פתח שוב את העיתון המיסיונרי "האמת ", שנה לאחר גרושו מארץ ישראל מתה אשתו אליזבט .
כאשר הסתיימה המלחמה שב פיינגולד לעיר תל אביב ,ביחד עם מרגרט פלמר (אמא של אליזבט רעייתו), ביחד הם החלו לבנות מבני ציבור ברחוב לילינבלום בתל אביב , הם בנו את בית הדואר מבנה בן שלוש קומות ומרכזיית הטלפונים של העיר תל אביב , בחלק השני של המגרש בנה את ביתו הפרטי ביתם הפרטי המהודר.
פיינגולד בנה עוד שני מבנים בסמוך לבית הדואר,כאשר עבר הדואר לרחוב אלנבי בשנת 1930 ,הושכר המבנה לבנק עממית , המבנה עצמו קרס בשנת 1935,אחיו פתח את בית החרושת לסיגריות אריאל .
בשנת 1921 הותקף מבנה המלון שעל החוף ונבזז ונשרף בידי המון ערבי , לאחר זאת שימשו מרתפי המלון למגורי אנשים יהודים עניים והוא הלך ונהרס , חלק מתושבי המרתפים היהודיים פונו לשכונת נורדייה שנבנתה בתל אביב .
בשנת 1929 במאורעות שוב נפגע המלון שוב בידי המון ערבי ונפגע, אחיו חיים ( אייזיק) של שלמה פיינגולד ,שניהל את השלוחה התל אביבית והנכסים של אחיו שלמה , נהרג בשנת 1929 במאורעות ,בעת שיצא בראש קבוצת יהודים לחלץ יהודים שהיו במצוקה באזור תל כביר ושם מצא את מותו .
חלק ממבנה המלון של חוף הים נהרס בסערה בשנת 1935 ואת היתרה והבתים מסביב רכש יהודי בשם יוסף קאשי ,שקיווה להקים במקום שכונת מגורים, בעת מלחמת השחרור שמשו שרידי המבנה כעמדה של האצל שהסתער ממנה לכיבוש העיר יפו, בשנת 1948 הגיע לסיומה סאגת המלון והמבנים שנהרסו בידי השלטונות בעזרת דחפורים.
מעט על הסוחר האנגלי זרח ברנט וספור שכונת נווה שלום
זרח ברנט נולד בליטא בשנת 1843,לאביו שהיה סוחר בפרוות,בצעירותו למד בישיבת סלובודקה, עד אשר הגיע סוחר הפרוות האנגלי יצחק הכהן שנולד אף הוא בליטא ,ובקש לשדך לזרח ברנט את בתו לאה ,למרות שחזונו של זרח היה לעלות לארץ ישראל ,זרח ברנט הסכים לשידוך ועבר לעבוד עם חותנו בפרוונות באנגליה ,כאשר מטרתו הייתה לאסוף ממון רב ,על מנת שיוכל בסופו של דבר לעלות לארץ ישראל.
לאחר שלמד את מלכת הפרוונות ,הקים מפעל משלו והרוויח הון עתק מהפרוונות,לאחר שהתבסס, ביקר זרח ברנט כתשע פעמים בארץ ישראל בעת שהתגורר בלונדון,רק בביקורו התשיעי בארץ בשנת 1890 ולאחר קבלת האזרחות האנגלית,החליט זרח ברנט לרכוש את האדמה להקמת ביתו בשכונת נווה שלום ,לאחר שהיה מעורב בעבר בהקמת שכונת מאה שערים בירושלים בייסוד המושבה פתח תקווה ביחד עם חבריו במיוחד יואל משה סלומון .
רק התערבותו של זרח ברנט במימון רכישת הקרקע (שאמורה הייתה להיות השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות יפו) והתיישבותו עליה עזרה להגשמת הקמת שכונת נווה שלום בשנת 1890כשכונה השנייה שמחוץ לחומות ,זרח ברנט אף דאג לחפירת בור המים בשכונה על מנת להקל על התושבים בשכונה.
בשנת 1890 לאחר שבע שנים ולאחר שקיבל את האזרחות אנגלית ,החליט זרח ברנט למכור את נכסיו ורכושו באנגליה ,ולהתיישב בארץ ישראל,הוא רכש את שטח האדמה מידי אהרון שלוש והוסיף עוד רכישות אדמה מסביב מידי הפלחים הערבים (בעזרת חברו יהודה כרסנתני) שהיה נתין צרפתי ובעל קשרים טובים עם הקונסול הצרפתי ביפו, כתוצאה מחברות זאת ,נוצרה בידו השפעה גם על מושלה התורכי של יפו, השפעה זאת נוצלה על מנת לרכוש עוד אדמות מערבים , על מנת להגדיל את שטח שכונת נווה שלום.
בניגוד לאחותה שכונת נווה צדק שהייתה מתוכננת יחסית, סמטאות שכונת נווה צדק היו צרות ומעבר לטורי הבתים שבנה זרח ברנט בתחילה, רוכשי הקרקע בשכונה בנו את בתיהם על פי טעמם וללא התייחסות לתוכנית אב מובילה,ניכר היה הבדל גם בבניית בתי הספרדים לעומת בתי האשכנזים בשכונה.
הספרדים בנו בתים בסגנון המסורתי שהיה בארצות שמהם הגיעו,חצר מוקפת בחומה שבטבורה בית מגורים ובור מים, גגות הבתים תוכננו לאפשרות של עלייה וישיבה אל מול הבריזה של הרוח מהים, גם חייהם בשכונה היה בסגנון מסורתי דתי.
לאחר רכישת הקרקע הקים זרח ברנט,שני טורים של בתים מאבן כורכר, שבינם הפרידה סמטה צרה רוחבית מצד צפון לדרום, בתחילה התקשה זרח ברנט לשכנע אנשים לבוא להתגורר בשכונה שמחוץ לחומות יפו ,בהמשך הוקמו בשטח השכונה למעלה משמונים עסקים,בתי מלאכה ומפעלים.
לכן מיהרה משפחת זרח ברנט להתיישב לבדם בתחילה בביתם בשכונה,מצב זה של התיישבות יהודית בודדת בשכונה ,הביאה להתנכלות השכנים הערביים שמסביב וכנופיות שודדים ערביים שפעלו בסביבה,אך רוחם לא נשברה והם המשיכו להתגורר במשכנם החדש.
למזלו של ברנט,חלתה רעייתו של נפתלי הרץ רבה הראשי של העיר יפו,מתנאי התברואה הירודים של יפו,ובהוראת רופאיה ,עקרה המשפחה לגור בשכונתו החדשה של זרח ברנט ליד חוף הים והאוויר הנקי ,האגדות מוסיפות כי צביונה הדתי של השכונה עזרה למשפחה בהחלטתה לעקור לנווה שלום, משפחת הרץ הייתה המשפחה הראשונה שעברה לבית בשכונה לאחר הקמת ביתו של זרח ברנט.
בעקבות מעבר משפחת הרב הרץ לביתו החדש ,הצטרפו אליו חסידיו ועקרו אף הם לשכונה והשכונה התאכלסה,בעיקר באנשים דתיים שצרכיהם בנושאי דת הביאה אותם לבנייה מואצת של בתי מדרש ובתי כנסת ,כמו בית המדרש שערי תורה ברחוב אלעזר 6 שהוקם בשנת 1896.
מעשה בית המדרש לתלמוד תורה "דגל התורה" החל את דרכו בתוך החומות לאחר שהוקם בידי חברת דגל התורה בשנת 1886 ומכיוון שבמהרה נתמלא בתלמידים ,דבר שהביא את בית המדרש להוצאתו מבין החומות , לבית המדרש החדש שהוקם על חלקת אדמה שמסר להם זרח ברנט בתחומי שכונתו.
בית המדרש ובית הכנסת שבתוכו נבנה,הן בכספו של זרח ברנט והן בעזרתו (גם כספית) ופיקוחו של הסוחר הדתי משה בצלאל טודריסוביץ ,שהתיישב בארץ ישראל על פי האגדה המסופרת ,משום שבנישואיו לא הצליחו הוא ורעייתו להביא ילדים לעולם, משה בצלאל האמין כי אם יגשים את רצונו לעלות לארץ ישראל ,יזכה לצאצא מפרי בטנה של רעייתו.
לאחר ששכנע את רעייתו באמונתו,קמו ועלו בני הזוג לארץ ישראל בשנת 1891 ושם אכן התגשמה אמונתם בעת שהתגוררו בשכונת נווה שלום, נולד בנם היחידי ,שנקרא דוד – ואנו ילידי הארץ הדבקנו את השם דוד תדהר הבלש העברי הראשון, בעת ששרת כקצין בצבא הבריטי בארץ ישראל.
משה בצלאל היה מחסידיו של הרב קוק ,יצא במשלחת לפולין על מנת לשכנע את הרב קוק לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בשכונת נווה שלום ולהימנות כרב של בית המדרש דגל התורה שמשה עזר בבנייתו בשכונת נווה שלום
בית המדרש סוכת שלום שהוקם לאחר בית המדרש שערי תורה,בית הספר תחכמוני שנפתח בשנת 1907,בית הכנסת רחל על שמה של רעיית זרח ברנט, ישיבת אור זורח.
ספורו של ר' חיים שמש (סטולר) מראשוני מתיישבי נווה שלום
חיים שמש נולד במחצית המאה התשע עשר בירושלים,שם שימש כמטרה לתלמידי ישיבות ,ועסק במקצוע הנגרות שלמד מאביו שהיה נגר בירושלים,לאחר נישואיו עבר לגור בהתיישבות היהודית בחברון,כאשר נוסדה הקהילה האשכנזית בעיר יפו שבה הייתה קהילה ספרדית גדולה,עברה משפחתו לגור בין חומות העיר יפו.
שם הצטרף להקמת האגודה "הכנסת אורחים ועזרת חולים",שמטרתה הייתה לקבל ולקלוט את גלי העלייה של יהודים דרך נמל יפו ולדאוג לשכנם ולעזור להם בראשית דרכם בארץ ישראל,ולעזור בהגשת מרפא לאנשי הקהילה האשכנזית ,האגודה כונתה בידי הקהילה הספרדית ביפו ,בשם חצר הכולל.
כאשר החלה ההתיישבות בשכונת נווה שלום ,רכש ר' חיים שמש חלקה מבין הראשונים בשכונה מידי זרח ברנט ומכיוון שהיה נגר, הקים מיד על שטחו צריף מגורים,לפרנסתו התפרנס מנגרות הן בהכנת חביות יין ביקב של ראשון לציון והן בהקמת גגות למתיישבים יהודים בשכונה ומחוצה לה,כאשר הוקם בית התלמוד שער תורה ביפו ולאחר מכן בשכונת נווה שלום,הצטרף למייסדים ועזר בבניית המבנים.
האגדות השכונתיות מספרות ,שחיים נהג היה לעורר את המתפללים בקולו מבתיהם על מנת שיגיעו לתפילה, לכן בימי בהתקרב ימי חג וסליחות ,צריך להבין כי הרעידות בבתי שכונת נווה שלום,הרועדים רק מהזיכרונות לקולו של חיים שמש המעורר,ומקול חצוצרתו שבה תקע בכול ערב שבת להודיע על כניסת השבת, חצוצרה שהובאה עבורו במיוחד מהעיר בירות.
עוד מוסיפות האגדות ,מכיוון שלצורך קיום מצוות ההשכמה, נאלץ היה חיים שמש לצאת מוקדם בבוקר לרחובות,רחם עליו זרח ברנט והביא לו מאנגליה, מעיל פרווה חם על מנת שלא יתקרר במלאכתו זאת ,גרושו בתקופת מלחמת העולם הראשונה מביתו ,קרב את מותו והוא נפטר בגיל 59 שנה.
מעמדה האורבני של שכונת נווה שלום נחלק לשנים,בשנים שבין העשרים לשלושים, נקבע כי חלק מהשכונה במיוחד באזורים המסחריים כמו רחוב ברנט ,שכונה רחוב האטליזים, הרחוב המרכזי שכונה השוק היהודי – שוק אל יהוד,וחלקה השני השתייך מוניצפלי ליפו, ללא סממנים פיזיים לחלוקה האורבנית שנקבעה בידי הבריטיים והעיר תל אביב שהוכרזה בשנת 1921 כישות עירונית נפרדת מיפו.
מספר דוגמאות לתקופת הסבל של תושבי שכונת נווה שלום בתקופה שבין 1929-48
באחד הימים כאשר יצא אברהם מרדכי אשכנזי מחנותו הסיטונאית בנווה שלום, שכונה שחלק מתושביה פינו את בתיהם עקב המצב הביטחוני הקשה, כיוון שנשלטה בידי משטרת שכונת מנשיה, חנות שנקראה "האחים אשכנזי לכלי מטבח וזכוכית, חנות שפעלה כבר למעלה מחמש עשר שנה, הגיח לעומתו ערבי וירה בו שתי יריות.
כתוצאה מהירי נפגע אשכנזי בלסתו , בתחילה לאחר שנפצע ,נסחב בידי שוטר ערבי לכוון מבנה משטרת מנשיה ורק בעזרת שוטר בריטי חולץ והועבר לבית החולים הדסה בתל אביב, החלק המטריד היה שכיוון שתחנת המשטרה של השכונה הייתה בידי המשטרה הערבית במנשייה.
הרשו לעצמם השוטרים הערבים בלווי אנשים ערביים באזרחית, מאישור הבריטים לשוטט בשכונת נווה שלום , אך לשוטרים היהודים נאסר להסתובב בשכונות הערביות, רחוב זרח ברנט שהיה רחובה הראשי של השכונה הפך לשומם וערבים התהלכו בו כבעלי הבית.
בעקבות התגברות פעולות המחתרות היהודיות כנגד הבריטים והימשכותו של המרד הערבי הטילו הבריטים בחלקים מאזור תל אביב ויפו את חוקי המשטר הצבאי, ששם נכפו החוקים בעזרת מחסומים ופטרול יחידות בריטיות ,אלא שהעדר הכללת שכונת נווה שלום במתחם השלטון הצבאי ,יצר מצב שהערבים מהשכונות הסמוכות המשיכו להשתולל בשכונה, עמדו אנשי השכונה וביקשו שגם עליהם יחולו חוקי השלטון הצבאי להגנתם.
בשנת 1947-8 בהתגברות פעולות המרי הערבי ובהגברת הסכסוך וההסלמה, עלתה מדרגת השנאה, ומרצונם של המוסלמים לכבוש את שטחי שכונת נווה שלום, הגבירו הערבים את הירי,זריקת הרימונים,והצתות בתי מסחר וחרושת בשכונה, כמו שרפת מפעל יצור האלכוהול והחומץ של גריפשטיין, ברחוב נווה שלום פינת השכונה מנשיה.
אל שרפת בית החרושת לספירט בשכונה, הצטרפו כשמונה חנויות שנבזזו ואחרות שהוצתו בעיקר ברחוב אליעזר וברחוב ברנט ,שכללו חנויות ,בתי מלאכה ומפעלים שהציתו הערבים , מכבי האש עמדו חסרי אונים ,כיוון שהערבים ירו על צוותי הכיבוי ומנעו מהם להגיש עזרה למבנים המוצתים .
להגנת היהודים בשכונה, הגיעו כשלוש מאות שוטרים בריטים ואליהם הצטרפו שוטרים יהודיים חמושים והשיבו אש אל הפורעים, קרבות אלו נמשכו לפרקים שעות אחדות, למרות זאת נפגעו יהודים בשכונה והם הופנו לטיפול בבית החולים הדסה בתל אביב, בירי הנגד של השוטרים היהודיים נהרגו כחמישה פורעים.
מצב של ירי והתנכלות גרם למשפחות נוספות לעזוב את השכונה, חלקם התפזרו בעיר תל אביב ופלשו לבתים בבניה, כשישים משפחות התמקמו מול אפ"ק ולנו תחת כיפת השמים , כחמישים משפחות מצאו מחסה בבית הספר אהבת ציון, חלקם בבית הכנסת הגדול חלקם בבית הספר אליאנס בנווה צדק וחלקם בפרוזדורי בתים.
מחמת המנוסה והדחק ,ומחוסר האפשרות להגיע לבתיהם בשכונה ,נותרו חפציהם של הנמלטים מהשכונה בבתים, ואלו נבזזו בידי השכנים הערביים מהשכונות הערביות הסמוכות, גם בשכונת נווה צדק הסמוכה לאור המצב החלו חבורות התגוננות אזרחית לפעול, אך כוחות המשטרה התנכלו להם.
סיור ברוח הזמן בשכונות יהודיות וערביות שמחוץ לחומות העיר יפו בתקופת המאורעות
מתיאורי החיים בשכונת נווה שלום של זקני השכונה בשנות הארבעים ,עולות תמונות דומות לחיי היום יום של הילדים הן בשכובות היהודיות והן בשכונות הערביות, חיי העוני של דיירי השכונות דומים, למעשה התרחבות השכונה שלא על פי מתאר הבתים הטוריים שבנה זרח ברנט בהתחלה להשכרה, יצרה מגורי עוני ובתים שנבנו מכול הבא אל היד.
ההבדלים בין השכונות הערביות ליהודיות ,הוא המחסור בשלטים בעברית, או קרחות וההרס שהותירו שרשראות הטנקים הבריטיים במעבר בתוך שכונות העוני הערביות כמו מנשיה שנקראה בתחילה "סכנת אל מסרייה" ,על שם הפלחים המצריים ,שאכלסו אותה בתחילת דרכה בבתיה שעשויים מטיט וחול, בעת שכוחות הצבא הבריטי פעלו כנגד המרד הערבי של 1936 ,בהותירם במקום הרס וחורבן והותירו משפחות עניות רבות ללא פחוני מגורים.
הרחבת והתפשטות שטחי המגורים בשכנות בשני צדדי המתרס הן היהודי והן המוסלמי , שצמחו בלא הכנת תשתית ראויה למגורים ,כתוצאה מהצטרפות תושביהם שהממון לא היה בידיהם ולמעשה המגורים הזולים משכו אותם לדור בפחונים ,צריפים ושאר המצאות הבקתות למגורים, מצב שגרם לילדיהם למצוא עצמם משחקים בבוץ, בעת הגשמים ובלכלוך ואבק בימי הקיץ, בסמטאות הצרות והמעופשות, או בלבושם הקרוע והמלוכלך ,דמות של דלות ועוני.
מנגד לרחובות ושכונות תל אביב המבוססות שממול, הביקור בשכונת נווה שלום הבדל תהומי ,שזעק לעיניים למטיילים בהם, אל מול מראה הסמטאות הצרות, המחוסר במדרכות, שבילי העפר המתקראים רחובות, בקתות הבנויות משאריות קרשים ופחים ומראה הילדים בבגדים הקרועים המטפלים באחיהם הצעירים .
יחסם הברוטלי של הכוחות הבריטיים כנגד השכונות היהודיות גם כן, יצר שנאה משותפת כנגד השלטון הבריטי, אך תנאי המגורים היו דומים להפליא ,עקב המחסור באמצעי מחייה מגורים ותנאי סניטריים בשכונות שמחוץ לחומת יפו.
בית המדרש שערי תורה בתקופה המאורעות
בשנת 1938 מלאו חמישים שנה לבית המדרש ,שנפתח תחילה בין חומות יפו ועבר בשנת לשכונת נווה שלום , לרחוב אלעזר 6 בשנת 1896, בית המדרש שימש כמרכז לימודי ופעילות ציבורית ודתית ביפו ומחוץ לחומות יפו לאורך שנים רבות, עשרות מנייני תפילה התקיימו בו ומדי חג וערבי שבתו נקהלו לתפילה בו מאות יהודים ,צעירי הישוב למדו בו באחד מחדריו שהיה בית הכנסת קטן שנקרא "ברכות".
לאחר שהמצב הביטחוני הורע עקב התקפות של תושבי השכונות הערביות הסמוכות וירי של צלפים לתוככי השכונה, אך הטריגר הגדול לנטישתו ,הייתה שריפת בית המסחר לרהיטים הסמוך לבית המדרש בידי ערבים, שכתוצאה מחום הלהבות, נופצו שמשות החלונות ונגרם נזק מהשריפה למבנה ולתריסים גם, עקב הירי לכוון חצר בית המדרש ,נמנעו יהודים להגיע לתפילה בשבתות ואפילו מניין לא נאסף לתפילה, כתוצאה מכך, העתיקו אנשי בית המדרש שערי תורה, לרחוב שלום שערבי .
בית ספר לתורה ומלאכה לנערים שערי תורה (בית הספר למלאכה של המזרחי)
בית הספר לתורה ומלאכה ללימוד מקצועות הברזל שכן ברחוב אליעזר בנווה צדק הוא הוקם בשנת 1908,בין היוזמים להקמת בית הספר היה הרב קוק שאף הוציא כרוז לפתיחת מגמת לימוד התורה ולימוד מקצועות לפרנסת התלמיד בעתיד, בעיות של חוסר ממון ליוו את בית הספר בתחילה.
לאחר שלא הצליח להתרומם המוסד מבחינה כספית, הועבר ניהולו לידי ארגון המזרחי בשנות הארבעים שהשקיע בו כספים, רכש מכונות חדישות במיוחד מחרטה חדישה והוקם גוף מנהל בעל תקציב קבוע והמוסד עלה על דרך המלך.
בניהול החדש למדו כחמישים תלמידים את מקצועות הנפחות וחרשות הברזל ,בשלוש מגמות שונות, משך הלימוד נקבע לשלוש שנים ,תחילה בעבודת יד ולאחר מכן לימוד עבודת החרטות והמכניקה, המקצוע נלמד בשעות הבוקר ולאחר מכן למדו התלמידים תורה ,בעיה אחת שהטרידה את מנהליו ותלמידיו הייתה התיישנותו של המבנה למרות השיפוצים שנערכו בו, לאחר פניות לעיריית תל אביב אושר בשנת 1944 קבלת שטח לבנייה מבנה חדש וחלק מתקציב הבנייה.
סיפור מעניין הוא סיכום וועדת הלורד פיל לחלוקת ארץ ישראל בין הערבים ליהודים באזור יפו
על פי סיכום וועדת הלורד פיל ,מספרם ומוצאם של התושבים בפועל על השטח יקבע את הבעלות עליו, כלומר אפילו אם היחס הוא של ארבעים אחוז תושבים ממוצא יהודי אינו מקנה להם לספח את השטח למדינה היהודית.
על פי קביעה זאת ,שקבע ,שביפו כחמישים וחמישה אלף תושבים מוסלמים וכשש עשר אלף יהודים ,שטחה של יפו יהפוך לשטח ערבי ,משום מספרם היחסי הגדול של הערבים ביפו, כתוצאה מכך יפו עמדה להיות מובלעת בשטח המנדטורי המפריד בין יהודים לערבים שעמד לקום כחיץ בינם, שטח שהיה אמור להירכש בידי השלטונות ולהתפנות מתושביו
בחיץ המנדטורי המשותף ,נדרש להקים חומה וגדר מברזל למניעת חיכוך בין היהודים למוסלמים, אלא שחומה זאת אומנם מונעת ירי אך לא השלכת מטעני נפץ או הברחות, לכן הומלץ לפנות אנשי שכונות מבתיהם ולהרחיב את שטח החיץ.
הערבים הציעו הצעה נגדית בכדי למנוע מובלעת ערבית ביפו לצרף לשטחה של העיר יפו את השכונות היהודיות מחוץ לחומות, במיוחד השכונות שלאורך חוף הים כמו שכונת התימנים (שכונת קרטון) על הקרקע שכונתה בידי הערבים ארד אל מונזה בהה (שפרושה האדמה שיש עלייה סכסוך) ממש על חוף הים צפונית ממנשיה ובתי פיינגולד ולצרף גם את שכונת נווה שלום שמספר תושביה כחמשת אלפים וחמש מאות יהודים, למרות שהיה רוב יהודי על השטח.
קביעתה של וועדת הלורד פיל ,מסמנת על המפות שהוגשו, שלמרות שרוב השטח הוא חקלאי בין יפו לתל אביב ושייך לערבים, מספר היהודים הגר באזור רב יותר ולכן היא ממליצה, לנגוס מחלקה הצפוני של שכונת מנשיה הערבית ולהוסיף את שכונת קרטון שעל חוף הים לשטחה של העיר תל אביב כשהגבול המזרחי נושק לרחוב ליילינבלום וקולנוע עדן.
שכונת נווה שלום בתקופה שלאחריי מאורעות 1936 והמרד הערבי כנגד השלטון הבריטי
המשך פעולות האיבה שגבר ביתר שאת, גרם לחלק גדול מתושביה של שכונת נווה שלום שמנו כחמשת אלפים וחמש מאות איש ,לצרור את מטלטליהם ולעזוב את בתיהם בשכונה, מעט מתי תושבים נותרו ספונים במשך מרבית היום בבתיהם מהפחד, בנטישת השכונה נעזבו גם ארבעה בתי מדרש, בתי כנסת וישיבת אור זורח ,בית המדרש שערי תורה שבו למדו תורה ובאגף הטכני של לימוד תורה ומלאכה שבו למדו צעירים את מלאכת המתכת והמכניקה.
מיד לאחר תחילת המאורעות ,התארגן גוף נבחר שנקרא "ארגון סוחרי יפו" ,על מנת למצוא פתרון להצלת הרכוש ולמצוא מקומות מגורים חדשים לעוזבים ומקומות חדשים להקמת עסקים לפרנסת המשפחות שגרו או עזבו את שכונת נווה שלום, חלק מהפעולות הוועד ,היה לשכור שומרים שישמרו על שארית הרכוש ,בנוסף הוקמה קרן בסכום של 8,000 לירות מנדטוריות על מנת לתת הלוואות לתושבים, הועד גם החל בפעולות כנגד עיריית תל אביב ,על מנת להעניק פיצויים בעבור הרכוש שנשדד או נשרף לחלק מהתושבים.
פורעים הערבים שעשו כרצונם בשכונה נווה שלום ,בזזו, שדדו את נכסיהם של התושבים וממונם ושרפו את בתי המסחר ובתי המלאכה בשכונה, מקול זעקתם נתנה העירייה בתל אביב מעט פיצויים לחלק מהתושבים שרכושם נפגע ונשרף.
חלקם הגדול של התושבים ובעלי העסקים ,נשארו חייבים לנושים שמהם קבלו את הסחורה, נושים אלו מיהרו לתבוע את הסוחרים ובעלי המלאכה שירדו מנכסיהם בבתי המשפט המנדטוריים וחלקם נאלצו להגיע לבתי סוהר בגין חובותיהם.
אגדת הבחירות לקונגרס היהודי בשנת 1946 בשכונת נווה שלום
אנשי השכונה שצביונה הדתי שלט במקום, החליטו כי בקלפי שמוקמה ברחוב כנרת ,תמנע כניסתם של תושבים שאינם מצביעים למפלגה הדתית (תחת האות ג'), לפיכך התייצבו בפתח של הקלפי ומנעו כניסת תושבים להצבעה, במיוחד עלה קצפם כנגד מפלגת מפ"י והמפלגות הציוניות חילוניות.
מהומות אלו בלהט הבחירות ,הביאו חלק מהם להבעיר את צריף מפלגת מפא"י ברחוב תבור מובן שהמשטרה הוזרמה למקום ,על מנת לאפשר את תהליך הבחירות הדמוקרטי, ללא הכפייה הדתית, לצורך הבאת בוחריהם הדתיים לקלפי, גייסו אנשי השכונה מוניות על מנת שיסיעו את בוחריהם לקלפי, התפנקו התושבים בשכונה והסכימו לבוא להצבעה בקלפי ,רק בהסעה במונית.
בקיצור מה השתנה מאז ועד היום.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.