מוצא ספור ההתיישבות היהודית

מוצא ספור ההתיישבות היהודית

תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ,ולמקורות השונים  שעזרו ביצירת מאמרים אלו, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר ,לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

הקדמה

שטחי האדמה שמתחת לשכונת מבשרת ציון ורכס ההר שבקצה וואדי ממוצא נקראו בתקופה הרומאית קולוניה או בפי התושבים הערבים בכפר בהמשך קאולוניה , שעל חורבותיה הוקמה שכונת מבשרת בתחילה כשכונת עולים.

יש הטוענים טוענים כי השם המושבה מוצא , נובע מנביעות המים (מוצא – מקום יציאת הנביעה ) עמק שבו שבעת מעיינות שבעמק, שמה של מוצא ,מוזכר אף בספר יהושוע ,דרך הישוב מוצא עברה הדרך לירושלים ,עוד מלפני תחילת המאה הראשונה ואף מוקדם יותר.

השם מוצא מוזכר בספר יהושע כישוב הנמצא בין שטחם של שבט בנימין ושבט יהודה , בחפירות שונות שנערכו לאורך השנים , ממצאים ארכאולוגיים לתקופה של מעל לששת אלפי שנים, אזכורים נוספים מספרים על אדמתה הטובה לחקלאות , ואף אדמת החוור שבתחומה, שממנה יוצרו כלי חרס.

ממצאים ארכאולוגים של חורבות בתים ומסיפורי האבות , טוענים כי עובדי בית  המקדש הגיעו למוצא על מנת להתפלל לגשם לקראת החורף, ואף הקימו בתים לצורך הגעתם ,מתחת לגשר סיבוב מוצא.

מהתקופה הרומאית ישנם ממצאים להתיישבות חיילים רומאיים מוותיקי הלגיון העשירי ,במוצא מוצא ואבו גואש, אנשי הלגיון הקימו בית מרחץ רומאי , לשימושם ולקיחת מים מהמעיינות , ועדות לכך ישנה ברצפת הפסיפס שנותרה ונתגלתה בחפירות.

לאחר הרומאים הגיעו למוצא הביזנטיים , ואף הותירו מתקופתם שרידי מנזר וכנסיה, מהתקופה הצלבנית נמצאו ממצאים של מצודת דרכים שהוקמה להגן על הדרך לירושלים, מתקופת הצלבנים נותרו שרידי מצודה שהוקמה על ידם על מנת להגן על הדרך לירושלים , בתיאורי התקופה מסופר על קרב בין הצלבנים לצבא המוסלמי שניגף בקרב.

שרידים ארכאולוגים מסביב למושבה מוצא

כאשר החלו החפירות, לבניית הכביש החדש במורדות מבשרת ולבניית עמודי הגשר החדש בכביש 1 ,נמצאו ממצאים ארכאולוגים ליד ומתחת לגשר החדש ,בני תשעת אלפים שנים ,הכוללים מבנים של ישוב פרהיסטורי בן 9000 שנים, ושרידים מתקופת הברזל במאות 6-10 לפני הספירה.

ישוב שהוקם ליד מקורות מים של נחל ארזה ותחילת נחל שורק בישוב הגדול התגוררו בין 2000-3000 תושבים, האתר נחשב ,כאחד משרידי הישובים הגדולים מהתקופה הניאוליתית.

מעבר לגילוי שרידי המבנים ,גדולים וחדרים ,מקדשים ומקומות לפולחן , מתחמים ציבוריים ורחובות, כמו כן היתגלו בחפירות הארכאולוגיות : כלים לשימוש יום יומי, תכשיטים,  פסלונים ,ראשי חיצים ,בקבוקי זכוכית מהתקופה הרומאית,  קברים שבחלקם נמצאו מנחות לאלילים ולשימוש המתים בעולם הבא.

על פי הסברות ,במקום התקיים מסחר עם מקומות אחרים, בין החפצים שנתגלו לתכשיטים וצמידים, סכינים מאבן צור, מחסני מזון בעיקר גרגרי תבואה וקטניות, אנשי העיר עסקו גם בחקלאות ובגידול בעלי חיים.

בעת החפירות  נחשפו ארבע שכבות יישוב, השכבות התחתונות משויכות לתקופות הנאוליתית , השכבה העליונה משויכת לתקופה הרומאית שבה התמקם הלגיון העשירי במקום.

בחפירות שנערכו בסוף שנת 2012 בתל מוצא, נתגלו ממצאים המשויכים לתקופת המלוכה בנחלות יהודה ובנימין , בתקופת בית ראשון ובית  המקדש,  הכוללות צלמיות גבריות וסוסים מחרס , מבנים וממגורות, האזור גם ידוע מתקופת הבית השני בזכות עצי הערבות שמהם נלקחו ענפים לקשט את בית המקדש.

הדרך לירושלים בדרך מוצא

קיימים תיאורים של עולי רגל למוצא כולל רישומים ומפות , של עולי רגל יהודיים , נוצריים ומוסלמים בדרכם לירושלים ,ואף ידוע הוא ששירות עמוסות חומרים בדרכם לירושלים מהשפלה ובחזרה ממעברי הירדן לכוון ערי השפלה. המפגש עם המעבר ההכרחי לעלייה לירושלים, עם שפע הצמחייה והמים בנקודה, גרם להתיישבות בעמק מוצא מתקופות קדומות עד ימינו אנו.

הדרך הראשית שעלתה מהשפלה לכוון ירושלים, עלתה בדרכים הרומאיות עד לאזור בית נקופה , משם במעלה עד צומת הראל, משם פנו לכוון הקסטל ומשם ירדו באזור כביש שבע האחיות ,חלפו על פני מוצא תחתית וליד הבית האדום , עלו בדרך הרומאית הישנה עד לגבעת שאול .

המשפחות הראשונות שהתיישבו במוצא תחתית היו: משפחתו של דוד ילין, שבנה ונכנס לביתו החדש בשנת 1890, והתגורר במבנה עד שנת 1917 ביחד עם ביתו , ובעת הקרבות לכבוש האזור מידי התורכים , עזב לירושלים  ולא חזר.

את הרכישה הראשונה של האדמות בשנת 1860 , רכש דוד  יחד עם חותנו יחזקאל יהודה , ובשנת 1871 נפתח החאן לאחר שנתגלה בשטחו החקלאי ,האולם התת קרקעי מהתקופה הביזנטית ,מעליו נבנתה קומה נוספת לשימוש חאן הדרכים  .

אין כמו תושב המקום אמיר כהן שגר בנקודה מימי תרח דור שלישי במוצא שסבו היה בין ארבעת המשפחות המייסדות ושאביו יצחק כהן שהספיק לשרת בצבא התורכי כמגויס חובה ,ושימש לבנו כאנציקלופדיה מהלכת לתאר ולספר על הפנינה בדרך לירושלים

סיפורי מתחיל במפגש עם חבר ילדות אמיר כהן מימי במוצא העליזה ובל נשכח את מנהלת המקום, רותי ארבל פסח ואת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

מוצא של היום הנה עוד שכונה בשכונותיה של העיר ירושלים ,לאחר שהייתה שייכת לאורך השנים לארגון מטה יהודה שאיגד את הישובים בהרי יהודה, עוד באזור שרידי הכפר הערבי קולוניה הממוקם מעל ומסביב למושבה מוצא תחתית , על חורבותיה של קולוניה , קמה שכונת מבשרת ירושלים, ואני זוכר עצמי ביום טקס ההקמה כילד קטן הנושא עוגה לקבלת הפנים לעולים החדשים במבשרת העולים מגולת מרוקו .

ההתיישבות במוצא בידי משפחות יהודיות

תחילת מוצא והיציאה מחומות העיר העתיקה

שנת 1860 הנה שנת המפנה להתיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים העתיקה במושבה מוצא, של יהודים דתיים שרצו להגשים את עבודת האדמה והאיכרות בטרשי ארץ ישראל .

האדמה וזכויות שאיבת המים, ממעיינות עמק מוצא , הם אלו שקסמו לקונים ושאפשרו את תחילת המושבה , כפי שאנו קראנו לה בילדותנו מוצא תחתונה, חלקת האדמה נרכשה מידי תושביה הערביים של קולוניה, בידי שני תושבי ירושלים מהעלייה הראשונה, שלמה יחזקאל יהודה שהיה יליד עירק וחברו דוד ילין הראשון יליד פולין שעלה עם אישה וילדה והתיישב בצפת, לאחר שהחליט כי צפת קטנה עליו עבר לגור בעיר העתיקה.

שותפות וחברות זאת הניבה בשנת 1860 את רכישת אדמות מוצא, שכללה בתחילה כרם זיתים וזכויות בשאיבת מים, וכול זאת בעת שהחלו היהודים לצאת מבין החומות.

אך הרוח החיה בתחילה הדרך מטעם הרוכשים , היה בנו שאול של שלמה יחזקאל יהודה, שנפטר בגיל 24 בשנת 1864 שמחוסר ידיעתו בחקלאות ומאחר שלא הבין כי האבנים המוצאות מתוך הקרקע בעת הסיקול הם אבני הבנייה לטרסות החקלאיות ולמבנים.

שאול יצא למחצבה והוציא סכום כסף נוסף לרכישת אבני הבניה, זאת בכדי להקים מסביב לחלקתו הראשונה שהייתה כרם הזיתים גדר מקיפה, מאבן ובל נשכח את הסכום הנוסף ששילם להעברתם בתובלת חמורים וגמלים את האבנים מהמחצבות.

זמן קצר לאחר רכישת הקרקע בשנת 1860 ,נפטרו השותפים דוד ילין ושלמה יחזקאל יהודה, ומלאכת היישוב הוטלה על כתפי היורשים הצעירים שאול יהודה ודוד ילין , בתחילה התגוררו בירושלים והאדמה עובדה בעזרת תושביה הפלחים של הכפר קולוניה , בכול יום ירד שאול לחלקתו ,וחזר לעת ערב לביתו בירושלים, עד אשר חלה ונפטר בגיל 24 בשנת 1964 .

בעת ששני השותפים ,לרכישת האדמה שלמה ודוד התקרבו אחד לשני ,הוחלט במשפחות ,לשדך את בנו של דוד שנקרא אף הוא דוד לביתו של שלמה שרה , דוד היה באותה עת בן שלוש עשר שנה ונחשב לנער פיקח וחד לשון.

נישואים בין עדות שונות היה מוקצה שבמוקצים , אך שלמה יהודה הסכים לנישואים בשנת 1857 בשני תנאים , התנאי הראשון שלא יגזזו את מחלפות שערותיה של בתו כמנהג האשכנזי לאחר נישואי בת, תנאי נוסף שהציג היה , שחתנו המיועד יעבור לגור בביתו לשנתיים ויספוג את ערכי המזרח , לאחר שנתיים יחליט הזוג לאן פניהם.

קרא המקרה ולאחר שנתיים נפטר אבי הכלה וכמו כן אביו של יהושוע בשלב הזה ,המשפחות הטילו על יהושוע ילין להצטרף לגיסו שאול ולטפל ולבנות על השטח שקנו במוצא דוד ילין נחלץ למשימה והייתי מוסיף שהנושא קסם לו על אף הקשיים.

לאחר שגיסו של דוד ילין שאול ,שהיה בתחילה ,הרוח החיה במעשה ההתיישבות והעבודה החקלאית, בחלקה במוצא נפטר ממחלה , הוטלה המשימה על דוד ילין ,ובגיל 26 בשנת 1869 החל בעבודתו בחלקתם שבמוצא ,לאחר פטירת אחיו שאול , החל הבן בנימין שהתחתן עם בכורה רבקה ברגמן, מהמוצא האשכנזי, לפקח במקומו על הקרקעות במוצא ביחד עם דוד ילין , ושניהם המשיכו לרכוש עוד קרקעות נוספות דבר שהגדיל את השטח היהודי בעמק מוצא עד שהכפיל את כמות הקרקעות שבבעלות יהודית בעמק מוצא . ,

בקרקעות שקנו ההורים של דוד ובנימין השותפים, נטעו הם ,כרמי ענבים ,ונטעו מטעי זיתים, שטחי חקלאות אלו ,עובדו בעזרת איכרים אריסים, לפיקוח על עבודתם עבר להתגורר במוצא בשנת 1970, והמשיך במאמציו ליישב את המקום באיכרים יהודיים נוספים.

באותה תקופה ,החלו התורכים לשפץ את הדרך לירושלים ,שהייתה מיועדת לחמורים וסוסים , לדרך מודרנית יותר, על מנת שגם כרכרות יוכלו לעבור , כמו שנאמר, אגד של פעם עגלות וסוסים.

כיוון שהדרך עברה בחזית בית ילין החליט דוד ילין כי הוא מקים חאן ובית קפה ,כחניה ונקודת מנוחה לעוברי האורח בדרכם לירושלים, למזלו באותה שנה, כאשר אחד מהפלחים שעבדו עבורו, חרש בשטח שכיום ממוקם בית הכנסת , נתקלה המחרשה באבן ,ועליה טבעת ברזל ,כשהוסרה האבן נתגלה כי החביאה סוד של חלל מרתף גדול .

מציאת המרתף נתנה רעיון לדוד והוא מיד ניגש להוסיף קומה אחת מעל למרתף ,והפך את המקום לחאן דרכים , בניית החאן נסתיימה בשנת 1871 ,בקומה התחתונה המרתף שיכן את בעלי החיים והבהמות ובקומה השנייה היו תאי שינה שבהם גוללו מחצלות ומזרנים לשנת לילה.

מושבת מוצא החאן הנוסף

סוחרי העופות והביצים ,מאזור אשקלון וקריית גת ,שבידם היה זיכיון למכירת תוצרתם בשווקי ירושלים , השתמשו בתובלת סחורתם, על גבי חמורים ופרדות לירושלים העתיקה , הניסיון לשמור על טריות הביצים וחיי בתרנגולות בדרכם לשווקים, יצר צורך במקום חנייה לאלו בכדי להגיע לשווקים, טריים וברי מכירה בשעות הבוקר המוקדמות.

השיירות היו מגיעות בסיום יום מפרך לאזור מוצא ,בעלי החיים יכלו לרוות את צימאונם במים של מעיינות מוצא, המובילים נחו ובשעות המוקדמות של הבוקר המשיכו את דרכם לשווקי העיר העתיקה עם סחורה רעננה .

את החאן השני , בנה אברהם יצחק מנדלזון ,ששימש כשוחט הנישוב מוצא , והמורה הראשון לתלמידי מוצא ,עוד בבית היווני הסמוך לבית ילין , מנדלזון בנה את ביתו במוצא, בקרבה לכביש סיבוב שבע האחיות , למרגלות הקסטל ליד ביתה של משפחת כהן , ליד ביתו בנה מנדלזון רפת לגידול בקר ובעלי חיים אשר שחט, רפת זאת, הוסבה והפכה לחאן פשוט בשנת 1910 ,בעיקר בעבור מובילי העופות והביצים .

מנדלזון , אף פרסם את הקמת החאן בעיתונות היהודית  ,למרות רצונו של מנדלזון ,להיות החאן המוביל, בפועל החאן שלו היה פשוט יותר ,בניגוד לחאן השני של ילין, המיוחס יותר ,שבאותו הזמן נוהל בידי משפחת כץ  ,החאן של ילין סיפק גם מקום לינה לצליינים ולעולים לירושלים .

מלחמה הייתה נטושה, בין שני החאנים על הלקוחות, והאגדה מספרת כי מנדלזון ,היה שולח את עובדו הערבי, לקבל את פניהם בסוף העלייה של הקסטל, להתאכסן בחאן שלו, שהיה בעל תנאי מחיה ואסתטיקה רחוק מלהיות משובב עין .

שיטת המיסוי למס על הקרקע 

בתקופת המנדט נהגו השלטונות לגבות מהחקלאים היהודים והערבים דמי מס על הקרקע שנקרא "ווירקו" , מעין מעשר לשלטונות, גובה המס נקבע לשני גרוש ושליש לדונם אדמה מעובדת, אז התברר כי הפלאחים הערבים מעבדים ומשלמים בממוצע 33% מאדמותיהם המעובדות ,לעומת החקלאים היהודיים המשלמים קרוב ל 80% מהאדמות החקלאיות המעובדות בארץ ישראל.

הסיבה להבדלים הללו נבעה מחוסר רצונם של הפלאחים הערבים ששכרו את האדמות הללו, והשטחים החקלאיים לא היו שלהם, לנטוע ולשתול שטחים גדולים יותר, לעומתם החקלאים היהודיים ,זורעים שותלים ונוטעים על מרבית האדמות שלהם , ומרגישים כי זאת אדמתם ולכן מעבדים אותה ברצון רב.

סיפור הבית היווני בסבוב מוצא

סיפורם של הארמנים היונים במוצא תחתית, מתחיל עוד לפני תחילת ההתיישבות במושבת מוצא היהודית, ביתם של האחים ניקולא שכן בשיפולי הכפר הערבי קולוניה ,בסמיכות לחאן הראשוני שלימים היה בית ילין ,את פרנסתם בנו היוונים ,על תושבי הכפר קולוניה ועין כרם של היום, עוברי אורח בדרכם לירושלים, ומהצבא התורכי באזור עד מלחמת העולם הראשונה .

חלק מאדמותיו ,רכש שמואל ברוזה, בעת שהגיע למוצא בשנת 1903,לאחר מותו של הארמני לפני מלחמת העולם הראשונה עסקיהם של הארמנים, חבקו גם את שכניהם החדשים היהודים, והם ניסו לחיות בשלום עם שני העולמות, בעת המאורעות בשנת 1929 שהמניע שלהם ,מעבר להטפות המופתי, הייתה מציאת גופת הרועה הערבי בסמוך לביתם, בעת ההיא ,הופעל עליהם לחץ מתושבי קולוניה, שיעידו כי את מותו, מצא הרועה מידי המתיישבים היהודים החדשים.

במיוחד כוונו תושבי הכפר קולוניה את הלחץ ליוונים ,שיעידו כי הוא ראה ירי מהטנדר של ברוזה ,כגורם שגרם למותו, של הרועה הצאן הראשי של משפחת מקלף ,בחצי פה היוונים אכן אישרו, את הגרסה השקרית.

בעיה נוספת נוצרה לאחים ניקולס, בעת מלחמת השחרור, בעיקר בחודש אפריל 1948 ,בעת שביתם והפונדק, היו בטווח התותחים וירי הנשק, של שני הצדדים, הלוחמים היהודים והערבים, ניקולס הסתגר בפונדק ונפטר מהלחץ במיטתו .

בית ילין (טביא)

או בשמו הרומאי של האזור קולוניה אמאוס או בפי הערבים קולוניה

אין כמו תושב המקום אמיר כהן ,שגר בנקודה מימי תרח דור שלישי במוצא ,שסבו היה בין ארבעת המשפחות המייסדות,  ושאביו יצחק כהן, שהספיק לשרת בצבא התורכי כמגויס חובה ,ואחיו אף סיים קורס קצינים בצבא התורכי , אביו של יצחק שימש לבנו כאנציקלופדיה מהלכת ,לתאר ולספר על הפנינה בדרך לירושלים .

סיפורי מתחיל במפגש, עם חבר ילדות אמיר כהן מימי מגורי במוצא העליזה ,ובל נשכח את מנהלת בית ילין רותי ארבל פסח ,ואת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, וכמובן בני משפחת ילין לדורותיה, שתרמה את השטח לשימור וסיפורה של מושבת מוצא.

שנת 1860 ,הנה שנת המפנה, להתיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים העתיקה במושבה מוצא, של יהודים דתיים שרצו להגשים את עבודת האדמה והאיכרות בטרשי ארץ ישראל .

האדמה וזכויות שאיבת המים, ממעיינות עמק מוצא , הם שקסמו לקונים ושאפשרו את תחילת המושבה , כפי שאנו קראנו לה בילדותנו מוצא תחתית , חלקת האדמה נרכשה מידי תושביה הערביים של קולוניה,  בידי שני תושבי ירושלים מהעלייה הראשונה, שלמה יחזקאל יהודה שהיה יליד עירק וחברו דוד ילין הראשון, ששמו היה יעלין שפרושו מפולנית צבי,  יליד פולין שעלה עם אישה וילדתו חוה והתיישב בצפת, לאחר שהחליט כי צפת קטנה עליו עבר לגור בעיר העתיקה,  שותפות וחברות זאת הניבה בשנת 1860 את רכישת 200 דונם מאדמות מוצא,דוד ילין נהג לומר עבודת האדמה תיישר נפשנוו תזקוף את גוונו , חלקתו שכללה בתחילה כרם זיתים בן שני דונם וזכויות בשאיבת מים, וכול זאת בעת שהחלו היהודים לצאת מבין החומות.

אך הרוח החיה בתחילה הדרך מטעם הרוכשים , היה בנו שאול של שלמה יחזקאל יהודה שמחוסר ידיעתו בחקלאות ומאחר שלא הבין כי האבנים המוצאות מתוך הקרקע בעת הסיקול הם אבני הבנייה לטרסות החקלאיות ולמבנים, יצא למחצבה והוציא סכום כסף נוסף לרכישת אבני הבניה, זאת בכדי להקים מסביב לחלקתו הראשונה שהייתה כרם הזיתים גדר מקיפה מאבן .ובל נשכח את הסכום הנוסף ששילם להעברתם בתובלת חמורים וגמלים את האבנים מהמחצבות, חוסר הידיעה הזאת דיללה את ארנקי השותפים .

דוד ילין שהיה איש מסחר החליט כי ברצונו להקים באדמתו נקודת מנוחה אשר קרה לה בית הקאווה כתחנה קבועה למנוחה לעולים לירושלים, שיירות בעלי החיים עצרו לפני העלייה הגדולה לירושלים , בית הקפה היה סוכת מחצלות שאורחיה קבלו כוס קפה ושילמו בעבורו גם אם לא שתו מעין מס מנוחה מעבר.

זמן קצר לאחר רכישת הקרקע נפטרו השותפים דוד ילין ושלמה יחזקאל יהודה , מלאכת היישוב הוטלה על כתפי היורשים הצעירים שאול יהודה ודוד ילין , בתחילה התגוררו בירושלים והאדמה עובדה בעזרת תושביה הפלחים של הכפר קולוניה , בכול יום ירד שאול לחלקה וחזר לעת ערב לביתו בירושלים עד אשר חלה וגם הוא נפטר.

בעת ששני השותפים לרכישת האדמה שלמה ודוד התקרבו אחד לשני ,הוחלט במשפחות לשדך את בנו של דוד שנקרא יהושוע  לביתו של שלמה שרה , יהושוע היה באותה עת בן שלוש עשר שנה ונחשב לנער פיקח וחד לשון וגדל גוף.

נישואים בין עדות שונות היה מוקצה שבמוקצים , אך שלמה יהודה הסכים לנישואים בשנת 1857 בשני תנאים ,  התנאי הראשון שלא יגזזו את מחלפות שערותיה של ביתו כמנהג האשכנזי לאחר נישואי בת, תנאי נוסף שהציג היה , שחתנו המיועד יעבור לגור בביתו לשנתיים ויספוג את ערכי המזרח , לאחר שנתיים יחליט הזוג לאן פניהם.

קרא המקרה ולאחר שנתיים נפטר אבי הכלה וכמו כן אביו של יהושוע  בשנת 1863  ,  בשלב הזה , המשפחות הטילו על יהודה ילין בנו של דוד ,להצטרף לדודו שאול ולטפל ולבנות על השטח שקנו במוצא ,יהודה ילין נחלץ למשימה והייתי מוסיף שהנושא קסם לו על אף הקשיים.

לאחר שגיסו של דוד ילין שאול שהיה בתחילה הרוח החיה במעשה ההתיישבות והעבודה החקלאית בחלקה במוצא נפטר ממחלה , הוטלה המשימה על דוד ילין ובגיל 26 בשנת 1869 החל בעבודתו לגידולים החקלאיים , הוא נטע כארבעת אלפים גפנים, נטע חלקת עצי זית, נטע חלקת עצי פרי, חלקת ירקות בת שישה דונם ,לטיפול בחאן הדרכים ובבניית ביתו ובל נשכח את הרצון וקניית שטחים נוספים באזור על מנת להגדיל את שטח מושבת מוצא .

באותה תקופה החלו התורכים לשפץ את הדרך לירושלים שהייתה מיועדת לחמורים וסוסים , לדרך מודרנית יותר,  על מנת שגם כרכרות יוכלו לעבור , כמו שנאמר אגד של פעם עגלות וסוסים, חניה חשובה זאת בטרם יעלו בעליות לירושלים שימשה מנוחה לבהמות ולנוסעים שלא ליקקו דבש בנסיעתם .

כיוון שהדרך עברה בחזית בית ילין החליטו דוד ילין ובנו יהודה כי הם מקימים חאן ללינה  ובית קפה כחניה ונקודת מנוחה ,לעוברי האורח בדרכם לירושלים, הם החלו בהכנות ורכשו אבנים מסותתות לבניה , כאשר בשנת 1863 מת האב דוד ,הבן יהודה נשאר עם הנחלה והרבה חובות, יהושוע נאלץ למכור את תכשיטי אימו ורכוש מביתו בירושלים על מנת לשלם את חובות הנחלה, אך הרעיון לבניית החאן עלה מחדש.

למזלו באותה שנה כאשר אחד מהפלחים שעבדו עבורו חרש בשטח שכיום ממוקם בית הכנסת , נתקלה המחרשה באבן ועליה טבעת ברזל ,כשהוסרה האבן נתגלה כי החביאה סוד של חלל מרתף ביזנטי גדול .

מציאת המרתף החזיר את הרצון הראשוני ליהושוע לבניית החאן, לצורך בניית הקומה השנייה ושפוץ המרתף הביזנטי שנתגלה נדרשה השקעה ולהשקעה זאת עמל  יהושוע עד שחתנו הסכים להעמיד אתת הכסף לצורך הבנייה, בתחילה שופץ המרתף ולאחר מכן הוקמה הקומה השנייה המרפסת והגזוזטרה.

בניית החאן נסתיימה בשנת 1871 ,בקומה התחתונה המרתף שיכן את בעלי החיים והבהמות של סוחרי הבשר,  העופות והביצים,  בקומה השנייה ,היו תאי שינה ,שבהם גוללו מחצלות ומזרנים לשנת לילה, כשסיים ילין את הבנייה השכיר את החאן ,לשוכר תחנת המעבר שקדם לו במקום .

לרעיון החאן קם מתנגד ,מוכתר הכפר אבו גואש מוסטפה ,המוכתר היה שליט האזור ,ובעל שליטה על  כשלושים כפרים ערביים, בסביבות הכפר  אבו ג'ואש ובהרי ירושלים, לדרישתו לקבל דמי חסות בתחילה לא הייתה היענות , ובתגובה גרם הרס לבית הקפה , אי לכך התרצו המתיישבים היהודים החדשים, והרימו לו מס של שלושים שקי פולי קפה ,כדמי חסות שנתיים .

מי היו המשתמשים בחאן  והרי לירושלים העתיקה, נותרו עוד שישה – שמונה קילומטר , במקום זאת לנו חלק מהעולים לשנת הלילה וכמובן צליינים ועולי רגל ,וכמובן סוחרים ופלאחים  שהביאו את סחורתם, למכירה בשווקי העיר העתיקה ,בעיקר באזור שער יפו וברכת הסולטאן.

צריך לזכור כי באותה עת של שלטון התורכים,  לעת ערב נסגרו שערי העיר העתיקה, ואין יוצא ואין בה , בשטחי ההרים מסביב לירושלים השתוללו כנופיות שודדים , לכן הוקמו מספר חאנים ללינה כמו חאן מעלה האדומים, חאן באזור תיאטרון החאן וגם חאן מוצא.

סיבה נוספת היא ,שהאיכרים החקלאיים ,שרצו למכור את מרכולם בשווקים , היו צריכים להגיע מוקדם בבוקר, על מנת להציג את מרכולתם בשוק ,ולכן העדיפו ללון בדרכם ולהגיע מוקדם לשוק, חלקם אף חזר ללון בערב ,בדרכם חזרה למניעת שוד וחזרו בבוקר לבתיהם.

בשנת 1871 למרות הקמת חאן הדרכים , עדיין לא בנה יהושוע את ביתו במוצא ,כיוון שהיה אדם דתי, שנדרש להתפלל ,ובאין בית כנסת עוכבה התוכנית לבניית ביתו, סיבה נוספת הייתה חששו ממגורים בלב אזור ערבי כמשפחה בודדת ,רק בשנת 1890 כאשר מכר יהושע ילין את רוב אדמותיו במוצא ,לחברות בת של ארגון בני ברית אגודת חובבי ציון ולחברת חיבת הארץ, החל בבניית ביתו מאחורי החאן שנתיים לאחר מכן רכשה אגודת בני ברית ,אדמות נוספות שקנה יהושוע ילין  כדי לייסד עליהן את המושבה במוצא.

באותה שנה 1890 ,בנה יהושוע את ביתו הפרטי מאחורי החאן ,  מן הסיבה, שנותר רק עם שלושה דונם מחלקתו , שאותו מכר לאגודת חובבי ציון ולאגודת חיבת הארץ, ולמעשה עבר לגור בביתו החדש במוצא ,רק לאחר מותה של אשתו בשנת 1901.

בשנת 1880 נוצר קשר בין דוד ילין ליחיאל מיכל פינס , שהיה נציג של הקרן של משה מונטפיורי, יזם בתחום רכישת קרקעות לגאולת הארץ ,ומאמין גדול בהקמת עסקים ובתי מלאכה , בכדי לספק תעסוקה ופרנסה ליהודים שעלו בגלי העלייה ולהרחיקם מתלותם בכספי הכוללים.

לאחר היכרותם , בתחילה הסכים דוד ילין, להשכיר ליחיאל מיכל פינס חלק מחלקתו ,שאותה תרם להקמת החאן ,והשטח מסביב לחמש שנים , את המבנים אשר על אדמתו במוצא, ואף את שטחי האדמה לידם כנציג של קרן מונטפיורי.

שנה לאחר מכן ,חתם דוד ילין על חוזה נוסף ,שבה הוא נכנס לשותפות עם מיכל פינס ששימש כנציג קרן מונטפיורי ,ולצורך זה הביא סכום כסף מכיסו, מטרת השוטפות להקים בהמשך גם מפעל ליצור רעפים ובלוקים לצרכי בנייה מאדמת החבר באזור.

בחוזה נכתב ,כי יחיאל פינס יעבור לגור ליד החאן ,וינהל את בית החרושת, מפעל הבלוקים כשל ונסגר אחרי שנתיים ,שבהם לא הצליחו להתגבר ,על מניעת השתברות הרעפים בעת תהליך היבוש, תועלת אישית צמחה לילין משותפות זאת שביתו של פינס נישאה לבנו דוד של דוד ילין .

בשנת 1897 ,לקראת רכישת אדמה נוספת באזור מוצא מידי הפלאחים , מכר דוד ילין ,כשליש ממבנה החאן ,לידי ארגון בני ברית בעזרת הזרוע המבצעת חובבי ציון, את חלקם במבנה החאן שרכשו מיהושוע ילין תורם הארגון בני ברית ,להקמת בית הפועלים במבנה לטובת איכרי המושבה.

המבנה עבר שיפוץ, ופתיחת בית הפועלים נערך בשנת 1906 ,לאחר שנאסף עוד כסף לנושא ממכירת הנכס  , קיימת תמונה היסטורית מיום הפתיחה,  הכוללת את האיכר  ברוזה ופרדתו בחריש בחזית קהל המוזמנים.

כיוון שהקומה השנייה של המבנה כללה שני חדרים צומצמו החדרים וביניהם, הוכנס מעין פרוזדור ,בחדרון זה בלילה לן המורה ,בשנת 1905, החדר המזרחי בקומה העליונה הפך לכיתת לימוד ,בימי שישי ושבת וחגים ,הפך החדר להיות בתפקיד בית הכנסת של המושבה .

את בית הכנסת הראשון,  הקים דוד לאחר שבחאן השתכנו כמאה וחמישים חסידים מהונגריה ,בדרכם לירושלים ,ובערב כאשר נשאל נישאל דוד היכן בית הכנסת ,השיב כי אין בידו כסף לבית הכנסת , הזדרזו החסידים, וערכו התרמה פנימית ,והגישו לו ארבע מאות קרונות לבניית בית הכנסת , כיוון שהכסף לא הספיק , המשיך החלק העליון ,להיות תאי לינה וכבית כנסת  .

בשנת 1900 מתחילה משפחת כהן לגור בקומה השנייה של החאן עד אשר היא בונה את ביתה הקבוע ,ובית הספר נפתח בחאן בשנת 1905.

למעשה סיפור בית הספר החל במושבה בשנת 1900 , בית הספר נפתח, עקב הסיבה  ששנים מילדיה הראשונים של המושבה ממשפחת כהן, הגיעו לגיל הלימוד, אז לקחה על עצמה אגודת חיבת ציון לעזור בנושא.

כיתת הלימוד הראשונה ,נפתחה בחדר בביתם הנטוש ,של האחים הארמנים ,( ביתו של קופר היום) ,המורה הראשון היה אברהם יצחק מנדלסון ,שבתפקידיו במושבה שימש גם כשוחט ומנקר, לאחר שהגיע כתושב למושבה, שיטת הלימוד היית שינון מתרגום, שעשה מנדלזון לתנך מעברית לאידיש וההפך, כשקלטו התלמידים את החומר, היה משליך סוכריות לעברם, בתפקידו כאיכר כשל מנדלזון ,והדיר שהקים נסגר ביחד עם החאן שהקים באזור מוצא עלית , אי לכך נטש את המושבה והיגר לאמריקה .

בית הספר, עבר למקומו החדש בחאן בית הפועלים, חלפו במקום עוד שני מורים עד אשר הגיע , משה דוד גאון אביו של הזמר יהורם גאון ,ששימש כמורה לעשרים וחמישה ילדי המושבה ,במשך ארבע שנים.

תנאי אחד היה למשה דוד גאון : אני רוצה מגורים ואוכל והפתרון היצירתי היה ,חלוקת בית הכנסת של היום ,לשלושה חלקים בין הקשתות , חלק אחד שימש כבית כנסת, הפרוזדור לאחריו היה בית ועד המושבה ,והפך לחדר השינה בלילה, בעת שפרשו על הרצפה מזרונים ומחצלות,  והחדר השלישי שימש : ככיתת הלימוד, מועדון וחדר האספות  ,כך התקיים בית כנסת על פי הכללים כי הרי מפריד פרוזדור בין הקדושה להלכה .

ובכן איך למדו 25 תלמידים בחדר קטן כזה, או אז הומצאה שיטת ההקבצות , שמונים שנה לפני שהחלה במערכת החינוך , הכיתה חולקה, לארבעה רמות בגילאים שונים, עד לכיתה ח' ,והילדים למדו בקבוצות מעורבות ,של בנים ובנות בני גילאים קרובים, תוך ישיבה בספסלים ושולחנות נפרדים ,באותו החדר ,היו כיתות לימוד שונות על פי הגיל .

מספרים שכאשר נוצרו חוסרים בציוד להוראה ,יצר המורה גאון פתרונות מיוחדים, ולדוגמא משאזל הדיו ,יצאו הוא ותלמידיו לשטח קטפו עלי כותרת צבעוניים ,רקחו אותם ויצרו דיו לכתיבה.

משה דוד גאון, לא היה רק מורה ,הוא היה גם החזן ,הפייטן ,סופר ומשורר , על מגילת קלף ,כתב ביום חגם של בני המושבה במלאת למושבה 20 שנה להקמתה ,בין השנים 1894-1914, לאחר שהחלה את דרכה בשנת 1881 .

גאון כתב שיר מזמור לבני המושבה מוצא, כול אחד מחמשת בתי האב במושבה קיבל בית בשיר, לכול קטע בשיר הוצמד ,הפזמון לכו דודים לקראת כלה פני מוצא נקבלה, כדאי לשם לב לשורה הראשונה בצורת הקשת,  שאולי נבעה מתקרת המבנה הקשתית מעל ליצואו , לאחר ארבע שנים של הוראה עזב גאון לטובת שליחות בתורכיה .

לפני מספר שנים הגיע בנו של גאון יהורם גאון ,לבית ילין ושמע בפעם הראשונה ,סיפורים על אביו ושם הוצג לו לראשונה , תצלום של השיר שכתב אביו, לא אספר על התרגשותו של הזמר מסיפור עלום זה שסופר לו מפי הדור השני במושבה בעת ביקורו.

ספור רכישת אדמות מוצא מידי הערבים

התחבולה לרכישה נעשתה כך : על פי החוק התורכי ,תושב יכול היה להתחייב למכור חלק מאדמתו, בהתחייבות שאינה ניתנת להפרה (גם כאשר המחיר המוצהר הוא מוגזם ), לצורך הבטחת התחייבות המכירה המוכר נותן לקונים, כתב משכון לחלק מנכסיו ,בפועל הוא קיבל סכום נמוך מאוד ,הן הקונים והן המוכרים מודיעם לשלטונות התורכים כי הסכום ששולם הסכום גבוה .

בהסכם נוסף סודי בין הקונים למוכרים ,התחייב המוכר כי לא יקבל או ידרוש את יתרת הסכום ,בין מה שקיבל לבין מה שהוצהר בפני השלטונות, כיוון שהסכום להתחייבות המכירה שנרשם בפני השלטונות התורכים היה גבוה.

לכאורה כאשר הגיעה כאילו דרישת הקונה לממש את ההסכם , לא היה יכול המוכר לרכוש בחזרה את הרכוש שהתחייב ונאלץ להעבירה לבעליה החדשים מכוח כתב המשכון בהתחייבות למכירה, כול תהליך ההתחייבות למכירה נעשתה בחסות הקונסול הבריטי גיימס פיין .

בשנת 1863 מחליף הקונסול הבריטי החדש את גיימס פיין ,בלשון המעטה אוסיף כי לא אהב את התרגיל של קודמו , אך התורכים ששומנו ורופדו לא שמו לב לטענתו, והתחבולה המשיכה את דרכה גם במכירות הבאות של שטחים נוספים באזור.

תרגיל נוסף לרכישת אדמות בשנת 1890 ,נעשה בעזרת האפנדי נקיב אל אשרף שחלק מהאדמות היו שייכות לו ואף בנה לעצמו בית קיץ בכפר קולוניה, ראה שניתן לעשות עסקים ולהרוויח מצלצלים ובאותה תקופה אף התיידד מאוד עם דוד ילין שהיה מבאי ביתו ומעדכנו בידיעות מן העולם הגדול .

כיוון שראו הערבים שגרו באזור ,כי ניתן להרוויח כסף מאדמותיהם במכירה למשוגעים היהודים שהחלו לצאת מחומות העיר העתיקה ,נוצר ביקוש ורצון למכור, ( כיוון שלדעת הפלחים חלק גדול מאדמותיהם , לא התאימו לחקלאות מן הסיבה שאדמות אלו , היו אדמות טרשים עם אבנים רבות וסלעים) , אלא שנוכח הדרישה לאדמה המחירים האמירו .

הן האפנדי נקיב אל אשרף והן דוד ילין הבינו והריחו , כי קיימת בעיה לפלחים אלו , שחלק רב מאדמותיהם לא עובדו ועל פי החוק התורכי , האומר שאדמה שלא עובדה במשך שלוש שנים חוזרת לידי השלטונות , בנוסף לחלק מהפלחים לא היו שטרי קושאנים על אדמותיהם הזדמנות עסקית זאת יצרה תחבולה שנרקחה במוחות השניים בשנת 1890 לאדמות שנקראו אל בזוניה .

הם שלחו חייל תורכי למוכתר הכפר קולוניה ובידו מכתב מרשם הקושאנים שבו מתבקש המוכתר להעביר לידיו את רשימת כול האדמות שלא עובדו בשלוש השנים האחרונות ובנוסף את רשימת בעלי האדמות הרשומות ברשם הקושאנים .זרז זה הביא את הפלחים לנהור.

יהושוע ילין בזמן הזה, ניגש להשיג את הכסף, על מנת לרכוש אדמות אלו מידיו של האפנדי אשר רשם את האדמות הללו , 184 דונם בשנת 1891 על שמו של יהושוע ילין והמושבה לאחר שהאפנדי השותף קיבל סכום כסף נכבד, כפי שהעיד יהושוע ילין יותר משוויה אך היא נהפכה לאדמה יהודית.

את הכספים לקניית האדמות החדשות השיג יהושוע ילין , מאגודת חובבי ציון ומנהל עסקיה בישראל זאב טיומקין , שהיה בדרכו לירושלים וחנה במוצא למנוחה ושוכנע לרכוש מידי ילין, שטח של 70 דונם מאדמות אל בזוניה חלקת הזיתים ,את האדמה הזאת ייעד גם להקמת בית הבראה לחולים בעיקר מירושלים במקום שנקרא ארזה כיום.

את הכסף הנותר לרכישת יתרת השטח של 114 דונם , קיבל מידי אגודה חדשה שאך זה קמה בירושלים בשנת1990 בשם חיבת ציון כזרוע התיישבות מתוך אגודת בני ברית שנוסדה בשנת 1888 , אשר מטרתם היית לרכוש אדמה להתיישבות מחוץ לירושלים .

אגודה בני ברית הציונית התנגדה לתרבות הכוללים לתמיכה ביהודי ירושלים על פי העדות, כספים לאגודה הגיעו מיהודים בגרמניה ומוינה שהעבירו את כספם ,לאגודת נחלת ישורון ומשם לבני ברית, בשנת 1894 הצליח לרכוש עוד שטח ובכך יצר שטח של קרוב לאלף דונם באדמות המושבה, שטחים אלו שרכש יצרו את קו הגבול בסיום מלחמת השחרור .

לאחר קניית חלק מהקרקע בידי חברת חיבת הארץ מידי יהושע ילין, מתאהב במקום יחיאל מיכל פינס והוא יוצא במסע גיוס להבאת משפחות למוצא, קשה מאד להתיישב בהר ורק משפחות מאד חזקות שימצאו מתאימים על ידי יחיאל מיכל פינס יגיעו אל המושבה מוצא .

המשפחות הראשונות שהתיישבו במוצא היו: משפחתו של דוד ילין נכנס לביתו החדש בשנת 1901 , משפחת יצחק ולאה כהן ,ממושבת ראשון לציון בשמה הקדום מושבת יהודה משפחת ופסי ומשפחת שאול ,מיכל פינס שהגיעו אומנם להקמת תעשייה ופחות למגורים .

משפחות שמואל ברוזה, ומשפחת שמחה כץ התיישבו בשנת 1893 ובהמשך בשנת 1894 הצטרפו גם המשפחות שטיינברג, קודעי, מחפוז, מזרחי וברזני.

משפחת מקלף שחתנם יחיאל צרמניסקי ממקימי שכונת מחנה יהודה רכש בעבורם את הנחלה ממשפחת ופסי עברו לגור בה בשנת 1904,לאחר ששהו בפתח תקווה אצל אחיו הבוגרים ממנוסתם ממושבת מטולה משפחת ופסי שממנה רכש חתנם את החלקה הייתה אחת מארבעת המתיישבים הראשונים במוצא ושנטשו את מוצא אחרי שנת 1900 עקב הקשיים .

סיפורה הטרגי של משפחת מקלף במושבה מוצא, מזכירים בנשמה אחת ביחד עם המאורעות בשנת 1929, שלמרות הידידות עם תושבי הכפר הערבי קולוניה ושהאם מרים שמקצועה היה אחות המושבה , ובתפקידה כאחות היא אף טיפלה גם בתושבי האזור הערביים, למרות זאת בעת המאורעות נרצחו חמישה ממשפחת מקלף ושני אורחיהם הרבנים, שהתארחו בביתם ושהיה הקיצוני במושבה ,לאחר מכן המושבה ננטשה לשנה.

שטח האדמה השני שנקנה חולק לארבעת המשפחות משפחת שמואל ברוזה קיבלה 56 דונם, משפחת שמחה כץ קבלה שטח של 52 דונם, משפחת כהן 45 דונם ומשפחת המורה ופסי 31 דונם ,גודל החלקות נקבע על פי טיבן ומיקומם בחלקה , מיד נגשו המתיישבים החדשים לטעת עצים וכרמים.

הגדיל המתיישב ברוזה כאשר נטע אלפי גפנים והקיף את שטח הכרם בגדר אבנים .משפחת ופסי נשברה ראשונה עת שאשתו חלתה, הוא עבר לירושלים ומשם היגר לאמריקה, לאחר שעזב ניסו עוד ארבעה חקלאים להתיישב אך נטשו את החלקה עד אשר הגיע אריה מקלף לחלקה שחתנו רכש בעבורו, משפחת כץ נטע כרם בשטחו ,שאף הביא לחלקתו את הוריו ,שמצאו את פרנסתם מעבודות אומנות של ריקוע בנחושת ומכירתם לצליינים ומבקרים יהודיים בעיר העתיקה , בשנת 1920 מכר שמחה כץ את חלקתו לתנועת פועלי ציון שייעדה את השטח להקמת בית ההבראה ארזה, הוא עצמו עבר לגור בסמיכות לחלקתו של ילין ובהמשך עבר לגור במתחם ילין ומונה למנהל החקלאי של ילין, בשנת 1930 עזב ועבר למקום אחר.

יצחק כהן ואשתו לאה נאחזו בקרקע כאידאליסטים ודתיים, יצחק לא היה מוכן לשמוע ,אלא עבודה עברית חקלאות ,ופרנסה ממה שהארץ הניבה , אך מי שעמדה לעזרו במלחמת הקיום הייתה אשתו לאה לפני שבנה את בייתו התגורר במרתף של אחד מתושביה הערביים של קולוניה ועיבד את אדמתו.

כאשר אזל הכסף לשכירות הושלך החוצה בידי הערבי והתגורר תקופה קצרה במערה, אל מול ואדי מוצא לאחריה בחדר המערבי בחאן , עד אשר בנה את ביתו בחלקתו, בנו אמוץ היה הילד הראשון שנולד במושבת מוצא, כיוון שמזלו בתחילת הדרך לא שפרה , כיוון שיבולו לא הצליח והפרות הערביות שרכש לא הניבו חלק כמצופה נדרשה לאה אשתו לעמוד בסדרת הצרות שעברו על המשפחה ולנווט בניהול הנחלה והפרנסה .

חובות תושבי מוצא הערבים לבעל האדמות לולדימיר סלמונידוס

בשנת 1922 הוציאה מחלקת ההוצעה לפועל של המנדט מכרז מכירה ,לאחר פרסום תוצאות המשפט כנגד לולדימיר סלומונידוס להלוואה שקיבל מללוסיליה אפריס ושלא החזירה .

חמישה אחוזים מאדמות אלו ששייכות  לשמונה מתושבי קולוניה , שבעבור הלוואות שנתן להם לולדימיר ושלא נפרעו , כערבון להלוואותיו הוא החזיק כחמישה אחוזים משטחיהם.

חמשת אחוזיו של לולדמיר באדמות , משטחם שניתנו כערבון להלוואותיו , הועמדו למכירה פומבית בצו בית המשפט, בעבור כיסוי החובות שלו ללוסיליה אפריס .

השטחים שהועמדו למכירה היו מחלקותיהם של הערבים :

1 חמישה אחוז משטחו של ארץ  אלג'נין   ,מתוך שטח של  דונם אחד, הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר  לירות מצריות .

2 חמישה אחוז משטחו של  מוואריס אלמרג   ,מתוך שטח של  32 דונם , הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 220 לירות מצריות .

3 חמישה אחוז משטחו של  מרס עלאין   ,מתוך רצועת שטח שאורכה כארבעים מטר נטועה בעצים , הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 8 לירות מצריות .

4 שני אחוז משטחו של  פ'כת אלארץ ,מתוך רצועת של 196 מטרים נטועה בעצים , הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 8 לירות מצריות .

5 חמישה אחוז משטחו של  חבלת אל צפ'חא,מתוך רצועה של 3000 מטר נטועה בעצים ,הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 18 לירות מצריות .

6 שני אחוז משטחו של מרס ג'אנין אלעין  ,מתוך רצועה נטועה שאורכה 68 מטר וזכויות שאיבת מים במעיין של משפחת שטיינברג,דוד ילין  , הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 2 לירות מצריות .

7 שני אחוז משטחו של מרס אנג'סאת ,מרצועת אדמה שאורכה 112 מטר , הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 6 לירות מצריות .

חמישה אחוז משטחו של  ג'נאין אלעין ,רצועת אדמה בת 324 מטרים הצעת המחיר למכרז נקבע מחיר 8 לירות מצריות .

אפיזודה חולפת במוצא בשנת 1900

הייתה התיישבותו של המהגר הרוסי האמריקאי דוקטור נגורני ושני חבריו יעקובסון וחאווין שחלפו בביקור לירושלים במקום והחליטו לרכוש שלוש חלקות מבנימין יהודה בנו של הקונה הראשון יחזקאל שותפו של דוד ילין ,הם רכשו 100 דונם במטרה לבנות במקום בתים וביתרת השטח להקים מרפאה לחולים.

השלב הראשון של בניית הבתים חלף כיאות ואז נגמר הכסף, כיוון שבמקצוע הרפואה עשה חייל דר נגורוני , הוא החליט לחזור לאמריקה ולעשות עוד מצלצלים לבניית המרפאה, דר נגורני יצא לאמריקה ושכח לחזור.

כיוון שנותרה חלקת אדמה גדולה ללא שימוש במוצא ,החלו לחצים למכור את החלקה לאיכרים חדשים במושבה.

אך החוק העותומאני האוסר למכור אדמה לאזרחים שאינם מוסלמים מנע מכירה זאת, למרות זאת, הצליח לאחר תקופה ארוכה רופא העיניים דר טיכו, לרכוש חלק מהחלקה בעיקר את המבנה, והפכו לבית הקיץ שלו ,שבו ערכו קונצרטים לאצולת ירושלים והנכבדים ,אשתו של דר טיכו השאירה ציורי נוף רבים מתקופות האירוח שלהם בביתם.

השכונה התימנית במוצא

למושבה מוצא , החלו להגיע עולים תימנים ,בראשות שתי המשפחות התימניות, משפחת יחיא יעיש גודאי שקבלו את השם, קדעי ומשפחת יוסף יחיא תאם, משפחות אלו , שהיו בגל העלייה הראשון שעלו לארץ ישראל מתימן, בשנת 1881-2, קשיי מחייה ובעיות פרנסה שעברה העלייה התימנית בהתיישבותם בתחום ירושלים העתיקה, ולאחר מכן בשכונת נחלת ציון בירושלים.

שטח האדמה במוצא נתרם לשתי המשפחות מאדמות מוצא הראשונות, שנרכשו בידי בנימין יחזקאל ואחיו שאול ,בניו של שלמה יחזקאל יהודה רוכש אדמות מוצא עם ילין דוד.

התוכנית לישוב התימנים במוצא כללה בניית מעל לשישים בתים למתיישבים הראשונים באזור מוצא עלית אך מהעדר כסף נותרה תוכנית זאת במגרה .

למעשה שתי המשפחות התימניות, שקבלו את שטח האדמה במוצא ,הגיעו בשנת 1910 בנו את ביתם ונטעו כרמי גפנים ובהם למעלה מאלפים גפנים , במעלה וואדי ארזה ,ליד הבתים במרומי הכפר ,לכוון סבוב הראל בכפר הערבי קולוניה, כרם זה נשרף במאורעות 1929 וננטש.

תחילת ההתיישבות היהודית במוצא 1892

בשנת 1892 התיישבו במושבה ארבעת משפחות מייסדי המושבה בני העלייה הראשונה :

1 משפחת יצחק ולאה כהן שהגיעו ממושבת ראשון לציון , יצחק חיי בשנים 1872-1965 ,לאה חייה בשנים 1870-1945, יצחק עלה לארץ כעולה בשנת 1890 ועבד במושבה באר טוביה כחלוץ, בשנת 1894 הציע לחלוץ יצחק מר פינס לרכוש חלקת אדמה במושבה מוצא ,ששמה הקודם היה מושבת יהודה על שם יהודה ילין אביו של יהושוע, לאחר שרכשו את חלקתם ,יצחק כהן ואשתו לאה נאחזו בקרקע כאידאליסטים ודתיים, יצחק לא היה מוכן לשמוע שום אפשרות אחרת וראה כערך עליון את עבודה העברית בחקלאות ופרנסה ממה שאדמת הארץ הניבה.

מי שעמדה לצידו כצוק במלחמת הקיום, הייתה אשתו לאה ,לפני שבנה יצחק את בייתו במושבה ,התגוררה המשפחה במרתף ,של אחד מתושביה הערביים של קולוניה ועיבד את אדמתו, כאשר אזל הכסף לשכירות המרתף הושלכה המשפחה החוצה בידי הערבי, והמשפחה עברה להתגורר תקופה קצרה במערה, שממול ואדי מוצא לאחריה עברו לדור בחדר המערבי בחאן , שם נהגה רעייתו של יצחק לאה, להחביא מזון על מנת שלא יגזל בידי התורכים במיוחד במלחמת העולם הראשונה, הם התגוררו בחדר זה עד אשר בנה יצחק את ביתו בחלקתו.

בנו אמוץ היה הילד הראשון שנולד במושבת מוצא, לרוע מזלו של יצחק ,בתחילת הדרך לא שפרה עבודתו , כיוון שיבולו לא הצליח והפרות הערביות שרכש לא הניבו חלב כמצופה ,אך לאה אשתו נעמדה על רגליה ,ונלחמה עמו בסדרת הצרות ,שעברו על המשפחה ונווטה את המשפחה לכוון הנכון.

2 משפחת המורה ופסי , הייתה אחת מארבעת המתיישבים הראשונים במוצא , אך משפחת ופסי נשברה הראשונה , בעת שאשתו חלתה, הוא עבר לירושלים ומשם היגר לאמריקה.

לאחר שעזב ניסו עוד ארבעה חקלאים להתיישב בנחלה ,אך נטשו את החלקה עקב קשיי פרנסה והעבודה הקשה, עד אשר הגיע אריה מקלף ,חתנם של משפחת מקלף, ורכש בעבורם את הנחלה של משפחת ופסי ,שאליה נכנסו בני משפחת מקלף בשנת 1904 .

שטח האדמה במוצא להתיישבות שתי המשפחות מתימן שעלו לארץ בשנת 1881-2 (בעלייה הראשונה) נתרם בשנת 1910 ,לשתי המשפחות מאדמות מוצא הראשונות, שנרכשו בידי בנימין יחזקאל ואחיו שאול , בניו של שותפו של ילין שלמה יחזקאל יהודה .

על שטח האדמה בנו העולים מתימן את בתיהם , ונטעו כאלפים גפנים בכרמם ,שמוקם במעלה וואדי ארזה ,לכוון סבוב הראל בפאתי הכפר הערבי קולוניה , אך הוא נשרף במאורעות בשנת 1929 .

בהמשך הצטרף למושבה עוד מתיישב ממוצא תימני שייסד בה בית חרושת לעורות ליצור תפילין .

3 משפחת מרים ושמחה כץ , התיישבה במושבה מוצא בשנת 1893 שמחה כץ נטע כרם בשטחו ,הביא לחלקתו את הוריו , שמצאו את פרנסתם מעבודות אומנות של ריקוע בנחושת ומכירתם לצליינים ומבקרים יהודיים בעיר העתיקה.

בשנת 1920 מכר שמחה כץ את חלקתו לתנועת פועלי ציון שייעדה את השטח להקמת בית ההבראה ארזה, הוא עצמו ,עבר לגור בסמיכות לחלקתו של ילין ,ובהמשך עבר לגור במתחם ילין ,ומונה למנהל החקלאי של ילין, בשנת 1937 עזב ועבר לגבעת שאול.

4 מוצא תחתית משפחת ברוזה

בשנת 1941 חגגו בני משפחת ברוזה את שנת היובל לשמואל ברוזה ,שמואל הגיע לארץ ישראל כבן עשרים ושתים  שנה, מיד לאחר עלייתו החל שמואל לעבוד כפועל במשך כארבע שנים, במושבות  שנתיים במושבה רחובות ושנתיים בבן  שמן, ואז עזב ועלה לירושלים, שם בעזרת ארגון בני ברית התיישב במוצא תחתית וקבל מענק חודשי של 20 נפולאונים.

בין המכתבים שקיבל ניתן היה לראות את מכתב ההמלצה שכתב לוין אפשטיין לאחר סיום עבודתו במושבה רחובות, מכתב נוסף היה מכתב תודה אישי שבכותרתו הופיע הכתובת ארץ ישראל ועד הפועל של הקונגרס הציוני בחתימת הרצל , לאחר ששמואל ברוזה שלח לבייתו מכרמו שבמוצא כחמש חביות קטנות של יין מיקבו ,זאת לאחר ביקורו של הרצל ונטיעתו עץ הארז במושבה מוצא, עץ שנגדע בהמשך , אל מכתב זה הצטרפו בהמשך מכתבי ברכות לשמואל לרגל נישואיו מהרצל ,וולפסון ומנהיגי יהודים ברחבי העולם.

משפחת שמואל ברוזה, עלה לארץ בגיל 22 שנה בתקופת העלייה הראשונה, בשנת 1891, עבד כחלוץ חקלאי במושבות בארץ, לאחר שנתיים בארץ ישראל ,באחת מנסיעותיו לביקור לירושלים ובדרך עצר ולן בקולוניה, באחת הנסיעות החליט להתיישב במקום, ולרכוש אדמה ולעבדה במוצא תחתית (דאז קולוניה) .

ברוזה היה אחד מארבעת המתיישבים הראשונים ,שזכה לקבל לידיו חלקה בת 57 דונם ,ברונזה ורעייתו מאשה עלו על הקרקע בשנת 1892-3, שם ילדה רעייתו שמונה ילדים ,לאחר עלייתו על הקרקע התגוררה המשפחה כחמש שנים במגדל שמירה ,שהוקם בעבר על ידי בעלי הקרקע הערבים, או באוהל שהקים ולן בו ,העבודה בחקלאות הצליחה בידיו והוא רכש עוד חלקות אדמה במוצא וקלוניה, אך גם רכש אדמות באזור פרדס חנה .

שמואל ברוזה ,למד משכניו הערבים ,את עבודת החקלאות ,וגידל בוסתני פרי, כרמי ענבים , עצי פרי וזית וגפנים מזנים שהיו משובחים והתאימו לגידול בקרקע של מוצא, בהמשך הקים את היקב והרפת ומחלבה ולול מטילות ובשר לספק את חלק מתצרוכת החלב והגבינה והביצים של ירושלים והסביבה.

במרפסת בייתם של המשפחה ,הקימה רעייתו מפעלון קטן ליצור צנצנות של שימורי פירות (קומפוטים) , ופירות שיובשו לתצרוכת מקומית ולמכירה, וחלק מהתוצרת אוכסנה בקומת הביניים במבנה .

בית מידות הקים שמואל ברונזה בשנת 1897 ,מאבן בן שלוש קומות שכלל כחמש עשר חדרים, את המבנה הקיפה מרפסת גדולה ,וגרם מדרגות מפואר הוליך לקומה העליונה, מתחת למבנה חצב שמואל מרתף שחלקו שימש לאגירת מים ולאכסון יינות שהכין מחלק מאשכולות הענבים שבכרמו , ליד הבית מוקמה הרפת והמחלבה , וחדר יצור הגבינה והחמאה .

אישים ומכובדים מרחבי העולם ומארץ ישראל , התארחו בביתו של שמואל ברוזה , הוא גם היה היחידי במושבה שבביתו הותקן מכשיר טלפון , המפורסם במבקרים בביתו היה תאודור הרצל, בשנת 1898  בדרכו למפגש עם קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל, בעת ביקורו נטע הרצל עץ ברוש (שבטעות נקרא ארז הרצל) בחלקתו של ברוזה באזור בית ההבראה ארזה שלאחריה נקראה חלקת הנשיאים , שבה כול נשיא במדינת ישראל נטע עץ.

אישים נוספים שהתארחו בביתו היו אדמונד רוטשילד, דוד בן גוריון, חיים ויצמן , מושל ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס , ובעקבותיו חלק גדול מנציבי בריטניה בארץ  ישראל, חלקם אף היתכבדו לנטוע עץ בחלקתו .

ספור יפיע ברוזה בנו החמישי של שמואל ברוזה

רות ברוזה לוין (טייטלר )

יפיע ברוזה היה הבן החמישי של שמואל ברוזה, 1909-1945 , נישא לרות שרכשה ניסיון כחקלאית ,המשק של הוריה במוצא ,שבו התיישבו לאחר עלייתם מגרמניה בשנת 1934, כלל : לול, מטע עצי פרי ורפת לחלב .

לאחר נישואיה בגיל 17 לרפיע עברו להתגורר בבית ברוזה והשתלבו בטיפולך בבעלי החיים ובשטחי החקלאות, רפיע נפטר ממחלת הסרטן בגיל 36, והותיר את רות בת ה 26 עם שני ילדים, שהמשיכו להתגורר בבית הוריו, בשנת 1948 העבירה את ילדיה לבית ילדים מוצא שעבר לירושלים ,והתגייסה ללחימה כחיילת בצבא.

כשהסתיימה המלחמה , החלה ללמוד בבית ספר לאחיות , ובסיומו החלה לעבוד כאחות , ושיפה את בית הוריה שנהרס במלחמה ,בסיום השיפוץ עברה להתגורר בו עם ילדיה ונישאה שוב לרופא,  וביחד גרו בביתה עד שנפטרו.

עץ של הרצל

הרצל ביקר בישראל ביקור חד פעמי בשנת 1898  , התכלית לביקורו הייתה רצונו להיפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני שהיה בדרכו לביקור בישראל בעת שערך טיול גדול ברחבי הממלכה העותומאנית בפגישה זאת קווה לבקש אפשרות שידבר עם ידידו הסולטאן התורכי על מנת שיאפשר עלייה גדולה יותר של יהודים לארץ ישראל.

התרשמותו של הרצל לאחר שפגש אותו בקושטא, בפעם הראשונה כי ניתן בעוד מאמץ נוסף לשכנעו ,להכליל את מדינת היהודים לכשתקום תחת חסות הממלכה הגרמנית .

מובן שההיסטוריה מוכיחה כי בעת שנפגשו לכאורה באקראי בפעם השנייה בישראל בעת שראה אותו חולף על סוסו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ובמפגש הנוסף בירושלים לא עלה בידו של הרצל לשכנע את הקיסר הגרמני לפעול למענו אצל הסולטאן, הבעיה שהקיסר הבין ,הייתה התנגדות המוסלמים לרצונו של הרצל ולכן לא רצה הקיסר הגרמני לצדד בזכות צד אחד לנושא .

סיפורו של עץ הרצל במוצא

לאחר פגישתו עם הקיסר החליט הרצל כי ברצונו לבקר במושבה של איכרים יהודית חדשה ,הוא נענה להזמנתו של ברוזה וירד מירושלים לבקר במשקו של ברוזה, את רשמיו הוא כתב לאחר הביקור.

בעת שביקר במשקו של ברוזה החליט לנטוע עץ בשנת 1898 , אי לכך עלו רגלית ,מבייתו של ברוזה הרצל וארבעת המלווים ,  עד למרומי החלקה של ברוזה , שהייתה במיקום של בית הארחה שהוקם לאחר מכן  ארזה , בנקודת הנטיעה ליד חלקתם ,שהייתה סמוכה עמדה משפחת כהן ושני ילדיה אמוץ ועזריה לקבל את פניו .

הרצל נטע את העץ הברוש ולא הארז על פי האגדות, כסמל שירבו שורשי העץ וישתרשו באדמה כשם שישתרשו באדמת ארץ ישראל שאר המתיישבים בעלייה לישראל, הרצל נשאר בקשר מכתבים עם ברוזה בכדי לדעת את גורלו של העץ .

סביב העץ החלה נטיעה בידי תלמידי בתי הספר היהודים בירושלים בשנת 1913 כאשר הגיעו רגלית תלמידים מירושלים בטו בשבט לטקס נטיעת העצים ,אל נקודת נטיעת העץ זרמו מבקרים רבים לאורך התקופה.

עץ הברוש נגדע בשנת 1915 , הסברות למבצעים נחלקות לשתים , אנשי הכפר הערבי קולוניה או חיילי הצבא התורכי שהקימו קו הגנה באזור נגד צבאו של אלנבי בדרכו לכיבוש הארץ.

את עץ הברוש שנכרת סחבו שני תלמידי האקדמיה לאומנות בצלאל , ושם הכריז מנהל האקדמיה בוריס שץ ,שמממנו יכינו בבוא העת את מוט הדגל למדינת היהודים לכשתקום, במהלך השנים הלך לאיבוד העץ וגם לסיפור גרסאות שונות.

את גדע העץ שנותר בשטח ,עטפו במסגרת זכוכית מעין אקווריום הפוך, אך היא נפגעה ולכן יצרו קופסא חדשה עם זכוכית מוגנת בסורגים, מסביב לגדע הוקמה גינה שנקראה גינת הרצל.

בשנת 1920 ניטעים מסביב לגדע עצים בחלקה שנקראה חלקת נשיאי המדינה, בתחילה ניטעו ששה עצים ובהם העץ שנטע סיר הרברט סמואל, שנתמנה באותם ימים  להיות הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל, כגודל התקוות אשר בנו על מינוי זה , הצמרת היהודית בישראל כך טפחה גודלה של האכזבה בפניהם.

ספור עצי הארז וחלקת הנשיאים

לאחר מלחמת השחרור כאשר נבחר נשיא המדינה השני יצחק בן צבי נקבע מנהג שכול נשיא נוטע עץ בחלקת הרצל – חלקת נשיאי המדינה ואפילו בנו של הנשיא נבון ארז נבון נטע עץ ליד , נוהג זה הפסיק לדעתי אחרי כהונת נבון וכיום כדאי להצטייד במטפחת אף לקינוח הדמעות בעת שמתבוננים בשלטים הדהויים ובחלקה המוזנחת.

עוד מתיישבים במוצא תחתית

משפחת רוג'אני

משה ווינשטוק (ווינשטאק)

מרדכי אהרון ווינשטוק (ווינשטאק)

שמריהו חוין

בערין חיים תחנת הקמח במוצא

נתן קריסטאל (האופה) תחנת הקמח במוצא

אהרון זיידמאן תחנת הקמח במוצא

דוד הירשביין

ראובן לוי

תקופת מלחמת העולם הראשונה במוצא

בצל נסיגת השלטון התורכי ,בעת התקדמות צבאו של אלנבי לכיבוש ירושלים , הקים צבא תורכיה, מערך הגנה לכוון ירושלים ,ואף גיוסי בחורים צעירים, לא חלף אף במושבה מוצא, צעירים בעלי השכלה תיכונית, נשלחו להכשרה לקצונה בצבא התורכי בתורכיה ,על מנת להקים שדרת קצינים משכילים לצבא התורכי.

שיטת האכלת השלטון התורכי לאנשיו ,היה משותף כמערכת גביית ומזון, מידי הנתינים בכול מחוז ומחוז ,אך בהתקרב המלחמה אל פתחם של המחוזות ,מערכת זאת השתבשה ,אי לכך נשתכחו החיילים בהספקת מזונם, ובאין מוצא אחר ,החלו חייליו במעשי ביזה והגזל ,הן מהבתים של המתיישבים,והן ממשקיהם בגזל בעלי החיים במשקים החקלאיים.

כוחותיו של אלנבי ,התקדמו בשלושה מסלולים לכיבוש ירושלים ,הכוח שהתקדם על ציר הדרך המסורתית ,נתקל בחסימה באזור הקסטל ונעצר, אך הכוחות הנוספים ,ביצעו עיקוף וכבשו את ירושלים, על ציר גב ההר מכוון מבשרת, והכוח השני התקדם מכוון חברון בית לחם .

הכוח שנבלם באזור הקסטל ,התבסס על פסגות ההרים מסביב, כנגד הכוחות התורכים ,שנסוגו והתבצרו על ההרים ממול, מצב זה ,הביא ללחימה וירי של נשק קל והפגזות תותחים, ותנחשו מי היו בתווך חקלאי מוצא ,כיוון שהשטח ששרק בכדורים והפגזות ,על כן לא ניתנה האפשרות ,לצאת ממרתפי הבתים, לאסוף תוצרת חקלאית לתצרוכת המתיישבים, ואת המעט שנותר גזלו החיילים התורכים .

עוד הוסיפו התורכים ,וגירשו את תושבי מוצא לירושלים, שם המתינו המתיישבים, עד אשר נסוג הצבא התורכי, בעת שירושלים נכנעה ונכבשה , אז החלו האיכרים לשוב למשקיהם שנבזזו , אך גילו להפתעתם ,כי חלקים משטחי משקיהם, נוצלו בידי הבריטים להקמת בית חולים צבאי ומפקדות.

מאורעות 1929 והפוגרום במוצא

בעת המאורעות בשנת 1929 הגיע לביתו של שמואל ברוזה , מוכתר הכפר הערבי קולוניה ,והבטיח להם שהמאורעות לא יפגעו בהם, אלא שההסתה של המופתי חג' אמין אל חוסייני בירושלים , אלא שחלק מאנשי כפרו ירדו מכפרם והחלו בתחילה להשליך אבנים על המכוניות בכביש לירושלים.

ולאחר מכן ירדו לפרוע בתושבי המושבה מוצא , כאשר התקרבו הפורעים לבייתו ,ירה בהם שמואל יריה אחת שהניסה את המתפרעים ,והם פנו לבית משפחת מקלף וערכו בו טבח של בני המשפחה ואורחיו שהתארחו בבייתו .

יממה לאחר הרצח שהיה בבית משפחת מקלף במאורעות 1929, עזבה המשפחה את הנחלה וביתם שנבזז ונשרף, לאחר המאורעות חזרו בני המשפחה לביתם ,ונאלצו לנטוש שוב במאורעות של 1936 לאחר חזרתם כעבור זמן מה , נמכרה הנחלה בשנות השישים במאה ה 21 , ליהודי הדתי אלשטטר מאמריקה ,שנטע שיחי ערבה ,שאותם מכר בסוכות .

משפחת אלשטטר

האחים החרדים אלטשטטר שעלו מניו גרסי באמריקה לישראל לאחר שעלו רכשו את משק ברוזה מידי האלמנה ,אז  עלה בהם הרעיון לחדש את גידול עצי הערבה ( מנהג שהיה נהוג במוצא , עוד בימי הנביאים ובבית המקדש לקישוט המזבח ), גידול הערבה במוצא , פתר את צרכי הסקטור הדתי בחג הסוכות ולמען הקמת בית המקדש השלישי .

האחים אלטשטטר ובמיוחד האח חיים , פנו בבקשה למנהל המקרקעין , לחכור את שטח המעיין ועשרה דונם מסביבו ,  על מנת לגדל ערבות, לאחר חיפושים הסתבר לאחים , כי הערבה שגדלה במקום , היא הערבה המתאימה על פי חוקי הדת,  יש לזכור כי לערבה אין ריח או טעם ועיקר השימוש בה , נטוע בתחום האמונה המיסטית בתכונות הקשורות לענפיה  .

לאחר היסוסים הסכים המנהל , להחכיר את השטח לגידול ערבות,  בחכירה לשלוש שנים המתחדשות  בתום התקופה , חיים אלטשטטר גידר בגדר רשת את חלקתו ואף הציב בה,  שני שערים אחד מעל לחלקה בדרך העפר הצמודה לכביש מס אחד, והשער השני  בתחילת דרך העפר ,חיים אלטשטטר ,נטע בעזרת פועלים עצי ערבות רבים בחלקתו , לצורך זה ,אף קיבל קו מים ממקורות, על מנת להשלים את כמות המים הנדרשת להשקיית חלקת הערבות.

כאשר בגרו עצי הערבות  וניתן היה לקטוף את ענפיהם ,החליט חיים לתרום את פירות החלקה לגמ"ח , בתקופת האיסוף של ענפי הערבות ,היה מעמיד שומר חרדי ברסלבאי ששמו היה נחשון, עברה תקופה ובאחת מתקופות השמירה ,בעת שהדת העבירה את נחשון על דעתו, החליט,  ללא שיתוף בעליו של השטח חיים, כי הוא משנה את ייעודו של המעיין , למקווה לטובת חסידי ברסלב.

נחשון אף סתם את בריכת האגירה ויצר ממנה מקווה קטן למרעיו , כמובן שלאחר מעשיו פוטר השומר ,לצערנו  ראו חבריו כי טוב ועמדו והוסיפו שני מקוואות נוספים  ויצרו שרשרת של שלושה בורות מקוואות , הוסיפו להם מדרגות ודפנו אותם באריחי קרמיקה , הם אף הגדילו לעשות ובעזרת חבר , בן של קבלן מהישוב קסטל,  שטרח והביא למקום שופל שבעזרתו פלסו דרך עפר חדשה  המגיעה לרחבת המקוואות .

משפחות  שטיינברג

להתיישבות במוצא בשנים 1903-4 ,הצטרפו מיכל שטיינברג, והאח ירחמיאל מיכל שטיינברג , וגיסם של בני המשפחה ראובן ויין , לאחר שילין רכש עוד חמישים דונם שעליו ניטע כרם זיתים ביחד עם השותפים רחמים מזרחי ויוסף ברזאני .

האח מיכל נחשב כפי שאנו קוראים בעל קוצים בישבנו ,ולכן נע ונד בחיפושיו להגשים את חלומותיו להתעשר, ברעיונות של יזמות ונסיעותיו ברחבי העולם לחיפוש שותפים לרעיונותיו ,למזלו רעייתו גייטל , הייתה הכוח המניע מאחוריו בהחזיקה את בייתו ,בעת שהיה במסעותיו, ואף דאגה שבנייה ילמדו במוסדות להשכלה גבוהה .

למעשה זמן קצר לאחר עלייתם לארץ בשנת 1901 ,עקב קשיי פרנסה ירדו שלושת האחים שטיינברג לדרום אפריקה בשנת 1903 ולאחר שאספו כסף חזרו לישראל ורכשו במוצא את חלקתם.

תעשיית הרעפים והבלוקים

אזור מוצא היה ידוע מימים ימימה כמקום שקדרים ישבו בו ויצרו כלי חרס מאדמת החוור באזור, אפילו לגיונות הצבא הרומי השתמשו באדמת החוור ליצור רעפים וצינורות מים מפעלם התגלה בשנים האחרונות באזור בנייני האומה בירושלים שכבות החוור היו באזור צומת הראל והלאה ברכסים הקרובים.

שלמה הבכור וירחמיאל עבדו וניהלו את היקב ,עד אשר נהרג שלמה בתאונת עבודה ביקב אחיו מיכל שעבד בכרם לעזרת אחיו ירחמיאל , נחשף לאדמת החוור שמימנה מיצרים כלי חרס ופיתח רעיון זה לאפשרות לייצור מפעל לבלוקים ורעפים במוצא.

המצב הקשה בעת מלחמת העולם הראשונה הובילה את משפחת מיכל לרדת למצרים ,הוא פתח חנות למזון ומשקאות לחיילי הצבא הבריטי בדך של איסמעיליה לקהיר ,אך לאחר מכן חזר למוצא ונשאר בה עד לסוף חיו.

ביתו של ירחמיאל נבנה בקרבה לבית האדום או בית החרושת לרעפים ,הבית שימש למגורים ,ליקב, חדר אחד נהפך לבית כנסת לאחר שבית הכנסת בבית ילין נסגר, בעת פרעות 1929 סרב לפנות את ביתו והתגונן בעזרת רובה שהיה ברשותו, הוא סרב גם לפנות את ביתו בעת מלחמת השחרור.

השלב הראשון

יחיאל מיכל שטיינברג ושותפו למיזם דוד ילין מחליטים להקים מפעל לבלוקים ורעפים בשנת 1880 , דוד הביא את הכסף מביתו ואילו פינס, הביא את הכסף ממכירת רכוש בגולה ,של בעלה לעתיד של ביתו שנישאה .

הכספים שנאספו שימשו להקמת המפעל בחצרו של ילין , החתן נשלח ללמוד יצור רעפים בצרפת, בחזרתו נערכים ניסיונות ליצור רעפים אך בבית החרושת לא הצליחו לפצח את סוד מניעת שבירת הרעפים בתהליך הייבוש , תוצאה מאכזבת זאת סגרה את המפעל בשנת 1882.

השלב השני

בשנת 1905 החליט שוב היזם יחיאל מיכל שטיינברג ,בעת שעבד בכרם המשפחתי במוצא ,כי רעיון יצור הרעפים והבלוקים ומכירתם למפעל ההתיישבות הציוני הוא רעיון טוב, את מפעלו החדש הקים בסמיכות לביתו במוצא תחתית והחל לשווק את חומרי הבנייה שהיו בייצור עצמאי של הבלוקים והרעפים שצבעם היה אדום.

בפועל רק בשנת 1923 ,לאחר כעשרים שנים, הגשים במלואו יחיאל מיכל שטיינברג את חלומו במלואו ליצירת מפעל רווחי ומשגשג ליד בייתו ,במפעלו ,שארובת המפעל האדומה ,הזדקרה למרחוק ושימשה כסמלו המסחרי של במוצא תחתית, בתקופת הבנייה והגשמת החלום למפעל הבלוקים , ערך מיכל שטיינברג מסעות התרמה בארץ ובחו"ל ,חלקם של המסעות לתקופות ארוכות בחיפוש שותפים ליוזמתו .

יש לזכור כי בתחילת הקמת המפעל, הקים מיכל שטיינברג את מפעלו בחצר ביתו , כאשר הוא מתחיל את הייצור , בעבודה ידנית ליצור רעפים ,מהר מאוד מבין יחיאל מיכל שטיינברג, כי הוא זקוק לכסף בדרך להגשמת חזונו, עוד הבין שטיינברג כי עליו ללמוד את תהליך היצור בצורה מקצועית מעבר לים.

לאחר גיוס הכספים מוקם המפעל בשנת 1923 ,המפעל מתחיל בתהליך יצור רעפי מוצא והלבנים האדומות ,ותחילת שווק סחורתו בירושלים וברחבי ארץ ישראל, המפעל שכונה בשמנו הבית האדום על שם צבעה של תוצרת המפעל, במפעל עדיין קיימים קשיי יצור למרות זאת ,לאחר זמן קצר מגיע המפעל ,ליצור של למעלה משלושים אלף רעפים ובלוקים במפעל, תוצרתו מוחתמת בכתובת המציינת את שמו.

על מנת להתחרות ביבוא ,החליטו משני היצרנים הירושלמים להתחרות ביבוא של רעפי מרסיי ,אי לכך היצרנים יחיאל מיכל שטיינברג, ומפעל יצור הרעפים של בית היתומים הסורי – שנלר, יצרו קרטל מחירים ירושלמי בהסתר , וכך יצרו רמת מחירים אחידה בין שני המפעלים ,קרטל זה התחרה כנגד הסחורה שיובאה ממרסיי במהלך שיתוף הפעולה המסחרי , שמנע תחרות הדדית והורדת מחירים לצורך תחרות ,מצב שאפשר לשני המפעלים להרוויח

השלב השלישי

בשנות החמישים שכר את המקום טוביה בראון, חידש את הציוד והמשיך להפעילו עוד מספר שנים בערך עד מלחמת ששת הימים ובזה תם סיפורו של מפעל הבלוקים והרעפים.

בני המשפחה עלו על הקרקע במוצא בשנת 1894,האח יחיאל מיכל נחשב כפי שאנו קוראים בעל קוצים בישבנו ,ולכן נע ונד בחיפושיו להגשים את חלומותיו להתעשר, ברעיונות של יזמות ונסיעותיו ברחבי העולם לחיפוש שותפים לרעיונותיו למזלו אשת חיקו גייטל היה בנויה מאבן צור והיא שהחזיקה את בייתו ,בעת שהיה במסעותיו ,ואף דאגה שבנייה ילמדו במוסדות להשכלה גבוהה .

למעשה זמן קצר לאחר עלייתם לארץ בשנת 1901 ,עקב קשיי פרנסה ירדו שלושת האחים למשפחת שטיינברג לדרום אפריקה בשנת 1903, ולאחר שאספו כסף ,חזרו לישראל ורכשו במוצא ,את חלקתם , על מנת לנטוע כרם גפנים, ולהקמת יקב ליין בשטחם מענבי כרמם .

בעת שעבדו בחלקתם , נחשפו בני המשפחה ,שבאדמתם נמצא חוור  שמימנו מיצרים כלי חרס , גילוי זה פיתח את הרעיון ,לאפשרות לייצור מפעל לבלוקים ורעפים במוצא.

בפועל ביקב שלמה הבכור וירחמיאל הם שעבדו וניהלו את היקב ,עד אשר נהרג שלמה בתאונת עבודה ביקב ,אחיו מיכל הצטרף לעבודה על מנת לעזור לאחיו ירחמיאל .

המצב הקשה בעת מלחמת העולם הראשונה הובילה את משפחת מיכל לרדת למצרים ,שם פתחו חנות למזון ומשקאות לחיילי הצבא הבריטי, על הדרך שבין איסמעיליה לקהיר ,אך לאחר המלחמה חזר ירחמיאל למוצא ונשאר בה עד לסוף חיו.

ביתו של ירחמיאל ,נבנה בקרבה לבית האדום ,או בית החרושת לרעפים ,הבית שימש למגורים ,ליקב, וחדר אחד נהפך לבית כנסת לאחר שבית הכנסת בבית ילין נסגר, בעת פרעות 1929 סרב ירחמיאל לפנות את ביתו ,והתגונן בעזרת רובה שהיה ברשותו, הוא סרב גם לפנות את ביתו בעת מלחמת השחרור.

רעפי מרסיי מול תחרות מפעל שטיינברג ומפעל שנלר הירושלמי

תולדות רעפי מרסיי (Tuile de Marseille ) בירושלים

תודה לגיל גורדון אדריכל והיסטוריון לעזרתו בכתיבת מאמר זה .

הקדמה

פריצת רעף מרסיי מחרסית ברחבי העולם קשור לפיתוח המקורי בעיצובו המודרני בשילוב הפיתוח ששוליו משתלבים בעת ההתקנה אחד בשני היוצרים רצף אטום וחיבור טוב בין שורות הרעפים,שמו של הרעף אומנם נקרא רעף מרסיי על שם נמל היציאה לשווקים, אך בפועל הוא יוצר בעיירה אלטקירש שבחבל אלזס חבל ארץ בגבול צרפת וגרמניה .

במפעל היצור כונה הרעף כרעף אלטקריש ,רעף ג'ילרדוני ורעף אלסי יצור הרעף החדשני נוצר במפעלם של האחים ג'ילרדוני בשנות השלושים של המאה התשע עשר ,לאחר פיתוחו מיהרו האחים לרשום פטנט לרעף המשתלב, רעף זה החל להחליף את הרעפים שיוצרו בתהליך ידני מחומר החרסית .

עד אותה תקופה נהגו לייצר בתהליך ידני את הרעף השטוח המלבני שכונה קשקש ,רעף כבד ומסורבל שיצר עומס רב על הגגות כיוון שהחיבור בין שני רעפים גזל שטח חפיפה רב הסוג השני נקרא  הרעף העגול, שעיקרו חצי חרוט הנצמד לרעהו בצורת מעיין תעלות ,שיצרו צורה גלית למבנה חיפוי הגג, יתרונו היה בחיפוי גגות כפתיים,  רעפים אלו הונחו על גגות מבנים במאות הקודמות, האחים ג'ילרדוני הבינו את ניצני המהפכה התעשייתית ועברו עם פיתוחם לייצור המוני בעזרת מכונות שהופעלו במנועי קיטור ובערה .

תחילת יצור הרעפים בחבל אלאס או בחבל פרובנס החל כאשר החלה ההתיישבות באזור כמושבה של יורדי ים פניקיים שנעזרו באומנים איטלקיים , באזורים הכפריים של ההתיישבות החלו מתיישבים להקים כבשני פחם בחצר הבית ובכבשנים אלו ,החלו לשרוף את חומר החרסית וייצרו בעבודה ידנית את הרעפים , כול משפחה ,השתמשה בנוסחה סודית משלה להרכב תערובת החרסית ליצורו.

רעף מרסיי שינה את צורת ותפיסת מבנה הרעף הרצוי לחיפוי הגג כיוון שבעת שהונח בחיבורו הוא ננעל לכול אחד לארבעת הרעפים שמסביבו ויצר מקשה אוטמת אחת וכך חוזר חלילה לכול שטח הגג, אל עיקר גדולתו הייתה בשטח החפיפה הקטן שאפשר ליצור שטח רב יותר מכוסה בפחות רעפים ומשקל מופחת לכובד החיפוי , כמובן שהמבנה החדש של הרעף אפשר אריזה נוחה וגדולה בקיבולת ,גורם משמעותי בתובלה ,באחידות הגודל ובהעלת הרעפים לגג ולהנחתם המהירה.

במהלך המהפכה התעשייתית שעברה על אירופה הבינו במהרה את חשיבות התובלה באמצעות הנחת פסי רכבת וזניחת התובלה המסורתית באמצעות הובלה עם עגלות רתומות לבעלי חיים למעשה מהנדסי הרכבת בעת הנחת המסילה גילו את מרבצי החרסית המשובחים בדרכם ,כתוצאה מזאת הוקמו לאורך המסילה מפעלים וכבשנים לשריפת החומרים, שייצרו את חומרי הבנייה שהיו דרושים להקמת המבנים , ציפוי קירות המנהרות, בניית גשרים והתשתית לקו הרכבת בעיקר בין הנמל במרסיי לבין חלקי הארץ בצרפת .

בשנות הארבעים של המאה התשע עשר ,רכש יצרן  מהעיר מרסיי את זכויות יצור רעף מרסיי והתעשייה המודרנית נדדה לפרוורי העיר מרסיי , הוקמו מספר מפעלים מודרניים עתירי ציוד ועובדים.

המפעלים קבלו חיזוק ביצור הכבשנים המודרניים ממומחים גרמניים פותחו שיטות לאבחון סוגי החרסית על מנת להפכו ליעיל וחזק יותר, ובעיקר למציאת הניצולת הטובה ביותר הן מבחינת אנרגיית הייצור והחרסית ,על מנת להפיק חומר משובח שמנצל את עופרת החרסית ביעילות מכסימלית.

יצוא רעפי מרסיי כמותג לכול רחבי העולם תפסה תאוצה, בעקבותיה גדלה העיר והתרחבה הוקמו בה מפעלי יצור נוספים ,הורחב נמלה ונבנו רציפים , יצוא הרעפים הגיע גם למדינות אמריקה אסיה ואירופה בכמויות גדלות והולכות , ככול שגדל כושר הייצור החלה תחרות בין היצרנים אך תעריפי ההובלות גרעו חלק גדול מרווחיהם .

דבר שהביא להתאגדותם וליצירת תאגידים משותפים של היצרנים הגדולים בחברה שנקראה "החברה הכללית של רעפי מרסיי שאליה הצטרפו בהמשך יצרנים נוספים מצרפת, למרות ההתאגדות הורשו היצרנים בחברה להטביע על הרעפים את שם בית החרושת שלהם.

כיוון שצרפת החלה לשלוט באזור לבנון ומפעל כריית תעלת סואץ העצימו את השפעתה באזור והחלה זליגה של רעפי מרסיי  לאזור, בתקופה של מחצית המאה התשע עשר ואילך, לרכישת הרעפים למבנים שהוקמו ונבנו ברוח הדת הנוצרית ,כמו בתי יתומים וכנסיות התווספו כמרים שהגיעו לאזור ונחשפו למוצר בארצותיהם האירופאיות ,לארץ ישראל החלו לטפטף הרעפים ומוצרי הבנייה כמו בלוקים ,בשנות השישים והשבעים ,גם כן במוסדות נוצריים שהוקמו בארץ ישראל העותומאנית, בתים בעיר יפו  ואפילו לבית הספר מקווה ישראל.

לכניסה מסיבית של חומרי הבנייה והרעפים לארץ ישראל תרמה סופת הגשם הגדולה והחורף הקשה שארעה בארץ ישראל בשנים 1984-5 , מזג אוויר זה אחראי על התמוטטות גגות ,חדירת מים עצומה ונקודת איסוף קרח ושלג שכובדם הוסיפו להתמוטטות ופגעים רבים.

לאחר שהתושבים ליקקו את תוצאות הסופה, החל הרעיון לגג בשיפוע המחופה ברעפים קלים וחזקים לחדור בכמויות לבתים בארץ ישראל, הובילה את המהפכה התנועה הטמפלרית בארץ ישראל שהכירו את המוצרים ממקום מגוריהם הקודם בגרמניה.

עמנואל קרל ברייש היה הסוחר הראשון הטמפלרי שהרים את הכפפה, ובנוסף למחסני היבוא שלו בעיר יפו לעצים וחומרי בנייה החל לייבא את רעפי מרסיי ,במחצית שנות השבעים של המאה התשע עשר, מנמלי המים העמוקים של אלכסנדריה ובירות ומשם שונעו החומרים בתובלה לחיפה יפו וירושלים .

כיוון שכמויות ההזמנות של הסוחר ברייש היו גדולות החלו לשנע בתובלה הימית את הסחורה לנמל יפו ,בתחילה בספינות עץ שהקוער שלהם  היה נמוך יחסית לעומק הנמל פרנסת המשפחה התבססה באותה העת, על עסקי המסחר בחומרי בנייה בחנותם, משפחה הייתה אחת מהיבואניות הגדולות בארץ ובעלי הזיכיון לרעפי מרסי מצרפת.

מיד שקיבל את הזיכיון השיט שלוש אוניות מפרש עמוסות רעפים לנמל יפו, רעפים אדומים אלו מככבים על בתי הטמפלרים במושבות בארץ, סניף נוסף לבית המסחר שלו הקים ברייש בחיפה בעזרת סוכנו אברהם דיק, הופעת גגות הרעפים בישראל ובמיוחד, קשורים לבעלי מקצוע הבנייה הטמפלרים , אשר השכילו להכניס את הבנייה המודרנית האירופאית לישראל .

בנוסף לחורף הנוראי שפקד את ישראל בשנת 1874 ,חורף זה היה משופע בכמויות שלג וגשמים שגרמו לבתים הלא מתוכננים להיהרס , גגות שטוחים דלפו מים , והמודל של הבנייה הנכונה הטמפלרית האירופאית ,עם גגות משופעים מכוסים ברעפים בבתים הטמפלרים,  גרם לתנופת יבוא רעפים וחומרי בנייה ולהקמת מפעלים לחומרי בנייה וברזל כדוגמת משפחת וילנד בתחנת הרכבת ביפו.

הביקוש העצום לחומרי הבנייה, הבלוקים והרעפים מחרסית ,הביאו את הסוחר קרל ברייש להקים סניף נוסף כמחסן יבוא וחברה גדולה בחיפה ,שנה לאחר מכן לאחר החורף הקשה של שנת 1976 ושנה לאחר יסוד המושבה הגרמנית בירושלים החלו רעפי מרסיי להגיע לירושלים וכיסו במהרה את גגות בתי הטמפלרים הירושלמיים החדשים שנבנו לאחר שנת 1876 ראו תושבי ירושלים כי הרעפים טובים וגם מוסדות מוסלמיים, נוצרים ויהודים לחפות את גגם ברעפים ולבנים ,למרות שרעפים אלו ייקרו את מחיר בניית הבתים.

החברות הצרפתיות ששלטו במסחר בארץ ישראל היו החברות : מפעל רו שסימלו כף היד מפעל סקומאן שסמלם כוכב, מפעל גישאר קרוואן שסמלם דבורה, מפעל מרתין שסמלם פרפר, מפעל ארנו אטיין שסמלם הצלב המלטזי והחברה המרכזית של מרסיי שסמלם הייתה כף היד.

סיפור מפעלי היצור והסדנאות לרעפים, בלוקים ואריחים בשנלר ירושלים

סיפור לתחילת ענף הרעפים בירושלים קשור למשפחת שנלר בראשות האב יוהאן לודוויג שנלר ,שהחליט במסגרת הקמת בית היתומים הסורי בירושלים בשנת 1860 ,בחסות הכנסייה הפרוטסטנטית ,מוסד  זה ליתומי מלחמה ,שנועד להעניק לילדים אלו המרת דת לדת הנוצרית וסיכוי לשרוד ולהתפרנס בבגרותם,דרך הקמת בית ספר מקצועי שכלל כיתות וסדנאות ללימוד מקצועות.

בית היתומים על שם המיסיונר הגרמני יואהן לודוויק שנלר הוקם בשנת 1860,בחזונו החליט שנלר להקים בית ליתומי המרד בלבנון של הנוצרים כנגד המוסלמים בשנת 1860, במרד זה נהרגו ונרצחו נוצרים רבים בידי המוסלמים ובני העדה הדרוזית בלבנון.

כתוצאה מהרג הנוצרים ,נותרו יתומים רבים ללא בית והורים, בעידוד הקונסול הגרמני בירושלים הצליח המיסיונר שנלר לקבל אישורים וכסף מהכנסייה בגרמניה, לרכישת האדמה מאנשי הכפר הערבי ליפתא, אדמה ששימשה לבניית מנזר והאכסנייה לגידול ילדים אלו.

על שטח האדמה שכלל מעל שבעים דונמים ,נבנו מספר מבנים בתוך שישה מתחמים המבנים הראשונים שנבנו בחלקה שנרכשה, כללו מבנה מעץ שנבנה בשנת 1956 שהוחלף למבנה אבן שנתיים לאחר מכן, בהמשך הדרך נוספו קומות נוספות למבנים והוקם מגדל פעמונים למבנה הראשי .

עוד נבנו על החלקה בתי מגורים ,אולם תפילה ,כיתות לימוד וסדנאות ליתומים, כנסייה, רפת ובתי מלאכה ללימוד מקצועות עבודת כפים וחקלאות כמו הנגרייה שהחלה בעבודת יצור מזכרות ורהיטים מעצי זית ,הוקמה טחנת קמח ומאפייה, סדנא ובית דפוס, מסגרייה סנדלרייה, סדנת חייטות , חוות גינון ומשתלה ומפעל וסדנת הרעפים שהתרחבה למפעל שהתחרה בתוצרת רעפי מרסיי.

בית היתומים שנלר (הסורי) שהקים בירושלים והאן לודוויג שנלר חופה בגג רעפים מרסיי וכך נחשף שנלר לחומרי הבנייה שנוצרו מחרסית, על פי האגדות אז החליט שנלר , על הקמת סדנא ליצור חומרי בניין ורעפים ,תוך שימוש במרבצי החרסית הקיימים בארץ ישראל .

בהמשך יוהאן לודוויג האב מינה בשנת 1985 ,את בנו הכומר תיאודור שנלר למנהל המוסד , מפעל החיים של יוהאן לודוויג שנלר להקמת בתי יתומים, יצר את המוסד הגדול במזרח התיכון לילדים מוסלמים ,שהמירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית ובנוסף למדו מקצוע להמשך חייהם.

תנופת הבנייה החדשה בשכונות ירושלמיות שמחוץ לחומות בסוף המאה התשע עשר והדרישה לחומרי בנייה ורעפי גגות,הרחיבו את מספר התלמידים בסדנת הרעפים של מוסד שנלר ,ניתן לומר כי גידול הדרישה לתוצרת בנייה בארץ ישראל ובירושלים בפרט ,הביאה את הנהלת המוסד באירופה ,לרכוש כבשן לשריפת הלבנים והרעפים ולהתקינו בחלקו הצפוני של מוסד שנלר הירושלמי.

הקמת מפעל זה במתחם שנלר בירושלים החל להתחרות ביבוא של רעפי מרסיי בירושלים, למפעל נרכשו מכבשים והכבשן חובר למנועים ששיפרו את כמות הייצור ,חומר הגלם החרסית נרכש במרבץ שנתגלה בשטחה של המושבה מוצא ,מכיתת לימוד הפכה הסדנה למפעל שהחל לשווק מאות אלפים של רעפים ואריחים לקמינים מוסקי עץ בבתים ירושלמים ניגועי הקור.

עקב הביקוש הרב לרעפים בתחילת המאה העשרים , גמלה ההחלטה בהנהלת המוסד בגרמניה ,כי צריך להתחרות במוצר מרסיי משום שתובלתו מאירופה דרשה הוצאות רבות , וכתוצאה מכך מחירו היה גבוהה , אז רכש המוסד כבשן גדול ומערכת הפעלה בהסקה משופרת הוכנסו שכלולים ופטנטים גרמניים.

חומרי גלם מארץ ישראל נשלחו למעבדות גרמניות על מנת למצוא את הנוסחה הטובה למוצרים, הרעפים והלבנים תוכננו למידות המקובלות בשוק הארץ ישראלי ,על מנת להתחרות בסחורה המיובאת , ולאחר חמש שנות הרצה בשנת 1910 החל המפעל החדיש לשווק תוצרת לשוק המקומי ולירושלים .

בתקופת ההרצה ולאחריה ,ליוו  מהנדסים ומומחים גרמניים את תהליך הייצור והחלו לייצר תוצרת מקומית ברת תחרות ,הן מבחינת המחיר המידות והטיב לסחורה שהגיעה ממרסיי, חומרי הבניין והרעפים זכו לחותמת של בית היתומים הסורי בירושלים.

בנוסף להתקנת הכבשן הגדול ,התקינו המהנדסים במפעל ,מנוע ענק להגדלת כושר השריפה וייצור החשמל והחימום ,לכבשן ולתהליכי הייצור ,ביעילות היקית אף הוקמה מערכת שינוע של חומרי הגלם והסחורה המוגמרת בין חלקי המפעל ,ברכבות קטנות כפי שהיו נהוגות במכרות בגרמניה.

מפעל הרעפים וחומרי הבניין של בית היתומים הסורי – שנלר נסגר בשנת 1936 בירושלים, לאחר שהתחרה ברעפי מרסיי ומעבר לצריכה הירושלמית , כבש המפעל חלקים נוספים בצריכת חומרי הבניין והרעפים בארץ ישראל .

מתחרהו בירושלים של בית היתומים הסורי – שנלר ,היהודי יחיאל מיכל שטיינברג במפעלו במוצא תחתית וביתו היו סמוכים למרבצי החרסית שבמוצא תחתית , שפתח מפעל מתחרה בשנת 1923 , ולא הצליח להתרומם עסקית כציפיותיו להגדלת נתח השווק של מפעלו בירושלים וארץ ישראל .

לכן יצר יחיאל מיכל שטיינברג , קרטל בהסתר עם המפעל של בית היתומים הסורי – שנלר קרטל זה יצר רמת מחירים אחידה בינם ששימשה לתחרות מול הסחורה ממרסיי מהלך זה שמנע תחרות והורדת מחירים בינם אפשר לשני המפעלים להרוויח.

משפחת בתיה ואריה מקלף

חתנם יחיאל צ'רמניסקי ממקימי שכונת מחנה יהודה ,רכש בעבורם את הנחלה ממשפחת ופסי ,והם עברו לגור בה בשנת 1904,לאחר ששהו בפתח תקווה אצל אחיו הבוגרים לאחר מנוסתם ממושבת מטולה.

אריה לייב מקלף נולד בגבול רוסיה פולין בשנת 1876 , ביחד עם הוריו ואחיו חובבי ציון עלה לישראל בשנת 1891 , הוא חונך על ערכי המסורת והדת וגם בהשכלה כללית, בגיל 18 בשנת 1894 עבר להתמחות בחקלאות במשקים של אחיו במושבה פתח תקווה – מלבס של פעם, הוא התמחה בציוד וכלים חקלאיים ובטיפוח ואקלום זני עצי פרי המתאימים לאקלים הישראלי.

בשנת 1896 שבה הוקמה מושבת מטולה באצבע הגליל ,נישא אריה לייב מקלף לבתיה בתו של אחד ממייסדי השכונה הירושלמית מחנה יהודה הרב יחיאל צמרניסקי , בין עיסוקיו נטע כרם לענבים בחלקה שרכש מחברת עזרה שרכשה את הקרקע מדוד ילין במושבת מוצא .

לאחר שנישא הומלץ בידי פקידי הברון לקבל חלקה במושבה מטולה , על פי הנחיית הברון רק זוגות נשואים יעלו על הקרקע חיים במושבה היו קשים הן מהסיבה של התנאים הטופוגרפיים לעבודה חקלאית ביום והן מן הסיבה להתגונן מפני האריסים הדרוזים והבדואים שישבו ופונו מאדמות שנרכשו מידי משפחת גומבלט מצידון בידי הברון,

אריה האמין בטיפוח יחסי שכנות טובים ,אך אמונתו זאת לא עמדה במבחן,  בעת ששמר על הבתים במושבה ביחד עם חברו במושבה בכור מושון ,חתנו של רבה של העיר בירות שבתאי בחבוט חברו נרצח והוא הצליח להרוג את אחד התוקפים.

לאחר שהרג את אחד התוקפים בעת ההתקפה במטולה, נאלץ לעזוב בשנת 1901 בלילה , ביחד עם אשתו בתיה ושני ילדיו שנולדו לו במטולה , סיבת העזיבה של המושבה מחשש חבריו לנקמת דם בידי משפחת ההרוג.

הוא חזר להתגורר במושבה פתח תקווה בשנים 1901-1904 ואז הגיע למושבה מוצא ,היכן שחתנו נטע בזמנו כרם ורכש את חלקת משפחת ופסי , אחת מארבעת המשפחות הראשונות במוצא , לאחר שבנה את בייתו כמשק חקלאי מעורב.

בחלקתו גידל אריה לייב מקלף מטעי פרי מהכלאות וזנים שהותאמו לקרקע במוצא, בחצר בייתו לשעבר צומח עד היום דקל וושינגטוני שגובהו רב ,בעת ישיבתו בחלקתו וכיוון שנחשב למומחה חקלאי , הוזמן אריה בידי אנשי הקרן הקיימת , לבחון את אדמות החולה לגידולים חקלאיים , לפני שהקק"ל רכשה וגאלה את הקרקעות

את חלקתו במוצא עיבד אריה במשך כעשרים וחמש שנים , עד תחילת המאורעות ב 23-24 לחודש אוגוסט 1929 , בתאריך זה הסתיים סיפורו של המשק החקלאי וביתם  של משפחת מקלף.

בעשרים וחמש שנותיו בחלקתו במוצא ,נולדו לזוג אריה ובתיה ששימשה כאחות במושבה מוצא ששה ילדים נוספים ,לשנים שנולדו במטולה ובסך הכול במשפחת מקלף היו שמונה ילדים, הם קיבלו חינוך מסורתי , חקלאי והוריהם אף עודדו אותם ללמוד לימודי מדעים ולימודים כללים נוספים.

בביתם הייתה ספרייה גדולה של ספרים ,כולל אנציקלופדיות ואפילו פטפון ותקליטים היו בביתם , הוריהם עודדו אותם לסייר ברחבי הארץ , בעת המאורעות התגוררו בבית ההורים וששה מילדיהם , האחים הבוגרים אברהם משה שכונה לייש ,שהיה פקיד בכיר בדואר והתגורר בירושלים והבן השני ברק שטייל באותה עת באוסטרליה .

סיפור הטבח

בתאריך 23.8.1929 החלו מאורעות הדמים בירושלים ובחברון, למרות שמוכת הכפר קלניה שממנה נקנו אדמות מוצא, הגיע לבית מקלף ונשבע בקוראן כי למשפחה כי להם לא יקרה כלום , למרות הבטחת זאת , החל הטבח לפעפע לאזור בשעות אחר הצהרים, בנו של אריה לייב מקלף השתמש בהשפעתו כפקיד בכיר בדואר אצל השלטונות הבריטיים ולעזרת מוצא נשלח משוריין שסייר באזור אך נעלם בבוקר המחרת.

זמן קצר לאחר שהמשוריין הסתלק , החלו פורעים מקולוניה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לרדת במורד ההר לכוון בית משפחת מקלף , בנם של המשפחה חיים בן 18 רץ לכוון משפחת שטיינברג מעבר לכביש להזעיק עזרה כאשר נשא בידו את רובהו החלוד של אביו.

הוא חזר לביתו וגילה כי הוריו ושלושת אחיו ושני אורחים נרצחו, אחד האורחים היה דניאל גלסר ,שבא לנפוש בשישי שבת במושבת מוצא, ולפגוש את בנו ברנהרד גלסר שהיה עובד של ברוזה .

בניגוד לנכתב דניאל לא היה דתי או רב, והגופות עברו התעללות ואונס, הוא כיוון את הרובה לפורעים והצליח להרוג אחד מהם בירייה כאשר דניאל ניסה שוב לירות הרובה לא פעל, אי לכך הפך את אחיזתו ,והשתמש ברובה כאלה, והחל חובט בפורעים אך הם הצליחו  לדקרו בסכינים.

חיים קרא לאחיו הנותרים חנה ומוטקה מרדכי ,לקפוץ מחלון הקומה השנייה אליו , משם רצו שלושתם לאורווה ,ורכבו על סוסה לכוון משפחת ברוזה שמואל  כאשר הגיעו לברוזה התברר כי בידו ובירכו היו תקועים סכינים , לאחר בריחתם העלו הפורעים את המשק והבית של משפחת מקלף באש.

אחרי הפרעות ,שלושת ילדי מקלף שניצלו בתקיפה , לא חזרו לביתם, הם עברו להתגורר ,בבית סבם הרב יחיאל צמרניסקי ,לילדים אלו  האפוטרופוסים , פרץ חיות ורואה החשבון ברוידא , סבם ניהל בעבורם את המשפט כנגד הפרעות והרכוש, ובסופו זכו לקבל אאת כספי הפיצויים , בכסף זה רכשו שטח חדש בפרדס חנה , משפחת מקלף וצאצאיהם לא  עזבו את פרדס חנה  עד היום.

נדר משפחתי שנתגלה לבני המשפחה,  בעת שהיה צריך להעלות את בנו של חיים מקלף, לטקס בר המצווה בבית הכנסת , אז התברר כי הבן חיים, לאחר המראות שחווה כבן משפחה דתית , נשבע באותו מעמד כי הוא מתנתק מהדת.

כיוון שנשבע שלא יכנס יותר בחייו לבית הכנסת , הגיע לפגישה עם הרב לוין רבם של עצורי המחתרות, כדי שישחררו מנדר זה לאחר שהרב בשיחה עמו, פתר את הנושא , שמעו בני המשפחה את הסיפור המצמרר לראשונה בעת העלייה לתורה של בנו.

חברת עזרה שיפצה את הבית החרב והשרוף ומכרה אותו לחסיד הרפתן רוזאני, שעזב את ביתו בטבעון כדי להצטרף לקהילה דתית, שמע על הנחלה הפנויה והחליט להתיישב בה, בנו ונכדו תפעלו את הרפת עד שנות התשעים .

האגדה על הקשר בין משפחת מקלף למשפחת כהן

מנהג קבוע היה למשפחות כהן ומקלף ,בערבם של מוצאי השבתות (שהמרחק בין בתיהם ,היה מעל לקילומטר וחצי) היה להיפגש בכול פעם בבית אחר.

הפגישה נערכה בעבור תפילת מלווה מלכה ,המסיימת את יום השבת, לצורך המפגש היו טורחות האימהות חייה ועמליה להכין עוגיות , הייחוד בעוגיות אלו ,טמון בהכנתם ,שדרשה קמח ביצים וסוכר , אלא שהסוכר היה נדיר ויקר באותם הימים ,וסודם היה הכנסת מיץ ענבים כתחליף לסוכר, לאחר שתיית התה ואכילת העוגיות ,נהגו המשפחות לשיר ולרקוד במעין חפלה משפחתית.

אגדה נוספת, היא אהבתו של בנם דוד של משפחת כהן, לבנות משפחת מקלף שנרצחו, הבנות  מינה ורבקה ,הצעירות בנות ה 17 ו 22 , כיוון שהמשפחות בילו ביחד בכול שבת ובימי השבוע , נרקמה אהבה בין דוד כהן לאחת הבנות.

עובדה נוספת היא ,כי באותו יום פרעות, ישב דוד עם אחיו בעמדת השמירה ליד ביתו ,וניסה ירי ברובה היחיד שהיה בידם, להבריח את הפורעים ,אך כיוון שהירי לא היה יעיל ,לא הוטרדו הערבים והמשיכו בדרכם, לאחר המעשה, כשנודע לו מה קרה בבית משפחת מקלף, לא היה יכול דוד לחזור לבית מקלף, ואף לא סיפר את סיפורו.

סיפור נוסף מיום הטבח בפרעות של מוצא בשנת 1929 .

בשנת 1923 יצחק לנדנברג מקים בעמק הארזים, מפעל עורות באזור מעיין תלם בעמק הארזים ,העורות שעיבד שימשו בידיו , ליצור נעלים ורצועות לתפילין.

בשנת 1929 (שנת הפרעות), הוזמן יצחק לנדברג לעבוד במפעלו של חבס היהודי, מפעל לעיבוד עורות ביפו, אלא שארבעים עובדיו של בית החרושת , היו פועלים שהגיעו ממצרים כעובדים, ומכיוון שיצחק היה יהודי מסורתי עם תלבושת , פאות וזקן ,החלו פועלים אלו להציק ליצחק ,ואף להכותו, עד שנפצע והגיע לאשפוז בבית החולים הדסה .

כאשר החלים מפציעתו, הגיע לבעל המפעל חבס, עם תעודת המחלה לשמונה ימים, על מנת לקבל את שכרו ופיצויים על הפגיעה בו , וגורש בידי בעל הבית שאף הלין את שכרו .

בתחילת 1930, יצחק לנדברג פרסם בעתון דואר היום ,מאמר שבו סיפר את חווייתו מהפוגרום, הפרעות ,הרציחות ,הבזיזה והשרפות שעברה המושבה מוצא, כאשר הוא מציג את עצמו כאיכר ממוצא, בעת שהוא מספר כי רצה להעיד בעת המשפט של מספר מתפרעים ערבים מההמון המוסת, אך בית המשפט סרב לקבל את עדותו.

בעדותו שלא נתקבלה סיפר יצחק , על שני ילדיו שנשלחו בידי רעייתו לשאוב מים בפח ,מאחד המעיינות יומיים לפני השבת הארורה של הטבח, נגשו אליהם ילדים ערביים שהכירו , והזהירו אותם לא להגיע למעיין בשבת , כיוון שביום הזה מתוכנן , להתנפל על משפחות תושבי מוצא על ילדיהם ונשותיהם.

עוד הוסיף לספר יצחק , כי סוחר החלב היהודי סולובייציק , אשר רכש חלב מערבים בישוב קולוניה , סיפר לו כי  ערבי שהוא היה חייב לו כסף בעבור החלב , הגיע לבייתו ביום שישי לפני יום הטבח ,לגבות את החוב,  וסיפר לו על יום הפרעות בשבת ,והבטיח לו כי יגן עליו ועל משפחתו ,באם ישלם לו מיד את חובו, סולובייציק לא סיפר את נאמר לו, מהסיבה שהוא נתן את מילתו הכבוד שלו לערבי ,שלא יספר את הסיפור.

בעדותו ממשיך יצחק לספר, כי בשבת בבוקר ,פתאום העלו הערבים את צאנם על השטחים המעובדים ,על הכרמים והמטעים , כאשר התקרבו אליהם מספר איכרים יהודיים מהישוב, ובקשו שיסלקו את הצאן ,כי הוא גורם נזקים לשטחים החקלאיים, מיד החלו הפורעים לסקל אותם באבנים, האיכרים היהודים נמלטו לאחד הבתים סגרו את הדלתות והגיפו את התריסים.

יצחק החל לנוס לכוון בייתו בעמק הארזים שליד מוצא , וראה שהפורעים כבר שברו את חלק מחלונות בייתו, מיד נתן הוראה לרעייתו וילדיו לנוס לבית האיכר ידידיה ולהסתגר בבייתו.

יצחק עצמו נשאר בניסיון להגן על בייתו ,ובית החרושת שלו לעיבוד עורות, אך במהרה החלו פורעים צובאים על הבית ,והחלו להשליך אבנים על הדלתות והחלונות, הוא ניסה להימלט ,אך שלושה ערבים תפסו אותו והכו אותו באלות, עד שנפל ומיד התנפלו עליו ודקרו אותו בחזה בפגיונות.

לאחר הדקירות התעלף יצחק, ונשאר שכוב על הרצפה זמן ממושך, עד שהתעורר , וקרטע לביתו של יצחק ביילין  , שם ניסו לחבשו ברצועות שקרעו מסדין, ואז שוב התעלף יצחק.

מתבוסס בדמו ,שכב יצחק בביתו של יצחק ביילין יממה עד הוקר למחרת , בעת שהגיעו מכונית ומשוריין בריטים , שסירבו להעמיסו לטיפול רפואי,  כיוון שמשימתם הייתה, לפנות את שבעת ההרוגים בבית משפחת מקלף, ולאחר שהעמיסו אותם על  המשוריין, חזרו האנגלים ,ונטלו את יצחק לבית החולים לטיפול רפואי בבית החולים הדסה ברחוב הנביאים .

זמן ממושך שכב יצחק בבית החולים , והרופאים עמלו להצילו , אך נגרם לו נזק בריאותיו עקב הדקירה, יצחק נותר נכה , ונשלך לבית הבראה להחלים במידת האפשר.

לאחר מכן ,עברה משפחת יצחק לנדנברג ,להתגורר ברחוב דוד ילין בדירת שני חדרים, שהייתה על גג הבניין, בעת שאנשי המחתרת תקפו את בית מעון השוטרים , השיבו הבריטים באש לכול הכוונים, כתוצאה מכך ,נטשה המשפחה את הדירה ,ועברה להתגורר בחיפה, בהמשך לדירה הנטושה ,הגיע פקיד בריטי ובידו צו החרמת הנכס.

רבקה ובעריש טורנהיים

ביום שלפני הטבח במוצא בשנת 1929, הגיע בעריש עם עדר הפרות להשקותם במי מעיין מקלף ,שם נתקל בצעירים שיגדפו אותו , הוא הסתלק לבייתו ואז נודע לו כי הערבים כרתו חלק גדול לגפניו בכרמו,

ביולי 1938 אברהם טורנהיים בנו של בעריש שגילו 29 , נורה מאקדח שירה בו ערבי בבטנו, ונפצע קשה בבית אביו במוצא תחתית כאשר בבוקר לקח את שתי פרות המשפחה ,לרוות את צימאונן במעין פוקא אל תחתא שליד הכביש הראשי ליד הבית היווני, אברהם נמלט לכוון בייתו אך לאחר כמאה מטר נפל לקרקע, למשמע קול הירייה הגיעו בני משפחת ברוזה לנקודת האירוע ,עצרו מונית שנסעה לירושלים ,והוא הובא לניתוח בהדסה , בעדותו בפני השוטרים טען הוא כי הוא מכיר את התוקף.

אל בית החולים הובאו מספר ערבים למסדר זיהוי אך אברהם לא זיהה אף אחד כתוקף, אולם בחודש אוגוסט , נעצרו שני החשודים במעשה , לאחר שאברהם זיהה אותם בלכתם בשביל שבין מוצא לקולוניה, המשטרה הוזעקה ועצרה אותם.

במחצית חודש יולי 1938 ,פרסמה הנהלת הוועד הלאומי ,לתושבים ירושלמים ותושבי מוצא, להגיש תביעות נזיקין על פגיעות בנפש (גופם) , לוועדה זומנו מספר תושבים ממוצא : בני משפחת טורנהיים, בני משפחת כץ, ועוד.

ביולי 1945 נפצע אברהם טורנהיים, פעם נוספת בעת שעסק בפיצוץ סלעים, במחצבתו שמהאבנים השתמש אברהם לשריפה בבור ליצירת סיד  , הפיצוץ נגרם משארית סיגריה דולקת שהושלחה בטעות לכוון חומר הנפץ ,לאחר פציעתו הועבר אברהם לטיפול בבית החולים.

באוגוסט 1939 בשעות הליל ,הבחינו נוטרי מוצא ,במספר ערבים שעסקו בהשמדת עצי הזית בכרמו של בעריש , לאחר אזהרות הם פתחו באש ,חברי הכנופייה השיבו באש, למקום הוזעקה המשטרה הבריטית שפתחה עליהם באש כבדה ,כתוצאה מכך נמלטו חברי הכנופייה בחסות החשיכה.

באוגוסט 1939 בשעות הערב, נדרסה ונגעה קשה ,רעייתו רבקה של בעריש בת 65 , על הכביש של מוצא בידי משאית שנהגה היה ערבי, רופא מבית ההבראה ארזה סרב להגיע למקום התאונה בטענה כי אינו נוסע בשבת .

כאשר טלפנו להזעיק אמבולנס, מהדסה ירושלים ,טענו אלה כי אין להם אפשרות לשלוח אמבולנס , ללא ליווי בטחוני, כאשר הגיעה לבית החולים לבסוף, נפטרה רבקה מחוסר טיפול מהיר בפגיעתה.

לאחר שנעצר הנהג הערבי אחמד חליל ,הוא הובא לדיון בבית המשפט ,ששחררו בערבות של מאה לירות ,עד תחילת משפטו , עוד הסתבר כי שנתיים לפני כן פגע בטכסי עם ארבעה נוסעים יהודים בקרבה למקום התאונה העכשווית .

בתחילת משפטו בחודש ספטמבר, התברר כי נסע במשאיתו במהירות מופרזת,

ביום שנפטרה רעייתו של אב המשפחה בעריש ,בעת שהה בבייתו , צלף ערבי ירה דרך חלון בייתו ,למזלו הכדור פגע בספר התהלים שאחז בידיו וחיו ניצלו .

בתחילת שנת 1944 ,נתפסו שתי נשים ערביות מקולוניה ,בעת שהשחיתו גפנים בכרמו של בעריש טורנהיים, בכדי למנוע אי נעימות ומשפטים, הגיעו בעליהם ומוכתר קולוניה , לתהליך סולחה ,ותשלום בעבור הנזקים שנגרמו.

עליית התימנים להתיישבות במוצא.

השותפים דוד ובנימין רוכשי אדמות מוצא הראשונים ,חשבו שיהיה נכון לפנות לבני העלייה התימנית עלתה לארץ ישראל בשנים 1882-3  ולנסות למכור להם חלק מאדמותיהם במוצא ,על מנת שיעבדו אותם, ואף  הציעו להם שהם ישכרו עבורם בתי מגורים על מנת שיגורו ליד החלקות ,עד שיתבססו ויוכלו לחיות מעמלם.

הרעיון ליישובם במוצא, נבעה מהרצון להגדיל את מספר היהודים במוצא , מתוך הבנה שהם יכולים להיות עובדי אדמה כמו בני העלייה הראשונה האשכנזית, מכיוון שבתימן חלק גדול מהולים חיו בכפרים והיו חקלאים ורמת חייהם הייתה צנועה תוך הסתפקות במועט וללא עזרה כספית מהמוסדות או מתרומות .

התימני סלימן קודעי בשמו הקודם (יחיא יעיש גודאי ) ,שעלה בימי העלייה הראשונה בשנת 1881-2 (עליית אעלה בתמר) מתימן על מנת לעבוד בחקלאות, במושבות החדשות שקמו בארץ ישראל, שטח האדמה במוצא להתיישבותו ,נתרם מאדמות מוצא, שנרכשו בידי בנימין יחזקאל ואחיו שאול ,בניו של שלמה יחזקאל יהודה רוכש אדמות מוצא עם ילין דוד.

משפחת התימני יחיא תאם , שעלה בימי העלייה הראשונה בשנת 1881-2 (עליית אעלה בתמר) מתימן, על מנת לעבוד בחקלאות, במושבות החדשות שקמו בארץ ישראל, שטח האדמה במוצא להתיישבותו ,נתרם מאדמות מוצא, שנרכשו בידי בנימין יחזקאל ואחיו שאול ,בניו של שלמה יחזקאל יהודה רוכש אדמות מוצא עם ילין דוד.

משפחת רחמים מזרחי

אלי בכור ילדיהם של רחמים , נולד בשנת 1932,למד בבית הספר של מוצא, בעת שעבר ללמוד בירושלים , היה לוקח את תוצרת החלב הגבינות מחלב הרפת המשפחתית ששובקה לחנויות בירושלים.

כמפעל חיים שיפץ והשמיש אלי, את בית הכנסת שבבית ילין במוצא, ועוזר לתפעול המקום עד היום, כאשר מקצוע עבודתו הייתה שיפוץ ובינוי .

משפחת יוסף וחביבה בראזני

יצחק יוסף (עזרא) בראזני נולד בעירק בשנת 1895, כנער למד במספר בתי ספר ,והשתתף בבגדד בהקמת ארגון שמירה על יהודי בגדד, בבגרותו נישא לאישה , אך לצערו רעייתו לא יכלה ללדת, אי לכך לקח אישה שניה ,ונולדו להם שני בנים ושתי בנות.

בשנת 1920 עלו יצחק  בני המשפחה ושני אחיו ,והשתקעו במוצא עלית , ולפרנסתו עבד בנגריה שפעלה בתחילת הכביש לבית זית במוצא תחתית, בנוסף היה עסקן ציבורי, ואספן ספרי קודש,

בתקופת המאורעות של המרד הערבי ,בשנים 1936-9 , יצא יצחק עם אחיו ובנו בכורו לעבודה בנגריה , ובדרך נהר מיריות של פורעים ערביים.

בנו הצעיר שנולד לאחר הרצחו ,קיבל את שמו יוסף בראזני , והמשיך להתגורר במוצא עם סבתו ושתי האימהות .

התוכנית לישוב המושבה מוצא  במוצא ,של המוסדות הציונים,כללה בניית מעל לשישים בתים למתיישבים הראשונים באזור מוצא עלית, אך מהעדר כסף נותרה תוכנית זאת במגרה .

אפיזודה חולפת במוצא בשנת 1900

הייתה התיישבותו של המהגר הרוסי, שעבר לארה"ב  דוקטור נגורני (האמריקני) ושני חבריו יעקובסון  וחאווין שחלפו בביקור לירושלים במקום והחליטו לרכוש שלוש חלקות מבנימין יהודה בנו של הקונה הראשון יחזקאל שותפו של דוד ילין ,הם רכשו 100 דונם במטרה לבנות במקום בתים וביתרת השטח להקים מרפאה לחולים.

השלב הראשון של בניית הבתים חלף כיאות ואז נגמר הכסף, כיוון שבמקצוע הרפואה עשה חייל ד"ר נגורוני , הוא החליט לחזור לאמריקה ולעשות עוד מצלצלים לבניית המרפאה, לאחר יציאתו של ד"ר נגורני לאמריקה הוא שכח לחזור.

כיוון שנותרה חלקה גדולה ללא שימוש במוצא ,החלו לחצים למכור את החלקה לאיכרים חדשים במושבה.

אך החוק העותומאני האוסר למכור אדמה לאזרחים שאינם מוסלמים מנע מכירה זאת, עד אשר הצליח לאחר תקופה ארוכה רופא העיניים דר טיכו לרכוש חלק מהחלקה בעיקר את המבנה, שאותו הפך לבית הקיץ שלו, שבו ערכו קונצרטים לאצולת ירושלים והנכבדים ,אשתו של דר טיכו השאירה ציורי נוף רבים, מתקופות האירוח שלהם בביתם.

משפחות זלמן דוד ליבונטין , יצחק לוי, ויהושוע אייזנשטט

בשנת 1907 החליטו שלושת החברים, לרכוש שטח אדמה מאדמות מוצע , על מנת להקים מקום מרגוע ורפואי נפשי , שבעבורו ישלמו המשתכנים סכום זעום , על מנת ליהנות מהטבע והשקט הרוחני הסבבתי .

על מנת להגשים את חלומם ,רכשו בשנת 1907 החברים ,חלקת אדמה בת 7 דונמים ,ליד חלקת העץ של הרצל ,ממשפחות שמואל ברוזה ויעקב ממשפחות המייסדים של ההתיישבות במוצא.

בנחלתם שנרכשה בעזרה כספית חלקית ,של ארגון בני ברית שנקראה בית (מעון) הבראה הרצל ,(על שם המנהיג היהודי) במתחם חצבו החברים בור מים, נטעו עצים ,והקיפו את השטח בגדר.

את יתרת הכספים  להשלמת החלום ,קיוו החברים להשיג בעזרת תרומות מיהודים עשירים מרחבי העולם, אך מאבקם לקבלת תרומות לא צלח, והמפעל נסגר.

תחנת הקמח של מושבת מוצא

בסביבות 1910 החליטה פיקא , כי היא מקימה חמשה בתים לאיכרים חדשים שיתיישבו במוצא ,ובחרה באדמה שבאזור העלייה לכוון סיבובי כביש שבע האחיות.

בתים אלו נהרסו בתחילת שנות השמונים, שלושה מן המתיישבים החדשים בבתים אלו, בערין חיים שכונה הטוחן , קריסטאל נתן זיידמאן , לאחר שהתאחדו לרעיון להקים טחנת קמח לטחינת הדגנים של התושבים הערביים בסביבה .

את תבואתם גידלו תושבי קולוניה והסביבה באזור עמק אילון ,לאחר הקציר הביאו את התבואה ,לטחנת הקמח של השלושה ,שהופעלה במנגנון הנעת מי המעיינות  , קשיים של פרנסה הפרידה את החבילה ושותפיו של בערין הטוחן ,וכול אחד מהם ,עבר ופתח תחנת קמח משלו, אחת מהם נפתחה בעיר עזה.

פרט מעניין שנתגלה בתקופה האחרונה הקשור לדגנים  ,נחשף בחפירות הצלה ארכיאולוגיות ,לאורך התוואי החדש של הכביש החדש ,ומקום הצבת עמודי הכביש ,באזור בית מוכתר הכפר , 39 ממגורות אסם נמצאו ושנחצבו בסלע דבר המוכיח אולי גם על גידולי דגנים בעמק מוצא בידי הפלאחים של קולוניה.

למרות שחיפשתי ושאלתי חזור ושאול ,את בני הדור השלישי שנולדו במוצא ,לא ידע אף אחד ,לסמן לי היכן שרידיה של תחנה זאת נמצאים ,ולמעשה סיפור תחנת הקמח ,שבוודאות הייתה אך בשלב הזה איני יכול לציין את מיקומה .

סיפור של איכרי מוצא המשוועים לעזרה בעובדי חקלאות משנת 1913 

בניגוד לשאר המושבות שהוקמו בארץ  ישראל, תמיכת ארגונים ומוסדות במושבת מוצא הייתה זעומה יחסית, בניסיון לפתור חלק מבעיית העובדים או העובדות , פנו חברי וועד המושבה במכתב ,למנהלת בית היתומות בירושלים אסתר כהן,, שבו התחנכו כחמישים נערות,  לאחר ששמעו כי הוועד המנהל של המוסד , החליטו להעביר את בית היתומות מירושלים לאחת המושבות במטרה לאהבת והכשרת הבנות לעבודת חקלאית ,על מנת ליצור דור חדש של איכרות, שיתרגלו לעבודת במשקים החקלאיים , ואולי שיינשאו לאיכרי מושבות , רעיון זה נועד להמשיך ולחזק את החלוצים במושבות.

תפקידם של נערות שחסרונם כנשות איכרים ,יהוו לאחר ההכשרה כוח עזר משמעותי אל מול המציאות החסרה בנשים עמלות  ,ולעזור  בטפול בבית החלוצים ולעזור להם בעבודתם במשק החי והצומח, איכרי מוצא , התלהבו מהרעיון הן לגדל דור חדש של איכרות שהן גם משכילות ,ולהעניק ליתומות מקצוע וייעוד לחיים, בפנייתם הציעו איכרי מוצא שבית היתומים יבנה במושבה מוצא, במכתבם העלו איכרי מוצא ,את הטענה שהמושבה מחזקת את חוזקה של ירושלים, כשם שהמושבות שמסביב ליפו, גרמו להפרחת העיר יפו ותושביה היהודיים.

איכרי המושבה ציינו כי בעת ההיא שהושג הממון לבניית בית היתומים החדש, אולי המושבה מוצא תימצא בעדיפות לרעיון ההכשרה החקלאית, לתמיכה נוספת לרעיון הצטרף בן יהודה .

בית ההבראה ארזה במוצא

בית ההבראה ארזה במוצא שהחלו בשנת 1923 להקימו , הוקם על מנת לספק, כמפעל ציוני ,וכמקום החלמה למתיישבים החדשים בארץ ישראל , מקום להשתקם ממחלות שחלו בהם,  עקב עבודתם,  בעיקר מן המלריה ,ומחלות הריאה ,בהבנה כי במרומי ההרים , בשלוב ניקיון האוויר שבו, את רעיון הקמת ארזה ,מייחסים להרצל שבעת ביקורו ונטיעת העץ התפעל מהאוויר הנקי של הנקודה.

יש הטוענים כי הגשמת החלום לבית הבראה ארזה ,שנועד לשמש  כבית הבראה לפועלים-חלוצים  ,ששמו נגזר משמו של הרצל , המבנה המרכזי בן שתי הקומות ,(שכונה הבית הלבן) ,נבנה לזכרה של החלוצה שרה שמוקלר מכנרת ,ונפתח לשימוש בשנת 1924.

בשנת 1921 בעידודו של הרצפלד התאחדו קופת החולים של פועלי ציון ואחדות העבודה והוקמה ההסתדרות הכללית , איחוד זה נתן את הדחיפה האחרונה להקמת ארזה.

כיוון שהמבני הקבע  הוכנו רק בשנת 1923 שוכנו המבריאים הראשונים בבית בשכונת הבוכרים בירושלים במבנה היו 15 מיטות למחלימים, והוא החל לפעול בבוכרים החל משנת 1919, המנוע מאחורי ההקמה היה הרצפלד.

לצורך הקמת המבנה נדרש עוד שטח שנרכש מידי משפחת כץ וממשפחת ברוזה, ובשנת 1924 עמדה הקומה הראשונה של המבנה המרכזי ,מיד שהושלמה הקומה הראשונה ,הוכנסו שלושים מיטות וארזה החלה להתקיים.

מיד נגשו להקים את הקומה השנייה ומבנים נוספים בשיטת דונם פה ודונם שם, חלק מאנשי מוצא מצאו את פרנסתם מעבודה בבית ההבראה ובנימה אישית גם אימי , אך גדר הפרידה בין ארזה לבתיה של מוצא, ילדי המושבה נצטוו לשמור על שקט ובשעות מנוחת הצהרים לא הורשו לבקר.

את הקיוסק של דארגו שורש ,משנות החמישים לא אוכל לשכוח , הוא ניצב בגבול הגדר בין בתיה של מוצא ובית ההבראה , כיוון שדארגו ידע לספק לנו ,את המידע הנחוץ לבילויינו, ואת רכישת הממתקים שהצלחנו לרכוש,  במעות אשר אספנו בעבודות מזדמנות כמו : מסיק זיתים, קטיף פירות בעונה ומכירתו וכדומה .

בשנת 1990 נמכרה ארזה עקב חובות של קופח כללית והפך לבית הספר למנהל ולאחריו חדל לחיות, השטח נרכש בידי הכשרת הישוב ונמכר ליזם שבימים הקרובים עומד להחריב להרוס ולמחוק היסטוריה בעבור 240 קוטג'ים שיבנו בחלקה.

כיום במחצית 2019 נבנו בתים על פי התוכנית ,כאשר 91 יחידות אוכלסו , המבנה המרכזי יושלם ויהפוך למרכז תרבות ובו אודיטוריום שיכלול 170 מושבים, בית קפה, מוזיאון ואולמות לסמינרים, במתחם תבנה בריכה ספא וחדר כושר לטובת הדיירים במתחם.

עמק הארזים בית החרושת לשמן וסבון

בשנת 1906 החליטו הכימאי תעשיין דב קלימקר  ואהרון אייזנברג (ממייסדי המושבה רחובות) , להקים בית חרושת לשמן וסבון בשם "עתיד" בצפון מוצא במושבה טלמא (עמק הארזים) הוא רכש שטח אדמה בן 250 דונם ,בצמידות למעיין .

ליד המעיין ,הקימו שני מבני תעשיה , בית בד ומפעל יצור הסבון תוך שימוש בגפת של בית הבד כחומר גלם ליצור, המבנים נבנו בכספם של יהודים מצרפת שהקימו חברת ההשקעות חרמון לצורך הקמת המפעל, בהמשך לתוכניתם רצו הבעלים ,להקים מגורים וחלקת אדמה צמודה לבתים בעבור פועליהם.

את הכספים שלוו מהצרפתים, קוו להחזיר לשיעורין בקיזוז חלק ממשכורות העובדים ,בשנת 1909 החלל המפעל ליצר סבון , אך המרחק מירושלים והתעבורה הקשה מהמפעל לשווק , בנוסף לעננת הפחד מהשכנים הערביים , כאשר נגמר כספם ,והמפעל נכנס במהרה להפסדים ונסגר בשנת 1911 וננטש.

בשנת 1919 בסיוע הה נהלה הציונית ומימונה , נשלחו מספר איכרים למקום על מנת לעבד את  האדמות בעמק הארזים, כמה איכרים מהמושבה מוצא, לימדו אותם את רזי העבודה החקלאית והשאילו להם כלי עבודה .

בחלקתם הקימו רפת עם שתי פרות שמחלבן יצרו חמאה וגבינה, עיבדו כמה עשרות דונמים ,וגידלו עליהם ירקות ופרחים, המצב הכלכלי לא שפר , ולאחר מספר חודשים , גם נטשו את המקום בהותירם חובות כספיים לאיכרי מוצא.

בשנת 1923 רכשה את ההאדמה ,זכויות שאיבת המים מהמעיין, ושימוש במבנים שנותרו, והושיבה במקום קבוצת עולים , בתחילה עלו שלוש משפחות והתגוררו באוהלים ,ולאחר מכן הצטרפו עוד חמש משפחות.

חלק מהמתיישבים החליטו להגדיל את הכנסותיהם ,ולא להתפרנס רק מהחקלאות, שני מתיישבים רכשו מכונות לרקמה והחלו למכור מפות ובדים רקומים ,המתיישב יצחק לנדנברג , פתח מפעל לעיבוד עורות וליצור עורות לנעלים וליצור תפילין, האיכר ידידיה זילפריינד הקים את מפעל אליאב למוצרים המיועדים לרישום ואומנות.

סיפור מתחם בית השייח בקולוניה – מוצא תחתית

מראה מיולי 2011

בית השייח ממוקם ,כמאה חמישים מטר בקו אווירי ,באפיק נחל ארזה מעל לביתו והחאן של דוד ילין , מספר דרכים להגעה ומהר לפני סלילת המעבר החדש ,העוקף את סיבוב מוצא ,שהמתחם נמצא במסלולו ,ושנועד להקמת עמודי הבטון , על שטחו ,שיתמכו בכביש העילי שיעבור מעליו.

דרך אחת להגעה : לעקוף את החצר האחורית של בית ילין לעלות בין הטרסות והמדרגות הליכה של דקות ספורות ואתם במתחם.

דרך שנייה להגעה : חונים בתחילת השביל השני שמעל לשביל המוליך למעיין מוצא בירידה מכביש מספר אחד ימינה לפי השילוט לבית דוד ילין , מתחילים ללכת בשביל כשלוש מאות מטר,  מגיעים לפיצול שבילים ,השמאלי מוליך לבית סומך ,ממשיכים ימינה עד הפיצול הבא השמאלי, המוליך למנסרה של שחמון סומך , פונים ימינה וחוצים את אפיק הנחל, שם מתחיל שביל עליה לכוון מבשרת ירושלים – קולוניה העתיקה ( דרך שואבות המים) .

בתחילת השביל העולה, פונים ימינה מיד לאחר חציית הערוץ, ורואים שלט התלוי על גדר ,המציין כי במקום ,נערכות חפירות הצלה ארכיאולוגיות בתווי הכביש החדש, סימן נוסף רצועות פלסטיק בצבעים אדום לסימון הנתיב, וכחול לסימון מיקום עמודי הכביש העילי המוצמדים לעמודים וענפים המסמנים את התוואי החדש, בשביל הזה ממשיכים כשלוש מאות מטר ומגיעים למתחם.

לרכב חוזרים באותה הדרך .

הקדמה

לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948 ,נחרבו הבתים בכפר הערבי קולוניה ,רק בהתקפה על כיבושו בידי גדוד מספר אחד של הפלמ"ח נהרסו כחמישים בתים, בתים נוספים הוחרבו ,בעת ההקמה של הישוב מבשרת ירושלים, שהוקמה על חורבות בתי הכפר, בתים נוספים נהרסו ,כמו כול בתי מתחם מגורי השייך ,שגגם נהרס בשנים האחרונות, בפעילות צמודה של משטרת ישראל והקק"ל למניעת היאחזות של גורמים שלילים במבנים.

למעשה ,הבית היחידי שנותר בשלמותו מהכפר הערבי קולוניה, נקרא בית שחדה , שופץ ומשמש גם כיום למגורים בהשכרה ,מיקומו במתחם קופר ליד בית ילין , עוד קיימים ברחבי המדרון ,בעיקר של מבשרת ירושלים ,בחלק המערבי של נחל ארזה, ומעט במדרונות הקסטל ,שרידי מבנים ששימשו כבתי מגורים ולחקלאות ,קיימות גם מערות קבורה ששימשו גם למגורים ,שהיו בשימוש חלק מתושבי מוצא בתחילת דרכם .

במתחם גר דודנו של השייח חג אמין אל חוסין ,ששימש כמוכתר הכפר קולוניה,  השייח השתמש במתחם כבית קיץ , שלושה בתים עיקריים במתחם ,הכולל גם גינה ובוסתן פירות ,וחצר הגובלת למתחם קופר מתחתיו , עוד במתחם חורשת עצי ברוש ואורן ועץ זית ענק ועתיק הצמוד למבנה המרכזי, מסביב שרידי טרסות חקלאיות משוחות שיחי צבר .

בעת הביקור ניתן לראות חלונות קשתיים , מפתחים קשתיים ,חצרות פנימיות, גומחות במבנה השלישי בקיר החיצוני ששימשו כשובכים ליונים, באר מים, חצרות פנימיות , שרידי חדרים מרווחים , פשוט עושר ניבט משרידי המתחם תרתי משמע, הקירות הפנימיים משוחים בטיח לבן וחלקם אף צבוע בכחול.

משפחת ראובן סומך

לאחר מלחמת השחרור בשנות החמישים חכרה את המקום משפחת ראובן סומך שעלתה מעירק ,בתחילה התיישבה המשפחה  ברמת גן אך מחלת הקצרת של האב הביאה אותו לאזור ירושלים, את השטח ובית המגורים אחד הבודדים שנותרו מהכפר קולוניה ,הנמצא צמוד ומתחת  לכביש מספר אחת כארבעה מטר ,חכר ממנהל מקרקעי ישראל במבנה הזה גר האחראי על מתן רישיונות לרפתות ובעלי חיים מטעם מחלקת הבריאות בימי המנדט הבריטי .

חכירה שהתחדשה ,כול שלוש שנים ,ובשנת 1963 הוחכר השטח למשפחה לחמישים שנה, במבנה ששכרה לא היה עד שנות השישים חשמל ולא צנרת מים מוסדרת ממקורות.

בשטח שמסביב למעיין עיבדה משפחת סומך ,את הבוסתן נטעה בו עוד עצי פרי כולל הדרים, שסק ועוד וגידלה בו ירקות בחלקה החקלאית ,בתחילה רק מימי הנביעה שימשו אותם להשקיה ובשנות השישים התחברו בקו מים למקורות.

לאחר שנכנסו לגור בשטח , השחילו בני המשפחה צינור לשאריות הנביעה ,הקימו מעליו משאבת ידנית לשאיבת המים ,פעילות יום יומית בתורנות משפחתית , מים אלו שנאספו הוכנסו לחביות מים מעל לבית המגורים וחלקם הוזרמו בתעלות ובצינורת לחלקות הנמוכות להשקיה.

מעט על ראובן סומך שעלה מבגדד ביחד עם אשתו ושנים מילדיו יעקוב ותמר, בעקבותיו הגיעו למושבה גם אחותו פלורין ובעלה ג'ורג ואחד מילדיהם ששון שחמון הקים מנסרה על שטחם במוצא מתחת לבית האב ראובן, והוא היחידי מבני החמולה שנותר עדיין בשטח החכור של המשפחה.

ראובן שימש כמנהל חשבונות במשרות גבוהות, סבו עבדאללה סומך הקים את בין הדין הרבני הגבוה בבגדד,  לאחר שחכר את החלקה והבית ,נולדו לראובן עוד שני ילדים הבת ארזה , תנחשו מאיפה השם, ובן הזקונים ששון, בעת הלידה של בן הזקונים ,נפטרה אשתו והוא נותר אלמן ,עם שתי בנות ושני בנים,  כשבגר בנו ששון ,הוא רכש בית טרומי ,משאריות מבני הסטודנטים של האוניברסיטה העברית ,והקימו מתחת לבית אביו ,בצמידות ועבר לגור במקום עם אשתו.

את מימי המעיין  שהמשיכו לנבוע מבעד לסדקי ההריסות ,תיעלה המשפחה לתוך צינור מים שקוטרו פחות משני צול ושמה בסופו ברז, כאשר נזקקו למים להשקיית השטח החקלאי פתחו בני המשפחה את הברז והשתמשו במימי המעיין המוגפים להשקיה.

כשהזקין אבי המשפחה יחזקאל סומך ,שמקצועו היה ראיית חשבונות ונחשב בירושלים כאחד הטובים , פחתה עבודת החקלאות עד אשר פסקה לחלוטין , המעיין כיוון שלא השתמשו בו ותעלותיו נסתמו יבש ואיננו נובע מים כיום .

לפני שנים אחדות ,בן אחיו של ראובן ,שכר פועל שינסה למצוא את פתח הנביעה ,כיום שרידי החפירה מעידים על הניסיון אך שיחי סבך פטל ענק ביחד עם עצי פרא של איילנטה בלוטית שצמחו במקום אינם מאפשרים להגיע לשרידים.

אב המשפחה ראובן ,נפטר בשנת 1987, בביתו שבו המשיך להתגורר בשנותיו האחרונות עם מטפל , בנו ששון סומך ,עזב את מגוריו ליד בית אביו בחלקה החכורה במוצא ועבר לירושלים,  למזלו הרע באותה עת נשרף צריף האסבסט שהיווה את ביתו, שרידיו קיימים מתחת לבית אביו.

בחלקה נוספת מתחת לבית יחזקאל סומך , הקים אחיינו ששון שחמון בן אחותו של ראובן סומך פלורין ובעלה גורג ,מנסרה לעצי הסקה כאשר את בולי העץ הוא מקבל מידי הקרן הקיימת, בנוסף הוא גורס חלק מהענפים ,בעבור מצע להנחה בחלקות גידול כזבל אורגני בתחילת דרכם,  לצערם של בני המשפחה ושחמון ,הם יאלצו להיפרד ממספר דונמים משטחם לצורך בניית התווי החדש ,בין קניון הראל מנהרה ולאחריה כביש על עמודים עליון שיסתיים באזור בית מקלף.

כאשר ביקרתי במקום ביולי 2011 , פגשתי את שחמון שסיפר לי , כי הוא נתקל מספר פעמים בצבוע המסתובב בשטח ,כיום כאשר שריד מבנה המגורים של החלקה עם המעיין, נכללה בתוכנית הכביש החדש והמנהרה במבשרת , יבלע המעיין בקדמה יישארו רק סיפורי זה וקודמיי שסיפרו את סיפורו של המעיין.

סיפור הגשר של מוצא

הגשר הוקם לאפשר מעבר מעל נחל שורק ,הוא הוקם בתחילה מקורות עץ נתמכות באבנים ,עליו עברו חלפו הצליינים והסוחרים בדרכם לירושלים העתיקה, ניתן לראות שיירות גמלים חולפות על הגשר בציור משנת 1880,לאורך השנים נבנה הגשר מאבנים על גבי שלוש קשתות , חלק מהקשתות נפלו וליתרת הקשתות הושמו תמוכות עץ , כול זאת עד אשר הוקם הגשר החדש.

עוד בשנת 1934 רצו הבריטים לשנות את הנתיב ולסלול כביש חדש מסיבוב הראל הכניסה למבשרת ולרדת בשולים של ואדי ארזה של היום לכוון הכניסה לבית זית ,להמשיך על המדרון המערבי בדרך חדשה התואמת את הכניסה הראשית של ירושלים.

את התוכנית שהחלה בשנת 1934, לכביש חילופי, תכנן דב תמרי תושב מוצא כאשר עבד במע"צ , לדבריו הוא הסתמך בכמה קטעים בתוכניתו לעוקף שבע האחיות, בבדיקה של שרידי הדרך הרומאית העתיקה שעקפה את הקסטל תוכניתם של הבריטים לביצוע הסלילה הוחשה להתבצע עקב מלחמת העולם השנייה, כאשר נדרשה דרך חלופית מהירה יותר למעבר כוחות צבא, ובשנת 1942 החל השינוי של התווי לירושלים .

בעת מלחמת השחרור כאשר נוצרה בעיה ופחד מפני הרצון של הכוחות הערביים לעלות לירושלים דרך גשר מוצא ,מולכד הגשר במטעני חבלה בידי הצבא שבדרך ,כשם שעשו זאת הכוחות התורכיים בעת מלחמת העולם הראשונה  אלא שאלו שמיקשו את הגשר שכחו להסיר מטענים אלו לאחר המלחמה ורק לאחר תקופה נזכרו במיקוש, אל הגשר הוזעקו כוחות צבא הדרך נסגרה לתנועה ובהרבה מזל פורקו המטענים בטרם התפוצצו מעצמם.

עשרים שנים לאחר מכן שודרג הכביש לכביש בן מספר מסלולים ככביש מהיר ,וכיום נמצאים אנו בפני סלילה של כביש חדש שיעקוף את כביש מוצא – בשפתנו כביש הדמים, שתחילתו מנהרה באזור קניון הראל ומעבר לכביש נשא על עמודים עם נטיית סבוב למניעת תאונות וסיומו באזור הבית האדום , כול העובר היום בבוסתני מוצא, רואה סרטי פלסטיק על מקלות והקשורים לענפי שיחים ועצים , סימוני הסרטים הכחולים מסמנים את סימוני התווי לכביש החדש ובצבע אדום את מיקומי עמודי התמיכה לכביש, סיום הפרויקט בשנת 2015.

החקלאות  היהודית במוצא כללה :

מטעי עצי פרי : מישמש ,שזיפים, אגסים, תפוחים , פירות אלו בתחילה יובשו ונמכרו כפירות יבשים, לאחר מכן,  התפתחה תעשיית שימורי הפירות,  בתחילה בצנצנות ולאחר מכן בפחיות שימורים, במיוחד פיתחה משפחת ברוזה את יצור שימורי הפירות ומכירתם שכללו : משמשים, שזיפים, ענבים ,תפוחים, אגסים .

כרמי עצי זית  ,אשר פירות הזיתים, שימשו ליצור שמן וזיתים כבושים  בתחילה מזיתיי מוצא , השמן יוצר בשיתוף מנזר השתקנים ,עד אשר הוקם בית בד במוצא, בנוסף לבית הבד ,בבית של האחים ניקולס – כיום בית משפחת קופר , לאחר תקופת מה ,ברוזה רכש את בית הבד מידי האחים ניקולס ,ובית הבד עבר ועבד בחצרה של משפחת ברוזה .

במושבה מוצא גידלו כרמי ענבים ליצור היין , כרמים אלו כללו לאורך השנים כשלושים אלף גפנים , ושימשו להכנת יין בידי שלושת היקבים שפעלו במוצא , יקב שטיינברג ,יקב ברוזה שנמכר למשפחת טפפרברג והחליף את שמו ליקבי אפרת , עד שעבר למקומו בצרעה, ויקב שור ולמכירת תוצרתם ברחבי ירושלים וישראל.

בוסתני הפרי בעמק מוצא

עשרות בשנים ,אני מהלך בעונת הקיץ ,לחפש את ממלכת הילדות שלי, את עצי הפרי, שנותרו בשיפוליה הדרומיים של מבשרת ירושלים וואדי מוצא , בבוסתנים המיוחדים הללו, ניתן למצוא פירות שאנו קוראים להם באלדי ,מקומות שננטשו בידי הערביים בעת מלחמת העולם השנייה ,מהשטחים החקלאים של הכפר הערבי קולוניה .

בתחילת שנת 2012 הגיעו לביקור בחלקה ובבית דוד ילין במושבה מוצא הישנה ,אנשי הגן הבוטני הירושלמי , בעת סיורם עברו בשטח מסביב לבית בחלקתם החכורה של משפחת סומך , לתדהמתם גילו את פריחת עץ השזיף המפושק .

עץ השזיף המפושק ,צומח רק בחלק נידח בתורכיה ,בהרי הקווקז ומעט בארמניה וראו הפלא גם בבוסתני ה העזובים של מוצא , אנו זאטוטי מוצא ,שחלק מהבילוי ואיסוף כספי דמי הכיס היו קשורים לבוסתני ם אלו ,גיחכנו לעצמנו לשמע השם שזיף מפושק .

כיוון שאין ספור סיפורים, פחדים ליליים בביקורים בין צבועי האזור קשורים לילדי מושבת מוצא בתקופה שהחלה לאחר מלחמת העצמאות ,שוחחנו ונזכרנו בפרי הסגול שחור הקטן בגודל של משחק הגולים שהיינו בולסים בטרם הבאנו לאימא ליצירת מרקחת ריבה חמצמצה.

כאשר החל חג הפסח ,החלה נדידתי הגדולה לבחינת ההנבה של הפירות שמהם איהנה בקיץ , כמובן שידענו כי על פי כמות הגשמים שירדה בחורף , להעריך את הכמויות של הפירות שיניבו העצי ושיחי הפרי.

היו לנו מלא הבטן והעין ,פירות שחלק מהם הועמס בשקים, ויצא על גבנו לשוק מחנה יהודה ,למכירה ואיסוף דמי הכיס, ואין כמו תושביה הקשישים של ירושלמים שעמדו כמהים לפירות הבלדי הללו שהזכירו להם את ארצות מוצאם .

מן הבוסתנים אספנו : כפי שכיננו אותו תפוחי עוזרר כיום נקרא שיזף פרי הצבר שעל פי כמויות הקוצים שנותרו בידיי ניתן היה לבנות איזה רהיט ואם היה מזל ,הייתה בנמצא קופסת השימורים הצמודה למקל או כתחליף ליד עם פיסת השק ככפפה, ששימשה לקטיף ההצבר וחסכה לא מעט סבל וכאב.

רימונים עסיסיים לקראת חג הסוכות, זיתים שאותם אספנו להחמצה, פירות המישמש הלבן קצר העונה ,שהיה צורך לקוטפו בזריזות בטרם יעלו עליו תולעי המזיקים שהתחלקו עמנו בעסיסם .

עוד היו פירות השזיף הסגולים הקטנים שכיום מכונים שזיף מפושק, אך איזה ריבה חמצמצה הכינה מהם אמא, ענבים שחלק הותסס ליין חלק נמכר ,פטל ותותים למכביר, תאנים עצי אפרסק ותפוח ואפילו מעט עצי הדר שנטעו בשנים מאוחרות יותר.

בקיצור ארץ זבת חלב ודבש , יש ואני וגעגועי למחוזות הילדות מוליכים אותי להנחיל את הידע לצאצאים , לאחר עונת הפטריות הקצרה ,כמו שנאמר איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

לסיום ספורה של משפחת סומך שבחלקתה במוצא נמצאים עצי השזיף המפושק שנחשפו וחבל כי לא נוכל יותר ליהנות מפירותיהם ברגע שהכלל, ישתלט ויקבע חוקים עקב נדירותם של עצים אלו , שחשיפתם בתחילת 2012 בידי אנשי הגן הבוטני , עוד מוסד ילדות שיעלם .

מוצא תחתית חלבנות בישוב

רפתות לחלב וגבינות, הוקמו במשקים של שנים מייסדי מוצא משפחות ברוזה וכהן, ובהמשך ברפת של משפחת מקלף ,לאחר החליבה ברפת של שמואל ברוזה במוצא תחתית ,יתרת החלב שנצרכה בידי המשפחה ,הועברה לירושלים ,לכל חלבן בירושלים היו הרחובות ,שבהם היה לו מעיין זיכיון לקו חלוקת החלב .

כיוון שלא היה נהוג ,או לא הייתה האפשרות לפסטר את החלב , הוא מולא בכדים, והוכנס למרתף או לבור המים, ששימש כמקרר בתחילה הועבר החלב על גבי חמורים לירושלים ,לאחר מכן בעגלות רתומות לבעלי חיים .

כאשר הגיעו הרכבים המוטוריים לישראל ,רכשה משפחת ברוזה טנדר שהיה לו מסלול לחלב, לאחר מכן הועבר החלב באוטובוס בתחנת מוצא תחתית שעלה לירושלים, בימי שבת ובחגים נחלבו הפרות , ואז החלב אוכסן עד מוצאי שבת במרתף , בדרך כלל מחלב זה הכינו גבינה , שמנת ולבן במחבצות ידניות, במוצא היו דירי עיזים לחלב וגבינות, בעיקר בתקופות שקדמו לרפתות לתצרוכת אישית בעיקר.

ספור כרמי הענבים והיקבים בתקופה היהודית

בתקופת ההתיישבות הראשונה והשנייה במוצא תחתית, של יהודים שיצאו מהחומות ,ורכשו חלקות מידי תושביה הערביים של מוצא , ונטעו בחלקות שלהם, קרוב לשלושים אלף גפנים בשלב הראשון.

כארבעת אלפים גפנים נטע דוד ילין, משפחות כץ וברוזה כששת אלפים גפנים בשלב הראשון, ולאחר מכן נטעה משפחת ברוזה עוד כחמשת אלפים גפנים ,ולאחר מכן עוד עשרת אלפים גפנים, למשפחת כהן היו גם כחמשת אלפים גפנים , למשפחת שטיינברג היה גם כרם גדול ויקב.

בסביבות שנות העשרים ,של המאה התשע עשר, נטעו ועיבדו כעשר משפחות כרמים רבים, חלקם של הכרמים ניטע במרומי הכפר קולוניה ,מעט לכיוון צומת הראל, 2000 גפנים של משפחת גודעי התימנית, שנשרפו בעת המאורעות בשנת 1929, וכרמה של משפחת כהן בן חמשת אלפים גפנים שהניבו ענבים טובים  ,ובעת המאורעות , לא עובד הכרם  וחלקם הגדול של הגפנים ירדו לטמיון.

לקראת שנות השלושים ,מנתה חלקתו של ברוזה קרוב לעשרת אלפים גפנים מסוגים שונים, בעת ההיא פעלו במוצא שלושה יקבי יין שנים מהם גדולים ,וזה של משפחת כהן הקטן מבניהם, שני הגדולים עבדו לאורך כול השנים, בתפוקה גדולה מסחרית בעיקר ביצור יין אדום.

היקב של משפחת ברוזה היה הגדול מהם, שנחצב בסלע במרתפי ביתו של ברוזה, ושם הונחו החביות היין לאכסון ,סיפור עלום היה בהמצאתו של העובד ברנהרד גלסר ,שפתר את הבעיה של הובלת הענבים ליקב, כאשר בשיטה הישנה ,היו מעמיסים חמור בשני סלים משני צדדיו, בעת הפרוק של צד אחד ,התהפך החמור משהוסר המשקל בצד אחד, ונפל לצד השני שבו עדין היה עמוס.

כפתרון לבעיה המציא גלסר ,פתרון של הורקת שני הסלים בפעם אחת והפריקה עברה בשלום, לימים אותו ברנהרד גלסר המציא את כיסא הנוח שהיו בשפת הים, מכול כיסא שמכר הוא הרוויח לירה ישראלי אחת ,ממש מיליונר הספור מפי נכדו .

לאחר שנים נמכר היקב על ציודו למשפחת טפרברג ,וקיבל את השם יקבי אפרת , היקב של ירחמיאל שטיינברג היה קטן מעט ממנו, ואילו של משפחת כהן היה בתחילה דרכו ביצור בביתם, לאחר מכן במערה גדולה בסביבה ,שלתוכה הוכנס ציוד ליצור כמפעל ליצור יין ( רקיחת סוגי ליקרים ממיץ ענבים ,שרכש מיקבו של שטיינברג )פעל במוצא ללא כרמים וללא יקב, בידי פרידמן שהיה דייר שכיר במוצא, כיום יקב ברוזה – אפרת ומרתף היין הפך למפעל תכשיטים גדול.

כאשר לכמויות היצור היין ביקבים, לא הספיקו כמויות הענבים שסיפקו כרמי מוצא, החלו להגיע ליקבים, שיירות של חמורים נושאי סלי אשכולות ענבים מעמק איילון , מאזור חברון ומכפרי הסביבה ענבים שגודלו בידי הפלאחים הערביים .

משפחת כהן רכשו בעת הגיעם למושבה מוצא , כשלושים דונם באזור שיפולי קסטל ,באזור שקיום נקראת שכונת מוצא הקטנה, למרגלות הכפר הערבי קסטל , בחלקה זאת נטעו אלפי גפנים ,ומטע עצי פרי בפתח כרמם הקים הסבא יצחק כהן את השומרה – מעין סוכה לשימוש לאבטחה ומקום מנוחה לעובדים בכרם .

בשנת 1933 כאשר הוקמה השכונה מוצא עלית ,נאלצה משפחת כהן להסב חלק מאדמותיה החקלאיות לטובת קק"ל ,לצורך הקמת שכונת מוצא עלית, צריך לזכור כי הכרם המניב ,עבר תקופה של הטרדות , עקב ההתנכלויות בתקופת המאורעות של 1929 חלקו נשרף .

חלק מהעסקה ,כללה חלקות מגורים לארבעת בניו של כהן, בשכונה החדשה מתחת לבית ההבראה ארזה, את יתרת החלקה בת השלוש עשר דונם ,הוריש יצחק לבנו דוד בן הזקונים , דוד בנו שהתחתן בשנת 1930 ,נאלץ לאחר נישואיו לעבור למגורים במקום אחר, מחוסר עבודה ,זאת גם כיוון שגם הרפת התחסלה באותה שנה , עד אז עבד דוד כרווק במפעלי ים המלח ליד קלייה, נישואיו אלו מחוסר עבודה, גרמו לו לעבוד כמנהל פרדס במטעי אוסטרובסקי ברוך ,דודה של אשתו ברעננה , כאשר חזר לבית הוריו במוצא בשנת 1954 קבל את יתרת שטח הכרם.

בשנת 1956 החליטה המשפחה לנטוע מחדש גפנים, ביתרת חלקתם ובעזרת הציוד הממוכן החדיש של טור סיני, ובעזרת עזרה מבניו של דוד ומאביו, החלקה עובדה וניטעה מחדש ,גודלה של החלקה בשטח של שבע דונם ככרם ענבים, ואף בנה שומריה חדשה בחלקתו, בשנת 1965 נאלצה המשפחה עקב קשיים כלכליים ,למכור את שטח הכרם המחודש , לקבלן האחים אלה ,שהסבו שטח חקלאי לשכונת מוצא הקטנה, בתהליך הבניה לא חסו הקבלנים ,על עצים עתיקים והם נכרתו בשם הקדמה.

מוצא תחתית ספור מעבדי העורות הבורסקאים

בסביבות שנת  1920 , הגיע לאזור שמאחורי גשר מוצא לכוון סכר בית זית ,בורסקאי שעיבד את עורותיו ,בתהליך מייגע ושכלל שאריות מזהמות, מתהליך הפרדת העור מהשומנים ומשאריות הבשר, שהיו צמודות לעור החיות.

המים שזרמו לאחר שעברו במעיינות נחל ארזה ובחיבור לנחל , שימשו בתהליך העיבוד ,שכלל משיכת החלק הפנימי של העור, ולאחר מכן בעזרת חומרים ובתמציות ובהשרייתו של העור ,על מנת להסיר את שאריות השומן.

הבורסקאי יצחק לנדרברג בעמק הארזים

בשנת 1923 יצחק לנדנברג מקים בעמק הארזים מפעל עורות באזור מעיין תלם בעמק הארזים ושימש בעיקר ליצור נעלים ורצועות לתפילין.

מעיין תלם מורכב משלושה מעיינות ולידו בית משאבות מהתקופה המנדטורית , במים אלו השתמשו גם הבורסקאים שהתיישבו והקימו מפעלים לעורות.

בשנת 1929 (שנת הפרעות), הוזמן יצחק לנדברג לעבוד במפעלו של חבס היהודי, מפעל לעיבוד עורות ביפו, אלא שארבעים עובדיו של בית החרושת , היו פועלים שהגיעו ממצרים כעובדים, ומכיוון שיצחק היה יהודי מסורתי עם תלבושת , פאות וזקן ,החלו פועלים אלו להציק ליצחק ,ואף להכותו, עד שנפצע והגיע לאשפוז בבית החולים הדסה .

כאשר החלים מפציעתו, הגיע לבעל המפעל חבס, עם תעודת המחלה לשמונה ימים, על מנת לקבל את שכרו ופיצויים על הפגיעה בו , וגורש בידי בעל הבית שאף הלין את שכרו .

בתחילת 1930, יצחק לנדברג פרסם בעתון דואר היום ,מאמר שבו סיפר את חווייתו מהפוגרום, הפרעות ,הרציחות ,הבזיזה והשרפות שעברה המושבה מוצא, כאשר הוא מציג את עצמו כאיכר ממוצא, בעת שהוא מספר כי רצה להעיד בעת המשפט של מספר מתפרעים ערבים מההמון המוסת, אך בית המשפט סרב לקבל את עדותו.

בעדותו שלא נתקבלה סיפר יצחק , על שני ילדיו שנשלחו בידי רעייתו לשאוב מים בפח ,מאחד המעיינות יומיים לפני השבת הארורה של הטבח, נגשו אליהם ילדים ערביים שהכירו , והזהירו אותם לא להגיע למעיין בשבת , כיוון שביום הזה מתוכנן , להתנפל על משפחות תושבי מוצא על ילדיהם ונשותיהם.

עוד הוסיף לספר יצחק , כי סוחר החלב היהודי סולובייציק , אשר רכש חלב מערבים בישוב קולוניה , סיפר לו כי  ערבי שהוא היה חייב לו כסף בעבור החלב , הגיע לבייתו ביום שישי לפני יום הטבח ,לגבות את החוב,  וסיפר לו על יום הפרעות בשבת ,והבטיח לו כי יגן עליו ועל משפחתו ,באם ישלם לו מיד את חובו, סולובייציק לא סיפר את נאמר לו, מהסיבה שהוא נתן את מילתו הכבוד שלו לערבי ,שלא יספר את הסיפור.

בעדותו ממשיך יצחק לספר, כי בשבת בבוקר ,פתאום העלו הערבים את צאנם על השטחים המעובדים ,על הכרמים והמטעים , כאשר התקרבו אליהם מספר איכרים יהודיים מהישוב, ובקשו שיסלקו את הצאן ,כי הוא גורם נזקים לשטחים החקלאיים, מיד החלו הפורעים לסקל אותם באבנים, האיכרים היהודים נמלטו לאחד הבתים סגרו את הדלתות והגיפו את התריסים.

יצחק החל לנוס לכוון בייתו בעמק הארזים שליד מוצא , וראה שהפורעים כבר שברו את חלק מחלונות בייתו, מיד נתן הוראה לרעייתו וילדיו לנוס לבית האיכר ידידיה ידידיה זילפריינד ולהסתגר בבייתו.

יצחק עצמו נשאר בניסיון להגן על בייתו ,ובית החרושת שלו לעיבוד עורות, אך במהרה החלו פורעים צובאים על הבית ,והחלו להשליך אבנים על הדלתות והחלונות, הוא ניסה להימלט ,אך שלושה ערבים תפסו אותו והכו אותו באלות, עד שנפל ומיד התנפלו עליו ודקרו אותו בחזה בפגיונות.

לאחר הדקירות התעלף יצחק, ונשאר שכוב על הרצפה זמן ממושך, עד שהתעורר , וקרטע לביתו של יצחק ביילין  , שם ניסו לחבשו ברצועות שקרעו מסדין, ואז שוב התעלף יצחק.

מתבוסס בדמו ,שכב יצחק בביתו של יצחק ביילין יממה עד הוקר למחרת , בעת שהגיעו מכונית ומשוריין בריטים , שסירבו להעמיסו לטיפול רפואי,  כיוון שמשימתם הייתה, לפנות את שבעת ההרוגים בבית משפחת מקלף, ולאחר שהעמיסו אותם על  המשוריין, חזרו האנגלים ,ונטלו את יצחק לבית החולים לטיפול רפואי בבית החולים הדסה ברחוב הנביאים .

זמן ממושך שכב יצחק בבית החולים , והרופאים עמלו להצילו , אך נגרם לו נזק בריאותיו עקב הדקירה, יצחק נותר נכה , ונשלך לבית הבראה להחלים במידת האפשר.

לאחר מכן עברה משפחת יצחק לנדנברג להתגורר ברחוב דוד ילין בדירת שני חדרים שהייתה על גג הבניין, בעת שאנשי המחתרת תקפו את בית מעון השוטרים , השיבו הבריטים באש לכול הכוונים, כתוצאה מכך נטשה המשפחה את הדירה ועברה להתגורר בחיפה, לדירה הנטושה הגיע פקיד בריטי ובידו צו החרמת הנכס.

מוצא ספור מעיינות המים בעמק ובישוב

מוצא ספור רכישת זכויות המים מידי הכפר קולוניה, וכיצד נרכשו זכויות אלו על ידי המתנחלים היהודים החדשים, מידי אנשי ומכתר הכפר קולוניה , וספור המעיינות בעמק מוצא .

סיפור זכויות המים ,של מתיישבי מוצא הראשונים החל בשנת 1860 כאשר חלקות האדמה להתיישבות ,נרכשו בידי אביו וחתנו של דוד ילין.

בעת הרכישה של חלקות האדמה במוצא, נרכשו גם זכויות מים תוך רישומם בקושאן ורשום מדויק משנת 1922,  של בעלי הזכויות הערבים והיהודים, בשני מעיינות באדמות הכפר הערבי קולוניה.

הזכויות נרכשו בשלב הראשון ,מהמעיין העליון עין אל פוקא ,שבזמנו היה מעיין שופע במיוחד, כיום מעיין סתום ,שמיקומו היה כמה עשרות מטרים מערבית ,ממעין מוצא של היום (מקווה הברסלבים ) ,סיפור מעיין זה, קשור לפיצוצו בתקופת מלחמת השחרור ,למרות שמימיו המשיכו לנבוע לתקופה קצרה לאחר הפיצוץ.

זכויות על המעיין העליון בכפר הערבי קולוניה, היו  לשבעה משפחות הערביות, וכול אחת מכרה יחידות זכות שאיבה, שחושבו ביחידות של שעה עד מספר שעות , ונמכרו לכול משפחה של  האיכרים היהודים שהתיישבו באזור.

יחידת השאיבה נקראת בערבית פסל, והיא מונה 12 שעות שאיבה, מתוך כול שעות הפסל של המשפחות הערביות, נרכשו וניתנו זכויות למשפחות העבריות בסך הכול 3.5 פסל , בצורה הזאת  : 18 שעות שאיבה , מכול בעלי המשפחות הערביות ,ההקצבה היו כך : למשפחת ירחמיאל שטיינברג, ומשפחת יהודה ילין 12 שעות בהמשך קיבל בסך הכול עוד 11 שעות נוספות לכול חיו , בזכות שיפוץ המעיין, הנקבה ובריכת האגירה, משפחת שמואל ברוזה ,קבלה 19 שעות שאיבה.

במעין עין לימון, על שם עצי הלימון שהיו בפתחו ,המעיין היה קרוב וקשור למעין מוצא של היום (מקווה הברסלבים ) ,במעיין לימון  קיבל זכויות שאיבה משמונת הבעלים הערביים , בסך שלושה פסל רק יהושוע ילין .

מים אלו שנרכשו, שימשו את התושבים להשקיית השדות, הכרמים המטעים ,בעלי החיים ולתצרוכת הבתים, בתחילה האיכרים החדשים השתמשו במימי המעיינות, ומיד שהחלו לבנות את בתי האבן כמגורי הקבע , נחצבו גם בורות אגירה למים מהמעיינות ולמי גשמים, למשל במתחם ילין היה בור מים גדול, בחלקתו של שמואל ברוזה היו שני בורות מים, אך צריך לזכור כי המים בבורות אלו אזלו בקיץ ,והאיכרים נדרשו לשלוח עגלות עם חביות מים, הרתומות לחמורים ופרדות לצורך שאיבה מהמעיינות, על פי הזכויות שנרכשו ,בשנות העשרים רכש ברוזה טנדר, שעליו העמיס מיכל למים כאשר נדרשו לו מים מן המעיינות, כתחליף לשימוש בבהמות.

סיפור עלייתם של הגל השלישי של המתיישבים במוצא עלית, בשנות השלושים , דרש פתרון לבעיית המים , אי לכך רכש מאיר מזרחי זיכיונות מים מן הבעלים הערביים במעיין העליון, ואשתו העמיסה בכול יום ויום ,מכלי מים על חמורים ועברה לחלוקתם בין בתי התושבים החדשים ,ובהמשך דאגו מספר מתיישבים מהראשונים להעמיס מים באופן סדיר ,בחביות שהציבו בנקודת חלוקה במרכז הבתים במוצא עלית .

מימי המעיינות נאספו לנחל , מנביעת מעין המבשר ,הנקרא גם עין גוז בשפתנו האגוז,  ומפלג אחר ששמו החדש נחל ארזה ושניהם נקווים לנחל שורק, ומנחל שורק בדרכו אל מקורות הירקון ולים .

עמק מוצא מעיינות ממערב למזרח

1 מבשרת ציון מעיין המבשר מעין ג'וז

מעיין ובריכת אגירה הקיימת גם כיום

מעיין המכונה, מעיין סא"ל עמנואל מורנו ,על שם החייל שנהרג במלחמת לבנון השנייה .

שמה של הנביעה ,נקרא על שם עצי האגוז שצמחו מעל לפתח הנביעה , בפועל  הנביעה מתחילה מעבר לכביש ,באזור קו הבתים ואין אפשרות לראותה, כיוון שכיום היא תת קרקעית ,מימי הנביעה זורמים ,בתוואי צינורות שפולסו מתחת לכביש, ומסתיימות במבנה מעוצב באבנים ,כדוגמת סביל מים לשתייה והוא אכן כזה.

הסביל נבנה בשנים האחרונות ,ואליו מוזרמים המים ,בתחילה ממימי הנביעה המתועלת, מים אלו טובים לשתייה  ,מהסביל מתאספים המים לתוך בריכת אגירה , שרוחבה כמטר וחצי ,ואורכה כשנים וחצי מטר ,העשויה  מבטון בידי אדם,  מעל לבריכת האגירה ,ישנו שביל מדרגות בודדות ,היורד את המעיין ,ומעליו ישנו צל טבעי, הנובע מהצמחייה במקום .

השביל ואזור בריכת האגירה ,מכוסים בעלוות עצים המדמה מנהרה , לאחר ירידה במספר מדרגות ,מגיעים למבנה דמוי סביל מים לשתייה שבו מתנקזים המים מצינורות המים שזורמים מהנביעה, בדרכם לבריכת האגירה, מים עודפים מבריכת האגירה ,ממשיכים לחלקות מושקות בין הטרסות, והיתרה לנחל שורק .

קיימות נטיעות חדשות של עצים וצמחים במורד הוואדי, וניתן לראותן במורד הנחל , על פי עמודי התמך מהעץ ,אשר נתקעו ליד כול נטיעה בדרכו למפגש עם נחל שורק .

כיום מראה המעיין במצבו העכשווי ,אינו תואם את המצב בעבר, כיוון שקבוצת אנשים במבשרת ציון, שבראשם תושב המקום אייל הרוש וילדי בתי הספר בקריית החינוך ,החליטו לטפח את המעיין ,והמראה המתגלה לעיני המבקרים, הינו מראה של מקום לאחר טיפוח.

כאשר ממשיכים מעט למטה במורד הוואדי ,מגיעים לשטח הממוקם על טרסה ,הכולל מערה בסלע נעולה ברוב הזמן ,וסוכת צל בחזיתה , את הנקודה ,הקימו כבית ספר אקולוגי לזכרו של סא"ל עמנואל מורנו שנפל בעת מלחמת לבנון השנייה , עד לפני תקופה קצרה ,במקום היה שלט ,אך הוא נעלם ואין יודע להיכן.

בעת שנסלל הכביש וסודר נתיב המים לנביעה ,נערכו חפירות הצלה ארכיאולוגיות ,ונתגלתה מטבע ברונזה בערך של פרוטה מימי בית שני , מתקופת המלך אגריפס ,שהיה בנו של הורדוס ואשתו מרים לבית חשמונאי , גילוי מטבע זה מביא לאישוש הסברה כי במקום התקיים ישוב יהודי בעבר.

2 מוצא מעיין עין ארזה בשמו הערבי עין א סעפיר

מעיין שנעלם בעת סלילת הכביש החדש והגשר בכביש מספר אחד בסבוב מוצא.

המעיין נקרא בשם הזה ,כיוון שהמים מנביעתו זורמים בזרזיף דק המתאים לשתייה במקורה של הציפור, מעיין ציפור ,הינו היחיד שסומן במפות המנדטוריות, שנים רבות הוא כוסה בשיחי פטל אימתניים ונעלם מן העין לאורך 40 שנה.

באחד הבקרים , התעקש בנו נתנאל שפיגל של רב הישיבה התורנית במבשרת, צבי שפיגל שבעברו היה טייס ,למצוא את פתח המעיין המסומן במפות המנדטוריות ,נתנאל שפיגל חמוש באמונה ומזמרה, הגיע לסבך שיחי הפטל ,ואכן גילה את פתח מעין ציפור, בעת שחזר נתנאל ממשימתו שרוט וזב דם, יכול היה להכריז כי גילה את המעיין שנעלם,  תלמידיו שהגיעו אחריו למשימת לפרוץ את הדרך והשביל בסבך הפטל הנוראי .

הכניסה למעין נמצאת בכביש הישן ,העולה למבשרת ציון או היורד ממבשרת, הדרך להיכנס לכביש זה , היא כאשר יורדים מכביש מספר אחד, בכניסה למושב בית זית מוצא תחתית, כאשר מגיעים מתל אביב יורדים לאחר סיבוב מוצא בכניסה לבית זית, ממשיכים שמאלה בכביש התחתון ,הצמוד לכביש אחד העולה לירושלים ,עד אשר רואים גשר משמאל עוברים מתחתיו ומתחילים לעלות בכביש הישן למבשרת.

כאשר מגיעים לסיבוב בצורת אס בסופו פונים שמאלה לדרך עפר, בכניסה מותקן מחסום מוט פתוח ,כביש העפר זה נפרץ בידי הקק"ל ומשמש לאנשי השרות של חברת חשמל, בעת עבודות התחזוקה לקו החשמל ,העובר על עמודים בגדות ערוץ הנחל .

תחילתה של הדרך בקטע הראשון משובשת ,אולם לאחר השיבוש כאשר עוברים אותו ,מוליכה דרך עפר עבירה לכול רכב , ממשיכים גם בהליכה וגם בנסיעה, עד מזלג הדרכים, ויורדים בדרך השמאלית התחתונה ,עד החניה ומשם במפגש עם נחל ארזה ,בקטע הצר והניתן למעבר בקלות רבה .

מנקודה זאת נותרת הליכה , לאורך מאה וחמישים מטר עד ההגעה למעין ציפור, ניתן להשאיר את הרכב ,בתחילת הדרך במפגש עם דרך העפר והכביש הישן למבשרת, ובהליכה איטית של רבע שעה, מגיעים לעמוד חשמל המכוסה בצמח מטפס ,ולאחריו נקודת המעבר לגדה השנייה ופונים שמאלה בשביל בין שיחי הפטל , על אותו קו גובה  .

בחלקו האחרון של השביל ,לאחר שעוברים לגדה השנייה ונתקלים בענפי פטל קוצני , ממשיכים כשמונים מטר ,ומגיעים לפתח המעיין , מעט לפניו מבנה המצופה אבנים הסגור לחלוטין , ששימש כבור סופג לשפכים של בית ההבראה ארזה בעבר.

בעת ההליכה לכוון המעיין בדרך העפר בצדדיה, נתקלים בעצי פרי וטרסות מתקופת בוסתני הכפר קלוניה, לאחר מאתים מטר בערך נתקלים בעץ אלון ענק ,ומאחוריו פתח מערה שפתחה מוסתר מעט .

בתקופת העלייה הראשונה למושבת מוצא , של ארבעת המשפחות הראשונות, התגוררה משפחת כהן במרתף דירה של ערבי בקולוניה הערבית, לכשנגמר כספם גורשו מהמרתף והתגוררו מעט זמן במערה זאת , עד שהגיעו למבנה שנבנה לבייתם .

בדרך העפר למעיין ,רואים מספר מערות קבורה בודדות עתיקות החצובות בסלע, אחת ניצבת מאחורי עץ זית ,בצד הימני של השביל זוכר אני שכילד בן שבע ,נהגתי להסתובב בבוסתני הפרי ,לקטוף את הפרי הבשל, בעיקר שזיפים ומישמש וענבים ,ובל נשכח גם את פרי השקד, שנמכר בעיקר בתחילת דרכו הירוקה  כפרי בלדי בשוק מחנה יהודה .

כאשר מגיעים למבנה האבנים , שבנוי בפתחה של הנקבה מימי המעיין הנובעים מנקבה , בניגוד לנביעות האחרות , של המעיינות הנוספים בוואדי ארזה, הנובעים מתוך ערוץ נחל ארזה, נביעתו של מעין צפור,  נובעת מתוך חציבה בסלע שעל דפנות נחל ארזה.

הכניסה לנקבת המעיין מתחילה במבואה יחסית רחבה , הממשיכה לאורך המנהרה החצובה , שאינה גבוהה,  לאורך של  כעשרה מטר כאשר במרכזה  שוקת חצובה להשקיה ושתייה , מפתח הנקבה זרמו המים לתוך בריכת אגירה חצובה בסלע ,שעומקה כמטר רוחבה כמטר ואורכה כמטר וחצי, נקבה זאת שימשה גם כמקרר טבעי בעת הקטיף של הפירות לאחר הקטיף ,לקראת שינועם לשווקי ירושלים העתיקה למכירה.

בעת הביקור בסוף יוני 2011,  היו מים לאורך הנקבה החצובה בגובה של מספר סנטימטר , מים אלו זלגו בזרזיף קל לכוון בריכת האגירה, בעונת החורף , נאספים המים מהנקבה,  לתוך בריכת האגירה ומשם נשפכים לתוך ערוץ נחל ארזה.

3 מוצא תחתית מעיין אל פוקא המעיין העליון ומשפחת סומך

מעיין שנעלם בעת סלילת הכביש החדש והגשר בכביש מספר אחד בסבוב מוצא.

כיום בעת סלילת כביש סבוב מוצא החדש ,נעלם המעיין אל פוקא המעיין העליון ,סופית תחת גלי העפר יהי זכרו ברוך.

בעת הביקור בשנת 2011 היה המעיין סתום , מיקומו מערבית מעין מוצא בכמה עשרות מטרים, למרות שפוצץ בתקופת מלחמת השחרור המשיכו מימיו לנבוע עד שחדלו.

איך מגיעים : כאשר מגיעים מכוון ירושלים מיד לאחר סיבוב מוצא בתחילת העלייה פנייה עם שילוט לבית דוד ילין מעין פניית פרסה ימינה, מיד ליד הפנייה שביל עפר עם שער מוט פתוח לחנות את הרכב לידו .

שתי דרכי עפר מוליכים לשרידי המעיין , באחת מתקדמים מאה מטר ומגיעים למעיין לימון – עין מוצא – מרחצאות הברסלבים , משמאלו מספר מדרגות המוליכות לכביש העפר העליון הצמוד לכביש אחת לתל אביב, פונים ימנה ולאחר כשלושים מטר רואים מימין לשביל סבך עצי פטל וג'ונגל עצים טפילים , מסוג איילנטה בלוטית זאת נקודת שרידי מעיין אל פוקא .

דרך נוספת מעל לשביל הראשון , לאחר עשרים מטר מוליכה דרך עם מחסום בראשיתו , לאורך 150 מטר , לכוון שרידי המעיין הממוקמים מימין בנקודת הפיצול שמאלה לכוון בית סומך ימינה השביל ששימש לעלייה לכפר הערבי קולוניה כיום מבשרת.

מעין שהיה  עשיר בנביעת מים ואשר שימש בעיקר לאיסוף מים לשתייה, זכויות שאיבת המים והבעלות היו לשבע משפחות ערביות בכפר הערבי קולוניה , כאשר קנו היהודים בשנת 1860 את האדמות להקמת מושבת מוצא רכשו המתיישבים החדשים זכויות שאיבת מים.

בעת הרכישה של חלקות האדמה במוצא, נרכשו גם זכויות מים תוך רישומם בקושאן ורשום מדויק משנת 1922, של בעלי הזכויות הערבים והיהודים בשני מעיינות באדמות הכפר הערבי קולוניה, הזכויות נרכשו בשלב הראשון מהמעיין העליון עין אל פוקא ,שבזמנו היה מעיין שופע במיוחד.

כיום מעיין סתום שמיקומו היה כמה עשרות מטרים מערבית , ממעיין מוצא של היום (מקווה הברסלבים ) ,סיפור מעיין זה, קשור לפיצוצו בתקופת מלחמת השחרור ,למרות שמימיו המשיכו לנבוע לתקופה קצרה לאחר הפיצוץ.

בזכויות על המים במעיין העליון בכפר הערבי קולוניה, השתמשו שבעה משפחות הערביות וכול אחת מכרה יחידות זכות שאיבה, שחושבו ביחידות של שעה עד מספר שעות בעת שהוחכרו למשפחות האיכרים היהודים שהתיישבו באזור.

יחידת השאיבה נקראת בערבית פסל והיא מונה 12 שעות שאיבה, מתוך כול שעות הפסל של המשפחות הערביות נרכשו וניתנו זכויות למשפחות העבריות בסך הכול 3.5 פסל , בצורה הזאת : 18 שעות שאיבה , שנרכשו מהמשפחות הערביות בישוב ,הושכרו למשפחת ירחמיאל שטיינברג, ולמשפחת יהודה ילין 12 שעות, בהמשך קיבל ילין ,בסך הכול עוד 11 שעות נוספות לכול חיו , בזכות שיפוץ המעיין, הנקבה ובריכת האגירה שאורכה היה ארבעה מטר ,משפחת שמואל ברוזה 19 שעות שאיבה.

על פי התיאורים של המתיישבים הראשונים ,זרמו המים מן הנביעה בקיר הסלע , דרך צינור ניקוז גדול לתוך בריכת האגירה שאורכה ארבעה מטר, המים שגלשו מבריכת האגירה הוזרמו לרשת תעלות שמוקמו בין החלקות החקלאיות הערביות , ניתן היה לראות בשעות היום פעילות בלתי פוסקת של בנות הכפר עם מכלי מים נעות בין הבתים והמעיין, ועגלות חביות המים של המתיישבים היהודים ,כיוון שמעיין עין אל פוקא היה במיקומו מעל למעין לימון .יתרת מימיו זרמו למעיין לימון.

בעת שהחלו ההתנכלויות לאיכרים היהודים במוצא בשלהי מלחמת השחרור, כפעולת נקם נתקבלה הוראה לפוצץ את הנביעה ובריכת האגירה בידי ההגנה ,הנביעה ובריכת האגירה ששימשה בעיקר כמי שתייה , בניגוד למעין מוצא מתחתיו ששימש להשקיה בעיקר, למרות שפוצץ המעיין המשיכו מימיו לנבוע מבעד לסדקי החורבות.

לאחר מלחמת השחרור בשנות החמישים חכרה את המקום משפחת ראובן סומך שעלתה מעירק ,בתחילה התיישבה המשפחה  ברמת גן אך מחלת הקצרת של האב הביאה אותו לאזור ירושלים, את השטח ובית המגורים אחד הבודדים שנותרו מהכפר קולוניה ,הנמצא צמוד ומתחת  לכביש מספר אחת כארבעה מטר ,חכר ממנהל מקרקעי ישראל במבנה הזה גר האחראי על מתן רישיונות לרפתות ובעלי חיים מטעם מחלקת הבריאות בימי המנדט הבריטי .

חכירה שהתחדשה כול שלוש שנים ובשנת 1963 הוחכר השטח למשפחה לחמישים שנה, במבנה ששכרה לא היה עד שנות השישים חשמל ולא צנרת מים מוסדרת ממקורות,  בשטח שמסביב למעיין עיבדה משפחת סומך ,את הבוסתן נטעה בו עוד עצי פרי כולל הדרים, שסק ועוד וגידלה בו ירקות בחלקה החקלאית ,בתחילה רק מימי הנביעה שימשו אותם להשקיה ובשנות השישים התחברו בקו מים למקורות.

לאחר שנכנסו לגור בשטח , השחילו בני המשפחה צינור לשאריות הנביעה ,הקימו מעליו משאבת ידנית לשאיבת המים פעילות יום יומית בתורנות משפחתית , מים אלו שנאספו הוכנסו לחביות מים מעל לבית המגורים וחלקם הוזרמו בתעלות ובצינורת לחלקות הנמוכות להשקיה.

סיפורו של ראובן סומך

משפחת סומך עלו מבגדד ראובן ואשתו ושנים מילדיו יעקוב ותמר, בעקבותיו הגיעו למושבה, גם אחותו פלורין ובעלה ג'ורג ,שאחד מילדיהם ששון שחמון, הקים מנסרה על שטחם במוצא ,מתחת לבית האב ראובן, והוא היחידי מבני החמולה, שנותר עדיין בשטח החכור של המשפחה.

ראובן שימש כמנהל חשבונות במשרות גבוהות, סבו עבדאללה סומך הקים את בין הדין הרבני הגבוה בבגדד, לאחר שעלה לארץ , חכר את החלקה ובנה את בייתו ,שבו נולדו לראובן עוד שני ילדים הבת ארזה תנחשו מאיפה השם, ובן הזקונים ששון, בעת הלידה של בן הזקונים נפטרה אשתו ,והוא נותר אלמן עם שתי בנות ושני בנים, כשבגר בנו ששון ,הוא רכש בית טרומי משאריות מבני הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, והעתיקו והקימו מתחת לבית אביו בצמידות ,ולשם עבר להתגורר עם אשתו.

את מימי המים ,שהמשיכו לנבוע מבעד לסדקי ההריסות ,תיעלה המשפחה לתוך צינור מים שקוטרו פחות משני צול, ושמה בסופו ברז, כאשר נזקקו למים להשקיית השטח החקלאי ,פתחו בני המשפחה את הברז, והשתמשו במימי המעיין המוגפים להשקיה.

כשהזקין אבי המשפחה יחזקאל סומך ,שמקצועו היה ראיית חשבונות ונחשב בירושלים כאחד הטובים , פחתה העבודה בחקלאות ,עד אשר פסקה לחלוטין , המעיין כיוון שלא השתמשו בו ,יבש ואיננו נובע מים כיום , לפני שנים אחדות בן אחיו של ראובן , שכר פועל שינסה למצוא את פתח הנביעה ,ושרידי בור החפירה מעידים על הניסיון , אך שיחי סבך פטל ענק ,ביחד עם עצי פרא של איילנטה בלוטית שצמחו במקום אינם מאפשרים להגיע לשרידים.

כאשר אב המשפחה ראובן נפטר בשנת 1987, בביתו ,שבו המשיך להתגורר בשנותיו האחרונות עם מטפל , בנו ששון סומך עזב את מגוריו, ליד בית אביו בחלקה החכורה במוצא ועבר לירושלים,  למזלו הרע, באותה עת נשרף צריף האזבסט שהיווה את ביתו, שרידיו קיימים מתחת לבית אביו.

בחלקה נוספת מתחת לבית יחזקאל סומך , הקים אחיינו ששון שחמון בן אחותו של ראובן סומך פלורין ובעלה גורג ,מנסרה לעצי הסקה כאשר את בולי העץ הוא מקבל מידי הקרן הקיימת, בנוסף הוא גורס חלק מהענפים ,בעבור מצע להנחה בחלקות גידול בתחילת דרכם.

כרגע המשפחה ושחמון, יאלצו להיפרד ממספר דונמים משטחם לצורך בניית התווי החדש בין קניון הראל והמנהרה ,ולאחריה לבניית הכביש העליון על עמודים ,שבנייתו תסתיים באזור בית מקלף, ואז הוא יחבור לכביש היישן לירושלים .

כאשר ביקרתי במקום ביולי 2011 , פגשתי את שחמון שסיפר לי , כי הוא נתקל מספר פעמים בצבוע המסתובב בשטח ,כיום כאשר שריד מבנה המגורים של החלקה עם המעיין, נכללה בתוכנית הכביש החדש והמנהרה במבשרת , יבלע המעיין בקדמה יישארו רק סיפורי זה ,וקודמיו שסיפרו את סיפורו של המעיין.

4 מוצא תחתית מעיין למון

מעיין שנעלם בעת סלילת הכביש החדש והגשר בכביש מספר אחד בסבוב מוצא.

מעין לימון או מעיין מוצא מקוואות הברסלבים כיום בעת סלילת כביש סבוב מוצא החדש ,נעלם המעיין סופית תחת גלי העפר יהי זכרו ברוך.

איך מגיעים : כאשר מגיעים מכוון ירושלים מיד לאחר סיבוב מוצא בתחילת העלייה פנייה עם שילוט לבית דוד ילין מעין פניית פרסה ימינה, מיד ליד הפנייה שביל עפר עם שער מוט פתוח לחנות את הרכב לידו , דרך עפר מוליכה לשרידי המעיין , בדרך מתקדמים מאה מטר ומגיעים למעיין לימון – עין מוצא – מרחצאות הברסלבים

מעין שהיה  עשיר בנביעת מים ואשר שימש בעיקר לאיסוף מים להשקיה ,זכויות שאיבת המים והבעלות היו  לשבע משפחות ערביות בכפר הערבי קולוניה , כאשר קנו היהודים בשנת 1860 את האדמות להקמת מושבת מוצא רכשו המתיישבים החדשים זכויות שאיבת מים.

עת הרכישה של חלקות האדמה במוצא, נרכשו גם זכויות מים תוך רישומם בקושאן ורשום מדויק משנת 1922, של בעלי הזכויות הערבים והיהודים בשני מעיינות באדמות הכפר הערבי קולוניה, הזכויות נרכשו בשלב הראשון מהמעיין העליון עין אל פוקא שבזמנו היה מעיין שופע במיוחד.

כיום נביעת המעיין סתומה ושרידי בריכת האגירה נעלמו בסך הפטל האימתני  ומיקומו היה כמה עשרות מטרים מערבית , ממעיין מוצא של היום (מקווה הברסלבים ) ,סיפור מעיין זה, קשור לפיצוצו בתקופת מלחמת השחרור למרות שמימיו המשיכו לנבוע לתקופה קצרה לאחר הפיצוץ.

יחידת השאיבה נקראת בערבית פסל והיא מונה 12 שעות שאיבה, מתוך כול שעות הפסל של המשפחות הערביות נרכשו וניתנו זכויות למשפחות העבריות בסך הכול 3.5 פסל , בצורה הזאת : 18 שעות שאיבה מכול בעלי המשפחות הערביות בעיקר למשפחת ברוזה וילין .

מימי נביעת המעיין שמעל המעיין ביחד עם עודפי מעיין עין אל פוקא , נאספו לבריכה של חמישה מטר על ארבעה ועומקה היה קרוב לשני מטר, מן המעיין הוליכו תעלות להשקיית חלקות חקלאיות במדרון מתחתיה מתקופת העיבוד החקלאי של הכפר הערבי קולוניה .

בשנות החמישים כדי שהנביעה תהיה יותר אפקטיבית וחלקם של המים לא ילך לאיבוד בעת שבריכת האגירה מתמלאת ,ניקזו האיכרים לתוך צינור בפינה הצפון מזרחית ,שאותו סתמו בבול עץ עטוף בסמרטוטים ופתחו אותו בעת שרצו לאסוף עוד מים בבור האגירה במיוחד כאשר השתמשו בתעלות המים בשיטת ההשקיה העתיקה המסורתית, כיום ניתן לראות את שרידי בריכת האגירה בשרידי אבנים שחלקם מכסים את הבריכה הישנה.

ספור המעיין לאחר מלחמת השחרור

לאחר מלחמת השחרור ולאחר שנים, פנו האחים החרדים אלטשטטר שעלו מניו גרסי באמריקה לישראל ,לאחר שעלו רכשו את משק ברוזה מידי האלמנה ,אז  עלה בהם הרעיון לחדש את גידול עצי הערבה ( מנהג שהיה נהוג במוצא , עוד בימי הנביאים ובבית המקדש לקישוט המזבח ), גידול הערבה במוצא , פתר את צרכי הסקטור הדתי בחג הסוכות ולמען הקמת בית המקדש השלישי .

האחים אלטשטטר ובמיוחד האח חיים , פנו בבקשה למנהל המקרקעין , לחכור את שטח המעיין ועשרה דונם מסביבו ,  על מנת לגדל ערבות, לאחר חיפושים נסתבר לאחים , כי הערבה שגדלה במקום , היא הערבה המתאימה על פי חוקי הדת,  יש לזכור כי לערבה אין ריח או טעם ועיקר השימוש בה , נטוע בתחום האמונה המיסטית בתכונות הקשורות לענפיה  .

לאחר היסוסים הסכים המנהל , להחכיר את השטח לגידול ערבות,  בחכירה לשלוש שנים המתחדשות  בתום התקופה , חיים אלטשטטר גידר בגדר רשת את חלקתו ואף הציב בה,  שני שערים אחד מעל לחלקה בדרך העפר הצמודה לכביש מס אחד, והשער השני  בתחילת דרך העפר ,חיים אלטשטטר ,נטע בעזרת פועלים עצי  ערבות רבים בחלקתו , לצורך זה ,אף קיבל קו מים ממקורות, על מנת להשלים את כמות המים הנדרשת להשקיית חלקת הערבות.

כאשר בגרו עצי הערבות  וניתן היה לקטוף את ענפיהם ,החליט חיים לתרום את פירות החלקה לגמח , בתקופת האיסוף של ענפי הערבות היה מעמיד שומר חרדי ברסלבאי ששמו היה נחשון, עברה תקופה ובאחת מתקופות השמירה ,בעת שהדת העבירה את נחשון על דעתו, החליט,  ללא שיתוף בעליו של השטח חיים, כי הוא משנה את ייעודו של המעיין , למקווה לטובת חסידי ברסלב.

נחשון אף סתם את בריכת האגירה ויצר ממנה מקווה קטן למרעיו , כמובן שלאחר מעשיו פוטר השומר ,לצערנו  ראו חבריו כי טוב ועמדו והוסיפו שני מקוואות נוספים  ויצרו שרשרת של שלושה בורות מקוואות , הוסיפו להם מדרגות ודפנו אותם באריחי קרמיקה , הם אף הגדילו לעשות ובעזרת חבר , בן של קבלן מהישוב קסטל,  שטרח והביא למקום שופל שבעזרתו פלסו דרך עפר חדשה  המגיעה לרחבת המקוואות .

בעת פריצת הדרך , פגע השופל  בגדר שהקיפה את מטע הערבות כאילו עשה לביתו ושכח משום מה כי השטח ,הוא רכושה של משפחת אלטשטטר ,בנוסף הקימו סככה לטובת אנשיהם הציבו קופת חסדים ,אומנם בהתערבות המשטרה הוסרה הסככה, ובקצור כול דאלים גבר .

ביתו של חיים אלטשטטר שגרה בביתו של ברוזה שאביה רכש, הרימה את ידיה בייאוש , מהשתלטות עדת הברסלבים על האזור בלוויית חבריהם מעשני העשבים, כיום מטע הערבות שנותר פראי נבזז בכול שנה,  בידי סוחרים זריזים לקראת חג הסוכות  והרחבה ליד המעיין מזכירה את המזבלה העירונית של העיר.

המשפט יש אלוהים , קבל משמעות ערכית לחובבי הטבע .

באזור מוצא, כמו שבכול רחבי ארץ ישראל ,על הוואדי ארזה ,עברו שמונה עונות שחונות בגשם ,כתוצאה מכך נביעות מעיינות מוצא, הפכו לזרזיפי מים בעת הגשמים וייבשו בתקופות שלאחר ירידת מי הגשמים בחורף , גם על מעיין זה לא דילגו העונות השחונות ובורות המקוואות שהוקמו הפכו להיות לא רלוונטיות ומחוסרות מים.

עדיין ניתן לעשות מקווה המורכב מקרני השמש בלבד בין שאריות מעשני העשבים מגבות מצחינות ושאריות במבה  ובל נשכח את השירותים בטבע החופשי בטווח מטרים בודדים מהמעיין אשר מיקשו כול חלקה טובה בסביבה .

כיוון שהנביעה פסקה מחוסר מים , החליטו רפי מוח אלו , כי מישהו התנכל להם והיטה את המים מהמעיין ולכן הוסיפו חפירה לאורך שלושה מטר ותחבו לתוכה צינור פלסטיק של ארבעה צול על מנת ללכוד את המים בחלק שבו בעבר מימי הנביעה נכנסו לבריכת האגירה, כול זאת על מנת לשפר את זרימת המים לבורות המקוואות התוצאה פגיעה בטבע והשורה התחתונה כוסות רוח למת.

וכיום בעת ביקורי ביולי 2011 היו מעט שאריות מים דלוחים מהחורף בבור הראשון ושאר הבורות יבשים , רחבת שאריות המעיין מטונפת , והחלק המגוחך שנהניתי מאוד לצפות היה מראה פניהם של צעירים שבאו לטבילת בוקר.

ביקור נוסף מסוף 2013 תחילת 2014 בתהליך הכנת הדרך לסלילת הכביש החדש כוסה השטח בערמות של אבנים ועפר ונעלם לצמיתות מנוף וואדי מוצא .

5 מעין עין אל תחתה (עין גיסר) המעיין התחתון

נביעה שאין אפשרות לבקרה

שמו של המעיין מעיין עין אל תחתה ,המעיין התחתון בשפתנו ניתן לו על שם הגשר מוצא שהוא ממוקם בסביבתו  ,במימיו של המעיין השתמשו ,להשקיית החלקות החקלאיות בטרסות הסמוכות ,על פי העדויות ,ישנם אנשים שטוענים שראו את המעיין יש הטוענים כי הוא סתום ויבש.

המעיין ממוקם במתחם המגודר ,של משפחת קופרשטוק יהושוע (לירושלמים ממקימי מועדון בכחוס – סורמלו ) כיום קופר הבן אסי קופר גר במתחם.

משפחת קופר ,רכשה את השטח מידי הכנסייה היוונית אורתודוכסית שירשו את השטח משני האחים לבית ניקולס ,האחים הפעילו בשטחם בית קפה , עוד במתחם ,הבית השלם היחידי הערבי של משפחת שחדה ששופץ , ושנותר מהכפר הערבי קולוניה .

השטח שמסביב לבית ,גודר וגדל התווספו מתקני ספורט ונוחות למשפחת קופר, בסביבה בית נוסף שנותר בחלקו, הוא בייתו של חוסיין מוכתר הכפר ,שהיה דודו של עבדאללה אל חוסייני מנהיג הכנופיות הערביות .

מימי הנביעה של מעיין זה, מצאו את דרכם מתחת לפני הקרקע, בתוך שטחם של האחים היוונים ,שהוקף בבוסתני הפרי של האחים ניקולס ,שניזונו מהנביעה שבקיר של מבנה אבן בעל התקרה המקומרת.

לצורך שאיבת המים ,נדרש היה לרדת במדרגות אבן לבריכת האגירה, כיוון שהנביעה הייתה תת קרקעית, המים העודפים של בריכת האגירה, נאספו דרך הקיר האחורי במבנה, וזרמו  ישירות לחלקתה של עזיזה ,בעלת בוסתן הירקות והפרי הצמוד ,המים הנותרים ,זרמו מחוץ לחומת בוסתן עזיזה, ושימשו את העוברים ושבים לפני שזרמו לנחל שורק .

לפני שנים מועטות , בעת תחילת אספקת המים המינרלים ממעיינות בארצנו, תפסו יוזמה בני משפחת קופר, ורכשו מכונה למילוי מים בבקבוקים , הם מילאו מים בבקבוקים פוקקו את הבקבוקים  והחלו לשווק מים מינראליים, כיוון שהחליטו לשווקם ולא הצטיידו ברישיון כיאות למפעל, השלטונות הוציאו צו סגירה , ויצור והשיווק של מימי המעיין בצורה מסחרית הופסק.

6 מוצא תחתית מעיין מקלף עין ניקבה

הניקבה היחידה ובריכת האגירה שנותרה ממעיינות וואדי מוצא .

איך מגיעים :

יורדים מירושלים בנסיעה על כביש מספר אחד, לבאים מירושלים הפנייה לפני גשר מוצא, לכוון מבשרת הדרך הישנה, בצומת הכניסה לבית זית מוצא תחתית , פונים ימינה בכביש הפנימי ולאחר מאה חמישים מטר פונים שמאלה ,בדרך אספלט סלולה המתחלפת לדרך עפר , מימין בית מקלף .

ממשיכים בדרך העפר ,ובמזלג פונים ימינה ,עד לחיבור עם נחל שורק חונים בצד ,וממשיכים רגלית שמאלה במזלג ,לאחר המעבר של נחל שורק פונים שמאלה, בדרך עפר לאחר מאה חמישים מטר ,מגיעים לבריכת אגירה, מתחת לעץ מייש ענק שגזעו מפוצל.

לבאים מתל אביב הפנייה הראשונה ימינה ,לאחר גשר מוצא , ממשיכים בכביש הצמוד מתחת לכביש מספר אחת, עד המעבר מתחת לגשר ,ופונים שמאלה בכביש הפנימי , בפניה השלישית ימינה בדרך אספלט סלולה המתחלפת לדרך עפר , מימין בית מקלף, ממשיכים בדרך העפר ,ובמזלג פונים ימינה עד לחיבור עם נחל שורק חונים בצד וממשיכים שמאלה במזלג לאחר המעבר של נחל שורק פונים שמאלה בדרך עפר לאחר מאה חמישים מטר מגיעים לבריכת אגירה מתחת לעץ מייש ענק שגזעו מפוצל.

מעיין מקלף ממוקם בתוך נחל שורק, ספק מעין ספק באר והיוצא מתוך נקבה ארוכה שנחצבה בסלע ,שאליה ניתן להיכנס בעמידה , לאורך הדרך אל המעיין , בצידה השמאלי של דרך העפר, עובר ערוץ נחל שורק המדופן בשני טרסות משני צדדיו.

עצי תאנים ,מייש ,ואטלנטית מלווים את המבקרים לאורך מאה חמישים מטר, עד המפגש עם בריכת האגירה המלאה מים, הבריכה מחופה בצל מענפי העצים המקיפים את בריכת המים .

מהבריכה יוצאת תעלה קצרה מכוסנה בחלקה בעשבים, עד לפתחה של מנהרת נקבה החצובה בסלע ,שאורכה כשנים עשר מטר, ביום ביקורי היו על קרקעיתה מעט מים , על דפנות הנקבה ניתן לראות את סימני החציבה .

ממשיכים לאורך השביל עוד כעשרה מטר ,ונכנסים לשטח ממוקש בצואה של מטיילים נאורים ,שאפילו משתמשים לא בכף ידם אלא בנייר ניגוב , אורחים אלו משאירים הקדמה מלכלכת בצמוד למוקשים, מעל למחראה , על מדף כעין בימת סלע, חצובה מערת קבורה או רועים קשה להבין.

כאשר נתגלה המעיין לפני שנים מעטות, התגייסו תושבי מוצא והפכו את המקום לפנינה ,כולל נדנדת ספסל , אלה מה, הנאורים נביא גחלים ונבעיר מדורה ,לחומר הבערה היו צריכים ללכת עד רכבם, ומצאו פתרון, לקחו את נדנדת העץ והפכו אותה לגחלים.

המקום עזוב, מימיה של בריכת האגירה שהיו צלולים הפכו לעכורים , חסידי מעיין למון – מוצא הברסלבים ,שהגיעו למקום בעת שהתייבש מעיין לימון ,עקב תקופות שחונות של גשם, והפכו חברינו למקווה החדש, בשם התורה והפכו יהלום לזוהמה , השטח מוקף דברי מאכל שקיות ושאריות של לכלוך , וכמובן שכחתי את מעשני העשבים המגשימים את הרוחניות בחרבון מרבצם תרתי משמע .

עוד מעט יבשילו השזיפים , התאנים , הענבים ופירות הצבר , אך לא אנו נהנה מפריים אלא אוכלי החינם על שנים.

ביקור יולי 2011 ממש כואב איך אנו שומרי האידיאליים, נתנו למעיין זה להפוך לתמונת ראי למעיין מוצא – לימון , או שכחתי צדיק אחד תלה בנעץ פתק בכתב יד ,כקול העובר ברוח ,נא לשמור על הניקיון .

7 מעיין מוצא

מעיין שנעלם בעת סלילת הכביש החדש והגשר בכביש מספר אחד בסבוב מוצא.

מעיין ששימש בעיקר את תושביה הערבים של הישוב , ומעט את תושביה היהודים במוצא, המעיין נבע מנביעה שנחצבה בסלע ,ומימיו זרמו לברכת אגירה ,ששימשה להשקיה ולשתיית מים של בעלי החיים.

מיקומו של עין מוצא בסמוך לבית הכנסת העתיק שבמוצא ,מימי המעיין ייבשו עקב פיתוח האורבני של האזור , כיום לאחר בניית הגשר של הכביש החדש , נסתמה סופית הנביעה ונעלמה הברכה , ואין יודעים איכן מיקומה כיום .

תושבי מוצא עלית

תודה לזקני מוצא עלית , לארכיון הישוב , לעיתונות העברית , הספרייה הלאומית ., ולגילוי נאות ,חלק מילדותי התגוררתי במוצא עלית ,בבית ששכרו הורי ממשפחת תפוחי במוצא עלית .

התוכנית לישוב המושבה מוצא  במוצא ,של המוסדות הציונים, כללה בניית מעל לשישים בתים בעבור המתיישבים הראשונים באזור מוצא עלית, אך מהעדר כסף נותרה תוכנית זאת במגרה ,ונבנו בה רק חלק מהבתים .

מוצא עילית כישוב חקלאי הוקמה בשנת 1933 הוקמה על מנת לחזק את המושבה מוצא לאחר מאורעות 1929 , האדמה שעליה התיישבו המתיישבים החדשים הייתה טרשית וקשה לעיבוד וסיקול.

החל משנת 1933, עם הקמתו של מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית", ובשנת 1993 צורפה מוצא תחתית לירושלים ,ישוב שהוקם על ידי בני מושבת מוצא ומתיישבים חדשים שהגיעו מירושלים.

זקני מוצא טוענים ,כי מוצא עלית ,הוקמה הוקם על חלק משטחם של משפחת ברוזה, שהיו באדמה מוצא עלית כיום ,בשנת 1933 התיישבו בני מייסדי המושבה ,ואליהם הצטרפו קבוצה של משפחות מירושלים, כמו משפחת אסתר ומאיר מזרחי ,שעסקו בגידול פרות לחלב השכרת חדרי אירוח לקייטנים , ועבודה שכירה בבית ההבראה ארזה.

בתקופת ימי הפרעות של הערבים בשנים 1936-9 , פונו המתיישבים ובמקומם נכנסו יחידתו הנודדת של יצחק שדה , יחידת כוח ההגנה הנודד , ומפקדת חטיבת עציוני, אז גם שינה ביעת ההבראה ארזה את תפקידו והפך לבית חולים שדה. רק כשהסתיימה מלחמת השחרור חזרו התושבים לבתיהם.

פולה (זלמן ) ויהודה ( לינהרט) תרזה

יהודה לינהרט שחיי בשנים 1899-1968 ,עלה לארץ ישראל בשנת 1919 ביחד עם קבוצת החלוץ הצעיר, לקבוץ גן שמואל, בשנת 1921 נורה יהודה ברגלו בעת עבודתו בפרדס, שם הכיר את רעייתו שאותה נשא בשנת 1925 , ומיד חלתה רעייתו ,והם נאלצו לעבור לתל אביב על מנת שתקבל טיפול .

בעת שהותו בתל אביב ,הכיר דמויות מפורסמות כמו דוקטור שאול טשרניחובסקי (שטיפל ברעייתו ) ובחיים ביאליק  ששכנע אותו ולעברת את שם משפחתו לינהרט ,לתרזה .

בשנת 1933 הצטרף לקבוצה שהקימה את מוצא עלית ,ורכש בה חלקת אדמה, ואף בנה בית שבו היו שני חדרים והשירותים בחצר, בפרעות 1936 של הערבים , הופגזה מוצא ובייתם קרס, המשפחה עברה להתגורר בירושלים ועדר פרות החלב של המשפחה  צורפו לעדר בית החולים שערי צדק.

בנם דודו תרזה נולד בישוב בשנת 1936 , למד בבית הספר של מוצא בכיתה של תשעה ילדים, שלמדו בפטנט של הקבצת גילים לכיתה אחת, בעת השבת השחורה בשנת 1946 , בעת ריכוז התושבים לחיפוש של נשקים, בטרם הגיעו לביתם לקח את אקדחו של אביו והטמינו בטרסה, האקדח נשכח עד אשר בנו מצאו לאחר 30 שנים.

בעת מלחמת השחרור עברה המשפחה למגורים בירושלים , שם שהו עד לסיומה ,ולאחריה חזרו ושיקמו את משקם.

חנה ואריה זמורה

עד שהוקם קניון  הראל ומרכז הקליטה בתחילת מבשרת ליד כביש מספר אחת , הייתה במקום חלקה בת 350 דונם, של העמותה החקלאית  גני ירושלים , שנטעה מטעי עצי בפרי .

בטרם שהתיישבו חברי העמותה החקלאית במוצא , נדרשה עבודת  הכנת השטח הטרשי שיתאים לגידולים, על כן אריה זמורה ארבע שנים אחרי עלייתו לארץ, וחבריו באגודת החלוץ , החלו בשנת 1926 להכשיר את השטח, בעבור המחלקה לחקלאות של הסוכנות.

זקני מוצא ,טוענים כי הוא היה החלוץ בהתיישבות החדשה , שבה גר ועיבד את האדמה ,שנים לפני שחבריו לקבוצה עלו על הקרקע אף הם, אריה אף  העסיק חלוצים בעבודה על מנת לסקל ,לברא את ה אדמה , לסלול קווי מים להשקיה של מטעי הפרי שנטעו, גינות הירק כרמים ועוד .

העמותה החקלאית ,שכללה 25 חברים ובהשתתפות הסוכנות היהודית, כאשר את הכסף לאגודה הביאה כול משפחה , והסכומים להוצאות העמותה ,נכנסו כמחצית מידי הסוכנות וכחצי מהמתיישבים.

לאחר שגידולים החלו להניב הכנסות ,החליטה הסוכנות למשוך את ידה מהפרויקט , לעמותה נוצרו חובות והיא התפרקה בשנת 1956 אריה זמורה שהיה מנהל הפרויקט החקלאי ,נותר ללא משכורת ומשאבים, אך קבל כ 15 דונם מעמותת גני ירושלים כפיצוי על חובות שכר ופנסיה שהגיעו לו.

על אדמתו שקיבל גידל אריה מטע עצי פרי ,ובמקביל עבד כשכיר בעמידר, וקבל למגוריו בית במוצא עלית שהיה שייך לעמידר, בנם הבכור בצלאל, עזר למשפחה בעבודה החקלאית לאחר שעות הלימודים, דירה זאת הופקעה בשנת 1975 ,מהמשפחה בעת שהחלו לבנות את קניון הראל במבשרת.

בפיצויים שהתקבלו מההפקעה ,רכשה המשפחה בית חדש מעמידר וחלקת אדמה לידה, כמשק עזר חקלאי במוצא, על אדמה זאת הקימה המשפחה לול ועיבדה חלק מהשטח לחקלאות, לפרנסתו עבד האב כגנן גינות, לאחר מות ההורים נותרו ילדיהם להתגורר במוצא .

פרידה ולוי יצחק טייטלר מוצא עלית

לוי יצחק טייטלר 1887-1959 ,היה בן למשפחה חסידית מפורסמת באירופה שורשיו אף הגיעו  לרב יצחק מבדיצ'ב , רעייתו פרידה 1888-1972, בעת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא האוסטרי הונגרי ואף היה שם קצין.

כשהסתיימה המלחמה והמשפחה ניסתה לעלות לארץ מספר פעמים עד שבשנת 1933 הגשימו את רצון העלייה, בכסף שהביאו עמם מאירופה ,רכשו חלקת אדמה במוצא עלית, שם בנו רפת פרות לחלב ואת תוצרתם מכרו בירושלים , לול לבשר וביצים  ונטעו מטעי עצי פרי.

לאחר זמן שיפצו את מבנה הלול והפכו אותו לבית מגורים ועברו לגור בו, את ביתם הפכו למעון קייט והשכירו בו חדרים לנופש, כאשר פרצו מאורעות 1929-32 , החלו הערבים מקולוניה ומהקסטל לחסום את הכביש לירושלים.

מוסדות היהודים בירושלים , פנו לבני המשפחה, על מנת שיאפשרו למשטרה הבריטית לשכור את המבנה ,ולהקים בביתם שישב על הכביש לירושלים ,נקודת משטרה , על מנת שהבריטים ישלטו ויגנו על  הכביש, מפני חסימות והשלכת אבנים על המכוניות העוברות  בכביש,  מידי הערבים בקולוניה , כאשר עזבו הבריטים את המדינה בסיום המנדט, הם חזרו בני המשפחה לבית ושיפצו אותו .

לאחר מלחמת העולם השנייה השכירו את בייתם במוצא, להקמת המוסד משק ילדים מוצא , כאשר פונה המקום חזרו ההורים וביתם האלמנה רות לחלקתם וגרו בה עד מותם.

משק ילדים מוצא 1943-1947

מספר גרסאות מספרות את סיפור הקמת בית הילדים מוצא הגרסה הראשונה טוענת כי ארגון נשות מזרחי באמריקה , החליטו לעזור בקליטת חלק מילדי טהרן בהגיעם לארץ ,החל חיפוש והוחלט לשכור אחד משלושת המבנים שהיו על שטחו של האיכר טיטלר , שהיו מורכבים מבית המשפחה הגדול בן שתי הקומות הלול והרפת .

בעת מאורעות 1906-9 ,וכאשר הדרך לירושלים נחסמה מספר פעמים בידי פורעים ערבים , החליטו הבריטים להקים במבנה המרכזי משלט שישלוט על הדרך ,השביל שהוליך מהכביש לבית הורחב ובחצר חנו משוריינים , למבנה נסלל קו טלפון ,בני המשפחה עברו להתגורר בלול ששופץ והפך לבית המשפחה הארעי.

כאשר נרגעו הפרעות בשנת 1939 ,עזבו הבריטים את המבנה והוא נותר ריק, עד שנשות מזרחי באמריקה החליטו לשכור אותו ביעוד לשכן בו מעל לחמישים ילדים מעליית טהרן ,שהגיעו לבית הילדים בסוף שנת 1943 , כעשרה חודשים לאחר הגיעם לארץ.

בגרסה השנייה מספרים כי המוסד שנוצר בשנת 1943 בידי עליית הנוער הדתי ,וארגון הנשים אמן של תנועת המזרחי, ,בבית משפחת טייטלר שבמוצא עלית , מוסד זה שהוקם בעבור ילדים יתומים ,שעלו לארץ בעלי רקע דתי , לפני ובתקופת מלחמת העולם השנייה ,ולילדי עליית ילדי טהרן שהגיעו בסוף שנת 1943, ילדי המוסד פונו בשנת 1947 בעקבות הלחימה פונו לרחביה בירושלים למוסד שקיבל את שמו כבית הילדים.

כשלושים מילדי טהרן , הגיעו לארץ ישראל בשנת ,1943 ולמעשה, הוו את הקבוצה הראשונה שהשתכנה במוסד משק הילדים, לאחריה הגיעה קבוצת ילדים מרומניה , ואחרוני הילדים שהצליחו הארגונים היהודים בעיקר בידי הנרייטה סולד, מאירופה :מבלגיה, אוסטריה, איטליה ועוד.

עשרת אנשי הצוות החינוכי שטיפל בנערים ,נמנה על חברי תנועת בני עקיבא , הם נתקלו בבעיות של פחדים, אי אמון ,וחווית אובדן הקשר עם ההורים וחוויות מסעם כבודדים , ילדים אלו האמינו כי הם נמצאים במוסד לשהייה ארעית וממנו יועברו למקום מגורים אחר במסלולם.

רובם של הילדים חסרו השכלה ,שפה , ובעלי זיקה ליהדות שונה משל הזיקה היהודית הרווחת בארץ ישראל באותה תקופה , הצוות נאלץ לעבוד ולפתח שיטות לימוד והרגלי חיים, וללמדם להתרגל למאכלים השונים לטעמם מהבית, כול זאת נלמד צעד אחרי צעד,  אל מול מכלול הבעיות של הילדות החסרה , ובניסיון להעמיד את הילדים בחזרה על הרגלים.

בחודש אפריל 1948 לאחר פינוי הילדים ,התמקמו במבנה המוסד בן שתי הקומות, כ 16 בחורי ישיבות מירושלים ובני ברק ,בחורים שגויסו כנוטרים, והתמקמו במקום ,על מנת להגן על הדרך לירושלים.

במלחמת השחרור ,נפגשו חברי וועד הישוב עם מוכתרי הסביבה והישוב קולוניה , על מנת לגבש הסכם לאי התקפה הדדי , אך בתחילת אפריל ,התקרב ערבי למוסד , ואחד השומרים ירה בו והרגו.

כתגובה יצאו אנשי קולוניה המוסטים לפעולת תגמול, בראשם ניצב אחד מפועלי הרפת של משפחת טיטלר (בהמשך המוסד בית ילדים) בהתקפה שהפתיע את המגינים נפצעו ונהרגו מרבית בחורי הישיבה (הנוטרים) , לאחר גמר פעולת הכיבוש בידי הפורעים, הם שרפו ופוצצו את המבנה ושדדו את הרכוש.

תגבורת שהגיעה מבית ההבראה מוצא ,הצליחה להדוף את הפורעים , ולכבוש בעזרת תגבורת את השטח מחדש.

רות ברוזה לוין (טייטלר )

יפיע ברוזה היה הבן החמישי של שמואל ברוזה, 1909-1945 , נישא לרות שרכשה ניסיון כחקלאית ,המשק של הוריה במוצא ,שבו התיישבו לאחר עלייתם מגרמניה בשנת 1934, כלל : לול, מטע עצי פרי ורפת לחלב .

לאחר נישואיה בגיל 17 לרפיע עברו להתגורר בבית ברוזה והשתלבו בטיפולך בבעלי החיים ובשטחי החקלאות, רפיע נפטר ממחלת הסרטן בגיל 36, והותיר את רות בת ה 26 עם שני ילדים, שהמשיכו להתגורר בבית הוריו, בשנת 1948 העבירה את ילדיה לבית ילדים מוצא שעבר לירושלים ,והתגייסה ללחימה כחיילת בצבא.

כשהסתיימה המלחמה , החלה ללמוד בבית ספר לאחיות , ובסיומו החלה לעבוד כאחות , ושיפה את בית הוריה שנהרס במלחמה ,בסיום השיפוץ עברה להתגורר בו עם ילדיה ונישאה שוב לרופא,  וביחד גרו בביתה עד שנפטרו.

פנינה ויוסף אשד

בני המשפחה נרכשו את חלקת האדמה במוצא בשנת 1970 , שם הקימו את ביתם ועברו להתגורר בו, יוסף עלה לארץ בשנת 1936, היה ממקימי קבוץ חניתה ממבצע חומה ומגדל, שרת בפלוגות הלילה של ווינגייט, והצטרף להגנה והצטרף כחבר בקיבוצי הנגב ולבסוף לקיבוץ חצור, ולאחר מלחמת השחרור עבר להתגורר בירושלים ואז רכש את חלקתו במוצא.

יהודית ויוסף פסח

יוסף יליד הארץ חי בשנים 1907-1982, נישא לרעייתו יהודית 1904-2003 רכשו חלקה במוצא  בשנת 1933, יוסף למד את תורת הסיתות ועבד במקצועו , באנדרטאות ואבני בנייה במבנים מפורסמים במדינה, בין היתר סיתת את רגליו של פסל הארי השואג בתל חי.

רעייתו יהודית למדה ציור בבצלאל , יוסף היה מוכתר מוצא בתחילת מלחמת העצמאות ואיבד אחת  מעיניו בקרבות על הגנת הישוב, בחלקתם במוצא גידלו בני הזוג לולים, וטיפחו מטעי פרי, ויוסף התפרנס גם מעבודתו בתנובה ,במקביל יהודית עבדה בבית ההבראה ארזה שבמוצא.

בנו רמי ורעייתו בנו את בייתם בחצר בית המשפחה , ובמלחמת שלום הגליל הראשונה נהרג .

פנינה ויהושע להבי

פנינה ויהודה להבי רכשו חלקת אדמה במוצא עלית  בשנת 1933, וחיו בביתם שבנו עד שנפטרו, יהושוע חי בשנים 1901-1968 ופנינה חייה בשנים 1903-2002, חלק מחייהם חיו בשליחויות מטעם סולל בונה שבו עבד, בשנת 1948 אף נפצע במוצא מירי צלף מהכפר הערבי קולוניה והחלים .

אברהם יצחק תפוחי יבלונקין

אברהם עלה לארץ בשנת 1926 ,והחל לעבוד כבנאי, לאחר מכן הצטרף לארגון ההגנה ,לאחר פרעות 1936, הצטרף אברהם לנוטרים והיה בקבוצת המגנים על מוצא, ואף עבר עם רעייתו להתגורר בישוב.

שם אימן את התושבים היהודים את השימוש בנשק והגנה, ובמקביל עבד בחברת סולל בונה , בתחילת ההתקפות של הערבים על הישוב מוצא עלית ,שימש כאחד המפקדים בקרב, כאשר חש לעזרת חבר פצוע לעזרה, נורה בידי צלף ונהרג,  הוא נקבר בקבר זמני ובשנת 1951 ועבר לקבורה בבית הקברות בהר הרצל.

מרים ודוד סקלי

דוד סקלי שחיי בשנים 1909-1996 ,ורעייתו מרים שחייה בשנים 1908-2003 , את השכלתו בהנדסה סיים בצ'כיה, ושרת כמהנדס צבאי, לארץ  ישראל עלה בראשונה בשנות השלושים , ולאחר שהות נוספת בחול, חזר לצמיתות והשתתף עם מהנדסי המנדט בבניית גשר אלנבי, והשתתף בבניית נמל תל אביב.

בעת שסלל חלק מהכביש שבין כפר עציון לחברון ,סלל שדה תעופה סודי לטובת המתיישבים היהודים בגוש עציון, בעת מלחמת השחרור קיבל תפקיד כאחראי על הביצורים בהרי יהודה , ומוצבי הגנה על הכביש לירושלים.

בעת שפרופ' טור סיני ביקש להקים את מגורי עובדיו בעמק הארזים בשנת 1953 , בעת הפיקוח על הבנייה הקים לעצמו בית במוצא והתגורר עם משפחתו במקום עד מותם של בני הזוג.

משפחת שרה ושלמה שלו (שליין)

שלמה שלו שחי בין השנים 1905-1984 ,ורעייתו שרה שחייה בשנים 1910-1948 , שרה  נהרגה בשנת 1948 במלחמת השחרור בירושלים ,שלמה עצמו הגיע כחלוץ בשנת 1924 לארץ, עבד בסלילת כביש ים המלח ובמפעל המלח, לאחר מכן עבד כחקלאי במושבות בארץ, ובסוף הגיע לעבוד כטפסן ברזל בבניה.

לאחר מותה של רעייתו שרה , הגיעה חברתם ברוריה ,לעזור לו לגדל את שני היתומים, לאחר מכן שרתה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה , כאשר ניטעו מטעי עמק הארזים בקרבה למוצא תחתית , הגיע המשפחה לגור במקום ושלמה היה אחראי על הציוד הטכני  , למגורי המשפחה נכנסו לבית ששימש במלחמת העצמאות כבסיס דלק.

מוצא תחתית בית הקפה אולרו

בית הקפה ממוקם בחצר מוזיאון בית ילין ובית הכנסת  ,בנסיעה בכביש מספר 16 מירושלים ,ותכף לאחר היציאה מהמנהרה בירידה, יש לפנות לנתיב הימני ,וממשיכים בכבישים הפנימיים, לפי השילוט לבית ילין.

חונים בכביש שממול לכניסה ,נכנסים בשביל שמשמאל לבית הכנסת לאחר 50 מטר משמאל ,עולים בשלוש מדרגות ונכנסים לחצר בית הקפה , המוקפת בשריגי ענבים ועצי פרי הדרים ,בחצר כחמש עשר שולחנות וכסאות ומספר שולחנות קק"ל וספסלים.

בתוך בית הקפה ממוקמים מספר שולחנות וכסאות ,גם מאחורי בית ילין, יש שני שולחנות קק"ל מתחת לעצים , אך אליהם צריך לקחת את ההזמנה לבד, מיד בכניסה בשמאל לחצר ממוקם כיור לנטילת ידים.

בסוף צידה השמאלי של החצר , ומאחורי המבנה יש שביל וגשרון משולטים לשירותים, מוכרח אני להודות ,כי הניקיון המופתי המושקע בהם לא רואים במחוזותינו, בנוסף מנקודה זאת ,ניתן לסייר בכרם הענבים ובחלק מהשיפוץ הנערך במקום בידי מתנדבים (קיים שילוט).

בית הקפה פתוח בימים ראשון – חמישי בין השעות  08:30-15:00 ביום שישי 08:00-14:00 בשבת סגור ,טלפון לבית הקפה   050-9772120 .

סיפור מייסדי בית הקפה אולרו 

בית הקפה החלבי הכשר (ללא תעודה) בסגנון הכפרי, נפתח בשנת 2020 ,בידי בני הזוג אורלי כהן אולרו ואריאל לוי ואחותו , השפית קונדיטורית של  בית  הקפה חופית שהם , תוצרת המקום בעשייה מקומית ומחומרים טבעיים הלחמים מגיעים ממאפיה משובחת בירושלים.

בימי השבוע נאפים המאפים בבוקרו של היום (בפעם אחת ) , מוכנסים לוויטרינות או ממתינים במגשי האפייה ולקראת הצהרים מתגלות השורות הריקות .

לקראת יום השישי, אופים ומכינים ביום חמישי ,לאורך שעות הלילה עד הבוקר ,את מטעמים והמאפים המלוחים או המתוקים, והטריים למבלים ולמצטיידים לשבת, כולל מטעמים נוספים לשבת.

שמות חלק מהמאפים או הכריכים , נתנו להם משמות מייסדי מוצא תחתית במאה השמונה עשר ובעיקר ארבעת המשפחות המייסדים הראשונות , חלק משיטת התיבול והמוצרים ממתכונים של הסבתות של בעלי בית הקפה, ובשימוש בגבינות משובחות ,ירק עונתי אורגני שמן זית משובח ועוד.

שיטת העבודה במקום ,כוללת כניסה ועמידה אל מול וויטרינות הזכוכית, שבהם מוצגים בצבעוניות ,כריכים בסגנונות שונים, בורקסים מסוגים שונים, מלווים בטחינה ,סוגי סלטים שונים,  קינוחים, קרואסונים עוגות בעלות מרקם מושקע בשלוב פירות ועוגיות ,או מילוי מפנק של קרם פטיסייר, פיסטוק, שוקולד, קרמל מלוח ועוד.

כמו כן ניתן להזמין שתיה חמה ,של קפה ותה צמחים ,שנקטפו מגינת התבלינים של בית הקפה, והמוגשים בכלים וכוסות נאים ומעוצבים.

לאחר הצפייה בתצוגת המוצרים האין סופית ,של כריכים ,סלטים או עוגות, המלווה בשילוט המסביר את תכולתו של כול מוצר, ניתן לרכוש גם יינות ,ערק, מיקבי האזור ,או שמן משובח .

לאחר שהעיניים שבעו ומגיע תורה של הבטן, מזמינים בקופה ומשלמים ,ניתן לקחת קנקני מים וכוסות מדלפק צדדי שבחדר , לאחר מכן מתיישבים ליד השולחנות ,את המנות מגישים מלצרים לשולחן בחוץ בגינה או באולם הפנימי .

תכונות פילטר לוח

• מתאים לכל המשפחה
• מתאים לקבוצות

מיקום