ירושלים שכונת רוחמה

שכונת רוחמה

שכונה שהוקמה בתקופת המנדט, בסביבתה שכונות מצפון לזיכרון משה, אחווה ויגיע כפים , ובגבול משרד הבריאות של מחנה יהודה צורתה כמלבן שלאורכו עובר הרחוב הראשי וממנו יוצאים רחובות קטנים בצורה אי סימטריים שלא יסמנו את צורת הצלב.

שמה של השכונה ניתן לה ,מהפסוק ורחמתי לא רוחמה ואמרתי ללא עמי בספק יהושוע, מטרתה הראשונית של חברת עזרה ,הייתה להקים על השטח את מוסדותיה ובית מגורים לרבניה.

האדמות ששטחם כארבע עשר אלף אמה, נרכשו להקמת שכונת רוחמה בשנת 1908 , בידי אפרים כהן וייס ,מאגודת עזרה שבברלין, פרוץ מלחמת העולם הראשונה ,מנעה את הקמת השכונה בתחילה,  מכוון שכך נאלץ ישעיהו פרץ מנהל בית הספר למל למכור את האדמה לאגודת המזרחי ,בכדי למלא את קופת המוסד בכספים לתשלום חובות המוסד.

השטח שיועד להקמת השכונה ,היה שדה שומם שבו כיכבו הסלעים והקוצים, לאחר מכירת השטח ,הוא תוכנן וחולק לחלקות שנמכרו לאנשים ,על פי התוכנית נבנתה השכונה סביב רחוב ראשי ,חלקו בתוך החלקה של המיסיון בת הארבעת אלפים אמה שנרכשה לאחר מלחמת העולם השנייה מידי קטן, על מנת לבנות עליה בית ספר לילדי ישראל בלב השכונה היהודית.

מנהל המיסיון הנוצרי תומפסון מחה בפני הנציב העליון על ביתור שטחו לצורך הקמת שכונת רוחמה , ועדת התכנון העליונה של המנדט התכנסה לדון במחלוקת ,וקבעה שהשכונה תקום , ועל בעלי הנכס אגודת עזרה לשלם להם 150 לירות מנדטוריות בעבור השטח שנלקח מהם לסלילת הרחוב הראשי בשכונה.

השכונה החלה להבנות בשנים  26- 1924 , במתחם שאנו קוראים רחוב דוד ילין , רחוב רוחמה שהחליף את שמו לרחוב יהודית כיום, על שם רעייתו של משה מונטיפיורי ,שהתחבר לרחוב יפו מערבית ממול למשטרת מחנה יהודה , בוני הבתים בשכונה נמנו על בני המעמד הבינוני בירושלים, ממוצא ספרדי בעיקר בני העדה הבבלית בשכונה נבנה בית הכנסת שירת ישראל.

שנתיים לאחר חלוקת השטח לחלקות לבניה ,נבנו בה חמישה בתים, והבית הראשון נבנה בידי משפחת מנגופלי ,שבו נמצא בית הספר לבנות של אגודת המזרחי.

בשכונה נבנו מספר בתי ספר הראשון בית הספר העברי לבנות חרדיות (בית הספר רוחמה) שנסגר בשנת 1968 ושעבר מרחוב רוחמה למבנה רחב יותר ברחוב דוד ילין בשנת 1949, בבית הספר נלמדו ערכי התורה ,הספרות ואהבת ארץ ישראל .

בסוף שנות העשרים ,פנו אנשי השכונה בתלונה למחלקת  הבריאות המנדטורית ועיריית ירושלים , לאסור ולמנוע  על המנהג של תושבי בתי גרודנה הסמוכה , הנוהגים להשליך את האשפה מתחת לחלונות תוך יצירת מפגע תברואתי ומקום קינון ליתושים לשכונתם.

למרות מחאתם לשלטונות ,אלו לא שלחו ולא פקח אחד, לטפל בבעיה ואנשי השכונה נאלצו לחיות בבתיהם עם חלונות מוגפים למניעת כניסת הריח והיתושים הנושאים מחלות לבתיהם, בנוסף לתלונתם זאת טענו התושבים כי בשכונה נטעו עצי איקליפטוס שאינם זוכים לטיפול ולהשקיה , עצים אלו לטענתם משמשים גם כן חממה ליתושים.

בסוף שנת 1923 פרצו גנבים לסנדלריה שממנה גנבו את כול הנעלים ולחנות הסמוכה וגנבו מצרכים, לאחר שהדיירים הרימו קול צעקה ברחו הגנבים לשכונת אחווה הסמוכה ונתקלו בשני צעירים יהודיים, אחד מהם נורה והשני נדקר.

בשנת 1929 החליטה העיריה לסלול ארבעה כבישים לשכונות ואחת מהן הייתה לשכונת אחווה , אלא מכוון שהשליטה במועצת העירייה הייתה של הערבים , נקבע כי במחצית ממחיר הסלילה (1500 לא"י) ישתתפו תושבי השכונה, אלא שהחלטה זאת גרמה למרמור , כנגד ההחלטה שהוברר כי הכבישים לשכונות הערבים ,יבוצעו על ידי העירייה ובמימונה.

דרישה זאת לתשלום מחצית מערכה של הסלילה ,נשען על החוק החדש שנחקק בימי המנדט , שהעירייה יכולה להכריח את התושבים לשלם בעבור סלילת כבישים בשכונתם , לחוק זה התווסף סעיף הקובע כי בשכונות יהודיות ייסלל הכביש בידי קבלן ופועלים יהודיים , ובשכונות המוסלמיות בידי קבלן ופועלים מוסלמים.

בשנת 1935 נקבעו שמות הרחובות בשכונה וניתנו מספרי בתים , דבר שהקל על מציאת הכתובות , בעקבות המאורעות בירושלים ובגדה כנגד יהודים ,דרשו אישים ותושבי שכונת רוחמה , להשאיר את עובדי הניקיון היהודים שהחליפו את הערבים במלאכת הניקיון לעבוד בשכונה ,ולא להכניס פועלי ניקיון ערביים שעבדו לפני המאורעות בשכונה.

מספר היהודים בשכונת רוחמה מנה כאלפים נפשות בשנת 1938 , תושבים אלו המשיכו לסבול מרשת הביוב אף ב שנים שלפני מלחמת העולם השנייה, מערכת ביוב שלא הספיקה לשימוש תושבי השכונה, מאחר ורשת הביוב הייתה מחוברת לשכונות נוספות כמו שכונת מחנה יהודה, מערכת זאת קרסה והרחובות התמלאו במי שפכין שזרמו כנחלים ברחובות השכונה .

בשנת 1947 החלו להצטבר תלונות כנגד חיילים בריטיים ושוטרים אשר פתחו בירי לכוון השכונה מדי פעם, מכוון בית השוטרים  שליד השכונה , מעבר לפחד להיפגע מהירי, הסבו יריות אלו נזקים לדירות, מעדויות התושבים הסמוכים לבית השוטרים , התברר כי יריות אלו הגיעו בהכוונה של הקצינים הבריטיים , נציגות וועד השכונה פנו לשלטונות , על מנת שיפונו חיילים ושוטרים אלו מהמבנה.

בתקופת מלחמת השחרור חולקה ירושלים לתשעה אזורים והחנויות שבהן נקבעו כנקודות חלוקת ומכירת מזון לתושבי הסביבה ,שכונת רוחמה נכללה באזור חלוקה מספר 6  ביחד עם השכונות מחנה יהודה, רחוב אגריפס ,שבט צדק וזיכרון יוסף, חלוקה זאת נועדה לחסוך בהובלות הסחורות ,ולרכז את מקומות החלוקה לתושבי השכונה .

במהלך שנת 1949 ביקשו תושבי השכונה שישיבת שפת אמת יצמצמו את השעות שבהם התפללו האברכים , שנהגו לשלב בתפילות שירה , הילולה ודפיקות על כני התפילה ,עד השעות המאוחרות של הלילה, אלא שהעירייה השיבה כי על פי החוק האברכים , ראשיים להרעיש עד השעה אחת בלילה, לא עזרו הצעקות של המוחים ,האברכים עשו את אשר רצו.

בשנות החמישים החלה הגירת תושבים צעירים חסידיים משכונת מאה שערים ,חובשי שטריימלים לכוון השכונות הסמוכות ,והחלו לשנות את הצביון המסורתי של תושבי השכונות , תושבי השכונות המקוריים החלו לנטוש את  השכונה ולעבור לשכונות חדשות שנבנו בירושלים, שכונות אלו שהיו מעורבות בתחילה הפכו לסניפי מאה שערים במהרה עם בתי תפילה השטיבלך וחדרי הלימוד ,עקב גידול האוכלוסייה שהיגרה אליהם.

גם אוכלוסיית סוחרי שוק מאה שערים, החלה להשתנות כאשר סוחרים בעלי חנויות בני עדות המזרח ,פינו אט אט את החנויות לטובת סוחרים חסידיים.

תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים  שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות  ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

מיקום