התחבר
בשנת 1925 פרסם המנדט בצו מחייב ליצרני היין הירושלמים כי הם חייבים להביא את אשכולות הענבים בטרם יצור היין לשקילה ורישום בבית המכס בירושלים , העבריינים יענשו לפי החוק העותומאני למשקאות חריפים.
בשנת 1927 התפרסם בעיתונות שמספר תעודות למכירת משקאות חריפים בירושלים עלה משלושים לשלוש מאות.
בסוף שנת 1929 הוציאה העיריה הוראה לחדש את רישיונות מכירת המשקאות החריפים בירושלים, את חידוש הרישיונות יש לבצע במחלקת החשבונות של העירייה.
היטל המס על המשקאות החריפים הכניסו לקופה בשנת 1929 מעל ל 28 אלף לא"י וההכנסה ממתן רישיונות הכניסו 3500 לא"י.
בשנת 1930 ובשנים שלאחר שנה זו ,פרסמה עיריית ירושלים כי בעלי הרישיונות למכירת משקאות חריפים להגיע למשרדיה על מנת לחדש את הרישיונות ולשלם דמי רישוי בתוך עשרה ימים כלפי המפגרים תאחז העירייה באמצעים
למרות זאת החליטו שלטונות המנדט בטענה של הנציב העליון כנגד שימוש בשתייה חריפה בירושלים, ועל כן לצמצם מתן רישיונות ליצור או מכירת משקאות חריפים בירושלים ,מתחילת שנת 1934 לא נופקו רישיונות למרות הגידול במספר התושבים בארץ.
המהלך נראה תמוהה , למרות שחל גידול ביבוא של משקאות חריפים ובירה מחו"ל, לאחר שתדלנות אצל השלטונות מצד חברות ויקבים יצרניים , הסכימו השלטונות לבדוק אפשרות להקל במתן הרישיונות למשקאות.
את ריכוזו של הפיקוח על מכירת השתייה החריפה בירושלים ,ניהל הנציב בעזרתו של יו"ר הוועדה המושל קמפל , ראש העירייה והרופא המחוזי ,שלצורך עבודתו מינה שני חברים נוספים לוועדת הפיקוח , הנבחרים היו מנשה אלישר כחבר יהודי בוועדה ואת בוטנאי .
בהחלטת הוועדה נקבעו השעות למכירת משקאות חריפים :
בעיר העתיקה בירושלים בין השעות 9-21 בערב , בשכונות מחוץ לחומות ימכרו משקאות חריפים בין השעות 10-22 בערב, בבתי הקפה והמסעדות לא ימכרו משקאות חריפים לאנשים שאינם מזמינים אוכל.
רחוב בן יהודה מסעדת תבור של הרמן וורמסר הגיש בשנת 1935 בקשה למכירת משקאות חריפים
מסעדת כרמל רחוב בן יהודה בבניין הלברייך בהנהלת חיים קיפניס
מסעדה נקניקיה איזן את שטוב ברחוב יפו בהנהלת יצחק גלזר 1936 ולאחר מכן בהנהלת מקס נוימן ומכירת בירה ומשקאות חריפים
בנוסף החלו השלטונות באמצעות המשטרה ,לעצור רוכלים שמכרו כוסות משקאות במחיר של מיל לכוס, ברחובות העיר ללא רישוי .
סוחרים אשר מכרו משקאות חריפים ויינות בחנויות המכולת שלהם נתקלו במחסום בעת שבאו לחדש את רישיון העסק שלהם ולרישוי הנפרד למכירת משקאות חריפים כאשר התברר כי מחיר הרישיון גבוה יחסית ונע בין 10-12 לא"י לשנה .
בעלי החנויות החלו לחשב את הרצון למכור משקאות אל מול הרווח המועט שנשאר ממנו בכיסם לאחר התוצאות, אל אלו הצטרפה התחרות הרבה בין מוכרי המשקאות , סעיף נוסף שהנחה את רצונם לחדש את הרישיון היה , הייתה בריחת קונים מחנותם ללא המשקה אל חנויות המתחרים שהחזיקו במשקאות אלו.
ללבטים הנוספים לרכישת הרישיון ,הייתה העובדה שעד 1937 ניתן היה לשלם את האגרה בשני תשלומים ובשנה שלאחריה עקב ההכבדה וניסיון לצמצם את מכירת המשקאות החריפים בירושלים, החליטה העיריה ,שאת תשלום האגרה יש לעשות בתשלום אחד .
בחודש מאי 1939 הוציא קיתרוטש מושל מחוז ירושלים על צו סגירת בין השעות 8 בערב עד 7 בבוקר של מקומות מכירת היינות והמשקאות החריפים בירושלים ,בצמוד לסגירת בתי הקפה והמועדונים.
לאחר מלחמת השחרור בשנת 1950 ,הוחלט להעלות את מיסי הבלו על משקאות חריפים ובירות, המשקאות בבקבוקים שחל עליהם המס החדש סומנו בתווית ,על מנת למנוע מהסוחרים למכור סחורה ישנה במחיר החדש תוך הפקעת מחיר ולגרוף כסף נוסף לכיסם .
בשנות הארבעים תפוקות יצור המשקאות הכוהליים וכוהל טהור לתעשייה בין 400-600 טונות לשנה ,בתעשייה השתמשו בכוהל לייצור תמרוקים, אתר, לכים ועוד.
בתחילה השתמשו ביצור הכוהל ממילסה בצורה פרימיטיבית בבישול על פרימוסים, עד שהחלו להשתמש בגז או חשמל לצרכי הבישול, כוהל לא מפוגל שימש לתעשיית משקאות חריפים ,הוא הופק גם מפירות כמו תאנים ליצור הערק .
היצור בארץ בשנות הארבעים נעשה בקרטל של מספר חברות גדולות כמו: חברת פאקא מבת ים,המשקה מפתח תקווה, האחים מירזקנדוב מפתח תקווה, ולפיד מחיפה, לעומתם בירושלים פעלו מספר יצרנים קטנים המשתמשים ליצור המשקאות בעיקר מפירות על פרימוסים.
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.