בתחילה כאשר אנשי ירושלים צריכים היו לאתר מגורי אנשים ברחובות בשכונות ,נתקלו הם בבעיה למוצאם, מהעדר שמות משפחה על הדירות ,או מספרי בתים ברחוב ומעדר שמות לרחובות, על מנת למצוא פלוני אלמוני ,נאלצים היו התושבים ,להיעזר בתושבים בשכונה או ברחוב ,ולקבל מהם הנחיות (תפנה ימינה ,תרד או תעלה ,עבור מהחצר הזאת לחצר הבאה ועוד) ,על מדוכת נתינת שמות לרחובות ישבו אנשי העירייה ,ונתקלו בבעיה איפה מתחיל רחוב פלוני ואיכן הוא מסתיים, ומה יהיה שם הרחוב בהמשכו, על כן נמשכה פעילות זאת בעצלתיים, בפעולת ביניים להקלת המצב , הוצאו מספר הצעות, שעל בית ובית יוצב שלט שבו יצוינו שמות המשפחות בעברית ערבית ואנגלית המתגוררות בו, להקלה על הצפייה בלילה נתבקשו פנסים להאיר את השלט,
החלטה לקביעת מספרי בתים בירושלים ובמיוחד בציר המרכזי ברחוב יפו , נקבעה בשנת 1926 בתקופת המנדט הבריטי , השיטה קבעה כי תחילת הספירה תהיה בשער יפו לכוון היציאה מירושלים, מצד ימין יהיו המספרים הזוגיים ומצד שמאל המספרים השמאליים, אותה שיטה גם ברחובות היוצאים מפתיחת היציאה של הרחוב, בניגוד של השיטה העותומאנית של קביעת מספרים על פי גושי בתים.
בור הוא כי בשיטה הקודמת שבה היו בניות בתים בשיטת דונם פה דונם שם ובניות אקראיות ולא סדורות הבלבול היה גדול, על פי השיטה החדשה בשטחים שאינם בנויים בין בתים בנויים ידלגו על מספרי בתים וימשיכו על פי המיקום בפועל במספרים הבאים, באזורים מסחריים שבו במבנה נתון שורות של חנויות יקבעו המספרים על פי החנויות .
קביעת מיקום מספרי הבתים יהיה בגובה שבו ניתן לראות את מספר הבית מצידו הימני של משקוף הכניסה , כאשר יש שער לחצר בית ,יקבע המספר על העמוד הימני, או באם השער הוא קשתי המספר יתנוסס במרכז הקשת לכוון הרחוב.
בתחילה נקבעו המספרים ברחובות הראשיים ולאחר מכן ברחובות הנוספים, בחצר שבנה מספר בתים יקבעו המספרים לבתים ( בעיקרון כול בית יקבל מספר) והמספרים ימשיכו לבתים הבאים ברחוב .
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.