ימין משה סיפור הקמת השכונה

בשנת 1885 נפטר משה מונטיפיורי בגיל קרוב למאה, בהורישו את רכושו וניהול הקרן בידי יורשיו בעיקר של בן אחותו יוסף סבג ,שסבר כי יתרת גוש הקרקע שנותר מכרם משה ויהודית , לאחר בניית משכנות שאננים הינו רכושו הפרטי של מונטיפיורי ,על פי הבנתו חלקת ימין משה נקנתה בכספו של מונטיפיורי ולא בכספי טורא, לכן החל בפעולות למכירתו לחברת כי"ח על מנת שיקימו עליו בית ספר , מחצית מן השטח  העביר היורש על שמו והחל למכור את החלקות ליהודים אמידים שהחלו בתהליך חפירת יסודות לבניית בתי מידות.

במכתב לעיתון המגיד במרץ 1887 , נכתב שמאחר ויתרת השטח של ימין משה עמדה מוזנחת , נפוצו חרושת שמועות ,כי על השטח באדמת הנדיב יהודה טורא ,שתרם את חלקת האדמה לבניית בתים לעניים בירושלים, חלקה זאת בימין משה נמכרה , על מנת לבנות עליה בתי מסחר ומלאכה של בית הספר כיח בראשות המנהל ניסים בכר,  מיד הודבקו  פשקווילים על קירות בתי הכנסת בירושלים שבהם נאמר : כי בית הרחיים (טחנת הקמח עומדת כמצבת קבר ) כיוון שאיננה מופעלת, וכי אדמת ימין משה הפקר הינה וכול הרוצה להגשים חלומו לבית ייחפז ויתקע באמה יתד ,יסקל חלקה ויתיישב עלייה.

יש הטוענים כי הקנאים והשונאים לבית הספר כיח ,שבו לימדו כשפה צרפתית ומעט לימודי קודש הם שהפיצו פשקווילים אלו למניעת בניית מוסדות בית הספר בשטח על מנת להכשיר בעלי מלאכה במיוחד בעבודת סתתות שנדרשה לבניית בתים ,בעל המאמר מספר כי בעקבות לימוד המלאכה בבית הספר כיח ,כבר קיימים עשרים בעלי מלאכה המתפרנסים מיגיע כפים ,בניגוד לנתמכים מכספי החלוקה הלומדים בישיבות ( מוכר משהו לנו ).
האמת ההיסטורית היא כי השטח שנקנה בידי משה מונטיפיורי ברובו מעיזבונו של טורא יהודה ושנותר ריק ועזוב, נקנה למעשה על מנת להושיב יהודים עניים ,בבתים מחוץ לחומות העיר העתיקה ,אי לכך קמה צעקה גדולה נכתבו מכתבים ומאמרים בעיתונות העברית ,נוצר רעש גדול ואף הוחל בתביעה משפטית כנגד יוסף סבג בשנת 1887 להחזרת המצב לקדמותו.

ספר תקנות מתיישבי ימין משה כונה איל ליבריקו
איל ליבריקו כך כונה ספר התקנות של שכונת ימין משה כלל (החוברת של גבאי השכונה שבו נרשמו בעלי הנכסים העברות הבעלויות, משכנתאות של המשתכנים ,רישום התשלומים, חילופי הבעלות על המבנים, בחוברת איל ליבריקו ניתן לראות את חתימות הגבאים : יצחק אשכנזי, יחיאל בר אדון (מהממתקים) יעקב מאיר, שמואל מיוחס והרב אליהו משה פאניזיול.

בשנת 1875 עלתה דירת מגורים במשכנות שאננים ארבעים לירות, , קרן משה מונטיפיורי שהוקמה בשנת 1875 עם הון עצמי של 10,000 לירות, במטרה לעזור ליהודים שרוצים לעזור לעצמם, בבניית בתים מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשנת 1925 עלתה דירה כשש מאות לא"י , בשנת 1964 צורפה קרן משה מונטיפיורי לחברה הכלכלית לירושלים ,סכום הכסף שהיה בקרן היה בסך 50,000 ל"י.

בדק היורש בין מסמכיו של דודו משה מונטיפיורי ומצא את מסמכי הקנייה ומטרתה של הקנייה, משהובנה הבעיה על ידי היורשים למצבה של הקרקע העביר היורש יוסף סבג מונטיפיורי, את השטח לקרן מזכרת משה ,( הקרן נוהלה בידי ועד הקרן ,שמנה שלושה חברים ספרדיים ושלושה חברים אשכנזיים) על מנת לבצע בה את היישוב המקורי של יהודים עניים במקום ,יש הטוענים כי הוא העביר את הזכויות לחלקה לעשייה כראות עיניהם לרבנים הספרדי והאשכנזי לבנקאי יעקב ולירו ולניסים בכר מנהל בית הספר כי"ח.

כיוון שהתהליך של ההבנה והעברה של שטח ימין משה לקח זמן, החליטו מספר עניים יהודיים לפלוש לשטח העזוב ובנו עליו מספר אוהלים צריפים ופחונים למגורים ,נוצר מצב שהיורש ,ישב עם חברי קרן מזכרת משה על החזרת השטח לידיהם על מנת לבנות שכונה לעניי העיר על שם מונטיפיורי .

סייג אחד הטיל היורש יוסף סבג לחתימת ההסכם, כי הפולשים לשטח חייבים להתפנות ומכיוון שהפולשים היו יהודים עניים החל ויכוח חדש, בין אנשי הקרן הרבנים והעסקנים לבין יוסף סבג, למסכנות ולעוני של הפולשים , נכתבו עצומות ומכתבים ,אך יוסף סבג לא הסכים לוותר ואף פנה לקונסול הבריטי, על מנת שיפעיל את סמכותו ויפנה את הפולשים מהשטח הוא גם נעזר בעורך דינו אלחנן אדלר לתבוע אותם בבית המשפט לפנותם.
בסופו של יום הושגה פשרה לפולשים ,כמובן פשרה אשכנזית לפנות את הפולשים לשכונה חדשה שהוקמה ליד שכונת מאה שערים, שנקראה איך לא שכונת שלום על שם ההסכם, כמובן הפשרה הספרדית בקמת מבנים לפולשים הספרדיים באזור שכונת שבת אחים.

שלושה גורמים חתמו על ההסכם ,יורש משה מונטיפיורי וחברי הקרן האנגלית בקרן מזכרת משה ארתור כהן,שמואל מונטגו, וארני הרדיס , מהצד האשכנזי חתמו הרב יוסף ריבלין, הרב דוד פיינשטיין והרב נתן המבורגר, מהצד הספרדי חתמו שמואל מיוחס ,הרב אליהו אליהו משה פניזל ועוד.

משהוסר מכשול הפלישה לשטח, החלה הקרן מזכרת בתיה ובחסות הרב הספרדי מאיר פאניזל והרב האשכנזי שמואל סלנט, לפעול לחלוקת החלקות ובבניית שכונת ימין משה, סכום כסף להלוואות בניה הוכן בתשלום על פי קצב הבנייה,חצי לאשכנזיים וחצי לספרדים , הבתים והרחובות נבנו על פי תוכנית אדריכלית מוסכמת.

יתרת השטח שמנתה כשני שליש מהשטח ,עמדה שוממה לאחר הקמת משכנות שאננים, לימים לאחר שמשה מונטיפיורי נפטר בשנת 1885 ,רעייתו יהודית נפטרה בשנת 1862 .
בשלב הזה לא נבנו בתים נוספים על יתרת השטח הגוש שנרכש ,מן הסיבה הפשוטה ,של העדר אנשים נועזים ,שיבואו ויממשו את האפשרות ,לבנות בתים משלהם על מאה ועשרים החלקות הנוספות ,שהוקצבו לבנייה בשטח של כרבע דונם למתיישב, חלקות אלו היו אמורות להירכש בהלוואות ארוכות טווח מקרן מונטיפיורי , כהלוואות נפרדות לרכישת הקרקעות והלוואות לבניית הבתים.

מאה וחמישים החלקות שתוכננו ,הוקפו חומה וחמשה שערים נקבעו בה עם שערים וסורגי ברזל, שהתווספו לאחר מאורעות 1929 ,החלקות נחלקו לשישים מגרשים חלקם למבני ציבור ועוד בנייה בהמשך.
על פי זקני ירושלים שמה של שכונת ימין משה נובע מהפסוק בספר ישעיהו "המוליך משה זרוע תפארתו.

בחלקה העליונה של השכונה הקרובה לתחנת הרוח המחולקים משני עברי הרחוב הראשי שנקרא יהודית על שם אשתו של מונטיפיורי שישים החלקות הנוספות שמוקמו במדרון לכוון הר ציון ,מעל לבריכת השולטאן ושכונת גוראת אל ענב , עם רחובה הראשי האשכנזי הרב נתן אדלר הרב של לונדון באותם הימים.

הרב של בריטניה ולונדון הרב נתן הכהן אדלר (אדלער) ביקר במשכנות שאננים בשנת 1885, על שמו ניתן רחוב הראשי בחלק האשכנזי ,רחוב נתן שהוחלף בתקופה המנדטורית לרחוב פלא יו
ספר תקנות מתיישבי ימין משה כונה איל ליבריקו.

איל ליבריקו כך כונה ספר התקנות של שכונת ימין משה כלל (החוברת של גבאי השכונה שבו נרשמו בעלי הנכסים העברות הבעלויות, משכנתאות של המשתכנים, רישום התשלומים, גלגולי הבעלות על המבנים, בחוברת איל ליבריקו ניתן לראות את חתימות הגבאים : יצחק אשכנזי ,יחיאל בר אדון (מהממתקים) יעקב מאיר ,שמואל מיוחס והרב אליהו משה פאניזיול.

בשכונת ימין משה על פי התוכניות, לא תוכננו בתי מלאכה או בתי מסחר ,אלא מספר חנויות מזון, אך תוכננו בה שני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי , בעל המכולת מתקופת הקמת שכונת ימין משה , היה יעקב דסה ואשתו שמחה ,שהאגדות בשכונה טענו כי היא הייתה בקיעה בתפילות ובידע בספר התנך ,שיכלה להחליף את ניסים בכר חזן בית הכנסת הספרדי כשהזקין ולהופיע ולעבור מול התיבה במקומו.

מעט היסטוריה לשכונת כרם משה ויהודית מונטיפיורי
כפי שידוע היה המגורים בבתי משכנות שאננים הייתה ללא תמורה בתוספת תמיכה הכספית לתושבים הוענקו בתקופת חיו של הנדיב סר משה מונטיפיורי לאנשים האמיצים שעזבו את תחומי החומות העיר העתיקה ובאו לגור בשכונה, נוהל זה בחלקו הופעל בהמשך בנית הבתים בימין משה דוגמא היא בין הבתים שנבנו בשכונה הייתה חצר של עשרה בתים שנבנו כהקדש בכספה של שיינדל מיאסי לטובת העדה האשכנזית, למגורי עניים לתקופה של שלוש שנים, שתי דירות מתוכם הוקדשו לעדה הספרדית ,בשנת 1935 עמדו הבתים שוממים , בפועל כשהחלו בני העדה האשכנזית לעזוב את השכונה התמלאו בתיהם בתושבים ספרדיים.

בשכונת ימין נחפרו בורות מים לאיסוף מי גשמים, בכדי להימנע מקניית מים מידי שרלטנים ערביים שמכרו מים ששאבו ממעיינות בסביבת ירושלים, נבנו בתי כנסת ומוסדות לימוד , נבנו מקוואות , בחוזים שנחתמו נקבעו תקנות למתיישבים החדשים בהתנהגות בין התושבים החדשים בשכונה ,כמו כן התחייבו הקבלנים והקונים להשלים את בניית הבתים תוך שלוש שנים כולל בורות המים ,בפועל הסתיימה הבנייה של למעלה ממאה עשרים בתים והאכלוס תוך שנה .

בשנת 1913 עקב בעיות אכלוס של השכונה, מבחינת מספר הדיירים שרצו לצאת מבין החומות ,החלו להתפרסם בעיתונות כתבות דרבון בצורה מוסוות לאכלוס ימין משה, תחת הכותרות שימרו על נפשותיכם ,שכונת ימין משה נקייה ממחלות המלריה והחיידקים, כך מצאו הרופאים העומדים בראש המוסד החשוב תחנת הבריאות בירושלים ,מי שרוצה לשמור על בריאותו ונפשו ,יבוא וישכור לו דירה מרווחת בימין משה וייהנה מאווירה הצח והנקי.

חיי השכונה המעורבת ספרדים ואשכנזים התנהלו בהרמוניה וביחס כבוד של שכן לרעהו, אשכנזים למדו ספרדית ולדינו ששימשו אותם בחיי היום יום בשכונה ובתפילות בבתי הכנסת, הקשיים הכלכליים המשותפים ,יצרו צורת חיים של עזרה לזולת נשים ביקרו אחת אצל השנייה ישבו ודיברו, לימדו אחת את השנייה ממנהגי העדות , החליפו ביניהן מידע רפואי ומשחות מרפא ,והילדים החרו ונהגו כמותם במשחקיהם המשותפים .

גם העיסוק בתורה ,יראת שמים, וריבוי הרבנים שעלו במספרם על סוחרי השכונה ובעלי העסקים , יצר שלווה ואיחוד והרחיק כמו שהאגדות מספרות ,את מחלות הרוח גם בזמנים הקשים, ההורים בשכונה לא כפו חוקים נוקשים לבניהם ובנותיהם והניחו מעט את הרסן ומעשי השובבות של הילדים בניגוד לרוח השכונות השונות מחוץ לחומות ובין החומות.

בחודש מרץ בשנת 1924 נכתבה כתבה בעיתון דואר היום, נערך שיפוץ בחלק הספרדי של השכונה בתשלום תוספת למיסים שנגבו בידי הגבאים ,הותקנו תעלות ביוב שעד אותה העת מי השופכין נשפכו לרחובות השכונה, רוצפו המדרכות בשכונה, שופרו המדרגות שמוליכות מהחלק הנמוך בשכונה לכוון תחנת הרוח, שופץ ותוקן בית הכנסת הספרדי , לצערם של התושבים האשכנזים של השכונה הם לא השכילו להתאחד לנושא השיפוץ וחלקם בשכונה נותר עלוב ומלוכלך .

נכדו משה ניסים דסה של יצחק דסה תושב השכונה ,נבחר בידי השלטונות הבריטים כמייצג השכונה בשנת 1940 בתפקיד זה שימש את הקהילה השכונתית עד פינוי השכונה בשנת 1948 .

מיקום