התחבר
הקשר של משפחת פנסו לימין משה בקשרי החתונה של בן הזקונים מנשה פנסו לאשתו שושנה גבאי , לבית גבאי מרחוב מלכי בימין משה ומשפחת מזרחי .
האב שבתאי מנשה פסו עלה לישראל בשנת 1890 , לשמו יש להוסיף את המלה מונסייר שפרושה בלדינו מונשרלי,שעברו לגור בירושלים העתיקה , מקצועו של האב הייה פחחות ומסגרות , ביחד עמו הגיעה אשתו מזל שלה היה נשואי 24 שנים , עד מותה לא הצליחו להביא ילדים, לאחר מותה נישא האב שוב לאישה חדשה שהביא לו שבעה ילדים, לצערו שני ילדיו הראשונים משה ומזל לא שרדו,יתר ילדיהם : אברהם,שמחה,אסתר,רחל ובן הזקונים מנשה שלחם בעיר העתיקה ונפל בשבי הלגיון הירדני.
בנו מנשה של שבתאי פסו מספר מעט על שם משפחתו של האב פסו , הנובע משמה של המטבע הספרדי פסו (כמו אגורה ) כאשר בנו הבכור למד בבית הספר לגלגו חבריו לכתה כי שמו משול למטבע חסרת ערך , ישבו חבריו לכיתה והעניקו לו את השם פנסו שפירושו בלדינו (החושב ) , אמץ האב את השם החדש ומאז החמולה נקראת פנסו.
האב לאחר עלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בעיר העתיקה, פתח פחחיה – מסגריה בעיר העתיקה לפרנסתו, כיוון שתקופת מלחמת העולם הראשונה התקרבה ,החלו התורכים לגייס גברים לצבאם , כיוון שמקצועו של האב שבתאי היה פחח עלה במוחו לאחר צפייה בציוד החייל התורכי ,שיפור במימיה הצבאית על מנת שלא תנזל לאחר שממלאים בה מים.
עם הרעיון הזה הלך לפגוש את הפחה והציע לו במקום שיגויס הוא ייצר בעבור הצבא את דגם המימייה המשופר, רעיון זה מצא חן בעיני הפחה שפטר אותו מגיוס לצבא ( תעודת וסיטה )ומינה את המסגרייה ליצור מימיות בעבור החיילים התורכיים, עוד רעיון שהחל ליצר בעבור רחובות העיר העתיקה את קופסת פנס העששית לתאורת רחובות העיר העתיקה.
כאשר הבריטיים כבשו את הארץ והחלו לפתח את צנרת וקווי המים, החלה המסגרייה שברשותו לייצר את החיבורים והמפרקים לחיבור צינורות המים לקווי המים שנמתחו בין המעיינות לבין העיר העתיקה.
בעת הקרבות נשארה המשפחה בעיר הנצורה והאב והאם, בסיום המלחמה ויום לפני כניעת הרובע, הועברו הם כמו שאר הזקנים והנשים והילדים לידי ועדת שביתת הנשק והועברו דרך שער ציון להר ציון ומשם לבתים הנטושים של הערבים בשכונת קטמון הישנה, שם קבלו חדר קטן .
סיפורו של מנשה בן הזקונים של המשפחה
לאחר שבגר מנשה וגויס לארגון ההגנה בשנת 1947, עבר הכשרה כמקלען , החל לפעול בהכנת סליקים ובהברחת נשק תחמושת וחומרי נפץ לעיר העתיקה , על פי סיפורו היה מקבל מנשה הודעת קוד שעליו להגיע למפקדת ההגנה ברחוב הלל , בהגיעו היה מקבל הודעה להכין סליק ולהתארגן להכנסת הנשק לתוך העיר העתיקה .
לצורך קבלת הנשק היה מגיע לרחוב החבצלת לאפסנאים בני משפחת קרייצמר בעלי המתפרה לבגדים ותגים לצבא הבריטי , שקבלו את הנשק במערכת ההברחה,לאחר יצירת הקשר , הועמסו כלי הנשק והחומר הנלווה לקרקעיתם הכפולה של טנדרי הסבלים הכורדיים של רחוב החבצלת,מעליהם הועמסו ארגזים ומוצרים כהסוואה ,מנשה והנהג היו מתיישבים בקבינה ועשו את המסע דרך שער יפו ולרובע היהודי .
לאחר שנפרק הנשק הוא אוחסן בסליקים שהוכנו מבעוד מועד, הסליק הנפוץ היה בתוך הגבהה מבטון שנמצאה בכול בית ,שעלייה היו מניחים ביום את מזרוני תושבי הבית שישנו עליהם הדיירים בחדרים,סליק נוסף היה ברחוב בית אל,מעל בית הכנסת אליהו הנביא,בביתם של משפחת ביטון,בביתם של משפחת תורגמן ועוד.
בסליקים היו רובים אנגליים,רימונים,תחמושת,כדורים, מטול מסוג פיאט וארבע פגזים, מקלעים מסוג ברן, בנוסף היו בסליקים חומרי נפץ מסוג שידית ( פיתוח מקורי יהודי ) בהברחות השתמשו גם באמבולנסים ואחיות שהגיעו לרובע לצורך טיפולים רפואיים.
בעת הלחימה השתתף מנשה בקרבות כמקלען ופעל על פי הצורך בעמדות ההגנה שהיו מפוזרות ברובע , לקראת סוף הלחימה והכניעה נתנה למנשה הפקודה להשמיד בסליקים שבאחריותו ,את הנשק והתחמושת וכמובן חומר הנפץ שעשה דרכו לתעלות הביוב, מקוצר זמן עוקמו קני כלי הירייה הארוכים,כלי נשק קצרים פורקו מהם חלקים חשובים , לאחר שחובלו כלי הנשק ,חלקם הוטמן מחדש באזור בתי מחסה בבורות.
כאשר נכנע הרובע ,יצא מנשה עם חבריו שנותרו בחיים לאחר הלחימה כמו: מורנו מזרחי,אליהו ברוך,יוסף אלעד ( אליהו) ,ציון שלום,ישראל חשמונאי, אנשים אלו וחבריהם שלחמו ברובע היהודי ושנפלו בשבי בתעודות ממלכתיות של לוחם בעיר העתיקה לאחר שחזרו מהשבי .
מעט על השבי
מחנה המעצר מוקם ליד העיירה אום אל גמל שלושה קילומטר מהאתר הארכאולוגי והעיירה מפרק במדבר הירדני ליד הגבול עם עירק , השבויים הראשונים שהגיעו למחנה המעצר היו המהנדסים והעובדים של מפעל החשמל נהריים בעמק הירדן, לאחריהם הגיעו שבויי הרובע, לאחריהם אנשי גזר ולטרון בסך הכול היו כשבע מאות ועשרים שבויים שהתאחדו בקבוצות על פי מקומות נפילתם והארגונים להם היו שייכים, בשבי ישבו כתשעה חודשים בטרם שוחררו בחילופי השבויים עם הירדנים.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.