התחבר
ים המלח תהליך פינוי מפעל המלח הצפוני 1948
הבריטים ששלטו באזור ושהמשיכו לקבל תמלוגים בעבור החומרים שהופקו מים המלח, המשיכו לאבטח את התעבורה היבשתית של משאיות המטען עד העשירי באפריל 1948, כאשר פסקה האבטחה הבריטית נותרו המפעלים הצפוני והדרומי מנותקים יבשתית ,אך עם יכולת של תעבורה אווירית למנחתים הן בקלייה והן בסדום.
למרות ההסכם הזמני ,שנחתם בין המהנדס משה נובומייסקי מנהל מפעלי ים המלח, לבין נציגי המלך עבדאללה לפרוז המפעל תחת נציגות ושליטה יהודית ותשלום תמלוגים למלח הירדני ,בפגישה הנוספת ב 15.5.48 ,מכיוון שהקרב בגוש עציון הסתיימה בכניעת התושבים היהודים, שינו אנשי המשלחת הירדנית את ההסכם הזמני , הם דרשו ששטח המפעל בקלייה ,לא יהיה מפורז אלא יימסר לידי הצבא הירדני ,לתנאים החדשים לא הסכימו אנשי המפעל ותושבי קבוץ בית הערבה.
לאחר הפגישה השנייה 15.5.48 ,שבה נותר איש המנהלה של המפעל בשטח כמנהל, שניסה לשכנע את העובדים לקבל את התנאים החדשים שהוצבו בפני הנהלת המפעל הצפוני ,ובמיוחד הדרישה הירדנית למסור את נשקם למען עתיד ושימור המפעל, ובהתייעצות עם מפקדת ההגנה נקבע על תנאי הכניעה של ההסכם הזמני שנקבע.
לאחר שנמסר לעובדים וחברי הקבוץ על ההחלטה למסור את הנשק ב 16 במאי 48 לידי אנשי הלגיון הערבי שהיו אמורים להגיע לשטח, החלה מהומה ומירמור בין האנשים, אנשים פתחו סליקים של נשק שאינו חוקי והחלו להטביעו בים ,ואת הכמות הגדולה של חומר הנפץ (כעשרה טון) שיועד להגנת המקום במקרה של מלחמה.
ב 17.5.1948 החליט נציג ההגנה במפעל אמנון זעיר בהתייעצות עם מפקדיו במפקדה הארצית, שאין אפשרות להתגונן כנגד הכוחות הירדניים במידה ותחל לחימה בשטח ,ונתן את פקודת הפינוי העובדים למפעל הדרומי בסדום, קדם לתהליך הזה פינויים של הילדים והנשים והחולים בהטסה אווירית ובשיירות האחרונות שיצאו בהגנת הצבא הבריטי לירושלים.
עוד נקבע כי הפינוי הסופי של פלוגת הפלמ"ח שישבה במלון קליה וכנסה למפעל, וחברי קבוץ בית הערבה ,יתבצע על גבי הסירות בלילה שבין ה 20-21 לאפריל , מכיוון שלא נותר חומר נפץ להגשים את ההחלטה להשאיר אדמה חרוכה ,עשו האנשים בידיהם את מה שיכלו להרוס בלא חומרי נפץ ,התוצאה הייתה דלה יחסית בעוצמת ההרס .
בעת שעשו האנשים כמיטב יכולתם להשמיד ככול שיכלו ציוד , בערב שבבוקרו היו אמורים אנשי הלגיון להיכנס למפעל ,אז ניתנה הפקודה להעמיס במהירות את המזון ,שהוכן לתקופת הלחימה והמצור העתידניים ,כמו כן נדרשו המפונים לקחת ציוד אישי כולל מזרונים ולהעמיסם על הסירות , שיצאו לדרכם דרומה בשעה ארבע בבוקר.
חמש מאות האנשים , המזון והציוד האישי הועמסו על שלוש סירות , בצפיפות שלא תתואר והפליגו לקראת בוקר מהנמל בקלייה לנמל הדרומי בסדום, מסע שערך כתשע שעות כשהפחד העיקרי היה שמא יופיע מטוס ירדני ויפציץ את הסירות, הסירות העמוסות כללו גם חלק מנשות קבוץ בית הערבה והילדים פונו לפני כן במטוסים.
ממש לפני עזיבתם שרפו העוזבים את מחסני הציוד והאספקה ,פגעו בציוד אך לא פוצצו את תחנת השאיבה , תחנת תנורי הייבוש ותחנת הכוח ,עקב מחסור בחומרי הנפץ , על פי האגדות בשעה שהוחלט על הפינוי ושהוברר שלצורך האדמה החרוכה חסרו חומרי נפץ בקלייה כיוון שהוטבעו בים , נשלחה תשדורת במכשיר הקשר שבסדום יתארגנו וישלחו בדחיפות סירה עם חומרי נפץ וחבלנים.
עוד בשעות הלילה של הפינוי נשלחה במקביל הסירה מסדום שהוטענה בחומר נפץ לכוון המפעל הצפוני בקלייה ,חומר הנפץ והסירה הגיעו באור ראשון של השחר וגילו אדם מתרוצץ על החוף ,התברר כי העובד ישן שינה עמוקה, ולא היה ער לפינוי ורק בבוקר גילה שנותר בודד ,קשה לתאר את שמחתו כאשר ראה את סירת החבלה מגיעה לנמל.
בנקודה זאת חלוקות האגדות ,חלקם טוענים שכאשר ראו אנשי הסירה את ההמון הערבי מתחיל להגיע למלאכת הבזיזה הם נסוגו ,חלקם טוענים שהטמינו את המטענים ,אך נסו כאשר הגיעו ראשוני הבוזזים ולא הספיקו לפוצץ את הציוד והמבנים העיקריים במפעל.
אך הסירו דאגה מליבכם לגבי הרכוש ,בניגוד לנמלטים היהודים שברחו בלילה ,הגיעו בוזזים ערבים רבים בשעות היום ,עם משאיות ומכוניות ,פרקו והעמיסו את הניתן כולל גנרטורים, דלתות, חלונות רעפים מגגות בתי הקבוץ ,והשלימו את עבודתם של היהודים למגינת לבו של המלך עבדאללה וצבאו שקיוו לקבל מפעל כפרי בשל לידיו .
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.