התחבר
חאן שער הגיא חאן באב אל וואד החאן של סלומון
מיקומו של חאן באב אל וואד ממול לתחנת הדלק של שער הגיא ,בחלק הצפוני של הכביש מספר 1, בדרך תל אביב ירושלים, חאן באב אל וואד נבנה בשנת 1869 והורחב לצורתו הקיימת בשנת 1873 לאחר הרחבת הדרך בשנים 1876-9 גם המיצד וגם חאן הדרכים נבנו בתקופת השלטון העותומאני ,על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים.
מצדית שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס), נבנתה בשנת 1860 , היא נבנתה כמגדל שמירה לדרך בין יפו לירושלים , והחאן שנבנה ממולו שנים לאחר מכן ,כפונדק דרכים לצליינים ועוברי אורח בדרכם מיפו לירושלים.
נתיב הדרך בין יפו לירושלים
העוברים בדרך בין יפו לירושלים נאלצו לשלם דמי מעבר ( דרבייה) לגובי השלטון העותומאני בנוסף לתשלום שנלקח מהם בעבור הנסיעה מידי בעלי קווי הדיליז'אנס, על פי דרישות מושלי המחוזות שבדרך מהסמכות שהוענקו להם לתיקונים לתחזוקת הדרך ושיפוצה ,החניה בחאנים שבדרך הייתה בחינם .
הדרך ששימשה את הולכי הרגל והרוכבים על בעלי חיים, בין העיר יפו לירושלים ,הייתה דרך עפר צרה (שביל) לאורך השנים ואורכה כשישים קילומטר , אומנם הקטע בין העיר רמלה לשער הגיא ,הורחב בתקופת בית אומיה במאה השמינית .
לאורכה של הדרך הרומאית מהשפלה לירושלים, הוצבו אבני מייל במרחקים קצובים , לאורך הדרך הוחלפו חלק מאבני הדרך (אבני המייל) ,שעליהם היו כתובות בכתב לטיני מהתקופה הרומאית, באבנים חדשות של מושלי האזור ,על אבנים אלו נחרטו משפטים המשבחים את המושל באזור על תחזוקת הדרך ושיפוצה.
רוב אבני הדרך הרומאיות שהוחלפו או הושמו מחדש, בדרך שלאורך וואדי עלי (באב אל וואד) ובהמשך בנחל אילן , נתגלו בידי החוקרים מרוכזים בערמה אחת ,לאחר שרוכזו בעת השיקום ושיפוץ הדרך החדשה בתקופה העותמאנית.
תהליך העבודה בקטע השביל בין שער הגיא לירושלים ,להרחבת השביל והפיכתו לדרך רחבה למעבר כרכרות ,שנמשך 38 יום בעבודות בכפיה של תושבי האזור על מנת לאפשר לכרכרתו של הקיסר לעבור בדרכו לירושלים.
תהליך העבודה לעבירות כרכרות ודיליז'אנס התבצעו בשנים 1867-9 ,באותה תקופה אף הוקם חאן הדרכים בשנת 1869 , שטחו של החאן גדל לאחר שיפוצו והרחבתו בתוספת מבנים בשנת 1873 כפי ששרידיו נראים כיום.
אבני המייל לאחר שנעקרו מתושבותיהם לצידי הדרך ורוכזו לערמה אחת, יש הסוברים בנוסף לסברה הראשונה כי אבני המייל נעקרו בידי שודדי הדרכים באזור ,על מנת לטשטש את דרכם של העולים לירושלים ולבלבל את אומדן שארית הדרך ,דרך שארכה בין תשע שעות לארבע עשר שעות מיפו לירושלים .
עם סלילת מסילת הברזל לירושלים בשנת 1893 ,החלה תקופת הדעיכה של חאן באב אל וואד מחוסר ביקוש ,עקב קיצור זמן הנסיעה של הרכבת לירושלים בזמן של ארבע שעות אל מול זמן הנסיעה בדיליז'אנס ,שערכה בין תשע לארבע עשר שעות ,הזמן שהיה תלוי בזמן המנוחה בין תחנה לתחנה ובתנאי מזג האוויר וכמובן בשעות היום או הלילה של המסע .
במהלך העלייה לכוון ירושלים ,אחרי שחולפים על פני מבנה משאבת המים (ברוך גמילי) רואים את קברו של השייך אימם עלי ולידה מערת הצדיק ,השמורה הקטנה כלואה במרווח בין הכביש העולה והיורד לירושלים, באי התנועה ממוקמת שמורת טבע שבה ניתן לראות שילוב של עצי זית ואלון עתיקים , אלא ששמורה זאת נהרסה בשריפה שכילתה את רוב עצי השמורה ובמקומם ניטעו עצי אלון חדשים.
שלושת תחנות המנוחה והחאנים למנוחה שבדרך
המסע במרכבת הדיליז'אנס בדרך בין יפו לירושלים ,נחלקה לשלושה חלקים, שהיוו את חניות הביניים שבדרך.
תחנת המנוחה הראשונה מכוון יפו ,הייתה בחאן אל עזאם של עיר המחוז רמלה ,בזמן שארך בין שעתיים לשלוש.
התחנה השנייה הייתה תחנת חאן באב אל וואב , לאחר נסיעה שארכה שלוש עד ארבע שעות ,שם עמדו ונחו הנוסעים העגלון ובנקודה זאת הוחלפו הסוסים לקראת העלייה בהרי ירושלים .
התחנה השלישית הייתה בסוף הירידה במוצא תחתית בבית ידלין , ואז לאחר המנוחה החל קטע הסיום של המסע בשער יפו בעיר העתיקה .
יש לזכור כי דרך העפר היוותה מבחן סיבולת לישבנם וגופם של הנוסעים ,יש להוסיף את תנאי הדרך לתקופת החורף, שבהם לפעמים נדרשו הנוסעים ,לדחוף ולסייע לסוסים למשוך את העגלה במעלה ההר בדרך לירושלים .
חאן באב אל וואד ( החאן של סלומון ) – שער הגיא
מעבר לשימוש בחאן באב אל וואד, כנקודת מנוחה והחלפת הסוסים בכרכרות לקראת העלייה לירושלים, בחזית חצר החאן נחצבה באר מים לשימושם של האנשים ובעלי החיות , שטח המבנה כלל קומת קרקע ואורווה, חדר אפייה ללחם, חצר לשהיית העגלות והאנשים ומרפסת בעלת קשתות מאחורי החאן ניטע ובוסתן.
כמו כן שימש החאן גם כאכסניית אורחים ללינה ,במיוחד לאחר שהורחב שטחו של החאן בשנת 1873, בין יתר השירותים שהוענקו במקום הייתה האפשרות למנוחה של העוברים והצליינים ללינה ,לאוכל ותוספת של פרעושים ללנים במקום .
הקומה הראשונה היה בית הקהוה (בית הקפה) בחזית המבנה התערבבו העגלות שעלו לכוון יפו ביחד עם העגלות שירדו מירושלים לכוון יפו,ובינם החמורים,הפרדות והסוסים שעליהם רכבו האנשים,ולכול ההמולה הצטרפו עולי הרגל שידם לא הייתה משגת לתשלום בעבור הנסיעה או שכירת בעל החיים לרכיבה .
בקומה העליונה ששימשה את בית הקפה ,עמדה כירת בישול ועליה מספר קומקומים שהשתייה החמה בעבה בהם,ברחבי האולם שכבו ונערמו אנשים למנוחה זה לצד זה ומוזגי הקפה והשרתים עברו בינם ומעליהם לחלוקת כוסות הקפה, לאורחים בפנים ולאורחי החאן מחוסרי המזל בחוץ, יש והנמים על הקרקע באולם בקומה הראשונה , זכו להיטבל מהמזיגה שנשפכה מידי המוזגים ,בעת שהעבירו כוסות קפה או תה, בעת שחלפו מעליהם בפילוס דרכם בעת שהאורחים תפסו תנומה על הרצפה .
כיוון שהמקום היה צר מלהכיל את כמות הבאים ושבים רק חלקם הצליחו לתפוס מקום באולם בבחינת כול הקודם זוכה , חלקם של העוברים ,נמו בין בעלי החיים באורווה שהתפנה עבורם מקום , וייתרת האנשים ובעלי החיים תפסו פינות בחצר החאן הפתוחה ,בנקודות מסוימות על גבי הקירות בחוץ ,היו טבעות מתכת ואבן לקשירת החיות בעת ההפסקה.
לתזכורת נוספת לסיום תקופת הכרכרות והחאן ,תרמה פתיחת מסילת הברזל בין יפו לירושלים בשנת 1892,אז התמעטו מספר האנשים שפקדו את החאן, התוצאה הסופית שהחל מבראשית תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל חאן שער הגיא נזנח לחלוטין.
תקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות
בתקופת המנדט הבריטי ובשימוש בדרך היבשתית , חאן באב אל וואד הופעל כקנטינה צבאית לשימוש החיילים הבריטים שעלו לירושלים,בעת המרד הערבי שהיה בין השנים 1925 ובמרד הגדול בשנת 1936 , אז נפתחה תחנת משמר של נוטרים בחאן שאף לנו במקום .
לאחר החלטת החלוקה באו"ם, בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת מדינת היהודים , החלו חברי כנופיות ערביות מישובים סמוכים לדרך לירושלים ולמעבר צוואר הבקבוק באב אל וואב , לחסום ולפגוע בתחבורה שעברה לכוון ירושלים,כתגובה החלה תקופת השיירות ופריצת המצור מהדרך לירושלים, אזור חאן שער הגיא ,נכבש במלחמת העצמאות על ידי הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק רבין.
לאחר מלחמת השחרור ננטשו מבני חאן שער הגיא והמצדית ורק בשנת 1979 הם הוכרזו כאתר לאומי , אז נמצא תקציב לשיפוץ ושיקום המבנים בחאן שופצו על ידי הקק"ל, לאחר השיפוץ הוזנח שוב המקום ולא נפתח בו מוזיאון החאן שבו היו אמורים להציג את תולדותיו את הלחימה כנגד הכנופיות הערביות בניסיונם לגרום למצור על ירושלים,וסיפורם של לוחמי השיירות ולחימתם בגבורה .
לזכר גבורת הלוחמים כתב המשורר חיים גורי איש הפלמ"ח את השיר "באב אל וואד" בימי מלחמת העצמאות המנציח את זכרם של הנופלים בקרבות על הדרך לירושלים.
בשנת 1982 החליטה הממשלה בחקיקה מיוחדת,שבהמשך בשנת 1998הפך לחוק קבע שנקרא חוק האתרים הממלכתיים ואתרי הנצחה, יוכפפו לרשות שמורת הטבע (כיום הרט"ג) בתקציב מיוחד לשימורם .
לאחר רצח יצחק רבין ,ולהכרת בפעילותו וכמטרה לשימור מורשת הקרב על באב אל וואד שרבין היה מפקד הפלמ"ח בכיבוש האזור ופתיחת הדרך לירושלים הנצורה ,לשקם את חאן באב אל וואד ולשלבו בפארק יצחק רבין,למטרה הושקעו קרוב לעשרים מיליון שקל שירדו לטמיון עקב בעיות תחבורתיות ,ובשנת 2008 הופסקו העבודות והמקום נותר בשיממונו וסגור לקהל הרחב.
אגדות כוסות הקפה והתה בבית הקפה של חאן באב אל וואד.
בין האגדות הרבות הם תיאורי העוברים במקום למנהגי האירוח וכוסות הקפה והתה שנכפו על העוברים והשבים בעת המעבר בחאן הדרכים ,אנסה לספר מעט מסיפורי צאצאי הזקנים שהשתמשו בדרך העגלות ובחאן שער הגיא.
הזיכיון שנרכש להפעלת חאן הדרכים מידי השלטון העותומאני ,אפשר חנייה בחאן בחינם, אך הנוסעים הוכרחו לשלם שני מטיליקים בעבור כוס הקפה,באם צרכו את כוס השתייה המהבילה ,או שלא צרכו אותה, התשלום בעבור השתייה הייתה חובה ושימשה כחלק מהכנסות בעל החאן ולתשלום לשלטונות העותומאניים שהעניקו את הזיכיון להפעלתו .
בנוסף הייתה בחאן נקודת גביית למס הדרכים העותמאני (דרבייה) שהחלה את דרכה באוהל ששימש את הגובים ,אך נקודה זאת חוסלה ,משהבין המושל כי את כספי הדרבייה גנבו לכיסם הגובים מטעמו , ולכן הוא הקים את חאן הדרכים כי הוא ידע ,שהחוכרים יעבירו לכיסו את דמי החכירה .
בכדי לכפות על העוברים בחאן להזמין שתייה ואת התשלום בעבור השתייה , היו מעשי גבייה בכוח של חטיפת חפצים שווי ערך ,או שהמוזגים או המשרתים היו שופכים בטעות שתייה רותחת מהכוסות על האורחים המתמרדים ,או כדוגמה לאורחים שהוציאו מתיקם משקה ואוכל שהכינו לדרך בעת החניה .
האגדה בפי זקני העיר לאכיפת תשלום כוס הקפה בחאן
האגדה מספרת על הגעה של כרכרה בדרכה לירושלים ,שעצרה בחאן באב אל וואד ,בעת המסע הארוך ,עצרה הכרכרה בתחנות המנוחה בחאנים שבדרך, בכול תחנת מנוחה בחאן הוכרחו הנוסעים לשלם שני מטיליקים בעבור כוס השתייה החמה.
האגדה מספרת כי למרות מס הקפה ,בהפסקת המנוחה בחאן באב אל וואד , נותרה אחת הזקנות בכרכרה בחוסר ממון, והחזירה את כוס השתייה בטענה כי אין לה כסף לשלם בעבור השתייה, כיוון שכך החל המוזג לצעוק כי הזקנה חייבת לו את מחיר המשקה ,והחל למשוך מתחתיה ,את הכרית שישבה עליה לריפוד תלאות הדרך.
כיוון שמראה האלימות כנגד הזקנה ,לא מצא חן בעיני אחד הנוסעים ,הוא דחף את המוזג מחוץ לכרכרה , אלא שהמוזג חזר עם רוח לחימה לכרכרה , למזלה של הזקנה היה באמתחתו של הנוסע המגן אקדח להגנה ,שהנפתו אל מול פרצופו של המוזג גרמה לו להירגע ולהסתלק.
החכרת חאן באב אל וואב ליהודים
משפחת כותנה המוסלמית ,רכשו מידי השלטון העותמאני את שטח חאן באב אל וואד והאדמות סביבו משפחת כותנה אף בנתה את ביתה החדש ,שכונה בית אל קרוסה שפירושו בית העגלון מעל לחאן בשנת 1873 ,לאחר שרכשה משפחת כותנה את המקום בשנת 1869 החלה משפחת כותנה להחכיר את המקום בתחילה לחוכר מוסלמי שגנב את הכסף ולא שילם את דמי החכירה ,לאחר מכן הוחכר החאן למשפחות יהודיות ירושלמיות .
החוכר השני היהודי לחאן שער הגיא ,לאחר חכירתו של מיכל ליב כץ (זאנגר) הייתה משפחת סלנט , לאחריה הועברה החכירה לידיו של יצחק רוקח ,שהחליט להרחיב את המקום בשנת 1873 ולבנות במתחם החאן את "מלון הרי יהודה" מלון שנכלל במבנה בן שתי הקומות, שבקומתו העליונה היו חדרי לינה,לעניים נבנה צריף לינה במתחם.
לא ניתן היה לעבור בדרך בלא לשלם את תשלום כוס הקפה, בין חוכרי המקום היהודיים אנו מוצאים את משפחות הרב סלנט בשנים 1869-1873 ,משפחת אליעזר רוקח בשנים 1873-1878, בשנים 1878-93 חכרו את המקום שלמה ומלכה רוזנטל, אחריהם משפחת טודרוס ורשבסקי אלא שאשתו סרבה לעבור למקום והוא נטש את החכירה , אך מבין המשפחות החוכרות בולט סיפורו הססגוני של שלמה ומלכה רוזנטל (כונה בידי הערבים סולימן – סלומון).
בשנת 2018 נוצר מאבק אדיר של לוחמי פורצי הדרך לירושלים מהפלמ"ח בהפגנת של כמה מאות לוחמי הפלמ"ח ובני משפחותיהם שהתכנסו בחאן שער הגיא ,לעצרת סיום המאבק,המאבק אשר נועד להשאיר את המקום כאתר מורשת לוחמי הפלמ"ח, מבקיעי הדרך לירושלים ,ולא אתר מורשת רחבעם זאבי כפי שנקבע בידי ועדה ממשלתית.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.