בית וגן מאפיית אנגל

מאפיית אנגל

תודה לעיתונות העברית לדורותיה, לחברים ולנרי ליבנה וחבריו על העזרה בכתיבת מאמר זה.

אברהם אנגל אבי שושלת הלחם ובנו סלומון אנגל דור שהיה שמיני בארץ, היה נצר למשפחה ספרדית שהגיע לארץ ישראל לאחר גרוש יהודי ספרד  , בתחילה התיישבו בני המשפחה בעיר ליבורנו שבאיטליה בהמשך עלו בני המשפחה לארץ ישראל.

לאחר עלייתם נישא סלומון לאסתר בת משפחת פרחי מדמשק העשירה, להם נולדו שלוש בנות ושלושה בנים, בהמשך משפחת אנגל עסקה במסחר והייתה אחת מיבואניות הקמח הגדולות בארץ ישראל, למרות שבתחילה החל סלומון את דרכו כמורה בבית הספר אליאנס , אך קשריה של המשפחה עם שווקי העולם ,הפכו אותם ליבואנים לחומרי הגלם מאמריקה, אוסטרליה, קנדה ואירופה.

בשכונת בית וגן הוקמה מאפיית ליוואי ,שקדמה למאפיית אנגל , ולמעשה חברת האפייה אנגל (מאפיית ירושלים) הוקמה בשכונת בית וגן בשנים 1925-7,ברחוב בית וגן 10 והועתקה למקומה החדש בגבעת שאול בשנת 1958 על מנת לקרבה לתחנת הקמח של המשפחה העברה בוצעה בידי אבי השושלת סלומון ( שלמה ) אנגל ,שעד אז עסק גם במסחר של יבוא חיטה ותבואה לצד עיסוקיו כסוחר דלק.

מאפיית אנגל בשכונת בית וגן נפתחה בתחילה כמאפייה ירושלמית שנפתחה בידי טרכטנברג ושותפו בשכונה בית וגן בשנת 1923, לאחר תפעול של המאפיה לאורך ארבע שנים, עד שנת 1927 שאז צברו שני השותפים חובות כבדים , אחד מבעלי החובות היה שלמה אנגל ואביו שהיו ספקי הקמח שלהם, בצר להם פנו אליהם והם ניאותו לקחת את המאפיה לידיהם בתמורה לחוב.

החל משנת 1929 החליפה את שמה למאפיית ירושלים , בעלייה החדשים אנגל, מן ואלישר בעת ההחלפה ,נותרו משנים עשר עובדיה היהודים רק שנים והיתר חמישה עובדים ערביים, חלק מהפרסום העצמי של המאפייה התייחס לקרבתה לבית הכנסת הגדול השכונתי .

לאחר שסלומון רכש את המאפייה ,עזבה המשפחה את המגורים בעיר העתיקה ,והעתיקה את מגוריה לשכונת תלפיות, לאורך השנים האב נהג ללכת רגלית למאפייה שבקצה העיר ללון בלילות במאפייה ולחזור לקראת השבת לבייתו.

כאשר רצו בניו לתפוס את מושכות ההובלה במאפייה בשנות השלושים ,הם עוררו סערה במשפחה ,וברוח הפשרנות נשלחו להקים ולנהל את מאפיית ישראל בחיפה ,שסיפקה לחם לחיפה ולאזור הגליל .

לאחר רכישת המאפייה בבית וגן בידי משפחת אנגל ,היא ייצרה כמאתיים כיכרות לחם ליום ואלו שונעו על גבי חמורים לנקודות המכירה .

בסוף שנת 1940 פרצה שביתת עובדי המאפייה עקב דרישתם לעליית שכרם , השביתה פרצה בתחילה במאפיית ברמן ,בעקבות הסכם שהיה בין שתי המאפיות,

בעת שיפוץ  מאפיית דרור שבבאר שבע פרצה שרפה שעצרה את אפיית הלחם , אי לכך נעטרה מאפיית אנגל וסיפקה כארבעת אלפים כיכרות לחם לעיר באר שבע עד שתוקנה התקלה.

בפולקלור הירושלמי נטוע היריבות בין מאפיית יצחק ברמן ומאפיית שלמה אנגל , ויכוח יצרי הנמשך לאורך שנים ,בבסיס המחלוקת קיימות גישות שונות, הנחלקות להבדלים במנטליות ובהבדלים בגישה ,כמובן ההשתייכות לשתי עדות שונות מוסיפות לקלחת, משפחת אנגל בני מעמד הספרדי הטהור ,ובני משפחת ברמן האשכנזית, המתייחסים ללחם  במגע האישי, ואילו הגישה של מאפיית ברמן הוותיקה יותר היא עסקית בעיקרה.

למרות  היריבות בתקופת מלחמת השחרור והמצור על ירושלים, החליטו המאפיות להתאחד ולייצר לחם ביחד, בפועל כול מאפייה יצרה את הלחם בנפרד כאשר כול מאפייה מינתה מפקחים מטעמה אצל השותפים.

אלא ששותפות זאת התחסלה שלוש שנים לאחר מכן בשנת 1951 ,כאשר בבסיס הטענות לפרידה היו : על פי הטענות בגישות שבין אהבת הלחם כרעיון ,לבין המחשבה על הרווח הסופי.

עד שנות השישים אפתה מאפיית ברמן כמות שהייתה פי שנים וחצי מכושר היצור של מאפיית אנגל, כיום היחס השתנה ל60% יצור למאפיית אנגל ,וארבעים % למאפיית ברמן, כאשר המיכון והחדשנות ,משפרת את התחרות ואת ההוצאות, בתקווה להכנסות וייעול העבודה.

בשנת 1950 הוקמה טחנת הקמח "טחנת ירושלים" בקריית משה על גבול גבעת שאול, בידי מספר עולים חדשים ניצולי מחנות ההשמדה, תחנה שאמורה הייתה לספק את כול תצרוכת הקמח של העיר, לידו הוקם מתקן לקבלת הקמח בתפזורת והכנסתו לסילו, תחנה שהזדקרה לגובה רב ,שבה השימוש לאחסנה היה בסילו אחסנה שהכיל כמאתיים טון קמח ,וחלוקתו בתפזורת ולא בשקי קמח כמקובל .

שיטה זאת שהפסיקה שימוש בשקי קמח שאליהם  הוכנס הקמח ,הועבר על משאיות למאפיות, ולאחר שרוקנו ,לא היה צורך לנקותם, לתפרם ,לשקול אותם ולשנע אותם תוך שימוש בסבלים.

אל התחנה הצטרפה מאפיית אנגל ,שנלחמה בעירייה לקבלת היתר בניית הגשר שבו הצינור מעל כביש, לאחר קבלת ההיתר ותשלום מס עסקים לבניית הגשר,  נבנה  קו שינוע לקמח בצינור בתוך הגשר שהוקם מעל לכביש  ,שדרכו הועבר הקמח ישירות למאפייה המרוחקת כמאתיים מטר מהטחנה, שעבר בעזרת לחץ אוויר, בכמות של כשמונה וחצי טון קמח בשעה, על היוזמה והרעיון הייחודי קבלה חברת אנגל את פרס קפלן ליזמות .

אחרית דבר הטחנה נמכרה לכרישי נדלן ונהרסה ,ועלייה הוקמו מפלצות דירות מגורים בשנת 2021-22.

בסוף שנת 1955 יצאו דניאל אנגל ואברהם ברמן ,לתקופת השתלמות ברחבי העולם בניהול מאפיות גדולות ,ואכן בעקבות ההשתלמות ,גדלו הכנסות ושופרו הליכי העבודה , שניכרו בעליה בהכנסות המאפיות באותה התקופה .

במסגרת מאמציהם לשיפור הייצור פנו בשנת 1958 (תקופת הצנע) בעלי מאפיית אנגל אל השלטונות ולפיקוח על מטבע החוץ , על מנת שיקציעו כעשרים אלף דולר ויתנו להם לייבא חלקי תנורים מאירופה, וכרגיל הועברה הבקשה לוועדה שקבעה שהחריגה הזאת לא תפגע בתוכנית משרד התעשיה ומשק הישראלי ,אלא כמו במחוזותינו הועברה הבקשה לוועדת משנה ועדיין מאז לא גובשה ההחלטה הסופית.

הרצון להתחדש בציוד ולעבור למיכון בעבודה , נרכשו מכונות וציוד משוכללים יותר , על מנת להיענות ,להחלטה הממשלתית בתוכנית "צו הלחם"  בסוף שנת 1962 ,שעיקרה ליצור אחידות ומשקל לסוגי הלחם השונים , המיכון החדש יצר גם תנאי תברואה וניקיון משופרים במסלול ההכנה והאפייה.

מערבל ענק היה לש את הבצק, שלאחריו היה עובר הבצק וחלק ליחידות בעלות משקל זהה, ללא מגע ידי אדם, ובמסוע היו זורמים כיכרות הלחם לתנור אפייה שייצרו כארבע ממאות כיכרות לדקה , משם היה מוסעים הכיכרות למכונות הפריסה והאריזה , ומשם למכוניות החלוקה הונחו על מדפים ונמסרו לחנויות ולמחנות צה"ל.

קוריוז בנושא השילוט על מכוניות חלוקת הלחם של אנגל ארעה בשנת 1963 כאשר עיריית ירושלים תבעה את חברת אנגל בגין אי תשלום מס בעבור השילוט שעל מכוניות החברה, העירייה שהלוגו על המכוניות טעון תשלום עסקי ומסחרי בהיותו בתחום העיר ירושלים, זאת לאחר שהחברה לא הצטיידה ברישיון  עירוני לשילוט.

בטענת הנגד של החברה ניצבה ההגדרה של ההנחה לשילוט ציבורי בהיות קבוע או ברכב נייד, כנגדה טענה העירייה כי פרוש עסק לנושא השילוט יכול להיות נייד או קבוע בתחומי העיר.

השופט קבל חלקית את טענת העירייה וקנס אותה בסכום מזערי ,אלא שחברת אנגל לא קבלה את גזר הדין והעבירה את המשך הדיון לבית המשפט המחוזי.

בשנת 1964 רכשה כמו מאפיות אחרות ,מכונה לשימון תבניות בשמן של הממציא אליהו חיון  המצאה זאת חסכה כחמישים אחוז מכמות השמן ,שפועלי המאפיה השתמשו בעת שימון מגשי האפייה , שיפרה את ההיגיינה והבטיחות של העבודה , היא גם פעלה כנגד הזיהום של הרצפות ובגדי האופים במאפייה בעת מלאכת האפייה .

בשנה זאת החלו שביתות ועיצומים של עובדי המאפייה , וסירוב לעבודה בשעות נוספות בדרישה להעלות את שכרם, כתוצאה מכך היו שיבושים הן בכמויות הלחמים שנאפו ובחלוקתם לצרכנים,

בעת ביקור האפיפיור בירושלים בשנת 1964, בעת עלייתו לרגל למקומות הקדושים לנצרות התקבלו הוא ומלויו במנהג של קבלתו בשערי העיר בידי ראש העירייה איש שלום , בטקס המסורתי הוגשה חלה שאורכה כחצי מטר ומשקלה כשלושה וחצי קילו, שנאפתה בתנורי מאפיית אנגל, וכמובן קורט מלח כמנה קבלת אורחים רמי דרג בירושלים.

שנה לאחר מכן החלה מאפיית אנגל בהרחבת המאפיה ובהכנסת ציוד ותנורים במיכון חדיש, החלפת מערכות המים והחשמל והצטיידות בצי משאיות חדיש , לאחר שקיבלה הלוואה גדולה מבנק לפיתוח התעשייה.

שביתת האטת עבודה נוספת של עובדי המאפיה לתוספת שכר, התקיימה בשנת 1966 הן במאפיית אנגל ובמאפיית ברמן , מנגד טענו בעלי המאפיות כי בשלב הזה הם שקועים בפעילות פיתוח ושיפור המיכון ,ולכן אין ידם משגת לשפר את תנאי השכר בעת ההיא, אלא שכנגד הועלתה הטענה כי הממשלה הסכימה להעלאת מחיר הלחם במדינה , והכנסות המאפיות גדלו .

בעלי המאפיות טענו לעומתם כי עבודת העובדים הוקלה ,עקב הכנסת המיכון החדש , לעומתם טענו עובדי המאפייה כי המיכון מגביר את כמויות היצור ,ועל כן הם נאלצים להגביר את המאמץ להוציא את הכיכרות הלחם הנוספות ולמנוע את שריפתם בזמן הקצוב החדש שנוצר.

בשנת 1968 ירד שלג כבד על העיר, כתוצאה מכך ,נחסמו הכבישים ומשאיות חלוקת הלחם נתקעו, לאור זעקת התושבים, מכרה המאפייה כעשרת אלפים כיכרות לחם במאפייה עצמה לאנשים שהצליחו להגיע רגלית למאפייה ,אך המשטרה הוזעקה מספר פעמים לעשות סדר במהומות ובדחיפות בפתח המאפיה.

המצב הוקל במעט כאשר נפתחו הכבישים למאפיות ולבתי החולים, ומשאיות החלוקה החלו לפלס את דרכם לחנויות, למרות זאת נותרו כחמש עשר כיכרות להתייבש על מדפי המאפייה מחוסר אמצעים לשינוע כיכרות הלחם הללו, קומנדקרים צבאים בעלי הנעה קדמית נרתמו לניסיון החלוקה ,אך ממטרים הרטיבו את כיכרות הלחם ולכן לא המשיך השינוע הצבא.

ניהול מאפיית אנגל בירושלים עבר לידי הדור השני של האחים : אברהם, עורך דין ורואה חשבון טיפל בכספים ובנושאים המשפטיים, עובדיה ניהל את הייצור לאחר שהיה רוקח ובלחצו של האב עבר לעבוד במאפייה, ודני טיפל בשווקים בהבאת לקוחות ויחסי ציבור, כאשר שלושתם משמשים כמנכלים ,אך כרגיל בעדות הספרדיות ,על רקע הכבוד נתגלו מדי פעם חיכוכים בין האחים .

אברהם אנגל :

הבן הבכור משלושת האחים, תפקידו במאפייה הניהול הכספי, אחראי גם על הקשרים בעולם בנושאי אספקה , ציוד וניהול חברות הבת והאחראי על נכסי המאפייה ,פעיל חברתי בוועדות באוניברסיטה  ללא שכר .

דניאל (דן) אנגל :

תפקידו האחראי על יחסי החוץ ,הקשרים עם הבנקים והמוסדות הממשלתיים ועם הלקוחות איש צבור ידוע וססגוני הדובר בשש שפות, לאחר לימודים באקדמיה חזר לעבוד במאפייה, בשנות החמישים סיים ללמוד במכון האמריקאי לאפייה, ומרבה לצאת להשתלמויות בענף, לתערוכות ולקונגרסים , על מנת לשכלל את תהליכי היצור וטיבם של כיכרות הלחם, דני שימש בתפקידי ציבור בכעשרה ארגונים ציבוריים , במיוחד לאחר נפילת בנו במלחמת ההתשה.

עובד (עובדיה) אנגל :

האח השלישי אחראי על הייצור במאפייה, וכרגיל במשפחות ואחיו דני ,עברו עליות ומורדות שגרמו לרצונו לעזוב את העבודה ,אך שוכנע לבסוף להישאר.

כאשר נפטר סלומון (שלמה) אנגל בשנת 1965 ,בקשו בני המשפחה להנציח את זכרו של אביהם ,בפניה לעיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו, לאחר דיון בנושא הציעה העירייה לקרוא לרחוב שליד המאפייה כשם המנוח, אלא שמכיוון שהרחוב עובר גם ליד מאפיית ברמן , נתקלו בני המשפחה והעירייה בהתנגדות מנהלי ברמן בתואנה כי אינם רוצים ששם מאפיית ברמן יצוין ברחוב אנגל,  והרעיון נדחה.

לאחר מותו של האב חולקה הירושה בין שלושת האחים כאשר כול אחד זכה ב 22% מהרכוש ואילו הבנות זכו כול אחת ב 11% מהרכוש , כברר מתחילת הדרך בטרם הפכו לחברה ציבורית, לא נהגו במשפחה לקחת דיווידנדים מן הרווחים, אלא לקחו את הכסף והשקיעו אותו לטובת רכישת ציוד  ושכלול המאפייה, וברכישת אדמות, מכוון שעל פי המנהג הספרדי ,שהבנות במשפחה אינן זכאיות להשתתף ברכוש המשפחה , נוצרו מתחים בין שלושת האחיות לבין שלושת האחים.

מאחר ושלושת האחיות רצו לממש את רכושם בירושה, בהתנגדות האחים הבנים, היה חשש שהמאפייה תתפרק, הוחלט להפוך את המאפייה לחברה ציבורית בשנת 1984,ובידי שלושת האחים נותרו 75% ממניות החברה הציבורית, ונותר הפחד בקרב האחים ,שמישהו ירכוש הרבה מניות ואולי בני הדור הרביעי ימכרו ממניותיהם ,והמשפחה תאבד את צביונה המשפחתי ואת מפעל חייהם.

החשש ממעשיהם או פעולות שיעשו של בני הדור הרביעי ,הדיר שינה משלושת האחים , רק בתו של אברהם חזרה לעבוד בהנהלת החשבונות, דני יעביר את מטהו לבנו ירון ,וילדיו של עובד אינם רוצים להשתלב במאפייה.

בני הדור שני במאפיה המשיכו את מסורת יצור הלחם של אביהם שלמה (סלומון) , במאפייה הממוכנת  בעלת שלוש מכונות הלישה הגדולות ובעזרת ארבעת תנורי האפייה ,יוצרו כששת אלפים ככרות לחם בשעה , כאשר נחסכה פעולת ההתפחה, מערך חדיש של אריזה ופריסה והכנסת הכיכרות למעטפת ניילונים לשיפור ההיגיינה.

אל אלא נוספו חדרי קירור ואוטומציה בעזרת מחשבים ,ברוב שלבי ההכנה ,שחסכה את רוב עבודת הלילה של עובדי המאפייה, במאפייה באותה העת ייצרו כארבע עשר סוגי לחם שונים ששונע בעיר בעזרת צי מכוניות חלוקה.

הייצור המוגבר בשנות השבעים ,גרם לשימוש רב לארובות העשן של תנורי המאפייה ,הריח העשן והפיח שנבע מהארובות , גרם לדיירים השכנים למאפייה ,להתחיל לפעול כנגד  המפגעים, כתוצאה שלטענתם נגרם לתושבים נזקים בריאותיים , נזקים של פגיעה ברכושם וקירות המבנים שנצבעו בשחור בבתים ,כתוצאה מפיזור הפיח שנבע מהארובות, לטענתם נשברו שיאי המחדל בשנת 1975, ולמקום בשעה שהמאפייה פעלה הוזעק אחד ממנהליה שיבחן במו עיניו את המפגע.

בניסיון לשפר את איכות ובריאות התושבים הסמוכים ,הוזמן ציוד להחלשת הרעש של מכונות הייצור, הוזמן מתקן לשיפור פליטת העשן השחור, במאפייה נערכו לטיפול במטרדים האקולוגיים , אך הפעולה ארכה זמן רב ובאיטיות.

אי קביעת מועד לסיום הטיפול במחדלים, גרם להתמרמרות נוספת , פעילות העירייה ומשרדי הממשלה נקטו עמדה פשרנית ,וניסו לטעון לקולה ,כי המאפייה נמצאת באזור תעשייתי , ואז נשאלה השאלה כיצד אישרה העירייה בניית מגורים בצפיפות מסביב לשטח המאפייה.

מאפיית ישראל החיפאית שהוקמה כמאפייה משפחתית שהייתה בבעלות משפחת אנגל וסיפקה קרוב לעשרים אחוז מהלחמים בחיפה , במשך כעשרים וחמש שנים, נסגרה בתחילת שנת 1978 , הסיבה לסגירתה שהאב ממשפחת המייסדים נפטר ,ושלושת ילדיו עסקו לפרנסתם במקצועות אחרים, מבין משפחת  אנגל השותפים ,לא מצאו מישהו מהמשפחה שינהל את המאפייה בחיפה, במקום הבן דני ,ניסיונות העירייה לדחות את סגירת המאפייה בשנתיים עד שלוש סורבו בידי משפחת אנגל.

קוריוז משנת 1978 היה פתיחת המאפייה באופירה בניהול משפחת אנגל , בחוף שארם א שייך ,לאספקת הלחם לאזור , במקום הבאתו ממאפיות בתל אביב ומאילת.

כתוצאה מכך התבקש המשרד למסחר לתת היתר לעבודת ארבעת המאפיות בחיפה להשלים את כמויות הלחם הנדרשות לעיר,  מכיוון שבישראל נחקק חוק 1951 , שאין להפעיל מאפיות בשעות הלילה,  אך שרי משרד התעשייה ,לא הצליחו לשנות את חוק העבודה האוסר עבודה בלילה במאפיות ,והתוכנית לתגבר את עבודת ארבעת המאפיות בלילה שנותרו נכשלה.

חוק הלחם לאיסור הייצור במאפיות בשעות הלילה מפאת הרעש ,הריח והעשן ,בין השעות 22:00 לשעה 06:00 בבוקר מאפשר לקיים עבודה של צוות בהפעלת התנורים ,בהכנת הבצק ,ובמלכת הרדייה של הבצק.

בשנת 1979 עקב סבסודו של הלחם האחיד בידי המדינה ,לאורך השנים נקבע מחירו הנמוך אך אז החליטה הממשלה להעלות את מחירו בלמעלה מחמישים אחוז, למרות זאת עדיין נחשב מחירו כנמוך יחסי, ולכן הוא נחשב כאחד מאבות המזון היסוד במדינה , העלאה זאת שלך מחיר הלחם גרמה לירידה של כעשרה אחוז בצריכה.

לאורך השנים האחרונות הופעל במשרדי חברת החשמל  מנהג להטלת קנס על מוסדות שלדעתה מבזבזים בצריכת כמויות חשמל, הייתה זאת קביעה עצמאית של החברה ,בניגוד לדעת בעלי המוסדות ומפעלי התעשייה ,אין אפשרות לבדוק מהו בדיוק הבזבוז,  ואיך אפשר למנוע בזבוז בניצול המירבי של האספקה.

מאפיית אנגל ובראשה עובדיה ,החליטה כי ההחלטה השרירית איננה הגיונית, וכטענת נגד אולי יש מקום כמשקל נגד לקנס, לתת פרס למי שמשפר את צריכת החשמל ,מתחת לכמות שהוקצעה להם, כמובן שחברת חשמל דחתה את הרעיון ששמט את האפשרות להיטיב את הכנסותיה.

בעקבות התלונות על מחדלי הזיהום של המאפייה בשנת 1981 ,רופא המחוזי של משרד הבריאות ,מנע חידוש רישיון ההפעלה של המאפייה , הזיהום גבר עקב החלטת העירייה שעל המאפייה להשתמש בסולר ולא במזוט להפעלת התנורים והמכונות, החלטה זאת ייקרה את מחיר היצור , על מנת להילחם בתקנה החדשה פנו בעלי המאפייה לבג"ץ לתת החלטה שמשרד המסחר לתעשייה , יעלה את מחיר הלחם ,על מנת לפצותם על ההחלטה.

בשנת 1982 החליטה המאפייה על בניית ארובה שתתנשא לגובה של 60 מטר ,שתרכז את כל הפסולת והעשן משבעת התנורים ,שחלקם הועברו ליצור תעשייתי בעזרת חשמל ולא סולר או מזוט, ההחלטה לבנות את הארובה נבעה מההחלטה לרכוש תנורים חדשים מופעלי חשמל והשימוש בו אינם ביכולתם, לכן פתרון הארובה נקבע בתקווה כי חלקיקי הפיח יתפזרו יותר טוב באוויר .

בשנת 1995 הוקמה מאפייה נוספת בידי לחם אנגל בלוד ,בהשקעה של 20 מיליון שקל, הקמת המאפייה החדשה נוצרה מחוסר אפשרות להגדיל בשטחה את קווי היצור , המאפייה שמטרתה לספק כיכרות לחם לאזור המרכז וגוש דן, לצורך הגדלת שוק הצרכנים רכשה אנגל את מאפיית אחדות התל אביבית בשנת 1997.

בשנת 1999 נרכשה מאפיית טוב טעם בנתיבות על מנת לספק לחם לאזור הדרום , להשלמת ההתרחבות נרכשה בשנת 2001 ,מחצית ממאפיית אורנים שבכפר החורש על מנת לספק לחם לאזור הצפון  , נרכשו  עוד מפעלים בהמשך כמו מאפיית אילת, מפעל לפיתות, הוקם מפעל לעוגות בבית שמש, ומאפייה שנפתחה בניו ג'רסי שבאמריקה , בין יתר ההשקעות של המשפחה היה הקמת מפעל לרטבים ואמולסיות (תחליב) במעלה האדומים.

בשנת 2008 פרץ סכסוך בן בני משפחת אנגל ,כאשר גד אנגל ששימש כסמנכ"ל בחברה עקב פעילותו בקרב חלק מעובדי החברה , בתלונתם כנגד עובד בכיר בהתנהגותו כלפיהם בני המשפחה דרשו להדיחו מתפקידו בחברה , אל בצו בית משפט הוא המשיך בעבודתו

בשנת 2023 הכריזו הדתיים חרם על מאפיית אנגל ,משום שיו"ר החברה עמר בר לב , הפגין בהפגנת מחאה ,מול בייתו של הרב גרשון אדלשטיין ז"ל ,אנגל העדיפה לא להגיב על החרם,  לסכסוך נכנס נשיא המדינה ותווך להשכנת שלום ,בעל המאפייה ירון אנגל והיו"ר בר לב הגישו מכתבי התנצלות ,בעת ביקור נחום אבלים עקב מותו של הרב ובא ציון לגואל.

עקב הפסדים מתמשכים והוצאות רבות ,החליטה הנהלת מאפיית הלחם בשנת   ,למכור את שטח האדמה ששטחו כתשע עשר דונם, שעליו ניצבת המאפייה ,לקבוצת יזמים בארבע מיליון שקל, ולפנות את השטח עד פברואר 2024 ולהסתמך על היצור במפעליה בלוד ובנתיבות , ולשנע משם את הלחם לירושלים והסביבה .

קדמה למכירה זאת מכירת שטח טחנת הקמח וסילו האחסנה לקמח, שניצב כמאתיים מטר מהמאפייה, שטח שנמכר לכרישי נדלן ונהרסה ,ועלייה הוקמו מפלצות דירות מגורים בשנת 2021-22.

על השטח שנמכר ופונה, עומדים היזמים להקים מבני מגורים ומסחר, כך נעלם עוד מוסד ירושלמי ויצא מתחומי שטחה של העיר.

מיקום