התחבר
מסיפור טרגי שסופר בידי זקניה העיר מראשית העיר , על העדר רופא בעיר ואמבולנס לפינוי חולים לבית החולים בטבריה , הזקנים מספרים על אישה עולה שכרעה ללדת ,והיה צורך דחוף לפנותה לבית חולים , אלא שבהעדר רכב חרום גויס הטנדר של מזכיר העירייה מטעם הממשלה בעיר.
הועמסה האישה על הרכב , הורדה ממנו כהרף עין ,כיוון שהמזכיר רצה לנסוע לעיר הסמוכה ,ולא היה מוכן להשאיל את הרכב ,לטובת מקרה החרום של היולדת, נאלצה האישה לרדת מהרכב וכרעה ללדת ,כמובן שרופא לא היה בנמצא ,ילדה האישה תאומים שמיד לאחר הלידה ,נפטרו מחוסר טיפול רפואי.
בתחילת שנת 1956, החליטה מחלקת ההתיישבות להעביר עוד כאלף עולים חדשים למחנה חלסה , עולים שהגיעו באוניות על מנת לעבות את מספר התושבים שמנו כששת אלפים ,כאשר המגמה שבעיר שבעתיד יתגוררו בה עשרת אלפים תושבים .
מסתבר כי נושא הרפואה בקריית שמונה, המונה בשנת 1956 כשמונת אלפים תושבים ,ממשיך להציק לתושבים ,כשם שהיא מציקה גם כיום בתחילת שנת 2019 , (איך אמר ביבי בביקורו לשאלת הרפואה לאחת מתומכותיו ,את משעממת ) ,הרפואה בעיר סבלה ממחסור ברופאים, חובשים ואחיות , הטיפול בחולים ונפגעים מתרכזת בשני צריפים שבמעברה ,שבהם קיימה קופות החולים הכללית ,את הטיפולים בעזרת שלושה חובשים.
התושבים הנזקקים לטיפול ,השתרכו בטורים ארוכים בהמתנה לטיפול, בין הכיסאות נופלים העולים החדשים ,המגיעים באוניות והנשלחים למעברה ולעיר ,עולים חסרי הדרכה,, שיש להדריכם בתורת החיסונים וההיגיינה, אך הם אינם מקבלים את ההדרכה הראויה מחוסר אנשי רפואה .
תורים אלו גדושים בתושבים ,הממתינים קודם כול לקבלתם במשרד ,ולאחר מכן ממתינים לרופא או החובש שיקבלם על פי התור , לאחר מכן אלו הנדרשים להמשך טיפול נאלצים לנסוע על חשבון זמנם לטבריה (פוריה) ,על מנת לקבל את הטיפול הראוי, בקצור אובדן שעות עבודה ,ממון לכרטיסי הנסיעה לחולי קריית שמונה.
על מנת להקל במעט את העומס, גייס משרד הבריאות שני רופאים לתקופת של שנה לעבודה בעיר, כמובן שהרופאים לא גרו בעיר ובסיום יום העבודה נסעו אלו לבתיהם, והעיר נשארה ללא רופא בלילות .
אלא כאשר נגמרה השנה ,פנו התושבים להמשך ההסדר ונתקלו בחומה בצורה ,אפילו מועצת העיר פנתה להסתדרות ,על מנת שתתערב בבעיה ,אך גם זה לא עזר, כי הרי קריית שמונה נמצאת מעבר להרי החושך .
בתכלס בתקופה ההיא, העיר קריית שמונה הייתה זקוקה ,לפחות לשלושה רופאים במשרה מלאה ושיגורו בעיר ,על מנת שיטפלו בתושבים ,צרה נוספת הייתה בניית מבנה קופת חולים הכללית ,שנבנה באזור מרוחק ובלתי נגיש ,בשלב הזה של התרחבות העיר נמשכה, ואפילו בקשת התושבים ,להקמת שתי מרפאות נוספות עם שני חובשים, נדחתה בידי קופת חולים הכללית .
קריית שמונה אסתר וחיים רוז
בני הזוג נישאו בשנות החמישים והיו בין מתיישביה הראשונים של המעברה חלסה , אסתר (מלר) עבדה כאחות במרפאה בחלסה ובעלה חיים עבד כמורה, שני בני הזוג היו חשוכי ילדים.
אנשי קרן רש"י שנועדה לעזור לבני נוער ביישובי הפריפריה , הקימו בעיר קריית שמונה מוסד לזכרם של בני הזוג אסתר וחיים רוז, על שטחם וליד ביתם שהקימו וגרו בו עד מותם ובצוואתם תרמו את הבית והשטח לטובת העיר.
אסתר הייתה ילידת ירושלים העתיקה שנישאה בראשונה לבנו של ליפקין יעקב, שאביו יצחק ייסד שכונת אוהל שלמה שליד מחנה יהודה ,שכונת אל באסל(בצל), על שם עיסוקו במסחר בבצל בשוק מחנה יהודה .
אסתר למדה את מקצוע האחיות בבית החולים שערי צדק בירושלים ואף עבדה בו , לאחר מכן עבדה בבית החולים וולפסון ,ומשם עברה בסוף שנת 1951 לעבוד כאחות במחנה העולים חלסה.
בעת עבודתה במרפאת מחנה חלסה בשנות החמישים , סיפרה אסתר כי בקרב ילדי המחנה ,יש מספר ילדים שחלו במלריה וגרענת , רופא המחנה מגיע פעמים בשבוע ובסיום יום עבודתו ,הוא נוסע בחזרה לביתו שבקיבוץ כפר גלעדי, במעברה אין חדר לאשפוז חולים .
הבעיה העיקרית בעיניה ,הם התינוקות שנאלצים לקבל את מזונם מתחליפי חלב אם ,מסיבות בריאותיות ,שאימותיהם סבלו מחוסר הדרכה מתאימה , לדעתה כמות התרופות במרפאה סבירה.
במשך שנים רבות ,שימשה כאחראית על מחלקת תינוקות בקופת חולים ואחות ראשית של העיר לאחר מחלה ממושכת ,נפטרה אסתר בשנות החמישים לחייה .
קריית שמונה שנת 1956 , בעיר קריית שמונה חיו כתשעת אלפים תושבים ובמחנה העולים חיו עדיין כשש מאות משפחות ,חלקם בצרפי הפח וחלקם בצריפים ,חלקם בבתים חד קומתיים שגגותיהם מכוסים ברעפים שהוקמו בידי חברת עמידר, בעיר נמשכת תנופת הבנייה .
רוב תושבי העיר והמחנה העולים ממשיכים לעבוד בעבודות זמניות עונתיות ועבודות דחק , הזלזול בפועלי הייעור נמשך ,ומדי פעם רכבי ההסעה אינם מגיעים, והעובדים נאלצים לגמוע רגלית קילומטרים עד מקום העבודה, לעבוד כשמונה שעות בשמש הקופחת ולחזור רגלית לביתם.
מפעלי תעשייה אינם מוקמים בעיר ,ונראה כי ייעודה של העיר והמחנה לשמש כאסם העובדים הזולים לעבודת הדחק בצפון, כאשר נשאלים העולים הגרים בפחונים הלוהטים בקיץ ,מדוע אינם עוברים למגורי הקבע הנבנים בעיר,תשובתם הראשונה הייתה שאין ידם משגת לתשלום דמי הכניסה הראשונים לפרויקט , הנע בסכום של 200-300 לירות.
עולים אלו ,מספרים כי בקיץ עוד ניתן לגרד מעט עבודה, אך בחורף התמונה משתנה והעבודה איננה בנמצא ,בשל מצב העבודה והתשלומים בעבורם העגום , התקיימה הפגנה ספונטנית של כאלף תושבים , כתוצאה מההפגנה שפוזרה בכוח ברוטלי ,נעצרו מספר תושבים שחיכו למשפטם.
תקופה קצרה לאחר הפגנה, נשרף המבנה של לשכת העבודה ,בתקופה שהעצבים עלו על גדותם, בעקבות האירועים החוזרים של מחסור במקומות עבודה, כסף המשכורות שלא הגיע במועדו ,וההיתקלויות באנשי המשטרה (הסדרנים) התגברו ההפגנות כאשר העמלים מחו על אזלת היד הממשלתית.
לאחר ההפגנה הגדולה, הוקמה החברה לפיתוח קריית שמונה ,שהורכבה מחברי הנהלה שממועצת העיר וממועצת משקי הגליל העליון , מטרתה המוצהרת להקים מפעלים שבם יוכלו תושבי העיר והמחנה בעבודה גם בחודשי החורף .
במרכז התעשייתי הוקמה מתפרת בגדים שמספר עובדיה כעשרים , מלטשת יהלומים פרטית שהעסיקה כעשרים וחמישה עובדים , במקום החלו לבנות אולמות תעשייה שבהם אמורים היו להיפתח מטוויית חוטים גדולה בשם בנגל ועוד.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.