התחבר
תודה לאיריס ברנשטיין שאפשרה ועזרה לי להביא את ספור משפחתה במאמרי.
בבית הקברות המשיחי שבמושבה הגרמנית בירושלים ,נמצא קברה של אלזה (אלזבט) לוין הממוקם בפינת השביל הימני בנקודת מפגשו עם השביל האמצעי, אלזה נפטרה בגרמניה בשנת 1986 ,לאחר מותה נשרפה גופתה,והוטמנה בבית קברות בגרמניה,בנה הארי- אריה ,דאג להעבירה לבית הקברות המשיחי בירושלים,מכיוון שנולדה כבת הדת הפרוטסטנטית.
לסיפור קברה של אלזה ,התוודעתי בעת נסיעה באוטובוס בעת טיול משותף,מפי נכדתה הבכורה איריס , בעת השיחה באוטובוס,שחתי לאיריס כי אני כותב ומתעד ,את הסיפורים האנושיים שמאחורי האנשים הטמונים והמצבות הניצבות, בבית הקברות המשיחי (הבין לאומי ) הממוקם ברחוב עמק רפאים בירושלים.
סיפורה של סבתא אלזה שנולדה בעיר דרזדן שבגרמניה ,למשפחה פרוטסטנטית בשנת 1900 משפחה שגרה בכפר ליד דרזדן ,סיפורה של הסבתא משתלב בבן הדת היהודית גרשון לויטן שנולד למשפחה יהודית ממינסק שערק מהצבא הרוסי ,שאליו גויס במלחמת העולם הראשונה וממנו נמלט לגרמניה, שם שינה את שמו לגיאורג לוין.
לאחר שהגיע לעיר דרזדן שבגרמניה כפליט חסר אזרחות וחסר ניירת, עבד בדרזדן במספרה לפרנסתו ,שם הכיר את אלזה ונישא לה בנישואי תערובת,בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ,לבני הזוג שהתגוררו בכפר, נולדו שני בנים ,הבכור נקרא היינץ והבן השני נקרא הארי,לצערה של המשפחה עקב רשלנות ,נפל היינץ הבכור לבאר פתוחה בחצר וטבע .
בשנים 1927-30 כאשר עבר על גרמניה המשבר הכלכלי,נאלץ הסבא גיאורג לעזוב את המספרה בדרזדן,גיאורג חבר לשלושה חברים,שהחלו בחיי מסחר שבו רכשו בדים,על מנת למכרם בכפרים שבאזור,תמורתם רכשו מהם פלומת נוצות אווזים ואת הנוצות מכרו ליצרני שמיכות הפוך בעיר ומכסף זה התפרנסו .
לאחר חקיקת חוקי הגזע הנאצים בעת עלייתם לשלטון בשנת 1933,החלו הגרמנים להצר את רגליהם של היהודים,בסגירת עסקיהם,למרות זאת ולמרות שחסר תעודות,נאלץ גיאורג הסבא,להמשיך לשוטט בכפרים על מנת להתפרנס מהרוכלות הנודדת.
איתרע מזלם, ובאחת מנסיעותיו בקרבה לגבול הצ'כי , נעצרו ארבעתם, בידי בריונים נאצים,שהכו אותם מכות נמרצות ואף ירו בהם ,משום היותם יהודים,ולבסוף אף השליכו אותם מעבר לגבול הצ'כי,גאורג שנפצע קשה וגוגלתו נסדקה מהמכות,הובהל לבית חולים ביחד עם חבריו המוכים .
כאשר נודע ,לרעייתו אלזה על אשפוזו בבית החולים בצ'כיה,נטלה את בנה הנותר הארי מהכפר הגרמני ועברה לגור בקרבת בית החולים הצ'כי,בשלב הזה המשפחה הוגדרה כחסרי נתינות ,לאחר החלמתו של גאורג, הבינה המשפחה, שאין להם אפשרות לחזור לגרמניה , עקב חוקי הגזע ונותרו לגור בצ'כיה, שם שהו שנים אחדות בטפליץ ואח"כ עברו לפראג .
גאורג עבד כספר במספרה הן בטפליץ והן בפראג שלשם עברו וגרו, עד לחודש מרץ 1939, בעת שבה פלשה גרמניה לצ'כיה והשליטה בה ,את השלטון הגרמני וחוקיו כתוצאה מכך ,הבינו בני המשפחה כי זאת העת לברוח מצ'כיה .
בעקבות הלחץ הגרמני על יהודים שהתגוררו בצ'כיה,ובעיר פראג בפרט ,התארגנה קבוצה לעלייה לפלסטינה (ארץ ישראל) כעולים בלתי לגאליים ,מארגני המסע ז'אן ארון ואברהם סטבסקי,התמקמו בבית הקפה הקטן שבמרכז פראג שנקרא השושנה השחורה .
ארגון המסע בוצע על בסיס מסחרי וללא עזרה של הגופים הציונים בצ'כיה, או אנשי העלייה מארץ ישראל,חלק מהיהודים פחדו שכספם ירד לטמיון והססו בהרשמתם, לרשימת היוצאים שבה נרשמו וצורפו אנשים ששילמו סכומים הגבוהים ,בעבור האפשרות לברוח במסע זה.
לאחר שהוברר למהססים כי היזמים מצטרפים למסע העלייה,החליטו רבים לשלם ולהצטרף למסע,(יש לזכור כי זאת הייתה יוזמה פרטית) לשכירת האוניה , מכוון שלא היו בידיהם דרכונים צ'כים או סרטיפיקטים מטעם המנדט הבריטי, להגר ולעלות לארץ ישראל ,נאלצו גם בני משפחת לוין , לחבור ליהודים במצבם (שש מאות חמישים ושמונה יהודים מצ'כיה ), שהחליטו להתאגד ולשכור את האוניה "פרוסולה" בשארית ממונם, ללא לוויי ארגון העפלה שתבריח אותם לחופי הארץ.
יש לציין כי הגרמנים ששלטו בצ'כיה ,העדיפו בתחילה שהיהודים יסתלקו וישאירו בידם את רכושם,לכן אפשרו בתאריך 30,4,1939 ,לקבוצה שהתאגדה בפראג לעלייה,לעלות על רכבת בפראג וציידו אותם ברשימה שבה צוין מה מותר לקחת וכמות המזון לימי ההפלגה,(ראיתי מסמך כזה),מצרכים אלו הוכנסו לתרמיל גב ומזוודה אחת לאדם,המסע ברכבת בוצע בלווי חיילים גרמניים שומרים,על פי הסיפורים המסע למעגן הסירות בוינה היה מפחיד,כיוון שלא היה ידוע האם באמת יאפשרו הגרמנים את יציאתם באוניה ששכרו.
בנמל סירות הנהר בוינה, הועלו 658 חברי הקבוצה ,על שתי הספינות הקטנות "צאר דושן" והספינה "קרליצה מריה",ספינות נהר שיועדו לכמאה נוסעים (על כול אחת הועמסו יותר משלוש מאות יהודים ) מחברי הקבוצה על ציודם,הספינות הקטנות הפליגו בנהר הדנובה עד העיר סולינה (סוליאנס) שברומניה .
לאורך העיירות שבדרך שבהם היו קהילות יהודיות ,התאספו אלו והעבירו מזון לנוסעי הקבוצה היהודית,בהגיעם לעיר סולינה (סוליאנס) שברומניה,התברר שהאוניה לעלייה התמהמה ולא חיכתה להם במעגן ,על כן ירידתם לחוף נמנעה ,בהוראת השלטונות הרומניים,עד שתגיע האונייה להמשך מסעם לארץ ישראל, לכן אולצו חברי הקבוצה להמתין על הסירות הקטנות במעגן.
מארגני המסע היהודים,ששכרו בטרם נסיעתם את אוניית המשא פרוסולה ,שעל התורן התנוסס דגל פנמי,פנו לריידר רב החובל היווני ,על מנת שיקיים את חוזה השכירות להובלתם לארץ ישראל,כאשר ראו העולים את פנים האוניה ,הוברר להם שלמרות ההבטחות של המשכירים ,באניית המשא פרוסולה,אין שירותים לכמות כזאת של עולים,חסר מטבח , וחסרו מיטות לשינה,זאת למרות שבחוזה השכירות הובטחו תנאים אלו.
כאשר האיום להיעצר בידי השלטונות גבר,עלו העולים על האוניה שהחלה בתאריך 25.5.39 בהפלגה בבהילות,בתחילה הועמסו המשפחות עם הילדים ולאחר מכן שאר חברי הקבוצה ששילמו בכספם הפרטי בעבור המסע.
בהסכם השכירות הבטיח רב החובל ,שיגיעו לחוף הארץ המובטחת תוך מספר ימים ואכן תוך שמונה ימים נראו אורות חופי ארץ ישראל לחברי הקבוצה, בשלב הזה ,מטוס סיור בריטי ריחף מעליהם ורב החובל נס לאחור מפחד שהאוניה תוחרם בידי הבריטים,שמיד הזרימו לאזור ספינות מלחמה כנגד האונייה פרוסולה.
בשלב הזה החליט רב החובל לעגון בעיר טריפולי בלבנון, אלא שהשלטונות סרבו שיעגון בטריפולי ורב החובל נאלץ להפליג ללב ים לכוון תורכיה שם הצטיידו במזון ,בעזרת סירות שהפליגו לכוונם מהחוף ,השייט ללא כוון מוגדר נמשך כשבועיים ,רב החובל חזר לאזור טריפולי וסוחרים השיטו שוב סירות מזון לאוניה ,שעבורו שילמו העולים בתכשיטי הנשים,כתוצאה מתנאי התברואה הקשים,על סיפון האונייה פשטו מחלות,כמו הדיזנטריה .
בשלב הזה כתוצאה מהתנאים הסניטאריים ומחוסר מזון, החליט רב החובל בעצה אחת עם המעפילים,לעגון בנמל ביירות שהייתה תחת שליטה צרפתית , שם קיוו העולים לעזרה מהקהילה היהודית ומארגון אליאנס ואכן האוניה "פרוסולה" עגנה בנמל ביירות בתאריך 16.6.1939.
למרות מחאת הקונסול הבריטי בביירות , אפשר המושל הצרפתי את עגינת האוניה פורסולה בביירות ,והחולים הורדו לאישפוז והסגר ,באותו הזמן בקרו את העולים נציגי חיים וויצמן נשיא הקונגרס הציוני והבטיחו לעולים הצ'כים, כי ירדו מהאוניה בנמל חיפה בארץ.
אחרי חמישה שבועות בביירות, גבר לחצו של הקונסול הבריטי על השלטונות הצרפתיים, וכתוצאה מלחץ זה, הועלו בתחילת אוגוסט 1939, על האונייה פרוסולה ,המחלימים והעולים,יחד אתם עלו על האוניה שני שליחים של ארגון העלייה,שהביאו אתם ,שתי סירת הצלה שרכשו השליחים בכספם,על מנת שתשמש אותם לירידה מהספינה לחוף בארץ ישראל, פרוסולה העלתה עוגן והפליגה לים הפתוח,על מנת להכירו ואת גליו טוב יותר .
לאחר שסיפורם של העולים שעל האוניה פרוסולה ,הגיע לידי ארגון העלייה שהשיט באותו הזמן,את האוניה טייגר הייל עמוסה בעולים (אוניה יוונית,שנרכשה ביוון ), בשמה הקודם "ציפרוס" , על האונייה תלו השליחים מהארץ, דגל פנמי ובניירות האנייה ,נכתב שהאוניה בדרכה לשנחאי .
האחראים על ארגון העלייה בארץ ,החליטו שהאוניות השטות בדרכם לארץ ישראל ,יחברו ועולי האוניה פרוסולה , יועלו על סיפון האוניה טייגר הייל בנקודת מפגש שנקבעה בים,כאשר נפגשו אוניות המעפילים הורדו שתי סירות ההצלה של פרוסולה ושתי סירות מאוניה טייגר הייל לים,על מנת להעביר את 658 העולים מהאוניה פרוסולה לאוניה טייגר הייל.
אירוע מצמרר התרחש בעת שהסירות עסקו בפריקת העולים והעמסתם בסירות המשוט הזעירות,לנקודת העברה שבין האוניות ,הגיעה ספינת מלחמה צרפתית ,שהאירה על הסירות בפרוז’קטור,שתי אוניות העולים ניתקו מגע והסתלקו מהשטח,ארבעת הסירות העמוסות בעולים,נקשרו זו לזו לבל יאבדו בים הסוער.
אוניית המלחמה הצרפתית שהבינה במה מדובר, סובבה את עצמה ונמוגה מהשטח,אוניות העולים פרוסולה וטייגר הייל חברו שוב והעמסה המשיכה, עד שכול העולים מפרוסולה הועברו,אז מיהר רב החובל שלה להרים את רגליו וספינתו ונעלם מהשטח,אלא שגורל האוניה נגזר עליה והיא הופצצה וטבעה בשנת 1940.
בתוצאה מהחבירה ,אוניית הטייגר הייל,הייתה עמוסה לעייפה מעל לקיבולתה ,באלף ארבע מאות ושבע עשר מעפילים שמרביתם חולים ,רעבים וצמאים,אז פנתה האוניה והפליגה לחופי ארץ ישראל.
לאוניה ניתנה פקודה להפליג לחוף עתלית ושם להוריד את העולים בעזרת ספינה קטנה בשם טרומפלדור (בשמה השני פוסידון) לחוף,אלא שאחרי שירדו מטייגר הייל כמאתיים עולים לספינה, כתוצאה מעומס היתר החלו להיכנס מים לספינת טרומפלדור הקטנה .
השליח הבכיר מהארץ,כתריאל שפיקד על האוניה ,פקד על העולים שירדו לספינה טרומפלדור למהר ולחזור לטייגר הייל,לאחר שחזרו העולים,האונייה שינתה כיוון ועגנה ממול לחופי אשדוד (כיום) לאחר העגינה הורדה סירה והועמסה בעולים,בשלב הזה החלה ספינת משמר בריטית שארבה בקרבת מקום,להעלות נורי תאורה ואף ירו על האוניה .
האונייה טייגר הייל ,פתחה במנוסה כאשר היא גוררת אחריה את העוגן שלא הספיקו להעלות בשלב הזה, מירי זה של הבריטים,נהרגו שני עולים אחד מהעולים הצ'כים של האוניה פרוסולה,מיד החל מרד זוטא של העולים מצ'כיה ,שלדבריהם הבטיח להם השליח של חיים ויצמן בביירות שהם ירדו כעולים בנמל חיפה.
כתריאל השליח מהארץ ששימש כרב החובל, ניהל שיחה עם העולים מצ'כיה והרגיע אותם במשפט הצברי הידוע "יהיה בסדר", בעקבות הירי והידיעה כי הבריטים יודעים על האוניה,ניתנה פקודה לשנות את הנתיב ולהפליג מיד אל החוף שממול הבית האדום ,ליד המרינה של היום ולעלות עם האוניה על השרטון שבחוף.
צעירים מההגנה ותושבי שכונת מלול (חוף גורדון של היום) ,ציפו לנחיתת האונייה בראשון לספטמבר 1939,(היום שבו פלשו הגרמניה לפולין) ומיהרו להוריד חלק מהעולים ולהבריחם לבתיהם ולתוככי המדינה,עד שהגיעו הכוחות הבריטים ופיזרו את המתקהלים ,על האוניה נותרו המקרים הקשים של החולים התשושים ,מטפליהם והעולים שלא הספיקו לברוח .
הצבא הבריטי הוריד את הנותרים בינם גיאורג לוין שהיה בתת משקל וחולה מאוד וששלחו אותם לטיפול ומעצר במחנה סרפנד – הנקרא כיום צריפין,למחרת הנחיתה נערכה ההלוויה לשני ההרוגים באונייה, הרופא רוברט שניידר מהעולים הצ'כים וצבי בינדר, איש קבוצת החלוץ מפולין .
לאחר שהייתם של עולי טייגר הייל במעצר בצריפין,שוחררו העולים בעזרת לחץ של הסוכנות היהודית,בשחרורם קבלו העולים ,מטבע של לירה אחת לרווקים הוסיפה הסוכנות פרימוס מיטה ושמיכה.
האגדות של עולי פרוסולה מספרות,כי לאחר שחרור חלק מהעולים, מהמעצר במחנה סרפנג-צריפין הגיעו עולים אלא להתאחדות יהודי צ’כוסלובקיה בארץ ישראל,בתחילת דצמבר 1939 ,העולים בקשו להחזיר לכול אחד מהם שלוש לירות,ששילמו להתאחדות לצרכי סידורם בארץ ישראל לאחר המעצר,לאחר שבהתאחדות טענו שלא קבלו את הכסף,התפרצו העולים למשרדי האגודה,במטרה לערוך בהם שביתת שבת אלא שהמשטרה הגיעה,פיזרה את ההפגנה ועצרה את אחד המארגנים ששוחרר בהמשך.
על מנת לעזור לשחררם מהמחנה,בתחילת אפריל 1940 ,פרסמה בעיתונים התאחדות עולי צ'כיה בארץ ישראל,בקשה לחבריה,לפנות ולמסור את כתובתם המדויקת ושמות קרוביהם מבין העצורים,על מנת שההתאחדות תוכל לפנות לשלטונות המנדטוריים,לקבל בעבור העולים העצורים בני צ'כיה ,רישיונות כניסה ושהייה בארץ ישראל כדין איחוד משפחות ,על חשבון המכסה לכניסת יהודים למדינה שבדרך.
המשך סיפורם של גיאורג ואלזה לוין בארץ ישראל
ספינת המעפילים "טייגר הייל" שעסקה בהעלאת מעפילים לארץ ישראל, הפליגה בפעם האחרונה לחוף ים תל אביב ועלתה שם על שרטון, בתאריך ראשון לספטמבר 1939,ביום שהצבא הגרמני פלש לפולין,בשלב הראשון לאחר עלייתם לארץ ישראל,ניסו בני הזוג אלזה וגאורג לוין להתאקלם ולחיות בעיר תל אביב.
כיוון שהסבא גיאורג ,נפגע בעבר בראשו מידי הקלגסים הגרמניים,וסבל מבעיות נפשיות שנבעו מהפגיעה בראשו ומהמסע המפרך לחופי הארץ,השהייה כחולה קשה לאחר המעצר על אוניית המעפילים במחנה המעצר סרפנד – צריפין ,מכלול הבעיות אלו גרמו לחיכוכים בין הסבא לסבתא כך שהחבילה המשפחתית נפרמה.
ילדם הארי שהיה בגיל 17, צורף לחברת נוער של ילדים פליטים, מטעם "עליית הנוער". הנערים והנערות נשלחו לחיות אצל משפחות במושבים. שם זכו לבית חם, עזרו בעבודת המשק והשתתפו בשיעורי עברית ובפעילות חברתית.
האם אלזה ,נשארה בתל אביב והחלה לעבוד כסוכנת בית במשפחות יקיות יהודיות שהתגוררו בתל אביב ,שהקדימו ועלו לארץ ישראל עם ממונם, בשנות השלושים, בעת שחוקקו חוקי הגזע בגרמניה.
הסבתא אלזה לא הצליחה להשתלב בחיי היום יום בארץ,היא לא הצליחה ללמוד עברית,ובפועל המשיכה להתגורר ולהתנהג ,כמו שהורגלה מהתרבות האירופאית, בקרב מעסיקיה מהמולדת.
בשנות השישים של המאה הקודמת ,החליטה אלזה לחזור לגרמניה ,שם התגוררו שתי אחיותיה,על מנת שתוכל להתקיים ולזכות במגורים ממשלתיים,ולממש את זכויותיה כגמלאית גרמנית, פנתה אזלה לשלטונות בגרמניה בבקשה לקבל בחזרה אזרחות גרמנית.
אלא שהעדר המסמכים ובריחתה מגרמניה טרם המלחמה, עמדו לה לרועץ,אך במהרה מצאה אלזה עבודה ,כתנאי לקבלת האזרחות והגמלה,ולאחר תכתובת מתישה עם השלטונות הגרמניים,זכתה לקבל זכויות סוציאליות כהיותה אזרחית שנולדה בגרמניה.
לאחר שחייתה כעשרים ושבע שנים במולדת הישנה,שבהם זכתה ,לביקורי בנה היחיד הארי – אריה שהתגורר בארץ,כאשר נפטרה אלזה , גופתה נשרפה בטרם נטמנה באדמת גרמניה,בנה הארי ,שהמשיך לפקוד את קברה בגרמניה,החליט לאחר שנים להעלות את שרידי גופתה ולטמנם בבית הקברות הבין לאומי ,במושבה הגרמנית בירושלים.
לאחר שבגר הבן הארי,הוא נישא בארץ ישראל ,ומנישואים אלו נולדו לאלזה שלושה נכדים,ולהם שמונה נינים ועשרים חימשים.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.