לטרון חכירת שטחי מנזר השתקנים לעיבוד בידי קבוץ נחשון

תודה לוותיקי קבוץ נחשון בעזרה לכתיבת המאמר .
בשטח המפורז באזור לטרון, נותרו כשלושים אלף דונם של אדמה ,שמחציתו התאימה לגידולים כמו: פלחה וענפי חקלאות אחרים, כבר בשנת 1948 החלו חברי קבוץ הראל לעבד חלקות שגבלו עם הגבול וחריגות קלות לתוך השטח המפורז, כתוצאה ממחסור בשטחים חקלאיים .
שנתיים לאחר מכן החלו גם חברי קיבוץ נחשון לעבד גם הם אדמות חקלאיות אלו בקצה החלק האחר של השטח המפורז , אליהם הצטרפו חברי קבוץ שעלבים, כתגובה החלו פלאחים ערביים מעבר לגבול לעבד גם הם חלקות הקרובות לגבול .
מצב חדש זה ,דרש דיון ופתיחת שיחות בוועדת שביתת הנשק ,כיוון שהדעה הפוליטית הישראלית דרשה שאין להיכנס לשטח המפורז ,עקב המחשבה העתידית שיהיו הסכמי החלפת שטחים נוספים ביננו לבין הירדנים   ומתוך מחשבה שבחילופים אלו יתאפשר לאבטח טוב יותר את הדרך לירושלים בצוואר בקבוק זה.
בין השנים 1948 ושנות החמישים ערכו פלאחים ואנשי הלגיון פעולות התגרות ושוד בשטח המפורז ובשטח ישראל, כנגד פעולות אלו יצאו מספר פעולות עונשין שבהם פגעו בכפרים ערביים שמעבר לגבול .
בשנת 1952 החליטו שלטונות הצבא לנקוט בפעילות צבאית, על מנת להרחיק את הפלאחים הערבים שמעבר לגבול שביתת הנשק והשטח המפורז ,על מנת למנוע גורמים עוינים לפעילות כנגד הישובים החקלאים באזור, אך בעיקר למנוע מהם התבססות בשטח המפורז לצורך שיתוף הפעולה במבצע ,פנו שלטונות צהל לעזרת הקיבוצים שעיבדו שטחים חקלאים ממש על קו הגבול, בני הקיבוצים חברי השומר הצעיר סרבו בתחילה לשתף פעולה בתנאים אלו.
הפעולה בוצעה בירי לכוון אותם פלאחים שפלשו לשטח ,אלא שעל פי בקשת אנשי הקיבוצים נמנע הירי על אנשים אלא בקרבתם ,הנפגעים העיקריים בפעולה היו תושבי הכפר הערבי אל לטרון שדידה , שבתיהם נבנו בידי המנזר בעת שהחליפו שטחים עמם .
כתוצאה מהירי ,עזבו הפלאחים את הכפר והתיישבו באזור מנזר עמאוס ולא שבו לכפרם לאחר מלחמת ששת הימים ,נהרס מידית הכפר כיוון שישב על הדרך לירושלים ושמיד לאחר עזיבת הכפריים ,שימש כמוצב צבאי ירדני.
לאחר הפעולה לסילוק הפלאחים מהשטח, פנו שלטונות הצבא לקיבוצים באזור ,על מנת שיתחילו לעבד שטחים בתוך השטח המפורז, בהגנת כוחות צהל ובסיכון שצבא הלגיון יפתח באש כנגד הפעילות החקלאית ,הנושא הובא לדיון במזכירויות הקיבוצים ,שהיו דחוקים במחסור בשטחי עיבוד חקלאיים, בעיקר בתחום המספוא והשלחין.
תנאי יסודי הציבו חברי הקיבוצים לצבא ,להסכמתם לעיבוד הקרקעות ,שיחדל בירי יזום על הפלאחים ממול , על מנת להבריחם ,באם הם גם יעבדו אדמות במקביל בשטח המפורז בצד שלהם, הברירה הטבעית שנבעה מהטופוגרפיה בשטח ,היה לחכור שטחים השייכים למנזר השתקנים שהיו בשטח המפורז.
הסיבות להחכרת השטח המפורז ממנזר לטרון
לאחר מלחמת השחרור ולאחר ההבנה כי שטח מפורז ,יוצר מצב של סוג של המערב הפרוע שהוא בשליטת בודדים ולא ממשלות, כיוון שכול החזק באזור משליט את מרותו על השטח, החלה מחדש בחינת הסדרי חתימת הנשק ,כאשר ההבנה הייתה ,שאם השטח שכונה השטח שבין שני הקו הירוק ,יעובד בידי חקלאי האזור משני צדדי הגבול , ייווצר מצב של רגיעה על מנת שאף צד לא יפגע כלכלית.
אלא שהגיון ומציאות אינם נעים בקווים מקבילים , מכוון שפלאחים ומחרחרי ריב וגניבות ראו בשטח הרשמי למחצה מקום למעשי ביזה ,דבר שגרר כמובן מעשי תגמול ,מעשים שהפכו ללחם חוקם של אנשי המערב הפרוע ובל נשכח כי האדמה שהייתה לכאורה ללא בעלים משכה את הצדדים למשוך חלקים ממנה לשליטתו.
אלא שנזירי מנזר השתקנים ,נגררו להרפתקה הזאת כנגד רצונם ,למרות שהשטח היה שייך להם ברישום משרדי הטבו ,הנזירים הזדעקו והפעילו את צרפת שהייתה בעל המסדר שלטונות צרפת פעלו במוסדות האו"ם ,בניסיון להחזיר את השטחים לרשות אנשי המנזר.
בתחילה על פי הסכמת המנזר וועדת הנשק הירדנית והישראלית, חולק השטח השייך למנזר וסביבתו בתוך השטח המפורז לשש יחידות שטח, בעקבות חלוקה זאת נחתם הסכם כי המנזר יעבד את החלקות 1-4 בעזרת נזיריו ועובדים פלאחים שיעבדו עבורו ,משבצת חלקה 5 תוחכר בידי חברי הקבוצים שמסביב וחלקה 6 תוותר במצבה וללא עיבוד.
על מנת למנוע בעיות נקבעו כללי העיבוד והכלים בחלקות ,שיורשו להיכנס לשטח לעיבודו וחלה גם חובת דיווח לוועדה ולאו"ם על העבודה שנעשתה, נקבע גם מחיר החכירה לשטח בעבור חברי הקבוצים שיועבר מפרי הגידולים וימסרו תחת פיקוח לאנשי המנזר.
ליום הראשון של עבודת החריש בחלקה 5 שהוחכרה לקיבוצים, הגיעו כול הנציגים מוועדת שביתת הנשק ונציגי המנזר, שהביעו שביעות רצון מהעמידה בתנאים, למרות שהתוצרת החקלאית שהתקבלה ,לא הצדיקה רווח נאות מהגידולים ,התמידו חברי הקיבוצים פרט לשנת 1953 שלא חודש הסכם החכירה ,משום שממשלת ישראל ,לא הסכימה לפצות על היבול הדל שנקצר מהשטח ,(בהשלמה לחלק שהועבר למנזר על פי ההסכם) לאחר זאת נמשכה החכירה עד מלחמת ששת הימים תוך הקפדה לשמור על אדמות המנזר.
הוסכם שחלק מהחלקות יעובדו בידי פועלים פלאחים שהמנזר ישכור לעבודה זאת, וחלק מהחלקות יעובדו בידי חברי הקיבוצים , משבצת מספר 5 שגודלה כשלוש מאות חמישים דונם ,יועדה לשכירות שנתית מידי מנזר השתקנים, למרות שאדמה זאת מבחינת טיבה לא הייתה מוצלחת ביותר והדבר ניכר מידית בגודלו של היבול .
לא ברור עד היום מדוע לנזירים במנזר היה רצון להעביר בחכירה שנתית ,את שטחי האדמה שברשותם לעיבוד חקלאי בידי אנשי קבוץ נחשון ומדוע הקיבוצניקים מנחשון שפנו בבקשה לעבד את האדמה ,רצו לעבד רק את החלקות של המנזר מתוך כול השטח המפורז.
בשנת 1951 נתקבלה החלטה בוועדת הסכמי הנשק,(הסכם בלעדי מקומי ,לכול הסכמי הנשק עם מדינות אויב) כי אדמות מנזר השתקנים בשטח המפורז 600 דונם ,יועבדו בידי אנשי קבוץ הראל, נחשון ושלהבים, ובתמורה אנשי הקבוץ, יעבירו שליש מהתוצרת לידי נזירי מנזר השתקנים, על בטחון חקלאי הקבוץ יהיו אחראים אנשי הצבא מישראל ומירדן.
בכול שנה ,היה יוצא מרסל אב הבית האדמיניסטרטיבי ושר החוץ של המנזר ,לפגישה בשער מנדלבאום בחדר וועדת הנשק הירדנית ישראלית, שם היה פוגש את זאב בלוך (זבן איש קבוץ נחשון ,לדיון בחידוש חוזה החכירה של 600 הדונם השייכים למנזר שהיו בתוככי השטח המפורז, תמורת חכירה זאת, הסכים איש קבוץ נחשון, להעביר לידי נזירי מנזר השתקנים ,כשש טונות גרעיני שעורה וקש להאכלת משק החיי של המנזר והפלחים שהתגוררו לידם.
אלא שבשנות בצורת כאשר היבול היה דל, השלימה המדינה באמצעות משרד האוצר, את המכסה למנזר השתקנים שאתו נחתם ההסכם, הממשלה אף עודדה את הקבוץ ,לחדש את ההסכם השנתי לעיבוד הקרקע עם המנזר, תחת קביעת עובדות מדיניות בשטח ,ובהדרגה נגסו החקלאים מהקבוץ בעת הכשרת החלקות לזריעה, בשטחים נוספים משטח אדמת השטח המפורז, בשיטת הפיחות הזוחל כלפי מעלה ,מתחת לחוטמם של הירדנים.
במהרה הצטרפו חברי קיבוצים שכנים ,לנגיסת הקרקע בשטח המפורז שהיה ללא שימוש תחת מטריית קבוץ נחשון ,אלא שגם חקלאים מהעבר הירדני ,תפסו את הפטנט ,החלו גם הם בעיבוד חקלאי בשטח המפורז ,באישור השלטון הירדני, הוויכוח שהתעורר היה בדרישתם של החקלאים הירדנים לחלוקה שוויונית של השטח המעובד בשטח המפורז.
כתוצאה מנגיסות קרקע הדדיות אלו בשטח המפורז, מכך נפגשו נציגים שאינם רשמיים על מנת לקבוע את קו הגבול לשטחים שיעובדו בידי החקלאים משני הצדדים, בפגישה נציג החקלאים הירדנים, הציג את עצמו כמוכתר הכפר הסמוך (קצין צבא ירדני ששכח להחליף את גרביו הצבאיות ) כיוון שכך, הציג עצמו הנציג הישראלי ,כמוכתר הקבוץ שעלבים.
אלא שלאחר שנקבע ההסכם וקביעת קו הגבול העיבוד החדש, בהתעלמות רשמית לפריצת הסכמי שביתת הנשק משנת 1948, בשנת 1952 החלו קרבות הטרקטורים כל צד בהסכם הישראלי – ירדני ,ניסה לנגוס ביסים גדולים יותר מהשטח המפורז לטובתו.
כאשר החליטו הישראלים, לרכז כמות גדולה של טרקטורים על מנת לקבוע עובדות חדשות בשטח, ביום בו נקבע כמועד תחילת החריש, כאן הבינו הירדנים את המהלך הישראלי ולכן החלו תקריות אש וירי על הטרקטורים והחורשים, הבינו הישראלים ,שמתחו את החבל במידה מוגזמת וחזרו בהם לגבולות שנקבעו.
אלא שהשטח המפורז המשיך להיות רווי תקריות וניסיונות זוחלים משני הצדדים ,לנגוס עוד שטחים שמחוץ להסכם בשטח המפורז, רגיעה מסוימת התרחשה בשטח המפורז, לאחר מלחמת מבצע סיני, כתוצאה מכך גדלו שטחי העיבוד שננגסו במקום בידי אנשי הפלחה של קבוץ לטרון ,לתשע מאות דונם , שטחם של אנשי שעלבים צמח לשש מאות דונם ומנגד מעבר לגבול צמחו ממדי השטח של הפלאחים הירדנים לאלפים דונם, זרם התלונות ההדדיות שנמסרו לידי אנשי וועדת הנשק והאו"ם צמחו לממדי ענק.
אפיזודה מפורסמת הייתה ,כאשר בשנים הראשונות הועברו שקי הגרעינים והקש שבהסכם בין מנזר השתקנים לקבוץ נחשון ,לקו מחצית הדרך, שם נמסרו השקים לידי הנזירים, אך לאחר שנים רגועות ,החלו הקיבוצניקים להעביר ישירות את התמורה לשער המנזר, אז נמסרו לידיהם חריצי גבינה בשקים הריקים לשימוש אישי .
המתח בין השלטון הירדני לישראלי על השטח המפורז גבר ועלה, כאשר החלו פעילויות יזומות של חריש טרקטורים על שטחים שננגסו ,בחסות הצבא הירדני או הישראלי , עשרות טרקטורים החלו לחרוש משני עברי השטח המפורז ,החלו לחרוש זה לצד זה למרות שנקבע כאילו קו דמיוני לחלוקת השטח.
האינטרסים הממשלתיים הפוליטיים של שני העמים, דחפו לכבוש עוד ועוד שטחים ולקבוע עובדות בשטח ,למרות המצב הנפיץ והטעון בין הכוחות הצבאיים שאבטחו את הפעולות הללו ,לכולם היה ברור שהמצב עלול להביא להסלמה וירי הדדי ולפגיעה של רכוש ואנשים .
תקריות האש שהחלו התפרשו לא רק בשטח המפורז אלא גם בירי על הקיבוצים ,דבר שהגביר את המתח בהעדר כמות מספקת של מקלטים ושחלק ממבני המגורים בקבוץ היו צריפים והיכול לפגיעה בתושבים ובעיקר הילדים הביאה את הדרישה מהקיבוצים למשרד הביטחון להושיט יד לעזרה.
חלק מפעולות המגן והמניעה כללו מיקוש צירים מכוון הגבול הירדני לשטח הישראלי ,המצב החל להידרדר כאשר המצרים החלו לארגן את סוריה ,ירדן בתוכניות הלחימה שלהם טרם מלחמת ששת הימים.
בעת המלחמה השתתפו חברי הקבוץ שלא גויסו ,הן בהגנת הקבוצים וההן בהפגזת מוצבים ירדנים שבתחום המנזר ולידו ,תוך ניסיון לשכוח את שארעה בעת הניסיונות לכבוש את האזור שנכשל בעת מלחמת השחרור.
כיום שלושת הקיבוצים שבאזור עמק אילון ,ממשיכים לחדש מדי שנה את החכירה של האדמות מידי מנהל מקרקעי ישראל , לאחר מלחמת ששת הימים התרחבו הקשרים בין המנזר לחברי הקיבוץ שקבלו עליהם את זכויות השיווק של היינות והשמן ברחבי ארץ ישראל, למשך תקופת מה.

מיקום