התחבר
ירושלים הפאשה הקטן אברהם אלברט ענתבי
אלברט ענתבי היה בנו של יוסף ענתבי , שחי בשנים 1869-1919 ,צאצא למשפחת רבנים ידועה בדמשק ,בצעירותו למד בישיבה בדמשק ומשם המשיך את לימודיו בבית ספר כי"ח בדמשק ,בשנת 1980 נשלח לבית הספר להוראת מקצועות כי"ח בפריז ולמד מסגרות ולאחר מכן השלים לימודים בהנדסה ואומנות ,אלברט שלט בשפות הערבית התורכית העברית והצרפתית.
כאשר אלברט ענתבי סיים את לימודיו בשנת 1896 ,עלה לישראל בשנת 1902 התגורר אברהם אלברט ענתבי בימין משה ונבחר לוועד השכונה בימין משה ושימש כעוזרו של ניסים בכר בניהול בית ספר אליאנס ( כי"ח ) בירושלים עד שמונה בראש אגף לימודי המקצוע בבית הספר אליאנס ( כי"ח) משנת 1897 שבו למדו התלמידים את מקצועות : הנגרות,הפחחות ועבודות נחושת ואריגה, בית הספר והמחלקה שימשו לתלמידים שהגיעו מהמזרח התיכון ממדינות כמו סוריה ותורכיה וממדינות סמוכות נוספות על מנת ללמוד מקצוע לחיים.
את אשתו אנרייט בתו של סלומון ,הכיר בתקופת לימודיו בפריז ,אלברט נישא לה בשנת 1987 בעת שנתמנה להקים את האגף המקצועי בכי"ח – אליאנס בירושלים , לבני הזוג נולדו שמונה צאצאים,לאחר מותו המשיכה אשתו כמורה ברשת אליאנס בתוניס ובצרפת וניצלה בעת מלחמת העולם השנייה בעת שהוברחה עם חלק מתלמידותיה מחוץ לגבולות צרפת.
ספור ניסיון רכישת חלק מאדמות שכונת ימין משה להקמת בית הספר כי"ח – אליאנס.
בשנת 1885 נפטר משה מונטיפיורי בגיל קרוב למאה, בהורישו את רכושו וניהול הקרן בידי יורשיו בעיקר של בן אחותו יוסף סבג ,שסבר כי יתרת גוש הקרקע שנותר מכרם משה ויהודית , לאחר בניית משכנות שאננים הינו רכושו הפרטי של מונטיפיורי ,על פי הבנתו חלקת ימין משה נקנתה בכספו של מונטיפיורי ולא בכספי טורא, לכן החל בפעולות למכירתו לחברת כי"ח – אליאנס ,על מנת שיקימו עליו בית ספר , מחצית מן השטח העביר היורש על שמו והחל למכור את החלקות ליהודים אמידים שהחלו בתהליך חפירת יסודות לבניית בתי מידות.
במכתב לעיתון המגיד במרץ 1887 , נכתב שמאחר ויתרת השטח של ימין משה עמדה מוזנחת , נפוצו חרושת שמועות שטענו ,כי על השטח באדמת הנדיב יהודה טורא ,שתרם את חלקת האדמה לבניית בתים לעניים בירושלים, השמועה טענה כי החלקה הזאת בימין משה נמכרה , על מנת לבנות עליה בתי מסחר ומלאכה של בית הספר כי"ח – אליאנס בראשות המנהל ניסים בכר.
מיד הודבקו פשקווילים על קירות בתי הכנסת בירושלים שבהם נאמר : כי בית הרחיים (טחנת הקמח עומדת כמצבת קבר ) כיוון שאיננה מופעלת, וכי אדמת ימין משה הפקר הינה וכול הרוצה להגשים חלומו לבית ייחפז ויתקע באמה יתד ,יסקל חלקה ויתיישב עלייה.
יש הטוענים כי הקנאים והשונאים לבית הספר כי"ח – אליאנס ,טענו שההתנגדות נבעה כיוון שבבית הספר לימדו כשפה צרפתית ומעט לימודי קודש ,קנאים אלו הפיצו פשקווילים למניעת בניית מוסדות בית הספר כי"ח – אליאנס בשטח ימין משה
ניסים בכר טען כי השטח בימין משה נחוץ , על מנת להכשיר בעלי מלאכה ,במיוחד בעבודת סתתות שנדרשה לבניית בתים בארץ ישראל ,לעומת המתנגדים לכניסה לימין משה של בית הספר ,התפרסם מאמר המספר כי בעקבות לימוד המלאכה בבית הספר כי"ח – אליאנס,כבר קיימים כעשרים בוגרי המוסד , שהינם בעלי מלאכה המתפרנסים מיגיע כפים בניגוד לנתמכים מכספי החלוקה הלומדים בישיבות ( מוכר משהו לנו ).
סיפורה של סמטת בלק בתלפיות בירושלים, הזכירה לי את הקשר לספור נוסף של הכלב בלק ואולי קרבתה של הסמטה לביתו של שי עגנון פתחה כתבה זאת.
בספרו תמול שלשום של יוסף צצקס המספר את ספור העלייה השנייה בישראל ,הלא הוא שי עגנון ,ששינה את שמו לעגנון לאחר שכתב את ספרו עגונות , בספר מקבלת דמותו הכלבית של הכלב בלק ,את סימבול האנשה דרך מבטו המלגלג על דמויות בירושלים במלחמת התרבות בין תושבי יפו לתושבי ירושלים, במיוחד המודרניים והמתרחקים מן היהדות הצינית והשפה וכמובן מדמותה ההיסטורית של העיר .
הכלב בלק מקבל את התפקיד המשני בספור , בהצטרפותו לדמות הראשית בספור יצחק קומר שלאחר עלייתו לארץ התיישב בעיר יפו ומאס באורח החיים החילוני ועבר לגור בירושלים הדתית, כיוון שנתקלתי בדמות הכלב בסיפור, נזכרתי בביתו של הסופר בשכונת תלפיות ובסמטה הסמוכה לבייתו סמטת בלק.
ובכן מיהו הכלב בלק בספר תמול שלשום ,הכלב בלק חיי בירושלים וכמו שאר כלבי הרחוב שוטט הכלב ברחובות העיר והתבונן בעיני כלב על השינויים והחיים של התושבים בעיר בדרכו הכלבית המלגלגת.
הגיבור של הספר יצחק קומר ,עבד למחייתו על פי הספור, בשחזור וצביעת אותיות בשלטי הזיכרון ,שנקבעו על בתי ההקדשים ,שתרמו אנשים לקהילות בירושלים ,על מנת להנציח את שמם לעד ,כיוון שנותרו ללא ילדים והנצחת שמם ,יצר את התופעה של בתי ההקדש.
כאשר עבד הגיבור יצחק קומר על שחזור טבלת בית הקדש בשכונה הבוכרית ,נקלע לקרבתו הכלב , בבדיחות הדעת העביר מברשת על פרוות הכלב ורשם את המלה כלב, בדחני ירושלים טוענים כי קומר כתב על הכלב את המילים כלב משוגע .
נס הכלב על נפשו בשכונות ירושלים והטיל מורא על ילדי העיר ותושביה ,כיוון שצבעו השחור והכתובת שעל פרוותו הוסיפה מימד מיסטי של שד באמונות השחורות והפחדים הטבועים במסורת היהודית.
האגדה האורבנית הירושלמית לדמותו של הכלב מקבלת מימד נוסף בספור ,יש המייחסים לסופר לגלוג לתושבים המאמצים את תורת העולם הגדול בהחצינם את העולם היהודי המסורתי.
האגדה שנכתבה בידיו האמונות של הסופר מתארת את ביקורו של הכלב בבית הספר אליאנס ( במקום שהיום שוכן בו בניין כלל ומגרש החנייה של השוק שנבנה כיום כמפלצת), עמד הכלב והתבונן בתימהון במראה התחריט של הידיים המשולבות בשער בית הספר שמתארות חברות וחוכמה,כיוון שעמד הכלב מול השער יצא המנהל ענתבי של בית הספר אליאנס , לכלב על מנת לגרשו.
כיוון שבבית הספר לימדו כשפת יסוד צרפתית ולא עברית והכתיבה של הצרפתית היא משמאל לימין,בניגוד לשפה העברית קרא המנהל ענתבי את שמו של הכלב הפוך ובמקום המלה כלב שצבע עליו הגיבור קומר , אי לכך השם שיצא משפתי המנהל ענתבי היה בלק .
לגלוגו של הסופר שי עגנון לבית הספר ולשפתו הצרפתית ,בניגוד לשימוש בשפה העברית כפי שדרשו בני העלייה השנייה בישראל מובע בספור המעשה .
לספור הכלב בלק ,מוסיפים זקני העיר את ספור הפשקווילים והחרמות, שערכו אנשי מאה שערים ,בהשתמשם בגופו של הכלב ובהדבקת פשקווילים על זנבו וגופו , הכלב הפיץ את מחאתם, בעת שהסתובב ברחובות ובשכונות בעיר, ספור ידוע הוא הפשקווילים שהודבקו כנגד מנהל בית הספר למל שהנהיג את השפה העברית בבית ספרו בניגוד לרצונם של התושבים הדתיים.
אגדה ירושלמית לביקורת על בית הספר מספרת כך:
אגדה ירושלמית מספרת משנת 1902 ,על ביקורו של ניסים כהן מנהלו של בית הספר למל בירושלים, בבית הספר כי"ח ,ביחד עם ארכאולוג אמריקאי בשם מרטין מאיר שהתהדר בתואר הנוסף רבי, צעיר בגיל עשרים ושבע, שהיה מיועד לשמש כמורה בבית הספר לארכאולוגיה שיפתח בירושלים, לאחר ביקורו זה חזר לביקור נוסף רבי מרטין מאיר .
לאחר ביקוריו של מרטין מאיר , פרסם הבחור מכתב בעיתון הבריטי ג'ואיש אקספוננט דברי שבח לבית הספר ,אלא שלאחר מכן מרטין מאיר ביקר בבית הספר שוב בלוית מורה לעברית גרינהוט ,לאחר הביקור הוא פרסם מכתב ביקורת על ההוראה והלימוד בבית הספר כי"ח ובמיוחד כלפי לימוד מקצועות המקצועות, ובעיקר התנגדותו של בית הספר ( תחת ההשפעה הצרפתית ) לנושא הציוני יהודי,להדחקת היהדות ומקצועות התורה, והעיקר באי מוסריות כלפי השפה העברית אל מול השפה הלועזית הצרפתית, ענתבי שנעלב החל לפרסם מאמרי כנגד הכתבות הפוגעות בערכי ראשי כי"ח.
בניגוד לבתי ספר אחרים זרים ,הצליח בכוח אישיותו לגרום להחלשת התנגדות הדתיים לבית הספר כי"ח במיוחד בקרב האשכנזיים הדתיים ), למרות הצלחתו בהעלאת כמות התלמידים בבית הספר ,הוא עצמו לא שוכנע ביכולתם של תלמידיו לגרום לשינוי התנהגות היהודים לעבודה עברית אל מול ההתפרנסות מכספי החלוקה ומן הסיבה לצורך בבעלי מקצוע והיכולות לספק להם עבודה בארץ ישראל ובירושלים על מנת שיתפרנסו מיגיע כפיהם.
במשך היום עסקו התלמידים בלימוד מקצוע ובערב למדו צרפתית ועברית, לבית הספר הייתה פנימייה למגורי התלמידים, אך היא נסגרה לאחר תחילת השלטון הבריטי, מגמות הלימוד נסגרו אט אט ורק מגמת האריגה משכה עוד תקופת מה ונסגרה, בעת שהמגמות המקצועיות נסגרו חוסלה למעשה האפשרות ללמידת מקצועות המקצועיות בירושלים , ניהול בית הספר עבר לידי הועד הלאומי ששלח שליחים לצרפת לראשי כיח אליאנס ,על מנת שיתמכו כספית להקמת בית ספר למקצועות מחדש לחשמל , נגרות ומתכת .
אגדה ירושלמית שעוררה הדים בירושלים, הייתה מכירת עגלתו וסוסיו המפורסמים של ענתבי מנהל בית הספר בשנת 1910, זקני ירושלים מספרים כי בדרכו ובנסיעותיו נהג ענתבי להסיע נזקקים את העגלה והסוסים רכש אחד העגלונים , סיבת המכירה הייתה בצורך לצמצם את הוצאות בית הספר.
את ניהול בית הספר סיים בשנת 1913 במקביל לעבודתו ביק"א , כאשר מונה ענתבי בשנים 1903 -1913 כאחראי על פעילות יק"א בירושלים וסביבותיה, את סיום עבודתו בכי"ח יש לתלות ,בעיקר מאכזבתו מכמות התקציבים שהועמדו לרשות בית הספר .
דוגמא למגמה זאת נמצא בסיפורו של המסגר אהרון ברזני :
במגמת המסגרות הברזל והמכונות בין התלמידים הראשונים היה אהרון ברזני תושב ירושלים,לאחר שסיים את לימודיו במגמת הברזל ,נשלח על ידי רשת כי"ח לפריז שם למד בבית הספר למורים של הרשת את הוראת המסגרות , לאחר שהייה של מספר שנים חזר לארץ ושימש מורה ללימוד ענף הברזל והמכונות של כי"ח בירושלים, שם עבד כמורה כשנים עשר שנים.
כאשר החלו להתמעט הכספים שהגיעו מהנהלת כי"ח פריז , החלו תלמידים שנתמכו בדמי הלימוד והמגורים בפנימייה מבית הספר לעזוב , בית הספר למקצועות החל סובל מירידה בכמות התלמידים , בשלב הזה החליט אהרון ברזני לנטוש את ההוראה בבית הספר בשנת 1909 ולחתום חוזה עם שלמה פיינגולד , יזם ירושלמי ויבואן של מוטת ברזל וקורות ברזל להקמת מסגריה ומפעל לברזל בירושלים .
בעת שקיבל לידיו את ייצוג יק"א באזור ירושלים , במסגרת תפקידו זה התחייב לבצע המלצות להלוואות כספים להקמת עסקים יהודיים של בעלי מקצוע ,להמליץ על הלוואות לבניית בתים בשכונות שמחוץ לחומות אך בעיקר בישובים החדשים שהוקמו בחבל הארץ מסביב לירושלים ,לממן בחלק מההוצאות של שיבת יהודים שעלו לארץ ישראל ושהגיעו לפת לחם בחזרה לארצותיהם ,כיוון שהיה קשור לשלטון העותמאני נתבקש לספק מידע ועזרה ברכישות אדמה ובדרכי הניהול של השלטון כלפי היהודים ונתיני ארץ ישראל .
לאחר שעזב את עבודתו ביק"א בשנת 1913 מונה לנציג רכישת האדמות באזור חבל יהודה בשנים 1913-16 מידי בעלי הקרקעות המוסלמיים לבין נציגי הישוב העברי הן מעולים בעליות הראשונה והשנייה וארגונים הציוניים שרכשו קרקעות בכספים שנאספו מידי יהודים עשירים ברחבי העולם.
למעשה בזכות קשריו הטובים עם הנהלת כי"ח ויק"א מצד אחד בצרפת ,אל מול קשריו הטובים ,עם נציגי השלטון העותומאני בארץ ישראל והשלטון בקושטא וקשריו עם מנהיגי ההנהגה המוסלמית בארץ ישראל ובל נשכח גם את קשריו הטובים עם העדה הנוצרית בארץ ישראל ,בזכותם יכול היה אברהם אלברט ענתבי לבצע קישור והשתדלות בעבור היהודים בתקופת השלטון העותמאני בארץ ישראל .
בנוסף היה מעורב אלברט ענתבי בתהליכי פישור בסכסוכים והמחלוקות שהיו בין העדות והזרמים היהודיים בארץ ישראל ,בעת שעזב את מלאכת ההוראה בבית הספר כי"ח הקים ביחד עם גופים מוסלמיים ונוצריים את ארגון המסחר בירושלים ובנוסף הקים את הארגון , הזיקה בוועד לארץ ישראל וצרפת .
הדעות השליליות כנגד פועלו של אלברט ענתבי
הדעות למעשיו של אברהם אלברט ענתבי חלוקות עד היום, הרבה כעס הופנה כלפיו בנושא העידוד והעזרה ליורדים בחזרה מבין אנשי העלייה לארץ ישראל , יש שראו בזאת בגידה לרעיון הציוני, למרות שלדבריו בקשות אלו הופנו ממנהיגי הצבור היהודים בארץ,יש המציינים את קרבתו היתרה למנהיגי הערבים כמו משפחת אל חוסייני במיוחד עם חג' אמין אל חוסייני,העזרה שהגיש בהקמת אגודת הידידות המוסלמית צרפתית, העזרה שהגיש בהקמת הסהר האדום.
בעיני החוגים החרדיים בירושלים הייתה מוקצת ידידותו עם גורמים נוצריים או קרבתו היתרה לראשי השלטון העותמאני בארץ ישראל ובירושלים , רבים מלוחמי שליטת השפה העברית בארץ ישראל התנגדו ללימוד האינטנסיבי של הצרפתית כשפה ראשונה בבית ספרו וראו בה חילול השפה העברית בארץ ,חלק מהמתנגדים ציינו כי קבל כספים בעבור תיווכיו ברכישת הקרקעות ובהתעשרות ושחיתות ממצב זה , אך החלק הגדול של כעס היהודים היה משלוח משפחתו לשבת באלכסנדריה במצרים במקום בארץ ישראל ולדוגמא אחיו אליהו ענתבי .
מעט על אחיו אליהו ענתבי
המנהל של בית הספר משה באלכסנדריה אליהו ענתבי ,היה אחיו של אלברט ענתבי ,כאשר בשנת 1935 עלה הרעיון לחגוג לכבודו של הרמב"ם במצרים חגיגה לציון פועלו ועבודתו של הפילוסוף הדגול , בית הספר מוסד משה באלכסנדריה , נבנה בכספו של בכור יעקב מנשה , מכלול המוסד באלכסנדריה כלל: בית כנסת,בית חולים ובית ספר על מנת לתחזק את המוסדות הקים בכור יעקב מנשה ,גם שני בתים להקדש בעבור המוסד שהושכרו ובכסף זה תוחזק חלק מהמוסד ,אליהו ענתבי נבחר כאחד מאנשי הוועד לחגיגה אליהו ענתבי נפטר 1947 בעיר אלכסנדריה ועצמותיו נקברו בהר הזיתים.
הדעות החיוביות לפועלו של אלברט ענתבי
מאידך גיסא אי אפשר לציין לטובה כי בזכות קשרים אלו ניצלו מנהיגים רבים מגרוש כדין נתינים שאינם בעלי נתינות עותמאנית ,יש המציינים את תרומתן לחינוך המקצועי לנערי ארץ ישראל,כמו כן את קשריו עם השלטון העותמאני שאפשר רכישת אדמות ליהודים בעלי נתינות עותמאנית, את קשריו ההדוקים שמנעו חלק מהגזרות שהוטלו מהשלטון על היהודים,חילוץ יהודים ממאסר והגליה , או את חוסר הדיבור הפומבי והעשייה הרבה שכנגד .
גדול מאמיניו ובעבודתו היה אברהם אלמליח עורך עיתון חרות שאף כתב עליו כתבות בעיתונים כנגד כתבותיהם של מתנגדיו בעיתונות העברית, אלברט ענתבי היה חברם הקרוב של מספר מנהיגים יהודיים בארץ ישראל ,טענתו העיקרית של אלברט ענתבי כי הפעילות הציונית הרבה בארץ ישראל של אנשי העלייה ועסקניה מזיקה לאינטרסים של היהודים בפני השלטון העותמאני .
זקני ראשון לציון מספרים כי אלברט ענתבי עזר להרחיב את גבולות המושבה בשנת 1912 עזר לרכוש בחלק הצפוני של העיר ולאחר מכן תוספת אדמות בחלקה המזרחי,לאחר מכן הצליח לעזור בקבלת הכסף מהשלטון העותמאני לסלילת הדרך בין ראשון לציון והעיר יפו , לאות תודה שיגרו לו אנשי ועד המושבה מכתב הערכה והלל לפועלו .
אלברט ענתבי עמד כחוצץ בין המיסים והמטלות שהונחתו על המושבה מידי הפקידות העותמאנית בארץ ישראל , הוא עזר לשחרר עצורים ומנע החרמות רכוש ,כול זאת בזכות קשריו הטובים עם הפאשה בירושלים,כיוון שהכיר את האווירה והמנהגים שהיו נהוגים בארץ ישראל של האפנדים העשירים והמנהיגות התורכית ובזכות קשריו וייעוצו להם כינוהו אלו בשם ראש אל יהוד,(ראש היהודים ) וכאחד משלהם איברהים .
ענתבי פעל לעזרה ברכישת הקרקעות שבהם הוקמה מושבת נס ציונה,אדמות קסטינה אדמות בית דגון וחלוקתם ורישומם בטבו העותומאני ,עוד עזר בהקמת בתי ספר חקלאיים כמו נבי רובין שבו החלו לנטוע עצי איקליפטוס בעבור הנטיעות בביצות .
קשריו של אלברט ענתבי עם הפאשה המושל גאמל פאשה
עוד בטרם הגיע גמאל פאשה למקום ממשלו בירושלים , קיבל הוא מידע מחבריו לשלטון בקושטא אודות פועלו והשפעתו של אלברט ענתבי , המידע הזה על גודל כוחו והשפעתו של היהודי הזה, לא מצאו חן בעיניו של גאמל פאשה והוא הגיע לארץ במטרה לצמצם את כוחו ולגרשו מן הארץ .
כיוון שהגיע בתקופה שבטרם החלה מלחמת העולם הראשונה, הוא האמין כי כולם בארץ ישראל ובפרט היהודים ,רוצים את רעת הממלכה העותמאנית ,כיוון שעל פי מחשבתו היהודים שרוצים לבנות ארץ חדשה רוצים לעשות זאת על חורבות הממלכה העותמאנית .
בפגישה הראשונה בינם בעת השיחה הטיח בו גאמל פאשה אש ולהבות ,אך אלברט ענתבי עמד מולו ואמר לו כי אין הוא רוצה משהו לביתו או לכיסו אלא ברצונו להגן על היהודים בארץ ישראל, החוצפה הזאת בעמידתו העיקשת של ענתבי בעת השיחה הרשימה את גאמל פאשה והוא החליט להאזין לדבריו כי היהודים נאמנים לשלטון וכי אינם מרגלים כנגדם, ולאחר מכן הבטיח גאמל פאשה לעזור במידה שיוכל.
בזכות אותה ידידות שנוצרה היה אלברט ענתבי בן בית אצל המושל, הוא אף נלווה אליו בסיוריו ברחבי ארץ ישראל והראה לו את המושבות המתפתחות,תקופת חיבור זאת למושל גאמל פאשה נמשכה בשנים 1913-1916 , כאשר המושל המשיך לטעון כנגד ענתבי כי הוא מטרידו יותר מדי בענייני היהודים כאשר עליו לנהל את כול ענייני הממלכה בכול שטחי ארץ ישראל וסוריה .
בתחילת שנת 1916 נבחרו אלברט ענתבי ודוד ילין ,למג'ליס עומומי ששימשה כמועצת השלטון המשותפת לשלטונות העותמאניים ולנכבדי ירושלים בירושלים ,בתקופה הזאת נסללה הדרך מירושלים לעזה , נפתחו מספר בתי ספר חקלאיים,נפתחו בתי חולים .
אך באותה שנה 1916 ,באבחת סכין החליט ידידו גאמל פאשה לגרשו עם משפחתו מארץ ישראל ,כיוון שהושפע מהלשנות של שונאיו והמקנאים בהצלחתו של אלברט ענתבי בטוענה שאלברט ענתבי ומנהיגי היהודים בארץ ישראל ,הם בעצם מרגלים לטובת האנגלים לכן גורש לסוריה ולאחר מכן לקושטא .
עת שישב בקושטא החלו שוב מתנגדיו להלשין שוב בפני השלטונות כתוצאה מכך אולץ להתגייס לצבא התורכי במלחמה, כיוון שמקצועו היה מהנדס שונה תפקידו מלוחם והוא הוחזר לקושטא , אך שם החליטו השלטונות לכלאו , משם שוחרר רק לאחר המלחמה והחל לעבוד כמתורגמן בשגרירות הצרפתית בעיר, אך בשנת 1919 חלה ומת ונקבר בבית הקברות היהודי הישן בעיר.
בעת עבודתו למען המועצה הצרפתית,פעל ועזר להשיג רישיון לחזרת כול המגורשים מארץ ישראל בחזרה לארצם,הוא אף השיג ממון לעזור ליהודים אלו לממש את החזרה ,אך הוא כמשה שלא נכנס לארץ ישראל ולא זכה לחזור ומת ממחלה בקושטא בטרם חזר .
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.