התחבר
ירושלים העתיקה הכותל המערבי
הכותל הנו החלק המערבי של חומת בית המקדש שהיוותה חלק מהיקף חצר בית המקדש
לאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני שימש שריד זה לבית המקדש כמקום תפילה ובקשה לגאולה בהשבת ארץ ישראל ליהודים, כיוון שבתפילתם בכו המתפללים היהודים הוסף הכינוי כותל הבכיות .
חלקו הגדול של הכותל טמון באיי ההריסות על פי הממצאים נראה שכתשע עשר נדבכים קבורים מתחת להריסות,בחלקו המזרחי נושק הכותל ,למסגד כיפת הסלע ולמסגד אל אקצא.
באותה העת, אורכו של הכותל היה כשישים ואחת מטר ,אשר מתוכם אישור התפילה ליהודים עד קיר האבנים היה לאורך כשלושים מטר ,גובהו של הכותל הייתה כשמונה עשר מטר כעשרים וארבע נדבכים של שורות האבנים מעל לקרקע.
במאות הקודמות כאשר הגיעו מתפללים יהודים לכותל רבים היו מתכנסים בליל תשעה באב,חלקם של המתפללים אף חיברו נוסחי תפילה שונים מיוחדים המיועדים לתפילה בכותל,כמו תפילת הרמבן ,סדר התפילות של הכותל המערבי ,תפילת בית המקדש ועוד ולמעשה חוברו ספרים שונים כיצד צריך לנהוג ומה להתפלל ליד הכותל ,לבסוף התקבל הנוסח של שמואל מדלדינהוב בספר הליכות ,הספר התפרסם ותורגם לשפות שונות .
מנהגים ותפילות בכותל שנקרא שערי דמעה.
בין מנהגי הכותל שבהם נהגו הבאים להתפלל בכותל, היה מנהג קריעת הבגד לזכר חורבן בית המקדש ,כמו בעת לוויה לפני הטמנת המת בקבר של בני המשפחה ,ממנהג הקריעה פטורים היו יהודי ירושלים ,יש מתפללים שנהגו להטמין חוטים או חבלים כסימן שהקשר לכותל לא ינותק ,כך גם נוצר המנהג להטמין פתקי בקשות בין סדרי אבני הכותל ,לחרוט את שמם על אבני הכותל או להטביע בצבע את כף היד על אבני הכותל.
מנהג נוסף שהיה נהוג בקרב תושבי ירושלים היה לתקוע מסמרים בין הסדקים ,במיוחד לאנשי העסקים שעזבו לצורך עסקיהם את ירושלים על פי הכתוב בספר ישעיהו : ותקעתיו יתד במקום נאמן .
סביב לכותל צמחו אגדות וסיפורים שהועברו מדור לדור , על מנת למנוע את השכחה לכותל, סיפורים נמצאו בכתבים קדומים ,רובם נכתבו בידי עולי הרגל היהודיים ואחרים שסיירו בירושלים , הכותל מופיע אף במפת מידבא שצוירה במאה השישית לספירה ,כיוון שבסביבת הכותל הוקמו מבני מגורים של העדה המוסלמית המערבית שכינויה היה המרוקאית כיוון שהגיעו לישראל ממרוקו, שטח הכותל עצמו וסביבתו ,היה שייך להקדש העדה שנקרא אבו מדין שהיה קדוש העדה .
בשנת 1886 כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר או כפי שנקרא אז נפתלי הערץ אימבער שיר הערצה לכותל בעיתון הצבי, בתחילת שירו כתוב :
עלי תקוות הבת יהודה ,עדים נאמנה אעידה, האחד בארץ מצרים ,השני בירושלים, קברות עם אבני הכותל המערבי
נוצר מצב שראשי היהודים בירושלים, נאלצו לשלם דמי מעבר לכותל לראשי העדה המוסלמית המערבית על מנת שיאפשרו ליהודים להגיע לתפילה לידו ,ישנם סימוכין בספרי החשבונות של העדות היהודיות השונות המעידים על תשלומים אלו ,היהודים כינו תשלום זה תחת הסעיף סתימת פיות.
חוקי ההקדש אינם מתירים למכור אותו בכסף ,אלא רק להחליפו בשטח אחר, מצבו הנורא של הכותל המוזנח והסביבה המלוכלכת למקום קדוש זה ליהודים , הביאה את הברון רוטשילד בעת ביקורו בארץ בשנת 1887 ,לנסות לרכוש את השטח בהציעו לבנות לבני העדה בעלי ההקדש ,שכונה חדשה מחוץ לחומות עם בתים חדשים ושפור חייהם בתמורה לעסקת ההחלפה.
מאחר ודנים אנו ביהודים ,על פי האמרה הידועה שני יהודים נפגשים ומיד קמות שלוש מפלגות, התנגדו ראשי העדה הספרדית בירושלים לעסקה ,למרות שבתחילה נתן המושל התורכי רעוף פחה הסכמה לעסקת החילופין , כיוון שהספרדים התנגדו ויש הטוענים כי הם רצו לקבל את הכסף הרכישה לידיהם ואף הוסיפו ושלחו מכתב לשלטונות התורכיים בקושטא וחסמו את הדרך להסדר, אי לכך נשאר שטח הכותל בידיים מוסלמיות.
הבעיה הנוספת שהצעת ההחלפה ,או הקנייה של השטח, הייתה צריכה להגיע ישירות ממועצת החכמים של רבני ירושלים ולא מרוטשילד או מתווכיו והם התמהמהו עד שהסכמת המושל נמוגה.
בעת שביקר רוטשילד בכותל ומתיאורי המבקרים הקדמונים ,נתקבלה התמונה כי המקום מוזנח מלוכלך ותושבי המקום בני העדה המוסלמית מערבית המרוקאים ,נהגו לעבור עם חמוריהם והגמלים במעבר דרך היהודים המתפללים, יש מהם שהשתמשו במקום להשלכת צרכיהם.
למרות הכישלון המשיכו גורמים נוספים בראשות בנק אפק לרכוש את השטח, עד אשר שבשנת 1913 צצה ועלתה תוכנית לרכישת השטח מחדש, עם סיכוי סביר שהחל לרקום עור וגידים ושוב עלה הרעיון לבנות שכונת מגורים חדשה למוסלמים בעלי ההקדש,לצורך זה הקציב הבנק סכום גדול ,אך מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים מחדש.
המשך תפילתם של יהודים בכותל ,גרם להתגברות המתח האיסלמי ,ביחסיו עם היהודים המופתי שהחליט כי הוא מגן המקומות הקדושים למוסלמים, החל להטיף כי היהודים רוצים להשתלט על שטחי המסגדים .
למעשה מעשיו של המופתי חאג אמין אל חוסייני ,נגרמו מבעיות אישיות אשר נתקל בהם , בשנת 1928 בהאשמות שהוטחו כלפיו ממאמיניו, בגניבת כספי תרומות לוואקף לכיסו הפרטי ובקבלת שוחד, מעשי שחיתות בכספי הוואקף הללו, שהואשם בהם המופתי בידי המוסלמים ,בסופו של דבר מעשי הסתה זאת, הובילה להתפרצות האלימה בתקופת מאורעות בשנת 1929 תרפ"ט .
לאחר ששוכנעו המאמינים המוסלמים בידי המופתי ,כי היהודים רוצים להשתלט על השטח המוסלמי כאשר נקודת המעבר להשתלטות עוברת בכותל, כיוון שכך ,עמדו ודרשו המוסלמים את השטח לשימושם הבלעדי ,בכדי לנשל את אחיזת היהודים בזכות התפילה בכותל, המוסלמים קראו לאזור הכותל אל בורק – הברק ,לזכרה של סוסתו האצילית של הנביא מוחמד, שעלייה הגיע ברחיפה מארצות ערב לירושלים ובאבן השתייה הסמוכה שממנה עלה עמה לשמים.
לאחר שהחל המופתי להטיף לסילוק היהודים מהכותל הוא החל להצר את צעדי המתפללים היהודים במקום ,הוא ניסה למנוע ולהתגרות בציבור היהודי ,בזכותו להתפלל לפני מאורעות אוגוסט 1929 .
לצורך זה פקד המופתי ,להסיר את קיר האבנים -המחיצה בין מקום תפילת הנשים והגברים במרכז הכותל בערב יום הכיפורים ואף פרץ מעבר חדש בחומת הכותל כניסה נוספת ליד שער המוגרבים של היום,לחצר המסגד במעבר זה החלו לעבור המוסלמים דרך סמטת הכותל והפריעו במזיד את תפילתם של המתפללים היהודים מול הכותל.
צעד נוסף בהתגרות ובכדי למנוע השתלטות היהודים על החצר של המסגדים , הוסיף המופתי עוד שלוש שורות – נדבכים לגובהו של הכותל ,על מנת למנוע על פי דבריו את ההשתלטות היהודים על השטח המוסלמי ובכך לקבע את שליטתם באזור הכותל ,אשר שימש במקורו ללפני חורבן בית המקדש ,כחומה של מה שהמוסלמים קוראים כיום חארם אש שריף , מתחם רחבת במסגדים מעל.
בשטח בתי המוגרבים ממול לכותל , המופתי הורה להקים מעין בית אירוח מוסלמי שבו נערכו חגיגות בלוית תזמורות של כלי הקשה, תופים בתוספת רעש המואזין הקורא לתפילה כחמש פעמים ביום , מעשים אלו יצרו מחסום רעש אדיר בעת תפילות היהודים בכותל.
השינויים המבניים בשטח הכותל שהבעירו את ההתפרצות , נעשו בחסות ובתמיכה בריטית של הארי לוק ,מחליפו הזמני של הנציב הבריטי שנעדר מן הארץ, שלא הבין את גודל התבערה שאין חזרה ממנה שהוא יצר ביחד עם המופתי ,צחוק הגורל היה כי ארי לוק היה בנו של מומר יהודי מהונגריה.
לאחר שחזר הנציב למקום מושבו וכחודשים לפני המאורעות ,הוא העיר כי מוטב שהמוסלמים ימכרו את השטח ליהודים, אשר יפתחו אותו כיאות לצרכי דתם ,אך המופתי המשיך להתנגד והצעה זאת נפלה לאוזניים ערלות .
התפרצות הזעם ופרעות הדמים באוגוסט 1929,גרמו לשלטונות המנדט למנות את ועדה שאו בחסות חבר הלאומים שתחליט בנושא התפילה והבעלות לרחבת הכותל, החלטותיה של הועדה השאירו את בעלות השטח לערבים בעלי ההקדש, והותירה את הזכות לתפילת יהודים במקום ,בתנאי שלא ליצור מקומות ישיבה של כסאות או ספסלים, אין להשתמש באביזרי קודש ואין להדליק נרות או חנוכיות ובמיוחד שאין לתקוע בשופר במקום.
אלא שכדרכם של צעירים למרוד בעת תפילות מוצאי יום כיפור היו מסתכנים מספר צעירים במאסר ומכות ונהגו לתקוע בשופר ,זאת למרות החיפושים בבגדיהם ובבגדי הבאים לתפילת יום הכיפורים בכותל.
כיוון שוועדת שאו לא הצליחה בעבודתה בקביעת הזכויות הדתיות בהגדרת מעמדו של הכותל במחלוקת בין היהודים למוסלמים , היא המליצה למוסדות המלוכה בבריטניה למנות ועדה חדשה מטעם חבר הלאומים, שתמנה שלושה נציגים שאינם בריטיים לוועדת הכותל על מנת ,שינסו לפתור את הבעיה שעל המדוכה.
על פי העדויות והכתובים שהוצגו בישיבות ועדת הכותל, לא הצליחו המוסלמים להוכיח זיקה דתית לכותל ,כיוון שהמחלוקות והסירוב המוסלמי להכיר בזכויות היהודים לא נפתרו ,הוחלט לבסוף לשמר את המצב הקיים ,שעמד על כרעי תרנגולת ,כמצב שבו תמשך תפילת היהודים בכותל וניתן יהיה ליהודים להביא תשמישי תורה ונרות לתאורה ,אך אין להביא מחיצות או כסאות וכמובן חל איסור תקיעה בשופר.
על המוסלמים נאסר לערוך שינויים מבניים באזור , אין הם יכולים למנוע גישה ליהודים לכותל ,או להפריע את תפילתם ,במעבר של בעלי חיים או אנשים בעת התפילות.
מצב תיקו זה נשמר בחסות השלטון הבריטי עד מלחמת השחרור , משנפל הרובע היהודי בידי צבא הלגיון הירדני , והוחמצה האפשרות לכבוש את השטח בלחימה, נקבע בהסכמי שביתת הנשק עם הירדנים כי יש להעניק ליהודים גישה חופשית לכותל ,אך קביעה זאת נשארה על הנייר ,עד מלחמת ששת הימים שאז נכבשה ירושלים העתיקה.
אגדה לכותל
לאחר שכבש את ירושלים השולטן סלים הראשון בתחילת המאה השש עשר, ,והקים את משרדו בנקודה שצופה אל הכותל בעיר העתיקה, כאשר הביט מחלונו הבחין בערמת זבל גדולה הנמצאת מול הכותל, ובהמשך צפה בזקנה הכורעת תחת שק כבד שהכיל אשפה שאותו השליכה הזקנה על ערמת האשפה.
כמובן שהדבר סיקרן את השולטן סלים והוא שלח להביא את הזקנה להופיע בפניו, לשאלתו למעשיה השיבה האישה הנוצרייה , כי בצעירותה חטאה ובעת הווידוי אצל הכומר שלה ,היא קבלה עונש לבצע השלכת פסולת בכול יום מול הכותל, ובתמורה תזכה להארכת חייה עלי אדמות.
לאחר שסיימה את דבריה, כינס השולטן סלים את נתיניו ליד הכותל ולפני זה צווה להטמין בערמת האשפה מטבעות זהב , בעת שנשא דברים בפני נתיניו ,נתן להם רשות לקחת לידיהם את המטבעות שהטמין ,בתנאי שיגרפו את האשפה לשקיהם וייקחו אותה למקום אחר, תוך זמן קצר התרוקן האזור מאשפה ,וליהודים ניתנה הרשות להתפלל בכותל.
תודה לזקני העיר שסיפרו לי את הסיפור החמוד.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.