התחבר
שער הגיא המצדית (מצדית חורבת חרסיס)
הגישה למצדית הדרכים שבחורבת חרסיס ,מצדית שהוקמה בתקופת השלטון העותומאני בשנת 1860 , המצדית ממוקמת בכניסה לשער הגיא, וממקומה היא שלטה , על הנתיב היורד והעולה מירושלים לתל אביב, ניתן להיכנס אליה , החאן שנבנה ממולו שנים לאחר מכן כפונדק דרכים לצליינים ועוברי אורח בדרכם מיפו לירושלים.
דרך המעבר בשער הגיא , שימשה את הולכי הרגל והרוכבים על בעלי חיים, בין העיר יפו לירושלים ,הייתה דרך עפר צרה (שביל) שאורכו כשישים קילומטר , אומנם הקטע בין העיר רמלה לשער הגיא הורחב בתקופת בית אומיה במאה השמינית .
לאורכה של הדרך הרומאית מהשפלה לירושלים, הוצבו אבני מייל במרחקים קצובים במסלול , חלק מאבני הדרך (אבני המייל) שעליהם היו כתובות בכתב לטיני מהתקופה הרומאית, הוחלפו בחלקם באבנים חדשות של מושלי האזור ,על אבנים הללו נחרטו משפטים המשבחים את המושל באזור על תחזוקת הדרך ושיפוצה.
רוב אבני הדרך הרומאיות שהוחלפו או הושמו מחדש, בדרך שלאורך וואדי עלי (באב אל וואד) ובהמשך בנחל אילן , נתגלו בידי החוקרים מרוכזים בערמה אחת ,לאחר שרוכזו בעת השיקום ושיפוץ הדרך החדשה בתקופה העותומאנית.
דרך הכניסה למצדית ,מתחנת הדלק בשער הגיא, כיום בחורבות חרסיס ,נמצאים ממצאים קדומים ובורות מים, שרידים של מבנים, חלק חצוב של מתקן ליצור שמן, בחלק של החורבות נטוע יער, בחלקם הדרום מערביים של החורבות , ממוקמים במרחק 50 מטר מכביש ירושלים תל אביב,
מיקומה של המצדית ,מאחורי תחנת הדלק ומעליה, כיום עצי האיקליפטוס והאורן המקיפים את שרידי המצדית , שכיום מסתירים הנוף שנשקף ממרפסת התצפית ששימשה כנקודת צפיה ושמירה לשומרים העותומאניים, בעת שצפו בשיירות ובהולכי הרגל המגיעים מהשפלה, תצפית זאת סיפקה אפשרות להבחין מבעוד מועד התקפת כנופיות , ולהגיש לשיירות עזרה והגנה בעת ההתקפה .
מצדית שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס), נבנתה בשנת 1860 , היא נבנתה כמגדל שמירה לדרך בין יפו לירושלים , והחאן שנבנה ממולו שנים לאחר מכן ,כפונדק דרכים לצליינים ועוברי אורח בדרכם מיפו לירושלים.
המצדית נבנתה בידי סוראיה פאשה מושל ירושלים באותה תקופה בהוראת הסולטאן עבדול חמיט השני (ספור השעון בשער יפו בירושלים העתיקה) ,המצד נבנה כאחד משבע עשר המצדיות שהוקמו לשמירה והאבטחה על הדרך בין יפו לירושלים ,כאשר המטרה הראשונה להגן על הדרך מפני כנופיות שודדים בדואיות שרחשו לאורך הדרך , (כיום נותרו רק ארבע מצדיות ).
סיבה שנייה להקמת המצדיות, הייתה אבטחת הדרך החדשה שנסללה לכרכרות מהשפלה לירושלים, שהזרז להרחבתה ,הייתה הזמנתו בידי השלטון העותומאני ,של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בדרכו לאחר ביקורו לחנוכת תעלת סואץ ,ובהמשך לביקורו בארץ ישראל ובירושלים.
תהליך העבודה לעבירות כרכרות ודיליז'אנס התבצעו בשנים 1867-9 ,באותה תקופה אף הוקם חאן הדרכים בשנת 1869 , שטחו של החאן גדל לאחר שיפוצו והרחבתו בתוספת מבנים בשנת 1873 כפי ששרידיו נראים כיום.
הביקור בארץ ישראל ובירושלים בפרט, לאחר הזמנתו של יורש העצר הפרוסי ,הנסיך פרדיננד בשנת 1857, בעקבות התהדקות הקשרים הטובים ,של הממלכה העותומאנית עם הממלכה הפרוסית , המצדיות ומגדלי השמירה , סיפקו מקומות לינה ואורוות לסוסים ולחיילים של חיל הפרשים העותומאניים ולחיילים השומרים .
בפועל מתוך שבע עשר המצדיות שהוקמו לאורך הדרך נותרו ארבעה מהמצדיות השאר נהרסו ,המצד הראשון ששימש לאחר מכן כתחנת המשטרה במחנה יהודה בירושלים, המצד השני הינו שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס),המצד השלישי בלטרון והמצד הרביעי ,נמצא בבית דגן והינו חלק ממוסך ממש ליד המכון המטולוגי.
בחלק המערבי של מצדית שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס), ניתן להבחין ,בשרידי עמדת השמירה והלחימה המכונה "משיקולי" ,עוד ניתן לראות את עיטורי האבן מעל לעמדה , על קיר המצד מבחינים בטבעת באבן ,ששימשה לקשירת סוסים ליד העמדה, אל גג עמדת התצפית ,מוליכה שורת מדרגות ,הגג שימש כנקודת תצפית לשומרים, בעת התצפית לכוון השפלה .
אולם המצד שתקרתו מקומרת ,שימש את החיילים להתנהלות היום יומית ולארוחות, ובערב הפך לחדר שינה שבה הונחו מזרוני השינה , בחזית המצד נחפרה באר מים , שאליה נותבו מי הגשמים בתקופת החורף ושמשו לצרכי החיילים ובעלי החיים.
יחידת פרשי באשי בוזוק שהגנה על חאן שער הגיא
האגדות מתארות את יחידת הפרשים העותומאניים ,שכונו "יחידת פרשי באשי בוזוק " ,או בידי היהודים "חלולי הראש" , בפועל תרגום השם מתורכית "חסרי ההנהגה .
האגדה מספרת את מנהגם היומי ,של יחידת פרשי באשי בוזוק , שישבה במצד שער הגיא (מצדית חורבת חרסיס),בבוקר ערכו פרשיה מסע יומי הלוך וחזור לעבר חרבת עלקת ,הממוקמת במורד מצד שער הגיא, מנהג שהמשיך עד מלחמת העולם הראשונה.
חיילי באשי בוזוק , נמנו על כוחות שאינם כוחות סדירים של הצבא העותומאני , אלא מליציות שכירי חרב שגויסו מכול רחבי הממלכה העותומאנית, יש הטוענים ,כי חלק גדול מהם ,הגיע משבטי מדינת אפגניסטן של היום, חיילים אלו לא קיבלו את משכורתם מהשלטונות והתפרנסו מעושק וגזל, ומהמוסד הידוע התורכי בקשיש בנקודות שהוצבו ברחבי הממלכה .
כיוון שחיילים אלו היו שכירי חרב אכזריים ,בגיבוי אדוניהם העותומאניים שמשלו בעזרתם על השטחים העצומים בממלכתם , והשליטים הניחו להם להתפרנס משללם ,חיילים שכירים אלו ,נדרשו למלחמות הרבות שנערכו בשטחים הכבושים ,ובעיקר כנגד מרידות של עמים וחבלי ארץ בממלכה ,שנכבשו ונשלטו בתקופה העותומאנית מרדו בעיקר תושבים ,שנמאס להם משלטון העריצות והעושק.
העותומאניים שלחו כנגדם את שכירי החרב חיילי הבאשי בוזוק שהצליחו לדכא את המרידות, בזכות האכזריות וההרג שביצעו במורדים, נקודת מגע נוספת של חיילים אלו, מספרת על אכזריותם בקרב בחצי האי קרים כנגד הצבא הבריטי .
לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה , צידית חרסיס שימשה את חיילי הצבא הבריטי ,שהתמקמו בנקודה בתקופת המרד הערבי בשנת 1936 ,במטרה להסיר את האיום של ניתוק הדרך לירושלים ,בידי כנופיות ערביות כפי שזה נעשה בתקופת מלחמת השחרור.
חאן באב אל וואד, הופעל אז כקנטינה צבאית לשימוש החיילים הבריטים שעלו לירושלים, בעת המרד הערבי שהיה בין השנים 1925 ובמרד הגדול בשנת 1936 , אז נפתחה תחנת משמר של נוטרים בחאן שאף לנו במקום.
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה.
באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
שמורת שער הגיא ז"ל
עד שנסללה הדרך המורחבת לירושלים ,מהכניסה לשער הגיא לכוון ירושלים בשנת 2016 , במהלך העלייה לכוון ירושלים ,אחרי שחולפים על פני מבנה משאבת המים (ברוך גמילי) ,ראו בעבר מובלעת בין הכבישים ,את מה שקיבל את השם שמורת שיירות, במובלעת ניצב קברו של השייך אימם עלי הקדוש ,מעליו עץ אלון ענק ,וליד המבנה מערת הצדיק .
השמורה הקטנה (שמורת שיירות), שהייתה כלואה במרווח בין הכביש העולה והיורד לירושלים, באי התנועה ניתן היה לראות בעבר שמורת טבע, שבה צמחו עצי זית ואלון עתיקים , אלא ששמורה הזאת ,נהרסה בשרפה שכילתה את רוב עצי השמורה ,ואת עץ האלון הענק ,ובמקומם ניטעו עצי אלון חדשים, אחרית הסיפור התרחש, בעת שנסלל הכביש החדש בשנת 2016 במעלה ההר ,רז פורק קברו של השייך אימם עלי ,והועתק עם עצי האלון ,לחלק הדרום מערבי של היער , וכך הורחב הכביש לשלושה מסלולים לכוון הבירה.
בפועל קיימים שלושה קברים בישראל ,על שם האימם עלי הקדוש, יש הטוענים 7 ,אחד ממוקם באזור, השני בשער הגיא והשלישי ביריחו , החוקר זאב וילנאי ,קושר את סיפורו של הקדוש עלי ,באגדה כבעל יכולת לעשות ניסים ,(תודה להוצאת ספרי אריאל על הסיפור) .
האגדה מספרת על הקדוש עלי ,שהלך בדרך ופגש בילדה ממררת בבכי , כאשר שאל אותה מדוע היא בוכייה ,השיבה כי אימא שלחה אותה לרכוש שמנת ,והנה בדרכה לחזור לאמא ,נפלה הצנצנת והשמנת נשפכה על האדמה, כיוון שכך ,פחדה הילדה מתגובת אימא ולכן פרצה הילדה בבכי ,ריחם עלי הקדוש המוסלמי ,על הנערה חפן את האדמה הספוגה בשמנת , סחט את האדמה והוציא ממנה את השמנת בחזרה.
על פי המשך האגדה ,האדמה החלה לדבר, ואיימה על עלי ,כי יבוא יום והיא תנקום בו , על שהעז להוציא ממנה את השמנת, והוסיפה כי כאשר יומו יגיע ,לא תיתן לגופו להיטמן בקרקע , ואכן כאשר הגיע זמנו ,וקברוהו באדמה על פי המסורת ,פלטה האדמה את גופתו החוצה , ובעצם על פי האגדה נקבר הוא שלוש פעמים ,עד שנקלט במקום קבורתו ,באזור "אזור " ומעליו מבנה שמעליו מספר כיפות שהתייהד והפך לבית כנסת .
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
חאן באב אל באד – שער הגיא
משפחת כותנה המוסלמית ,רכשו מידי השלטון העותומאני את שטח חאן באב אל וואד והאדמות סביבו משפחת כותנה אף בנתה את ביתה החדש ,שכונה בית אל קרוסה ,שפירושו בית העגלון מעל לחאן בשנת 1873 ,לאחר שרכשה משפחת כותנה את המקום בשנת 1869 החלה משפחת כותנה להחכיר את המקום בתחילה לחוכר מוסלמי שגנב את הכסף ולא שילם את דמי החכירה ,לאחר מכן הוחכר החאן למשפחות יהודיות ירושלמיות .
התשלומים במעבר שער הגיא כללו :
את תשלום הדרביה – שכונתה בדל קארוסה (מס הדרכים ) ניתן היה לרכוש בשני מטליקים (כעשרים פרוטות) בשובר תשלום ביפו או בירושלים.
קבלות אלו ,היו נבדקות בחאנים שבדרך, אפשרות נוספת הייתה לרכוש כוס קפה דלוח בחאן עצמו ,(מעין מס דרך מעבר ) רכישה זאת היוותה את מס הדרכים.
בהכנסות אלו חלקו מושלי המחוזות המוכתרים באזור החאנים והשוכרים, בנוסף נמכרו בחאן ארוחות כשרות , כאשר מנת כבש או כבש היה גרוש.
אגדות כוסות הקפה והתה בבית הקפה של חאן באב אל וואד.
בין האגדות הרבות ,הם תיאורי העוברים במקום למנהגי האירוח וכוסות הקפה והתה ,שנכפו על העוברים והשבים בעת המעבר בחאן הדרכים ,אנסה לספר מעט מסיפורי צאצאי הזקנים ,שהשתמשו בדרך הגלות ובחאן שער הגיא.
הזיכיון שנרכש להפעלת חאן הדרכים מידי השלטון העותומאני אפשר חנייה בחאן בחינם, אך הנוסעים הוכרחו לשלם שני מטיליקים בעבור כוס הקפה, באם צרכו את כוס השתייה המהבילה ,או שלא צרכו אותה.
התשלום בעבור השתייה הייתה חובה ושימשה כחלק מהכנסות בעל החאן ולתשלום לשלטונות העותומאניים שהעניקו את הזיכיון להפעלתו .
בנוסף הייתה בחאן נקודת גביית למס הדרכים העותמאני (דרבייה) שהחלה את דרכה באוהל ששימש את הגובים ,אך נקודה זאת חוסלה משהבין המושל ,כי את כספי הדרבייה גנבו לכיסם הגובים מטעמו , ולכן הוא הקים את חאן הדרכים כי הוא ידע ,שהחוכרים יעבירו לכיסו את דמי החכירה .
בכדי לכפות על העוברים בחאן להזמין שתייה, ואת התשלום בעבור השתייה , היו מעשי גבייה בכוח של חטיפת חפצים שווי ערך ,או שהמוזגים או המשרתים היו שופכים בטעות שתייה רותחת מהכוסות על האורחים המתמרדים ,או כדוגמה לאורחים שהוציאו מתיקם משקה ואוכל שהכינו לדרך בעת החניה .
בנוסף נוספו התשלומים הבאים :
1 תשלום בעבור בעלי החיים של העוברים
2 מחיר שהיית בעלי החיים באורווה והאכלתם היה : גרוש לחמור, גרוש לפרד או סוס, וגרוש וחצי לגמל, באם נשאו סחורה על גבם או לא.
3 מחיר המעבר ושהייה לעגלות ובעלי הכרכרות 16 גרוש ,העגלונים היהודים שילמו 12 גרוש .
4 מס נוסף שנקרא ביאבה ,נגבה בעבור מעבר סחורה חקלאית בעיקר דגנים או פחמים בדרכה לירושלים.
שלושת תחנות המנוחה והחאנים למנוחה שבדרך :
המסע במרכבת הדיליז'אנס בדרך בין יפו לירושלים ,נחלקה לשלושה חלקים, שהיוו את חניות הביניים שבדרך.
1 תחנת המנוחה הראשונה מכוון יפו ,הייתה בחאן אל עזאם של עיר המחוז רמלה ,בזמן שארך בין שעתיים לשלוש.
2 התחנה השנייה הייתה תחנת חאן באב אל וואב , לאחר נסיעה שארכה שלוש עד ארבע שעות ,שם עמדו ונחו הנוסעים העגלון ובנקודה זאת הוחלפו הסוסים לקראת העלייה בהרי ירושלים .
כמו כן שימש החאן גם כאכסניית אורחים ללינה ,במיוחד לאחר שהורחב שטחו של החאן בשנת 1873, בין יתר השירותים שהוענקו במקום הייתה האפשרות למנוחה של העוברים והצליינים ללינה לאוכל ותוספת של פרעושים ללנים במקום .
הקומה הראשונה היה בית הקהוה (בית הקפה) בחזית המבנה התערבבו העגלות שעלו לכוון יפו ביחד עם העגלות שירדו מירושלים לכוון יפו, ובינם החמורים ,הפרדות והסוסים שעליהם רכבו האנשים, ולכול ההמולה הצטרפו עולי הרגל שידם לא הייתה משגת לתשלום בעבור הנסיעה או שכירת בעל החיים לרכיבה .
בקומה העליונה ששימשה את בית הקפה ,עמדה כירת בישול ועליה מספר קומקומים שהשתייה החמה בעבה בהם, ברחבי האולם שכבו ונערמו אנשים למנוחה זה לצד זה ומוזגי הקפה והשרתים עברו בינם ומעליהם לחלוקת כוסות הקפה, לאורחים בפנים ולאורחי החאן מחוסרי המזל בחוץ,
יש שחלקם של אלו , שנמו על הקרקע באולם בקומה הראשונה , זכו להיטבל מהמזיגה שנשפכה מידי המוזגים ,בעת שהעבירו כוסות קפה או תה, או בעת שחלפו מעליהם בפילוס דרכם בעת שהאורחים תפסו תנומה על הרצפה .
כיוון שהמקום ,היה צר מלהכיל את כמות הבאים ושבים ,רק חלקם הצליחו לתפוס מקום באולם ,בבחינת כול הקודם זוכה , חלקם של העוברים ,נמו בין בעלי החיים באורווה ,כאשר שהתפנה עבורם מקום וייתרת האנשים ובעלי החיים ,תפסו פינות בחצר החאן הפתוחה בנקודות מסוימות ,ליד הקירות בחוץ ,היו טבעות מתכת ואבן לקשירת החיות בעת ההפסקה.
3 התחנה השלישית הייתה בסוף הירידה במוצא תחתית בבית ידלין , ואז לאחר המנוחה ,החל קטע הסיום של המסע בשער יפו בעיר העתיקה .
יש לזכור כי ,דרך העפר היוותה מבחן סיבולת, לישבנם וגופם של הנוסעים ,יש להוסיף את תנאי הדרך לתקופת החורף, ובפעמים אחרות ,שבהם לפעמים נדרשו הנוסעים ,לדחוף ולסייע לסוסים למשוך את העגלה ,במעלה ההר בדרך לירושלים .
ספור השוכרים היהודיים של החאן
לאחר שהשוכר הערבי הראשון ,נתפס בהעלמת חלק מההכנסות , בעלי המקום משפחת כותנה , החלו להשכיר את המקום למשפחות יהודיות :
1 מיכל ליב כץ (זאנגר) בעל הנתינות האוסטרית ,היה היהודי הראשון שקיבל את זיכיון החכירה לגביית מס הדרכים "הדרבייה – בדל קארוסה" ,מידי השלטון העותומאני בארץ ישראל ,רישיון גביית מס הדרכים שקיבל כלל ,בתחילה את הקו מיפו לשכם ומשם לירושלים ולאחר שנסלל הכביש החדש בשנת 1869 מיפו לירושלים, דרך באב אל וואד (שער הגיא) קיבל גם את הזיכיון הזה.
2 החוכר סלנט , שאחת האגדות לתקופתו של, מספרת שהעגלון יענקל חיים במסלול יפו ירושלים, נתפס גונב מהנוסעים ,בעת שחנו בחאן וירדו למנוחה וקפה ,כשנודע לסלט על הגניבות , ציווה להלקותו בעבור מעשיו.
3 בשנת 1884 הועבר הזיכיון לגביית מס הדרכים לידיו של יצחק רוקח, שניהל את הקו מיפו לירושלים בנקודת היציאה ביפו ובחאן באב אל וואד , כיוון שהבין יצחק רוקח כי ישנם משתמטים בתשלום(מי רוצה לשלם) , העביר את בנו שמעון ,לפקח בשנת 1874 על נקודת היציאה ביפו ,על מנת לייעל ולהגביר את הגביה וההכנסות, הערה : בנו שמעון בשנת 1887 ,ייסד את השכונה היהודית נווה צדק ביפו , יצחק רוקח נפטר בנובמבר 1893 .
לאחר שחכרו את המקום היו יצחק רוקח ובנו שמעון משפחת אליעזר רוקח בשנים 1873-1878, בשנת 1873 החליט להרחיב את המקום ובשנת 1873 בנה במתחם החאן את "מלון הרי יהודה" ,מלון שצורף למתחם, מבנה בן שתי הקומות, שבקומתו העליונה היו חדרי לינה לעניים נבנה צריף לינה במתחם.
4 שלמה רוזנטל ואשתו לונה ניהלו את חאן באב אל וואד בשנים 1878-1893 חכירה לאורך 15 שנים וגבו את הדרביה (מס הדרכים) , במגוריו בחאן נולדו לו שני ילדיו ,שלמה חכר את המתחם עד מאורעות 1921 אז נתקפה אשתו בפחד והם עזבו לירושלים, מבין המשפחות החוכרות בולט סיפורו הססגוני של שלמה ומלכה רוזנטל (כונה בידי הערבים סולימן – סלומון).
5 בימי המאורעות בשנות השלושים , ובתקופת מלחמת הקמת המדינה, (מכיוון שהמעבר בוואדי היה מעין צוואר בקבוק ,ששימש כפתח למעבר לירושלים ),השתלטו חברי כנופיות מצבא ההצלה הערבי , ואנשי הכפרים הערביים שליד המעבר מהישובים :רמלה, לטרון, שער הגיא, שואבה (סאריס) , בית סוריק , הקסטל , קלנדיה (מבשרת ציון) ,והקימו משלטי שליטה על מקטעי המעבר וחסמו אותו להעברת מזון וציוד לירושלים הנצורה .
6 אחרית דבר : עם סלילת מסילת הברזל לירושלים בשנת 1893, החלה תקופת הדעיכה של חאן באב אל וואד מחוסר ביקוש ,עקב קיצור זמן הנסיעה של הרכבת לירושלים ,לזמן של ארבע שעות, אל מול זמן הנסיעה בדיליז'אנס ,שערכה בין תשע לארבע עשר שעות הזמן שהיה תלוי בזמן המנוחה בין תחנה לתחנה, ובתנאי מזג האוויר וכמובן בשעות היום או הלילה של המסע .
תודה למשפחת שושני בעלי חרבת זנוקלה על המידע והעזרה, ולאנשי רשות העתיקות, למשרד התיירות הישראלי, ולחברי בקרב זקני הכפרים בהרי יהודה ובמועצת הרי יהודה.
איך להגיע בנסיעה מירושלים לתל אביב ,לאחר מעבר על הכניסה לשכונת טלז סטון ונווה אילן, פניה ימינה בכביש סלול לפנות שוב לימין במעגל התנועה המוליך לשורש ,אותו הדבר לעולים בכביש מתל אביב ,יורדים לכוון שואבה וממשיכים מתחת למנהרה ,לאחר הפנייה במעגל ימינה ממשיכים מאות מטרים עד שרואים משמאל מדרגות ומדרכה לנכים שפרצה הקק"ל ,המתחברים לשביל המוליך למרפסת התצפית בשיפולי ההר.
חרבת זונקולה ,ממוקמת בגובה של מעל לשש מאות מטר מעל פני הים ,החרבה שולטת על הדרך לירושלים, מכך נובעת חשיבותה האסטרטגית הצבאית, בתקופת מלחמת השחרור בעת מבצע שמשון נכבש המקום כיתר משלטי רכס השיירות ליצירת שליטה על הדרך ליצירת מעבר בטוח לשיירות המזון לירושלים.
השביל העובר מהמדרגות שנפרצו ,עובר בינות לצמחיה הטבעית, בסופו מוליך למרפסת הנוף שאינה מרנינה בשימורה המרפסת צופה על נוף כביש מספר אחד לירושלים ולעבר מוצבי הפלמ"ח ברכס ולמושבים שממול ,הר המסרק פאתי בית מאיר (בית מחסיר) ותחנת שאיבת המים לירושלים העליונה בשואבה.
כאשר עומדים במרפסת הנוף ,המבקרים החפצים לגעת בברזלי האנדרטה עצמה ,יאלצו להמשיך ולעלות בשביל עיזים, שנכבש בידי רגלי המבקרים ,השביל עובר בין קוצים עד לאנדרטה שמתחת לכיפת חרבת זונקולה .
לכול התמהים על העניין של החלקה הפרטית השולטת על האנדרטה וסביבתה, כנושא שאיננו ברור דיו ,מוטב שיפנו וישאלו את מקבלי ההחלטות בשלטון ובמנהל בישראל ,כאשר החליטו בשגגה על מיקום האנדרטה ,בטרם בדקו כראוי את המצב החוקי של השטח .
ההסבר לטעות פשוט ביותר , כיוון שמקבלי ההחלטות שבממשל , אולי לא בדקו כיאות במפות ובטבו ,והחליטו כפי הנראה, כי האדמה שעלייה הוקמה האנדרטה ,שייכת למדינה מתוקף החוק להלאמת רכוש ערבי נטוש ,אדמות ורכוש שהוחזקו בידי הממונה על נכסים נטושים בארץ ישראל, ובעצם בפועל האדמה של חרבת זנוקלה רשומה בטבו ושייכת לאנשים פרטיים.
עצם החלטת המנהל בשנת 2006 ,(בעת שהבינו בטעותם ),להחליף את החלקות , כך שהשטח שעליה ניצבת האנדרטה תישאר בידי המדינה.
וחלקת אדמה אחרת סמוכה בבעלות המנהל, שנמסרה למשפחת שושני ,תעיד כי אכן נעשתה טעות , (למרות זאת חלק מרצפת האנדרטה עדיין על חלקה 25 השייכת למשפחת שושני, אך המשפחה העניקה למדינה רשות להשתמש בו .
הבהרה : בשנות השישים בעת שנתקבלה ההחלטה להצבת האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים בנקודה ,הייתה הקרקע רשומה על פי המפות בטבו ,כשייכת לצאצאי משפחת הרבט סמואל המושל הבריטי בארץ ישראל, שרכש אותה בשנת 1925-6 ,כיום החלקה ממשיכה להיות היא פרטית ,ושייכת למשפחה שושני שרכשה אותה בתחילת שנת 2006.
החלקה הפרטית לאחר רכישתה בידי משפחת שושני ,הוקפה החלקה בגדר ושער שנפער בה ,על סמך רישיון לגדר שקבלה המשפחה להקמתה, בידי מועצת הרי יהודה ,החלטה שגובתה בידי בית המשפט המחוזי ,המאשר את החלקה ,כחלקה פרטית הרשומה בטבו ,בפועל החלקה הוקפה בגדר ,בניסיון למנוע המשך השלכת פסולת ואשפה, במשאיות עמוסות בפסולת ואשפה שזרקו קבלני הבניין בחלקתם.
אנדרטת פורצי הדרך לירושלים.
שכונתה בתחילה בשם " יד בשער הגיא" ,הוקמה על מדרון מתחת לכיפת ההר, שעליה ממוקמים שרידי חירבת זונקלה , כיום הגוש מחולק לשש חלקות משנה ,כאשר חלקות שמספרם 24,25,26,27,32 בגוש שהיו בבעלות המשפחה הבריטית שרכשה אותה בשנת 1925-6.
חלקה 31 שעליה ניצבת אנדרטת פורצי הדרך כיום, ממוקמת בגוש השטח הפרטי ,שהיה רשום על שם המשפחה האנגלית שרכשה אותה מהערבים בשנת 1926,ולכן הבעלות על החלקה שעליה ניצבת האנדרטה, הוחלפה בהמשך בהסכם החלפת שטחים ,בידי המנהל ומשפחת שושני הבעלים הנוכחים של החלקה בשנת 2006 .
בעת ההחלפה קבלה משפחת שושני בתמורה, את חלקה 32 שעליה נטעו הם כרם ענבים , חלקה שבעבר פעלה בה מחצבה ,הממוקמת לכוון צפון ומימין הדרך לכוון תל אביב.
בשנתיים האחרונות, בעת בניית מחלף שואבה שורש החדש ,נלקח שטח אדמה נוסף מאדמתם הפרטית של משפחת שושני , שתוחם את הכביש המעקף במחלף , כמובן בהסכמתם , הקק"ל אף פיתחה ונטעה עצים לאורך המסלול והסדירה כביש חדש ,המשמש ככניסה לפארק רבין ובהמשך ליער נווה אילן.
לאחר רכישת הקרקע בשנת 2006, מידי צאצאי משפחת הרבט סמואל בידי משפחת שושני , ביקשה המשפחה, למדוד את השטח על פי המפות והרשום בטבו ,מדידה שנעשתה בידי מודד ממשלתי מוסמך ,שלאחר מדידותיו התברר שאפילו פארק רבין הנרחב שהיה בעבר , וכביש האספלט שהקק"ל פרצה והמוליך לפארק רבין ,עוברים בשטחה של משפחת שושני .
אי לכך ,ביקשה הקק"ל מהמשפחה פרק זמן ,להסרת המתקנים של פארק רבין משטחה של המשפחה ,ולצמצם את שטח הפארק ,ולתחם אותו לשטחה של המדינה בלבד, משפחת שושני התירה את המעבר בכביש הגישה שנפרץ על שטחה לפארק רבין ובהמשך ליער נווה אילן ולדרך דיפנבייקר.
הקדמה
החווה החקלאית הערבית, חירבת זונקולה הנקראת בשמנו כיום " גבעת משב " ,להנצחת הרוחות המנשבות מעל לגבעה שנבנתה יותר כבוסתן חקלאי ,בידי משפחת זונקולה מנכבדי הכפר הערבי (אללה ירחמו) סריס ,הממוקם לרגלי ההר מעבר לכביש וממול לאנדרטה.
יש המפרשים את שיבוש השם סריס ,להר שעיר המקראי (ספר יהושוע) הממוקם בשטחו של שבט יהודה, הכפר סריס נכבש במלחמת השחרור, בעת פריצת הפרוזדור הדרך לירושלים הנצורה .
תיעוד ההיסטורי מהראשון לחרבת זונקולה כשטח חקלאי ,ניתן למצוא במפה ,שנעשתה במחצית המאה השמונה עשר, בידיו של משרטט המפות הנוצרי ההולנדי ,קרל ויליאם מרדית ון דה ולדה שהחליט כצליין למפות את ארץ הקודש.
ולדה הכין בשנת 1858 ,מפה של ירושלים וסביבתה בקנ"מ אחד לעשרת אלפים, בסיור הראשון שערך בארץ ישראל , תוך עזרה ועיון במפות ששרטטו מהנדסים אנגלים ,בסקר שערכה, הוועדה הממלכתית הבריטית לסקר גאוגרפי של ארץ ישראל ,בשנות הארבעים של המאה התשע עשר, בנוסף להכנת המפה ,צייר ולדה מאות ציורי מים של מבנים ואטרקציות בארץ ישראל (וולדה ביקר בשנית, מספר שנים לאחר מכן בארץ).
תיעוד נוסף של חרבת זונקולה ,ניתן לראות בצילומי אוויר של מטוסים בריטיים, ולפני כן תצלומי אוויר של מטוסים תורכיים , בתקופת ההכנה ,ולפני כיבוש ארץ ישראל וירושלים ,בדרך רכס גב ההר בידי הבריטים.
צילומים אלו מאשרים ,כי שרידי שלושת הבתים בחרבת זונקולה , נבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה ,בידי הבעלים הערביים, ואני מניח שחלקם ,בידי משפחת קרובי משפחת המושל הרבט סמואל שהקימה במקום רפת וחקלאות.
בשטח כיפת ההר שגובהו מעל לשש מאות מטר מעל לגובה הים ניתן להבחין בארבעה בורות שנחצבו לאיסוף מי גשמים בחורף לצרכי השקיה, במערה חצובה בצד שרידי המבנה שנותר, תעלות הגנה מימי המקום ששימש כמוצב בריטי ששלט על הכביש ובטרסות חקלאיות שניבנו ורצפת משטחי בטון, שכפי הנראה הוקמו עליהם צריפי מגורים לחיילים הבריטיים ולאחריהם הקימו לוחמי הפלמ"ח שישבו במוצב מספר אחד אחריהם.
בשנת 2006 נערך סקר בידי המחלקה לארכאולוגיה ,ונמצאו מספר ממצאים על בנייה קדומה ,ובמערה החצובה הממוקמת בפסגה לצד שרידי המבנה שקיים , מערה שפתחה מחופה בקשת אבנים, שרידי המבנים שופצו ביד רשות העתיקות והבעלים ,והתברר כי בעבר המבנה חופה בגג רעפים ,שנמצאו שבורים למרגלות המבנה.
הרשות לעתיקות ומשפחת שושני ,נרתמו ושיפצו חלקית את שרידי המבנים, אך לא קבלו אישור להניח על שרידי המבנה גג רעפים ,כשם שהתירו להניחו במשלט הנעלם של נווה אילן הסמוך ,הם גם שלא קבלו אישור לשפץ את שרידי המבנים שנהרסו בעבר.
סיפור הבעלויות על חרבת זנקולה
חרבת זונקולה ,ממוקמת בגובה של מעל לשש מאות מטר מעל פני הים ,החרבה שולטת על הדרך לירושלים, מכך נובעת חשיבותה האסטרטגית הצבאית, בתקופת מלחמת השחרור בעת מבצע שמשון נכבש המקום כיתר משלטי רכס השיירות ליצירת שליטה על הדרך ליצירת מעבר בטוח לשיירות המזון לירושלים.
השביל העובר מהמדרגות שנפרצו ,עובר בינות לצמחיה הטבעית, בסופו מוליך למרפסת הנוף שאינה מרנינה בשימורה ,המרפסת צופה על נוף כביש מספר אחד לירושלים ולעבר מוצבי הפלמ"ח ברכס ולמושבים שממול ,הר המסרק פאתי בית מאיר (בית מחסיר) ותחנת שאיבת המים לירושלים העליונה בשואבה.
כאשר עומדים במרפסת הנוף ,המבקרים החפצים לגעת בברזלי האנדרטה עצמה ,יאלצו להמשיך ולעלות בשביל עיזים, שנכבש בידי רגלי המבקרים ,השביל עובר בין קוצים עד לאנדרטה שמתחת לכיפת חרבת זונקולה .
לכול התמהים על העניין של החלקה הפרטית השולטת על האנדרטה וסביבתה, כנושא שאיננו ברור דיו ,מוטב שיפנו וישאלו את מקבלי ההחלטות בשלטון ובמנהל בישראל ,כאשר החליטו בשגגה על מיקום האנדרטה ,בטרם בדקו כראוי את המצב החוקי של השטח .
ההסבר לטעות פשוט ביותר , כיוון שמקבלי ההחלטות שבממשל , אולי לא בדקו כיאות במפות ובטבו ,והחליטו כפי הנראה, כי האדמה שעלייה הוקמה האנדרטה ,שייכת למדינה מתוקף החוק להלאמת רכוש ערבי נטוש ,אדמות ורכוש שהוחזקו בידי הממונה על נכסים נטושים בארץ ישראל, ובעצם בפועל האדמה של חרבת זנוקלה רשומה בטבו ושייכת לאנשים פרטיים.
עצם החלטת המנהל בשנת 2006 ,(בעת שהבינו בטעותם ),להחליף את החלקות , כך שהשטח שעליה ניצבת האנדרטה תישאר בידי המדינה.
וחלקת אדמה אחרת סמוכה בבעלות המנהל, שנמסרה למשפחת שושני ,תעיד כי אכן נעשתה טעות , (למרות זאת חלק מרצפת האנדרטה עדיין על חלקה 25 השייכת למשפחת שושני, אך המשפחה העניקה למדינה רשות להשתמש בו .
הבהרה : בשנות השישים בעת שנתקבלה ההחלטה להצבת האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים בנקודה ,הייתה הקרקע רשומה על פי המפות בטבו ,כשייכת לצאצאי משפחת הרבט סמואל המושל הבריטי בארץ ישראל, שרכש אותה בשנת 1925-6 ,כיום החלקה ממשיכה להיות היא פרטית ,ושייכת למשפחה שושני שרכשה אותה בתחילת שנת 2006.
החלקה הפרטית לאחר רכישתה בידי משפחת שושני ,הוקפה החלקה בגדר ושער שנפער בה ,על סמך רישיון לגדר שקבלה המשפחה להקמתה, בידי מועצת הרי יהודה ,החלטה שגובתה בידי בית המשפט המחוזי ,המאשר את החלקה ,כחלקה פרטית הרשומה בטבו ,בפועל החלקה הוקפה בגדר ,בניסיון למנוע המשך השלכת פסולת ואשפה, במשאיות עמוסות בפסולת ואשפה שזרקו קבלני הבניין בחלקתם.
תחילת הספור של חרבה זנקולה, בשטח חקלאי של מכובד ערבי על פסגת ההר ,כנראה מהכפר סאריס ,או מבית מחסיר ,עברה ההיסטורי די עלום ,כיוון שצאצאי בעלי השטח הבריטיים, שרכשו את הקרקע בשנת 1926,לא זכרו במדויק את ההיסטוריה ,אבל על פי עיון בתצלומים ומפות עתיקות ,אנו מבינים ששרידי חלק מהמבנים התווספו לאחר מלחמת העולם הראשונה בידי בעליו של הבוסתן הערבי .
בנוסף למבנים בעלי הבוסתן הערבים ,נחצבו כארבעה בורות אגירה למי גשמים , שמתוכם נוקו והושמשו לאחר רכישת המקום בידי הבעלים העכשוויים , בני משפחת שושני ,שלושה בארות בעבודה קשה ומאומצת של פינוי פסולת.
אני משער שיתרת המבנים שנבנו בחרבת זנוקלה ,נבנו בידי הבעלים החדשים היהודיים ,בני משפחת הרבט סמואל שעלו בשנת 1926 לחרבת זנוקלה על מנת להקים חווה חקלאית .
את הקרקע של חרבת זנקולה ,כך סיפרו יורשיו באנגליה, רכש המושל הבריטי היהודי לורד הרברט לואי סמואל ,שהיה המושל הבריטי בארץ ישראל בשנים 1920-1925 ,בסיום כהונתו נרשם הנכס בשנת 1925-6 בטבו ,ולאחר מכן נרשמה הבעלות על שם דודתו או אחותו האנגלייה.
לדברי צאצאי המשפחה באנגליה ,שסיפרו לרוכשים החדשים בני משפחת שושני , כי בעת שחזר הנציב הרבט סמואל ,לחיים הפוליטיים בבריטניה ,בתום כהונתו בארץ ישראל ,הוא רשם את האדמה שרכש ,על שם בת אחותו או דודתו (למורת רוחם של חלק מבני המשפחה), בת המשפחה שהאדמה נרשמה על שמה ,הייתה ממשפחה דתית חרדית ,שהיו בדרכם להגשים את החזון הציוני להתיישב ולהתפרנס מאדמת ארץ ישראל.
בני המשפחה האנגלית הדתית חרדית ,אכן עלו לארץ והתיישבו בחורבת זנקולה ,בביתם החדש החלו לבנות רפת על מנת לספק חלב כשר לתושבי ירושלים, בנוסף החלו לעבד את החלקה ולשתול ולנטוע עליה גידולים חקלאיים.
תושבי הכפרים הערביים שמסביב , בלשון המעטה ,לא אהבו את הרעיון הציוני המתגשם בחוות זנקולה ,והחלו בגניבות ציוד ותוצרת חקלאית, הם גם השחיתו ציוד ,והציקו למשפחה הבודדת שבקרבם ואף החלו איומים על חיי המשפחה היהודית הבודדת, בצר להם התקפלה המשפחה וחזרה לאנגליה מולדתם .
חוות זנוקלה ננטשה ועמדה בשיממונה ,עד תקופת המרד הערבי במנדט, הבריטים שהבינו שחרבת זנוקלה , היא אחת הנקודות השולטת על הדרך לירושלים , פנו למשפחה באנגליה וקבלו אישור להקים על כפת ההר ,מוצב צבאי בריטי לשליטה על האזור והכביש לירושלים.
על ההר במשלט שהוקם, נחפרו תעלות קשר ועמדות בידי הצבא הבריטי ,והוקמו בתים וצריפים למגורי החיילים ,האגדות של ותיקי האזור ,מספרים כי למבנה הראשי בעל גג הרעפים (השריד עם הקירות שעל הכיפה ללא הגג),הובאו נשים קלות דעת על מנת לענג את החיילים בשיממונם.
כאשר נטשו הבריטים את הארץ ,ננטש המוצב ונהרסו המבנים בחרבת זנקולה ,בידי החיילים הבריטיים, לאחר שיחידות הפלמ"ח החלו לכבוש את רכסי דרך השיירות ,נכבשה גם נקודה זאת ביחד עם הכפרים, סריס שממול והבתים ליד תחנת השאיבה , והישוב הערבי בית מחסיר (בית מאיר) ,שמהם יצאו פורעים ערבים להתנכל בדרך, לשיירות שהעבירו אספקה ומזון לירושלים.
לאחר מלחמת השחרור בשנות החמישים ,הושיבה המדינה עולים ממרוקו ותוניס ,במבני הכפר הנטוש סריס, והחליפה את שמו לשואבה על שם תחנת השאיבה העליונה ,של קו אספקת המים לירושלים .
אלא שקשיי פרנסה ,והנטל הכספי של השלטונות המיישבים בעזרה לספק מקומות פרנסה ותמיכה לתושבי הכפר, הביאו את השלטונות והמיישבים ששהו במקום שנתיים ,להכריז על נקודת הישוב ,כבלתי כדאית ואף ניסו לפנות את תושביו שהתנגדו למהלך.
כתגובה לסירוב הפינוי באקט של כוח, חסמו השלטונות את כמויות המים שיועדו לחקלאות, והעולים נאלצו לעזוב את הישוב שואבה, עקב חדירות מחבלים לאזור, והפחד להתנכלות למשאבת המים, ועל מנת לאבטח את האזור ,החלו השלטונות ליישב בשנת 1957, בחזרה את המושב, ושיכנו בו בתחילה את מהנדסי ועובדי תחנת השאיבה ומעט עולים חדשים.
שבע עשר שנה לאחר מכן ,החלו השלטונות להרחיב את המושב שואבה ,למקום נכנסו משפחות חדשות ,והישוב התרחב חלק מתושביו התפרנסו מחקלאות ,וגידלו מטעים וכרמים ,שנשתלו וניטעו בידי הסוכנות בעזרת הקק"ל ,למרגלות ההר ובטרסות שהקימו בשטחים של המשפחה האנגלית.
מטעי הפרי שעובדו בשיפולי חרבת זנוקלה, בידי חקלאי המושב שואבה ,נעזבו לאחר שנים ונעלמו מן הנוף ,כמו הרבה מטעים ברחבי מועצת הרי יהודה ,שנטעו ונעלמו ממחסור במים ,וחוסר כדאיות מהתמורה הכספית לגידולם.
לאחר שנים ,הקים תושב הכפר שואבה ,על שטח המשפחה ללא אישור ,בשיפולי הר חרבת זנוקולה , משתלה שבהמשך הפכה לאולם אירועים, לאחר משפט שבו הוכיחה משפחת שושני בבית המשפט שהשטח רשום על שמה, הפולשים פונו מהמקום, בית המשפט אף הטיל על הפולש קנס כספי גבוה ,על שימוש בשטח האדמה שאליה פלש.
ספור חברות הקש הפלסטינאיות ברכישת אדמות יהודיות בארץ ישראל
בתחילת שנות האלפיים ,הקימו הערבים גוף הדומה לקק"ל שלנו, על מנת לרכוש אדמות שבשטחי מדינת ישראל ,שהייתה להם טרם מלחמת השחרור זיקה לבעלות ערבית , גוף שבראשו עמדה סואה רעייתו של יאסר ערפת מנהיג הפתח.
הארגון הפלסטינאי החל לנבור במשרדי הטבו ,בעזרת עורכי דין ישראלים ומאכרים ,בעיקר מהמגזר החרדי ( בלי להטיל דופי על הכלל) ,לאחר שאיתרו שטחים ,גייסה הקרן, כספים מאישים ערבים עשירים ,וממדינות הנפט בעיקר סעודיה ובחריין ,הקרן נקטה בדרכים שהיהודים רכשו אדמות מערבים , בתקופה העותומאנית ,והקימו חברות קש ,שהחלו לרכוש אדמות בחזרה, בשטחי מדינת ישראל מיהודים, דרוזים ועוד.
ארגוני הקש הפלסטיניים , החלו רוכשות קרקעות ,טיפין טיפין על מנת ,שלא למשוך תשומת לב לעבודתם ,דרך נוספת היא השתלטות זוחלת על שטחי בור ומרעה, וקביעת עובדות בשטח ואף החלו בגנבות וחבלות בציוד חקלאי , השייכים לחקלאים יהודים באדמתם.
לנישה הזאת ,נכנסו גם גורמי פשע פלסטיניים ,שהחלו לפלוש לשטחים ,שבסיבתם אדמות של מוסלמים ויהודים ,והחלו להתיישב עליהם ,ולאחר התערבות השלטונות, הסכימו להתפנות מהאדמה תמורת סכומי כסף גדולים, ששושלו לכיסם הפרטי, דוגמאות כאלה אובחנו באזור ירושלים ,ואפילו בשטחי הכפרים הדרוזים בדלית אל כרמל ועוספיה, חלק מההשתלטות מלווה בפעילות פלילית כמסווה, לניסיונות ההשתלטות ,וחלק מהאנשים הרימו ידיים , ומכרו להם את אדמתם .
השתלטויות אלו גרמו לאובדן רצף שליטה טריטוריאלי יהודי ,על שטחים ,באזורים שונים שבהם מתגוררים ערביים ברחבי הארץ בעיקר בגליל ובאזור ירושלים והסביבה ,אזור טייבה ועוד, נציגי הקרן הפלסטינית, הגיעו לרשימות של רוכשי קרקעות יהודיים ,בתקופות שמשפחות יהודיות ,מרחבי העולם ,בתחילת המאות 18-20 ,רכשו קרקעות בארץ ישראל מטעמים ציונים של גאולת הארץ.
חלק מצאצאי המשפחות היהודיות או הדרוזיות, אף לא ידעו על בעלות המשפחה על אדמות אלו, לאחר שאותרו החלקות הרשומות בטבו כאדמות יהודיות, הגיעו אנשי הקש ,עם מזוודות מלאות במזומנים ,שסירבנו את צעצעי בעלי הקרקעות היהודיות ,שידעו או שלא על רכוש המשפחה .
לאחר הגילוי והצעות הרכישה, הבינו המשפחות היהודיות ,שאין להם מה לחפש בשטחים השייכים למשפחה, בשטחים שהרוב בהם הוא מוסלמי ,מיהרו לנפילת הממון לידיהם ,והתפתו ומכרו לנציגים העלומים את שטחיהם.
ספור רכישת אדמות חרבת זנוקלה בידי משפחת שושני
בתחילת שנות האלפיים ,נודע למשפחת שושני ,בדרכים כאלה ואחרות ,כי חברת קש פלסטינאית ,פנתה ליורשי משפחת הרבט סמואל באנגליה , והציעה להם סכום ,שנע בין עשרה לעשרים מיליון דולר, בעבור שטח האדמה של חרבת זנוקלה ,שעליה מוצבת אנדרטת פורצי הדרך לירושלים .
מיד שנודע למשפחת שושני, על הפנייה למשפחה באנגליה, פנתה משפחת שושני לצאצאים הבריטיים , בפניה ללב הציוני שבהם, על מנת שיוכלו לרכוש את האדמה, בטרם יניחו הפלסטינאים ,את ידם על האדמה, סכום הכסף הגדול שהוצע בידי חברת הקש, הפלסטינאית למשפחה האנגלית ,היווה בתחילה מחסום במשא ומתן.
בפועל צאצאי משפחת הרבט סמואל ,התפזרו ברחבי העולם , חלקם של הצאצאים ,אף לא ידעו על שטח האדמה השייך להם, לאחר שהחל המשא ומתן לרכישת הקרקע של משפחת שושני ,נמצאו כשלושים צאצאים יורשים ,שלכול אחד אחוז מסוים מהשטח .
שני פלגים אחזו בארבעה חלקים כול אחד, בראש פלג אחד עמדה הצאצאית ויקטוריה גורברג ,שלוחה של פלג נוסף הייתה באמריקה בראשות מר גור, בסך הכול הוחתמו כעשרים ושש צאצאים על מסמך המכירה למשפחת שושני.
לצורך השכנוע למכירת השטח להם, פנו בני משפחת שושני לליבם הציוני ,ולפן הדתי לאומי לישוב ושליטה על אדמות בארץ ישראל , אל מול האפשרות לנפילת השטח לידיים פלסטינאיות.
לבסוף החליטו היורשים ,למכור את האדמה למשפחת שושני, בתמורה לסכום שנקבע ביניהם, לצורך החתימה בתחילת שנת 2006 כונסו 26 צאצאי היורשים בלונדון ,שם חתמו היורשים על חוזה כתב ויתור ומכר, ויומיים לאחר מכן הגיעו שני הנציגים של הפלגים היורשים לישראל ,וחתמו סופית על מסמכי העברה בטבו בירושלים, לטובת משפחת שושני .
לאחר סיום הרכישה בתאריך 4.1.2006 ,בקשו הרוכשים בני משפחת שושני ,לערוך מדידות בידי המודד הממשלתי ,לשטח שנרכש בחרבת זנוקלה ,לאחר המדידות וקביעת גבולות החלקות בהתאם למסמכי הטבו , נקבעו גבולות חלקות האדמה השייכות למשפחת שושני .
לצורך רכישת האדמה של חרבת זנקולה ,כהגשמה ציונית גרידא מכר אב משפחת שושני ,רכוש רב ולקח הלוואה גדולה מהבנק ,הלוואה שעדיין בשנת 2016 ,ממשיכה המשפחה לשלם ,בעבור השטח שרכשה ממניעים ציונים ,ובכדי למנוע רכישת הקרקע בידי מוסלמיים קרקע שכיום עלייה ,ניצבת אנדרטת פורצי הדרך לירושלים ומלווי השיירות .
מצקצקי השיניים והמתנגדים ,יאמרו כי הרכישה נעשתה ממניעים כספיים , אלא שאני שחקרתי את הנושא ,נוטה להאמין בלב שלם שהרכישה נעשתה מטעמים של שימור הארץ, בידי משפחה ששורשיה נקבעו בארץ בשנת 1905,שאבותיהם נמנו על אנשי לחי ואצל בטרם קום המדינה והם אף שרתו שנים רבות בצה"ל למען בטחון המדינה.
ספור הקמת אנדרטת פורצי הדרך לירושלים, בקילומטר ה 23 מירושלים
תחילת הרעיון להקמת האנדרטה, נעוצים באגודת החיילים המשוחררים , ותיקי גדוד פורצי הדרך לירושלים ואגף הנצחת החייל שפנו בשנות החמישים ,למשרד הביטחון בבקשה להקים אנדרטה לזכרם של מלווי השיירות .
אנשים שחרפו את נפשם, בניסיונות לפתוח את הדרך הנצורה ,על מנת להביא מזון וציוד לעיר הנצורה המשוועת למזון ,האנדרטה שאמורה הייתה לקום ,בניגוד לרעיון באנדרטאות הנצחה אחרות, לא הייתה אמורה לציין את שמות הנופלים אלא ,את הרעיון בלחימה לפריצת המצור על העיר.
המדינה הוציאה בתחילת שנות החמישים ,מכרז להקמת יד שער הגיא ,לזכר פורצי הדרך לירושלים ,שלוש שנים לאחר מכן ,יצאו דגמי האנדרטה ,לשיפוט הקהל במדינה ,ולנקודות ברחבי הארץ , והוועדה שמונתה להקים את האנדרטה ,כללה תריסר שופטים , אומנים ,אנשי רוח , ואדריכלים.
מחיר קבלת טופס לתכנון האנדרטה, נמסר תמורת שלוש ל"י לקופת המדינה, הזמן שניתן להגשת ההצעות, נדחה שוב ושוב עד שנקבע תאריך סופי להגשה במחצית שנת 1953 ,מתוך למעלה משלושים הצעות שהוגשו להקמת האנדרטה ,נבחרו שלוש הצעות לביצוע שלמקום הראשון הוכרז על פרס של אלף ל"י ,למקום השני פרס בסך 500 ל"י ואילו למקום השלישי קיבל פרס של 300 ל"י .
ההצעה השנייה שנבחרה ,כללה גם התווספה הזמנת העבודה, הייתה פרי יצירתו ,של האמן מיכאל קארה מיפו, שהצעתו כללה דמות לוחם ,בגובה 12 מטר בפיסול באבן, דמות שידה האחת נושאת רימון ואילו בידה השנייה תומכת בפצוע שלרגליו, למעשה זאת ההצעה שנבחרה לאנדרטה , והאמן קבל אישור לבניית הפסל.
מחיר הביצוע להקמת האנדרטה נקבע לעשרים וחמש אלף ל"י ,אלא שהאגדות במחוזותינו ,מספרות שחוגים דתיים בחשו בקלחת (לא תעשה לך פסל ומסכה) ,והאמן המאוכזב קבל את שכרו והעביר את הפסל בסופו של דבר ,לתחום העיר תל אביב .
בשנת 1961 פורסם מכרז חדש להקמת האנדרטה ,מתוך קרוב לשישים הצעות שהוגשו זכתה הפסלת נעמי הנריק במכרז האנדרטה ובשנת 1967 נחנכה סוף סוף האנדרטה המופשטת, בצורת ארבע אגודים של צינורות השקיה מאלומיניום באורך 12 מטר, והיוצרים חץ המתרומם למעלה.
הצינורות הארוכים ,נשענים על צינורות קצרים יותר , היוצאים מתוך בסיס בטון, ונתמכים בקבוצת מוטות אנכיים, יש המתארים את זרימתם ,כקני רובים יש האומרים כי אלו קני תותחים ,האומנית ביקשה לציין באנדרטה , את התעלות רוח הלחימה ,ואולי לא את הניצחון.
את האנדרטה ,הקים מסגר אומן ירושלמי ,שנרתם לרעיון ויצר את האנדרטה, על פי הסקיצות של האומנית הפסלת נעמי הנדריק , האנדרטה האבסטרקטית שהוקמה ניצבת במקום כיום, ומתחתיה כיום גוש סלע בין השיחים ,שעליו לוח האבן ,שעליו נחקק פסוק מספר ישעיהו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
פעולות השימור בחורבת זנוקלה
בסוף שנת 2006 פנתה משפחת שושני ,לרשות העתיקות על מנת לבצע סקר ארכיאולוגי היסטורי בחרבת זנוקלה ,לאחר עבודה בשטח נתגלו מספר ממצאים של מבנים, בורות מים ומערה חצובה, על מנת לנסות לשמר את שרידי המבנים שנתגלו , בארות המים ומערכת איסוף המים ,שימור ובנייה מחדש של הטרסות החקלאיות ,ניקוי האתר מפסולת בנין וסימני ונדליזם של מבקרים חסרי חינוך.
שרידי המבנה שנותר, שופצו חלקית בבניה של חלק מהקירות שנהרסו ,הכנסת טיט בין האבנים בקירות, אך בבואם להחזרת גג הרעפים שהיה בעבר כחיפוי למבנה ,לא נתקבל אישור לבנייתו מחדש מהמנהל , למרות שרשות העתיקות השתלבה במלאכת השימור, נסללה דרך אספלט משובשת קמעה ,משער הכניסה עד הכיפה, השטח נוקה ושופץ ,ניטעו עצי פרי וגפנים ונבנתה מרפסת תצפית.
מה צופן העתיד למקום
לפני שנים הוכנה תוכנית המשולבת בין בעלי חרבת זנוקלה ,משרד התיירות, וחממת תיירות יואב יהודה, הממתינה עד היום ,לאישור ביצוע במועצת הרי יהודה, התוכנית אמורה לשלב חניון לילה ואטרקציה תיירותית מודרכת, כתחנת מורשת על הדרך לירושלים בימי המצור, לתולדותיו באזור ולסיפור ימיו במלחמת השחרור, וכבסיס ללימוד אזור הקרבות ומורשת רבין כמפקד בפלמ"ח .
בין יתר החיפוש לשילוב המקום כאטרקציה ,פנתה משפחת שושני להנהלת אגודת שימור הפלמ"ח בהצעה לבנות במקום מוזיאון שיתאר את מורשת הקרב של גדוד הפורצים בפלמ"ח אך הרעיון לא קרם עור וגידים.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.