התחבר
תודה לאנשי הקהילה החאלבית ולעיתונות ההיסטורית לעזרה בכתיבת המאמר.
העיר חאלב ,עברה לאורך שנות הקמתה ,כיבושים רבים כולל של פארמלון המונגולי, צאלח א' דין המוסלמי ,לורנס איש ערב ועוד , מאחר וישבה על דרך המשי שבה התנהלו חיי מסחר מהמזרח למערב, בעיר התקיימה בורסת הכותנה ,ואליה גם הגיעו חקלאים מצפון סוריה למכור את מרכולתם.
הישוב היהודי בסוריה ובעיר חלאב נחשב לעתיק מאוד, כבר במאות האחד עשר והשתיים עשר, עקבות הטבח שערכו מוסלמים בבני העדה נמלטו רבים לעיר דמשק, על פי המסורת בני העדה טוענים ,כי הם צאצאיו של הכהן עלי הכהן שפעל במקדש .
הקהילה החלבית נחשבת לאחת העתיקות בעולם היהודי, יש הטוענים שהתיישבו בה בימי המלך דוד, לאחר זמן קצר הצטרפו אליהם ,חלק מהיהודים שגורשו מספרד ומיעוט אשכנזי ,מכיוון שישבו על דרך המשי ,ששימשה להבאת סחורות מהמזרח למערב, עבדו רבים ממנה במסחר.
על פי האגדות יהודים בני עדת החאלבית ישרים כסרגל, אבל הם סוחרים קשוחים אשר אינם מוכנים להתפשר, על פי הרישום חיים בעולם כמאתיים אלף יוצאי העיר , ונותרו בה שתי משפחות שגם הם היגרו לארץ בשנת 2014 , מבין כול קהילות היהודים בסוריה, נחשבה קהילת העיר חלאב כשמרנית ביותר ובשליטת הרב הראשי המקומי של יהודי העיר ושבה החינוך היה מסורתי ,בית דין שפעל על פי המסורת של בני העדה בעיר.
לאחר עליית חלק מיהודי חלב לארץ ישראל הראשונה בשנת 1882 , התיישבו רבים מבניה בירושלים, בתקופה הקדומה ישבה חלב במסלול דרך המשי מהמזרח ובני הקהילה התפרנסו ממסחר ,כאשר נחפרה תעלת סואץ ,ירדה קרנה של דרך המשי ,בני הקהילה ,שסבלו גם כן מאובדן הפרנסה ,ורדיפות בעירם חלב החליטו לעלות לארץ ישראל, חלקם רכובים על בעלי חיים וחלקם ברגל, וחלקם דרך הים ,תוך סבל של שודדים שגזלו את ממונם בדרך, עלייה שהגיע דלה מבחינת הממון .
אנשי הקהילה העשירים ובעלי הממון והמשכילים ,נדדו למצרים ולארצות נכר כמו מקסיקו ברזיל , קנדה וארגנטינה, משפחות כמו האחים נקש, משה סאבא, ומשפחת ספרא, משפחת ששון , יהודי חלאב שהיגרו מהעיר נשארו מלוכדים סביב ההנהגה הרוחנית, ששימרו את מנהגיה וחוקיה כבעבר.
חלקם של העולים ביציאה הראשונה לארץ ישראל ולירושלים ,התיישבו בתחילה באזור שער שכם (באב אל עמוד) ששימשה בעת ההיא ,כתחנת מעבר למגורים בעיר העתיקה ובשכונות שמחוץ לחומות., הדירות שבאזור שימשו גם את העולים מפרס, קווקז ,גאורגים ועוד.
בני הקהילה החשיבו את עצמם כבני האצולה שבין העולים הספרדיים, ששימרו על זהותם העצמאית, בהנהגת הדת והמסורת .
עולים אלו בני העלייה מחלאב ,לאחר שהייה קצרה במגורים שמחוץ לחומות, עברו לשכונתם החדשה בנחלת ציון (שנקראה השכונה החלבית) , שאת אדמותיה רכשו בשנת 1891 , מערביי הכפר ליפתא , בעזרתם של אברהם ענתבי, ובנק יק"א , את 40 הבתים הראשונים בשכונה בנו בשנת 1893 , תוך שימוש בהלוואות שקיבלו בסך כשלוש מאות ל"י הם ושילמו בתשלומים נמוכים לאורך זמן, הבתים שנבנו היו בני קומה אחת עם חצר ובור מים שנחפר, בהמשך הצטרפו לשכונה אורפלים, פרסים כורדים ועוד.
במשך מגוריהם בירושלים, לטענתם ועד הקהילה הספרדי ,לא טיפל כהלכה בבני עדה, אי לכך התכנסו נכבדי העדה , על מנת לדון באפשרות של ייצוג מכובד יותר בקהילה הספרדית ולהפגת הקיפוח ,ולהקמת וועד שידאג גם להטבת מצבם.
כתוצא מכך נוסד וועד לעדה החלבית בשנת 1933 ,שאיחד סביבן או השכונות : זיכרון טוביה, נווה שלום ,שבת אחים ונחלת ציון וכול אלה יצרו את שכונת נחלת ציון שאנו מכירים כיום.
התנועה החלוצית בעיקר חברי הקבוץ המאוחד ,החלה ביצירת נתיבים להעלאת יהודים מחלב החל משנת 1929 עד שנת 1934 בצורה מסודרת ובחשאי ,לאחר ביקורו של יהודה קופלביץ חבר קיבוץ רמת רחל ,בערים שבהם התגוררו בני הקהילה בסוריה, לאחר ביקורו החלו לקום חוליות הברחה, בתחילה של בני תנועת הקבוץ המאוחד ומתנועת החלוץ שעיסוקם מציאת דרכים ומסלולים להבריחם לארץ.
הגדולה שבהבאתם הייתה ,ההתחמקות משלטונות המנדט לקבלת סרטיפיקטים והטמעתם בישובים וערים בארץ ישראל כלגאלים, בכפר גלעדי אשדות יעקב ,נען ,אפיקים ,גבעת השלושה ,ועוד ישובים בארץ ,שליחי המוסד לעליה ב' ארגנו שיירות של יהודים עוד בשנת 1941 , לצורך זה השתמשו אנשי המוסד בתשתית של עשרות מבריחים שקודמיהם הקימו.
במחצית 1941 החלו כוחות בריטיים ,בפעילות לגרש את הצרפתים (ממשל ווישי) מאזור העיר חאלב, הם התקדמו בשלושה טורים, במסעם הם כבשו את שלושת הנקודות האסטרטגיות ,ששלטו על הדרכים מערבה ומסילת הרכבת שבין איסטנבול לבגדד.
רחל ינאית אשת הנשיא בהמשך ,פעלה בשנת 1943 ביחד עם שליחי העלייה ותנועת החלוץ כשליחה של מועצת הפועלות ,להעלות נערות לארץ , היה קושי לשכנע את ההורים להיפרד מבנותיהם הצעירים , אך למרות זאת הצליחה להעלות כמאה בנות בפעולה זאת.
בנות אלו שרובם למדו בבית הספר אליאנס בחאלב ,נקלטו במוסדות ובאולפנות של משקי הפועלות שבהם למדו כלכלת בית בישול וחקלאות, הכשרה להמשך חייהם כבוגרות ואימהות לעתיד.
בתקופה שלפני מלחמת השחרור ,העיר חאלב אף הפכה לצומת מעבר ליהודים שהגיעו מעירק ,פרס ותורכיה בדרכם לארץ, יהודי העיר אירחו אותם בבתים ובבית הכנסת ,סיפקו להם מזון וגוננו עליהם בעזרת בקשיש שנתרם לאנשי המשטרה שבעיר .
הגל השני של העולים מחלאב הגיעו מעיר בשנת 1947 בעת מלחמת העצמאות בעקבות רדיפות ושבה חיו בשלום היהודים המוסלמים והנוצרים , בני הקהילה היו מאורגנים ומאוחדים , הם התגוררו בשתי שכונות בעיר, קדמה לגל העלייה של שנת 1947 בעקבות המאורעות של חודש דצמבר כנגד היהודים ורכושם .
בעקבות הרצון של יהודי חאלב להגר, החל דו שיח בין השלטונות להניע אותם מלהגר תוך הבטחה שהשלטון ישמור עליהם, בשיחות עם נכבדי העדה ,הציעו השלטונות לממן את שיקום בתי הכנסת שנחרבו, ולשלם פיצויים להרס הגזל והשוד של חנויות היהודים.
לא עזרו פעולות תגבור כוחות המשטרה באזור ,וכאלפים יהודים הגרו תוך שבוע מתוך חמשת אלפי היהודים שהתגוררו בעיר, אלף מהיהודים שנותרו נמצאים ברחוב לאחר הרס של כמאה וחמישים מבתיהם, נהרסו כעשרה בתי כנסת עשרות חנויות ומספר בתי ספר, כאשר החורבן הגדול היה של בית הכנסת העתיק שניצב על מקומו מלפני 2700 שנים, שעל פי המסורת נבנה בידי יואב בן צוריה , ממפקדי דוד המלך.
בית הכנסת העתיק שמש אכסניה לספרי תורה וכלי קודש יקרים ונדירים, וממנו נותרו הקירות המפוחמים מהשרפה שהוצתה בו.
שפתם של היהודים בחאלב הייתה בלילה של צרפתית ,ערבית ועברית, חינוכם של הצעירים היה בידי רבני הקהילה, היציאה ללימודים הייתה בלווי צמוד הלוך ושוב ,בידי צעירי הקהילה הגדולים ,למניעת התנכלות לילדים הבודדים שהעזו ללכת ברחוב.
בסוריה עד מלחמת השחרור חיו מנתה הקהילה היהודית כשלושים אלף יהודים, כשמונה עשר אלף התגוררו בעיר חאלב, בעיקר בני העדה הספרדית, חלקם טענו שהם צאצאי היהודים שנמלטו לחאלב, לאחר חורבן הבית הראשון, לאחר המלחמה נותרה בסוריה קהילה של 4000 נפשות ,פרנסתם הייתה בעיקר ממסחר עם תורכיה , ומהיות העיר על דרך המשי של העברת סחורות דרכה.
היהודים בחאלב חיו בשכונות מבודדות ,תוך שמירה על תרבות ורוחניות משלהם, יהדות מסורתית תוך שמירה על השפה העברית, הם הקימו בית ספר וספריה יהודית משלהם, ישיבות ומוסדות לצדקה ולעזרה הדדית.
לאחר קבלת המנדט הצרפתי על סוריה ,לאחר מלחמת העולם הראשונה , החלה לנשוב בעיר ההשפעה של הרוח החיים הצרפתית, בעיר הוקם בית הספר של אליאנס והצעירים החלו לדבר גם בצרפתית, ואף הוקם עיתון יהודי בצרפתית בשם לה רביו ז'ואיוו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה והתגברות השלטון של וישי שתחת ההשפעה הנאצי גרמני, מצבם של היהודים בחאלב ובסוריה השתנה והורע, בשנת 1945 החלו פרעות כנגד היהודים, ובשנים שלאחריהם החלו השלטונות לעצור יהודים באשמה של קשרים עם הציונים בארץ ישראל.
חלק מהיהודים נדרשו להצהיר קבל עם ועדה על התנגדותם לציונות, לזאת הוסף החוק לעונש מוות למי שייתפס בדרכו לעלות לארץ, בגל הפרעות הנוסף בשנת 1947 נרצחו מספר יהודים רכוש יהודי נשדד ו 12 בתי כנסת הועלו באש.
אל אלא צורפו איסורים והגבלות לתנועה ומסחר של היהודים ,בעקבותיהם של הפרעות ,היגרו כחמש עשר אלף יהודים מסוריה ,ושנה לאחר מכן עוד כששת אלפים, חלקם של היהודים היגרו בהברחה לארץ ישראל , חלקם עברו לגור בלבנון וחלקם יצאו למדינות המערב ולדרום אמריקה.
חלקם הגדול של היהודים שנותרו היו מדלי העם היהודי , ונזקקו לעזרת קרנות של צדקה שהוקמו בידי יהודים שמחוץ לאזור, בחאלב עצמה נותרו בשנות החמישים שני בתי כנסת ,בית חולים קטן, בית ספר קטן לילידי היהודים ומוסדות צדקה.
בשנת 1953 החלו השלטונות בעיר חאלב ,לפנות את יתרת היהודים שמנו כאלפים אנשים ,כאלף מהיהודים שגרו בשכונת ג'אמלייה העשירה יחסית שבה התגוררו בעלי ממון וסוחרים (בקאוואת – רמי המעלה ), ולהעבירם למקומות אחרים , וכאלף שהתגוררו בשכונת שבגיטו העתיק , כאשר המטרה להושיב במקומם אנשי צבא סוריים.
בשנת 1956 גרשו השלטונות מהעיר חאלב יהודים בעלי דרכונים מפרס שהתגוררו בעיר מספר שנים מן הסיבה לטענתם שהיהודים פעילים בצורה שאינה רצויה בתנועה שכנגדם.
בשנות השישים עלתה לשלטון בסוריה מפלגת הבעת הסורית ,שכתוצאה מכך הורעו התנאים ליהודים, בתי התלמוד נסגרו והחינות התבצע ביד המנהגים המוסלמים ובשפה הערבית, תעודות הזהות נחתמו בחותמת מוסאווי (יהודי) חנויות היהודים סומנו בכתובת מיוחדת והכול בנימוק של בטחון.
בשנות השישים ובחלב נותרו כשמונה מאות יהודים, הוקמה מפלגת האיחוד עם מצרים קע"ם , הורע עוד יותר מצבם ,גם לאחר פרוק קע"ם לא הביאה הקלה ולסבל הוספו התקנות להצרת הזכויות האזרחיות שלהם בסוריה, כולל הזכות להצביע בבחירות, הוחל איסור לעזוב את בתיהם למרחק גדול מארבע קילומטר מביתם והם נדרשו להצטייד ברישיון ליציאה מבתיהם ועוד.
הטיפול ביהודים הועבר לידי מחלקת סיכול הריגול , והסיבה הביטחונית מנעה מיהודים להתרחק עד 4 קילומטר מבתיהם , נתק נוצר בין המשפחות היהודיות כיוון שלא יכלו להתרחק מבתיהם, לאחר תפיסת המרגל אלי כהן ,הורע עוד יותר המצב ,וכול יהודי היה בבחינת פוטנציאל לריגול ובעת מלחמת ששת הימים התגברו ההצגות והפגיעות והריסת בתי הכנסת שנותרו.
בשנת 1963 החליטו השלטונות הסוריים לפגוע בבית הקברות היהודי העתיק והוא אף חולל ,בהמשך החליטו השלטונות למכור במכרז ממשלתי ,חלקות מתוך בית הקברות , על מנת להרחיב את השטח לבנייה לאזרחים.
על פי התוכנית שאף אושרה בממשלת סוריה , הייתה מגמה לחרוש את השטח, הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר, לא הצליחה למחות על התוכנית בכללותה .
מבחינת הסורים הנבערים ,כול תפילין שעל ראש היהודי ,שימש כמכשיר שידור וקשר עם הישות הציונית בארץ, שכנים בבתים של יהודים ומוסלמים ,החלו לדווח לשלטונות בסיפורים דמיוניים, שגרמו לשלטונות השכם וערב לזמן את היהודים לחקירות שמהם חלק מהנחקרים נפחו את נשמתם.
למרות זאת הקפידו היהודים הנותרים לצפות בתוכניות טלוויזיה שהציגו את ארץ ישראל והשיגיה ,דבר שעורר מחדש את הכמיהה לעלות אליה , חלק מהצעירים למדו באוניברסיטה מקצועות חופשיים כמו רפואה ,רוקחות ועוד, אך לא הורשו לעבוד בפקידות, או בנקאות, כמו כן נאסר על עובדי המדינה בסוריה לרכוש מוצרים בחנויות של יהודים.
הרעיון לנסות ולהימלט מסוריה החל לקרום עור וגידים, אלא שהיה כרוך בסודיות מוחלטות אפילו מהמשפחה, כיוון שהם היו חייבים מידית להודיע לשלטונות שהבן המשפחה נעדר ,ובידיעה שהשלטונות לאחר בריחתם יתנכלו לבני המשפחה, ובחקירתם יעברו עינויים רבים ,אכל גם זה לא הרתיע אותם .
בתחילה החלו בנות המשפחה הצעירות להבריח את גבולות המדינה , פשוט מחוסר יכולת להינשא, משנות השבעים לא נחגגה אפילו חתונה יהודית אחת צעירות אלו פנו למבריחי גבולות ,שלמו מחיר גבוהה ונמלטו, בשנת 1977 הגיעה קבוצה שהוברחו מחוץ לסוריה לארץ שמנתה 6 צעירות ושש נערים.
היהודים שנותרו בעיר חלאב בלי יכולת לעזוב ,שחיו ברובע היהודי העתיק (בגטו) ידעו לדבר באנגלית, צרפתית ערבית ועברית, יהודים שנזקקו לטיפול רפואי בחו"ל , הוכרחו להשאיר שני אנשים ממשפחתם ,כבני ערובה לשובם לאחר הטיפול.
לאחר שגברים צעירים רבים ממוצא יהודי שדוכאו ונאסרו , נותרו כארבע מאות צעירות רווקות ,בלא אפשרות להינשא עם צעירי הקהילה ,ולהקים משפחות יהודיות, לחץ בין לאומי הוטל על שלטונות סוריה ,אך היד נשארה קפוצה.
אי לכך החלו חלק מצעירות אלו להיערך לנסות ולהימלט מסוריה ,דבר סוד שנשמר בלא לעדכן את בני המשפחה , מאחר ועל ההורים היה לדווח על העלמות בתם ,ולמרות שהבנות והצעירים ידעו שהשלטונות לאחר בריחתם יתנכלו לבני המשפחה, ובחקירתם יעברו עינויים רבים ,אכל גם זה לא הרתיע אותם .
בתחילה החלו בנות המשפחה הצעירות להבריח את גבולות המדינה , פשוט מחוסר יכולת להינשא, משנות השבעים לא נחגגה אפילו חתונה יהודית אחת צעירות אלו פנו למבריחי גבולות ,שלמו מחיר גבוהה ונמלטו, בשנת 1977 הגיעה קבוצה שהוברחו מחוץ לסוריה לארץ שמנתה 6 צעירות ושש נערים.
החוק הסורי ליהודי סוריה בטרם יוכלו לצאת מחוץ לגבולות מדינתם מטעמים רפואיים או הומניטריים כמו איחוד משפחות, בשנות השבעים כללו : הפקדת 6000 דולר בידי השלטונות, הפיכת בני משפחתו לבני ערובה לחזרתו ,או שיוטלו למאסר בכלא באם יחליט לא לחזור,
בשנות השבעים נוצר מחסור במים בעיר חאלב, כתוצאה מסכסוך בין סוריה לעירק על המים שזרם בנהר הפרת, יהדות העיר התארגנה והחלה לקנות מים בשוק השחור, דבר שגרם למשפחות לשלם סכום נכבד ממשכורתם בעבור המים המוברחים.
בית הכנסת עדס
בית הכנסת נבנה בשכונת נחלת ציון ,בשנת 1901 ברחוב באר שבע 25 , בעבור העדה החלבית , ובשנה זאת ,מציין 120 שנים להקמתו בשנה זאת, בעבר בין המתפללים בבקרים בטרם יצאו לעבודה ,היו הסתתים והפועלים הסבלים בני העדה האורפלית, הקמתו התאפשרה בזכות תרומה של יוסף יצחק עדס ואחיו עובדיה ממשפחת עדס,
למרות שהמתחננים רצו להקימו בסגנון פשוט, הוא הפך לאחד מבית הכנסת היפים בירושלים ,בזכות ציור הקיר של 12 השבטים במדליונים ארבעה בכול קיר מקירות בית הכנסת, ,וסמלים ציוניים שאימצו בני הקהילה כמו מגן דוד מנורה ואותיות עבריות , על קירות בית הכנסת הונחו עבודות העץ ביצירות שונות ,תוך שימוש בצדפים בסגנון דמשקאי ובשימוש בעיטורים גאומטריים .
בבית הכנסת הוקם ארון קודש מעץ אגוז משובץ בצדפת פנינה ,עשר שנים לאחר מכן הושלמו ציורי הקיר והתקרה ,בידי האמן יעקב שטרק בוגר האקדמיה לאומנות בצלאל, בני העדה החלבית הפכו את בית הכנסת למרכז חיי הקהילה בירושלים.
בשנת 2015 נערכו פעולות לשימור בית הכנסת ויצירותיו , תוך חזרה לצבעיו המקוריים ושמירת סגנון זה של שמירה על המסורת היהודית ,כבית כנסת ייחודי .
כתר ארם צובא
כתר ארם צובא נחשב לכתב היד העתיק המדויק של התנ"ך ,נכתב על פי המסורת במאה העשירית ,בשת 930 לספירה , הספר נשמר בקרב הקהילות היהודיות בירושלים, בטבריה ,במצרים ובעיר חלב שבסוריה, לאחר הפרעות בשנת 1948 בחלב היו סברות שהוא הושמד ,אך להפתעת רבים הוא נחלץ והוברח ברובו מסוריה בשנת 1957.
על פי המסורת ,היה הכותר בידיו של הרמב"ם בעת שהגיע לקהיר בשנת 1165 ,ושימש אותו לכתיבת ספרי תנך על פי המסורת הקדומה , אחד מצאצאיו של הרמב"ם העביר את הכותר לעיר חאלב ,בסביבות שנת 1497 , ומאז התקדש בידי קהילת היהודים בחאלב,
בתחילה נשמר הספר בבית הכנסת בחאלב בתיבת עץ ,שהומרה בתיבת ברזל כהגנה כנגד שריפות , אך לא נחשף לקהל מחשש שיפגע , על פי המסורת נהגו הנשים בחאלב ,להדליק ליד התיבה נרות בעת תפילתם לידו.
כתר ארם צובא חשוב לחקר המקרא והלשון , על פי המסורת הוא הועתק לפני כאלף שנים בידי שלמה בן בויה בארץ ישראל ,אך הועבר למצרים , ובסוף המאה הארבע עשר הועבר לעיר חאלב, שם נשמר בבית הכנסת העתיק של העיר .
על פי האמונה של יהודי חאלב ,שהכותר חייב היה להיות בתוך קופסא שחורה בבית הכנסת הקהילה היהודית למשמורת בחאלב, ספר כתר ארם צובא , ניצל לאחר שהמוסלמים בשנת 1947-8 הציתו את בית הכנסת בעיר וגגו נפל .
בשנות השלושים נערך מחקר על הספר בבית הכנסת בחאלב, ונמצא בו התאמה למקרא , וגם לאחר הבאת הספר לארץ בישראל , מחקר שהוכיח שהוא אמיתי ומדויק הכתוב בכתב ארם נהרים.
כותר ארם צובא הועמד להשוואה לכתר דמשק ,מאוספו של המיליונר ששון יליד חאלב, מאוסף ששון שנמכר למדינת ישראל, הכתרים נכתבו עם הערות שוליים בניקוד מלא ובטעמי המקרא ,הם חולקו לסדרות, פרשיות ופסוקים , ונכתבו משני צדדי הדף הקלף , בכתרים העתיקים נכתבו בשלושה טורים ובמאוחרים יותר בשני טורים.
סימן נוסף לזיהוי הכותבים הוא מכתב הסיום של ספר התנ"ך ( הקולופון ) והידיעה על תקופת פעילותם בכתיבת כותרים, שהיו בבתי כנסת ,בארצות כמו מצרים, ארץ ישראל וחאלב, ורק חלק קטן של הכותרים היהודיים נותר לאורך השנים,
לארץ הוברחו 294 דפי קלף הכתובים משני צדדיו ובסך הכול 487 דפים שעליהם כתב, כאשר חסרים בו חמשת חומשי התורה , שני דפים נוספים נתגלו בהמשך ,בידי יהודים חלבים שהיגרו לאמריקה.
יש הטוענים כי חלק מדפיו החסרים נמצאים בבית הכנסת הישן שהופגז בעת מלחמת האזרחים בסוריה, דפי הספר שהגיעו לארץ הוכרזו כספר הקדש ונמסרו ליצחק בן צבי נשיא המדינה דאז ,והופקד בידי קרן בן צבי , מחוסר היכולת לשמר את הספר הוא הועבר לידי הספרייה הלאומית בירושלים.
כמה שנים לאחר נכן שאובחנו בו בעיות של שימור , דפים אלו הועברו בשנות השמונים ,למעבדות השימור והשחזור במוזיאון ישראל, כול דף ודף עבר תהליך של התזת חומר שהמיס את השומנים והלכלוך ,בתהליך שנמשך יותר מיממה לדף.
בנוסף בעת השיקום של הדפים, הודבקו קרעים ובמקומות החסרים הודבקו פיסות של עור כבשים , לסיום עברו הדפים תהליך של וואקום ויבוש, ואז הוצאו לתצוגה לקהל הרחב.
בשנת 1985 החליט וועד הנאמנים של כתר ארם צובא , להרשות העתקת צילום בקרני אינפרה אדום והדפסת שני עותקים , על מנת להעמידם למכירה פומבית ,על מנת לתרום את כספי המכירה לתועלת הזקנים , לצורך ההדפסה נמצא תורם שקבע שאחד הכותרים יימכר ואחד יירכש על ידו.
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.