תיאור המוצר

סיפור הגנת שכונת ימין משה ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת השחרור
במהלך מאורעות הדמים של שנת 1929 וההתנפלות על השכונה הביאה את פרנסי השכונה להבנה כי נדרשת הקמתם של עמדות הגנה לשכונה ,לצורך זה נבנו ארבעה עמדות עיקריות בעייתם העיקרית הייתה חשיפתם ללא מיגון מספק לצורך שהות כוח מגן בתוכם .
בשנת 1929 המנוח חיים בירנבוים – אופטובסקי , צעיר בן עשרים שעבד בתחנת הרכבת בירושלים בעת המאורעות וההתנפלות על השכונה בשנת 1929 , נזעק  חיים ממקום עבודתו ובא לעזור , הרים אבנים וזרקם על ההמון הפרוע , אך נפצע מירי בחזהו ולאחר חמישה שבועות של סבל  נפטר.
עמדות אלו שודרגו בשנת 1947 כאשר החל ירי הצלפים וההתנפלויות על השכונה בידי הערביים, צעירי השכונה תפסו יוזמה והחלו למלא שקי חול שדיפנו ושיפרו את החיפוי למגנים בעמדות ,כמו כן הוקמו עמדות חלופיות מוגנות בשקי חול בנקודות לאורך הגדרות.
בעת שנערך הפוגרום וההתנפלות על המרכז המסחרי וממילא בשנת 1936 שנבזזו ,נשרפו והושמדו רבים מהחנויות והמפעלים והאזור ננטש חלקית מיהודים למרות שחלק מהם חזר להפעיל את החנויות והמפעלים עד פרוץ המאורעות ערב הכרזת האום על הקמת מדינה יהודית .
כאשר בנובמבר 1947 הוכרזה אחת מהשביתות הכלליות החשובות של הערבים כנגד היהודים והבריטיים, השביתה שבה נסגרו חנויות ועסקים ערביים , ובמהרה גלשה שביתה זאת לרצף של תקריות לאומיות במיוחד כנגד יהודים ועסקיהם במרכז המסחרי ובממילא, תקריות אלו גלשו גם לכוון פאתי שכונת ימין משה.
המון מוסת החל לבזוז את החנויות להרוס ולשרוף רכוש יהודי באזור ,נעשו מספר ניסיונות לפרוץ לשכונה מכוון שכונת גארת אל ענב ( חוצות היוצר כיום ), משוכות הסברס , אזור בית טאונוס ובית עבדאללה ומכוון צומת ממילא ואף מכוון מפגש הרחובות דוד ( יוליאן של אז) עם רחוב קינג גורג בכניסה לימין משה מכוון תחנת הרוח.
חיילי הלגיון וחברי כנופיות הפורעים שהתמקמו על חומות העיר ,החלו בצליפה מסיבית על בתי השכונה ותושביה,למניעת זליגת הפורעים לשכונה הקימו הבריטיים שתי נקודות ביקורת ומעבר אחת על רחוב יוליאן ( דוד) ליד מלון המלך דוד ונקודה שנייה בכניסה לשכונה מול תחנת הרוח ואחת בצומת ממילא ליד בית הקברות הערבי בממילא.
לאחר פרעות אלו ונטישה סופית של רחוב ממילא והמרכז המסחרי ,נותרה שכונת ימין משה בודדת במערכה ,בהיותה כזאת היוותה השכונה חיץ הגנתי בין חומות העיר העתיקה לבין השכונות החדשות מחוץ לחומה,כיוון שבתי שכונת ימין משה היו במדרון אל מול החומות הם ניצבו במצב טופוגרפי נחות להגנת השכונה והתושבים יש להוסיף על כך שהשכונה הייתה מוקפת בשכונות ערביות.
באוקטובר 1933 , שתי פצצות הושלכו דרך חלונות הבתים המערביים של משפחת ברוך בנבנישתי ובית שכנו ארמוזה שבילי ,בבית אחד ישנה אשתו של ארמוזה שבילי ובבית השני ישנו האב ,האם וחמשת ילדיהם, בטרם זרקו את הפצצות לבית שברו המחבלים את זגוגיות החלונות,נוצרה מהומה שבעקבותיה הגיעו כוחות משטרה עם גשש, למזלם של הדיירים הפצצות היו מימי מלחמת העולם הראשונה של צבא גרמניה, כיוון שהיו ישנות לאר התפוצצו וגרמו נזק ובהלה.
בשנת 1937 שתי אחיות ציבור יהודיות לבושות בבגדי אחות נרגמו באבנים בידי צעירים ערביים בדרכם לתת טיפול לתינוקות בשכונת שמע , אחת האחיות נפצעה התוקפים נמלטו ולא נתפסו.
בתחילת 1939 בכור וידאל מארש מראשי הסוחרים בירושלים, בן שישים וחמש יצא מביתו בשכונת מונטיפיורי ימין משה שם גר מתחילת המאה העשרים ,לחנותו במרכז המסחרי בממילא ונורה בעת שעבר בקרבת לשכונת גורת אל ענב , הוא נורה ונהרג בידי ערבים מהמארב.
מצב טופוגרפי נחות זה ,אל מול חומות העיר העתיקה והנקודות השולטות על השטח בידי הערבים והבריטים בפאתי השכונה ,הביא את ראשי ההגנה והמחתרות עוד בשנת 1947 לשלוח כיתת מגן לשכונה שחלקם היו תלמידי בתי ספר במקום וחברי חיל הרגלים הדתיים בפיקודו של מפקד הכיתה גליק אליעזר.
כשהובנה גודלה של החשיבות האסטרטגית של שמירה על המקום כחיץ בין היהודים לערבים , החליטה ההגנה וחברי המחתרות להגדיל את כול ההגנה למחלקה ,שכיתותיה יפוזרו בכמה עמדות מגן לאורך גבולותיה של השכונה ,בפיקודו של שמעון נחמני.
במקביל החלו צעירי השכונה באימונים צבאיים על מנת לעבות את כוח ההגנה של השכונה כאשר לא פסק ירי הצלפים מכוון הנקודות השולטות של הערביים ומן החומות נתקבלה החלטה לא לאפשר לרכבים ערביים שנעו בכביש מתחת לימין משה ובין החומות בדרכם לבית לחם וחברון , החלטה זאת לוותה בירי מימין משה ,על רכבים ואוטובוסים ערביים שנעו על הכביש לכוון חברון .
החלטה זאת לא מצאה חן בעיני הבריטים ,שבתגובה פשטו מידית לאחר ירי כזה על השכונה במטרה לתפוס את היורים ולהחרים את כלי נשקם, דבר שהצליחו מדי פעם, למרות זאת לא פסק הירי תגובה על התחבורה הערבית על מנת לשתקה בתגובת הנגד .
ערביי העיר העתיקה ראו בירי הצלפים את ההצגה הטובה בעיר ונהגו להגיע לרחבה שלפני שער יפו בהמוניהם לחזות ואף לעודד את היורים לכוון שכונת ימין משה, כאשר החליטו מגני השכונה כי נמאס להם החלו לצלוף בחזרה לכוון היורים והיושבים על הספסלים בהצגה, הבינו הצופים כי המחיר יקר ולאחר שנפגעו מספר מעודדים נפסקה תופעה זאת .
כתוצאה מכך החלו להבחין המגנים של השכונה על דפוס קבוע של סגירת חנויות באזור שער יפו כסימן לירי מתקרב וממשמש ,ואז תפסו עמדות לירי חוזר ולהכנת התושבים להתקפה,בנוסף אירעו מספר מתקפות בניסיון לכבוש אותה לבזוז ולשרוף את בתי התושבים ניסיונות שנגמרו בבריחה מהשטח של התוקפים.
כתוצאה מפעילות נוספת של ירי צלפים ומקלעים קבועה על השכונה ,הוחלט בלילה של 10.2.1948 ,שיש לפוצץ ולהשמיד את בית טאונוס בפאתי השכונה ,כיוון שלארגון ההגנה היה חסר חומר נפץ בכמות מספקת באותה העת, נמסרה הפעולה לאנשי הלחי ,בעת שהחלה הפעולה בלילה גשום ,נתגלו החבלנים ונפתחה כנגדם אש מהשומרים, מספר חבלנים נפגעו אך למרות זאת המטענים הוצמדו לקירות הבניין בפעולה זאת מוטטו אנשי הלחי שני אגפים מהמבנה ,יתרת חומרי הנפץ בארבעה שקים לא הופעלה כתוצאה של הרטיבות וחלק מהמבנה נותר עומד.
כתוצאה מכך החליטו הערבים לערוך התקפה בשעות יום הניסיון לפיצוץ בית טאונוס, במטרת כיבוש שכונת ימין משה בהתקפה מרובת אנשים , לצורך ההסחה החל ירי מסיבי של מאות כלי ירייה מנקודות שולטות על השכונה,משוריינים בריטים הצטרפו לחגיגה ועברו הלוך ושוב בכביש ירושלים חברון מתחת לשכונת ימין משה, וביצעו ירי מקלעים לכוון השכונה כמנה נוספת לירי על השכונה.
ביום ההתקפה הגדולה על השכונה , החלו לפתוח באש ,אנשי הכנופיות והלגיון שניצבו על חומות העיר העתיקה , ואנשיהם מהר ציון ,שער יפו בתוספת לחיילים בריטיים מכוון מלון המלך דוד , אל הירי הצטרפו מספר ערבים שנכנסו לכנסייה סנט גור צאפל ,שבה שומר הכנסייה הערבי התיר להם להיכנס, מחלונות הכנסייה הצופים לעבר שכונת ימין משה הומטרה אש קשה גם כן,כמו כן נוספו לירי אנשי משטרה מגג בית גנראלי ,הניצב בתחילת רחוב הנסיכה מרי, ירי גם נורה מכוון דיר אבו טור ומחומות העיר העתיקה ומאזור שער יפו.
אבדות הערביים הרשמיות דיברו על עשרה הרוגים וכעשרים פצועים מקרב התוקפים , בין הפצועים מנהיג הכנופיות הערביות בעיר העתיקה שיח חסין אבו בכרי, עוד פורסם שחייל בריטי אחד נהרג ועוד אחד נפצע,ההרוג היהודי אברהם טויסיג , הפצועים היהודיים הועברו להדסה ברחוב הנביאים.
בתחילת שנת 1948 פתחו הלגיונרים מעל חומות העיר העתיקה בירי צלפים רב לעבר השכונה ,מהירי הזה נפצעו : לוי שמעון כדור ברגלו,הילדה חנה ישי פגיעה ברגלה,מאיר בצינדר נפגע בעינו,הנערים מנחם מזרחי והנער יוסף יגן.
כוח ראשון שמנה כמאה וחמישים איש ניסה לדלג מבתי שכונת גוראת אל ענב ( חוצות היוצר ) מבעד לשיחי הסברס ,אך נבלם מירי של אנשי עמדת המגן המזרחית ,לאחר שנפגעו ונהרגו חברי כנופיות אלו הם ברחו מהמקום, לאחר מכן ירו המגנים על התחבורה האזרחית והאוטובוסים הערביים בכביש ופגעו במספר כלי רכב והתנועה פסקה לחלוטין
כוח שני שמנה גם כן כמאה חמישים איש התגנב במקביל מכוון המרכז המסחרי דרך בית עבדאללה ( בית הקונפדרציה של היום )בהסתר,מאחורי מלון המלך דוד , כאשר הגיעו לחלק הגבוה מעל לעמדה הצפונית בפיקודו של גליק, חלק מהם ניסה להשתלשל בחבלים מעל לסלעים תוך השלכת רימונים לעמדה, רימונים אלו הושלכו בחזרה בידי המגנים , התפוצצו באוויר וגרמו לפגיעות בכוח החלוץ , כאשר גליק הבחין במפקד הכוח הוא ירה כדור לראשו ושאר ההמון נס על נפשו.
בהתקפתם זאת הביאו התוקפים הערביים חביות מלאות בחומר נפץ על מנת לפוצץ את בתי היהודים אברהם קירשנבאום ,עלה על גג גן הילדים ובעזרת מקלע פגע בחלק מהתוקפים ובלמם , לעזרת התוקפים החלו חיילים בריטים שניצבו במלון המלך דוד הסמוך לירות על המגנים, מירי זה נפצע אברהם קירשנבאום שניצב על הגג והיה חשוף , הוא נפגע ולאחר מכן בהמשך הלחימה בעת הפינוי נפגע שוב בידי הבריטים אנושות ונפטר לאחר יומיים שאושפז בבית החולים רוטשילד – הדסה ברחוב הנביאים.
לאחר שנסוגו החלו הערביים בירי מסיבי ממפקדתם בבית עבדאללה , לצורך זה נשלחו כוחות ההגנה של השכונה וכבשו את בית עבדאללה , שהייתה העמדה הערבית הקרובה ביותר לחלק המזרחי צפוני של השכונה, שהירי ממנה הציקה במיוחד בירי לשכונה , במהלך הקרבות הללו כבשו הכוחות הבריטיים את בית עבדאללה מידי אנשי המגן היהודיים
הסיבה שהעלו הבריטים לכבוש בית עבדאללה בידי החיילים הבריטיים ,הייתה לשמש ככוח מפריד , בין הכוחות הערביים לבין כוחות ההגנה של השכונה, היחידה הבריטית הראשונה שנכנסה לבית עבדאללה שמרה על הסטאטוס קוו ,אולם משהוחלפה ביחידה בריטית אחרת החלו אנשיה בירי לכוון השכונה ,במהלך ירי זה אף ירו בנשק אנטי טנקי לכוון בתי התושבים ואפילו לכוון גן הילדים הסמוך, כתוצאה מכך החלה נטישת חלקית של תושבים מהשכונה.
הירי לשכונה נמשך , בחודש דצמבר 1948 המון ערבי מוסת של מאות אנשים בעיקר צעירים , יש הטוענים כי גם חיילי הלגיון הערבי השתתפו בניסיון לעלות על השכונה, כול זאת לאחר המשך שוד המרכז המסחרי של חנויות היהודים , שינה את הכוון ופנה לכוון שכונת ימין משה ,כוח ההגנה פתח באש וההמון נסוג, לאחר שעות נעשה שוב ניסיון בהתארגנות ויציאה מתחת לחומות העיר העתיקה , כיוון שהכוחות הבריטיים הקימו מחסומים , לאחר אזהרות נורו יריות בידי המחסומים וההמון נמלט ולא עלה בידם להתקדם לעבר השכונה והם התפזרו, אך הירי מהחומות נמשך לאורך כול הזמן ובירי זה נפצעו כשמונה תושבים .
בשעות הערב המאוחרות של אותו היום ,נערך ניסיון התקפה נוסף של צעירים מוסתים להגיע לשכונה, אך הם נמלטו לאחר שכוח ההגנה ירה לעברם, הצבא הבריטי שהגיע למקום בעקבות הירי עצר שלושה מכוח המגנים באשמה של אחזקת כלי נשק.
דבר חשוב לציון הוא שמזלנו נעוץ בחוסר המחשבה ההיקפי והרחב של האנשים שתכננו את המתקפה גדולה ושלאחריה על השכונה כי באם היו תוקפים את השכונה מכוון דרום הרכבת או אזור בית בגין , היה מצבנו חמור ואולי אבוד , כי כוח ההגנה נטש עמדות ורץ לעבות את העמדות שניצבו בפני התוקפים .
רבים מדיירי השכונה לאחר ההתקפה הגדולה עזבו ,בהותירם את אחרוני העקשנים מבין התושבים בבתי השכונה,לשטח שפונה בחלקו בידי התושבים הוכנסה פלוגה שלמה של לוחמים, שהחלו לבצר את השכונה, ליצני השכונה כינו את השכונה שכונת החפרפרות, כיוון שהירי לא פסק , החלו חברי הפלוגה ליצור מעברים בין הקירות של בתי השכונה, מתחת לבתים נחפרו בונקרים, תעלות קשר נחפרו ולאחר זמן מה ניתן היה להגיע מקצה השכונה לקצה השני בלא להתגלות לצלפי הלגיון על החומות.
לצערנו מספר סקרנים שחשפו חלקים מגופם אל מול הצלפים שילמו או בפציעה או במותם עד שהכלל למד לא להיחשף לצלפים, כיוון שהכול נחבאו באדמה הסלעית או מתחתיה והמטרות לירי פחתו, החליטו להשתמש בנשק מכונית התופת שבה זקפו לזכותם מספר הצלחות.
בסוף חודש מרץ 1948 ,בשטח הערבי הוכנה מכונית תופת עמוסה בחומר נפץ, פאוזי אל כותב ,שהיה אחד מחלבני השכונה הערביים של השכונה והחליף את מקצועו לחבלן, הכין את מכונית התופת, מכונית זאת שנסעה באורות כבויים בשביל התחתון מתחת לחלק האשכנזי ומעל לבריכת השולטאן הצליחה להתקרב לשורת הבתים התחתונה של השכונה , בהפתיעם את אנשי עמדת השמירה .
בטרם פוצצה המכונית נמלטו ממנה שני הנהגים הערביים, כתוצאה מההתפוצצות ,התמוטטו כעשרה בתים,נפגע בית הכנסת האשכנזי, גגות בתים סמוכים עפו מעל הקירות, שמשות הבתים הסמוכים נמוגו, חלק מההריסות אחד הבתים כיסו ארבעה לוחמים שחולצו בפעולה מהירה ונותרו בחיים מתחת להריסות, הדי הפיצוץ וחוזקו הגיעו למרחוק, ואפילו זכוכיות אחת הקונסוליות הסמוכות שניצבה מעל לשכונה , התנפצו והאגדה הירושלמית מספרת כי אשת השגריר שערכה מסיבה באותה העת , טלפנה לבעלה שיודיע לאורחים להגיע עם מעילים כנגד הקור הירושלמי כי זכוכיות החלונות התפוגגו .
פיצוץ מכונית התופת גרמה גם לעקשנים בבני השכונה לקום ולעזוב ולהותיר את השכונה לכוחות הצבא שהפכו את השכונה ליעד צבאי מבוצר אל שטח ההפקר החדש שנוצר , ימין משה שימשה כמקום הכינוס לניסיונות החבירה והפריצה במאי 1948, לכוון הרובע היהודי הנצור דרך הר ציון,למרגלותיה נחפרה תעלת פינוי הפצועים ואספקת התחמושת מכוון ברכת הסולטאן מצד ימים לבית הספר לכמרים של גובוט ומשם להר ציון.
בעיה נוספת החלה כאשר צוות תותח של הלגיון הירדני הצליח למקמו באזור החומה של מצודת דוד , תותח זה החל בירי שיטתי על בתי השכונה ולהרסם, נעשו מספר ניסיונות לחסלו אך ניסיונות אלו עלו בתוהו, לבסוף הגיע לשכונה בן ציון בן אהרון וביקש לעזור בהגנה בעיית התותח הוצגה בפניו והוא החליט לנסות לפתור בעיה זאת,הוא התמקם בבית בפאתי השכונה למד את שגרת הירי של התותחנים, שאל רובה צלפים והרג את צוות התותח, הירי פסק לכמה ימים ובעת שחודש ,הגיע שוב הצלף והוריד שוב את הצוות השני , מובן שהלקח נלמד והתותח פסק לפעול ממצודת דוד.
בעת שנקבעו קווי הפסקת הנשק והוכרזו שלטי הפרוז נותרה שכונת ימין משה בתחילה כשטח צבאי מלא עד אשר החלו ליישב את השכונה בשנת 1948 ,בתחילה בעולי איזמיר התורכיים שהתרכזו במבני משכנות שאננים ולאחר מכן החלו להיכנס עוד עולים, אנשים השתלטו על המבנים החרבים,ומעט תושבים חזרו לבתיהם, באופן כללי שלושת שורות הבתים התחתונות של האשכנזיים נפגעו בעיקר בתקופת הלחימה ופיצוץ מכונית התופת והם שנותרו במצבם עד מלחמת ששת הימים.
בשנת 1950 יצאו שלושה נערים מהשכונה לאסוף שאריות ברזלים על מנת למכרם , בעת שחלפו בקו התפר בין השכונה לבין בית טאונוס ,לעבר הנערים החלו הלגיונרים מעל לחומות לצלוף על הנערים, שני נערים מצאו מחסה באח הבתים הנטושים חולצו בחסות החשיכה בידי תושבי השכנה , אך השלישי נמצא ירוי למחרת בידי חברי שביתת הנשק המשותפת.