התחבר
שנת 1935 החלה כשנה ברוכת גשמים, אלא שהגשמים כהרגלם לא נספגו והפכו את האזור מבחינת תעבורה לסיוט גדול ,מבחינת אין יוצא ואין בא לישובים , על מנת לצאת לכביש הראשי בין נצרת לחיפה או נצרת עפולה, יש לרתום עגלה לארבעה פרדות ולנסות לעבור את משטחי הבוץ, למרחק ארבעה הקילומטר בין הישובים גבת, שריד, השרון ועינות לכביש או אפילו לתחנת הרכבת הקרובה, ניסיונות הנסיעה הרתומה לעבר הכביש הסתיימו לרוב בשקיעת העגלות בבוץ ונטישתם עד יעבור זעם.
ישובים אלו שאוכלוסייתם הכפילה ואף שילשה את מספרם, נתקעה עם התוצרת החקלאית בדרכה לשווקים, ניסיונות להעבירם בעגלות הסתיימו בשקיעתם, בהתהפכויות העגלות ארגזי הביצים התרסקו, כדי החלב הועברו לפרקים על גבי סוסים ופרדות לכביש או לתחנת הרכבת ,סיוט התבססות בבוץ בדרכם ,בקיצור מצור שהוטל על היישובים מכורח המציאות.
זעקות התושבים לסלילת הכביש, מהישובים שיתחבר לכביש נהלל גניגר ,נפל על אוזניים ערלות בממשל הכבישים המנדטורי, המאבק נמשך למעלה משמונה שנים ופתרונות אין, ניסיון להגיע להבנה עם השלטון המנדטורי ,שהכביש ייסלל והיישובים ישתתפו במחיר עלותו לא הזיז לשלטונות במיוחד ,אלא שהגשמים הללו בשנת 1935 ,גרמו גם לתמותה בנפש , להגיע לחולים בישובים המנותקים ,גרמו אולי להתחלת השינוי במדיניות ואכן בסוף שנת 1936 החלו העבודות לסלילת הכביש.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.