ירושלים רחוב יפו 46 פינת רחוב הרב קוק נעלי חליפא (כליפא )

המבנה החד קומתי רכושה של משפחת קוקיא,בעל גג הרעפים הוקם בשנות העשרים של המאה העשרים ,מבנה המושכר בדמי מפתח , האדמות לאורך רחוב יפו ,שנקנו בידי משפחת קוקיא ,במיוחד בידי האח יוסף בנו של האח אפרים ,שרכש את האדמות בחלקה הצפוני של דרך רחוב יפו והקים את המבנה בטרם הקים את מבנה העמודים.
מעט על משפחת חליפא (כליפא)
תחילת סיפורה של משפחת חליפא (כליפא) מתחיל בעיר שיראז בפרס,שבה הסבא שימש כרב העיר,האגדה מספרת כי באחד הימים בעת שערך הרב חליפה קניות בשוק,ירק לעברו אחד המוכרים והוסיף בצעקה כי הוא יהודי מטונף,הרב נעלב מן המעשה והקללה והחליט כי המשפחה עוזבת ועוברת להתגורר בארץ ישראל.
במסע שנערך דרך הים לנמל יפו,עלו אב הסבא (שמת בדרך וארונו התגלגל להודו)הסבר רבא יצחק כליפא אביהם של הסבא דוד (חליפא) ואחיו אברהם ורעייתו כתון הקבלנים,האחים ובני המשפחה,האגדה מספרת כי בטרם נחתו בנמל יפו השתלטו על האונייה שודדי ים והשליכו את המשפחה לים.
מעט על עליית עולי פרס לארץ ישראל
בתחילה עסקו עולי פרס לאחר עלייתם, שמספרם בארץ ישראל, בשנת 1940 היו כשנים עשר אלף,מתוכם שמונת אלפים בירושלים,במלאכת האריגה אך בארץ הסבו רבים מעולי פרס את המקצוע לסנדלרות.
מקצוע של חלק מתושבי שכונת נחלת ציון הגדולה,היו החלבנים שחלקו חלה בין בתי התושבים,ובשוק מחנה יהודה שהתפתח בתקופת המנדטורית,בתחילה חולק החלב באמצעות חמורים שעל גבם ,משני צדדי החמור נתלו שני שקי יוטה שחוברו יחדיו על הגב ולתוכם הוכנסו כדי החלב,כמו החלבן סרי סליאמן .
התיישבות משפחת חליפא (כליפא) בשכונת נווה שלום סוף המאה התשע עשר
בין בוני ומתיישביה הראשונים הפרסים של שכונת נווה שלום ,הייתה משפחת כליפא (חליפא) יצחק כליפא ובניו הבנאים קבלנים אברהם ודוד כליפא ,שבנו בית כנסת הפרסי הראשון בשכונה, לזכרו של אביהם "בית הכנסת בית יצחק" שנבנה בשנות התשעים של המאה התשע עשר.
בשנת 1925 נבחר הקבלן דוד כליפא שעזב את שכונת נווה שלום ובנה את ביתו ברחוב מסילת ישרים 12,לוועד העיר ומועצת הפועלים,שבה הוחלט להעסיק בעבודת הבניין רק פועלים יהודיים,בין יתר הבתים שבנה דוד כליפא ,היה בית המדרש אור החיים ,בשכונת נווה שלום ,לכבוד עלייתו לארץ של הרב של יהדות פרס הקשיש רחמים מלמד בשנת 1906 שחיי והנהיג את העדה עד שנת 1932.
מספרים כי תושביה הראשונים של שכונת נווה שלום,התפללו בביתו של אחד מהעולים הפרסיים,את תשמישי התורה לוו מבתי כנסת ,אלא שהמקום היה קטן למספר המתפללים,לכן החליטו אברהם ודוד כליפא לתרום את אחד ממגרשיהם בשכונה,ולהקדישו לבניית בית כנסת לזכרו של אביהם יצחק.
את בניית בית הכנסת לקח על עצמו הבן אברהם,קבלן ובעל לו מפעל לחצץ בנחלת אחים באזור גן סאקר ,ולאחר מספר שנים בשנת 1896, נפתח המבנה המשמש עד היום כבית כנסת,בזאת לא הסתיימה עבודתם של האחים חליפא,כאשר הוחלט על הקמת בית מדרש "תלמוד תורה" ובית הכנסת פרסי שני בשכונה,שנקרא בית הכנסת אוהבי ציון ,בשכנות לבית הכנסת שלהם,בנוסף הוחלט בשכונת נווה שלום ,להקים את אגודת גמילות חסדים (אוהבי ציון),לתמיכה בחינוכם של בני העדה הפרסית ולתמוך בנזקקים,לקרן הצטרפו האחים חליפא לקרן החסד.
אברכים מבני העדה הפרסית למדו בישיבת אור חיים וישיבת שערי רחמים,קרן החסד והעזרה "גמילות חסדים" (אוהבי ציון) ,נעזרה מכספים שנאספו מבעלי המלאכה הפרסיים,ותמכו בעניים,אלמנות,יתומים ונזקקים.
בעיה נוצרה בעת שהדור השלישי החל לנטוש את מנהגי העדה והחל להתנהג כמנהג הצעירים מבני העליות החדשות ממזרח אירופה,בכדי לעמוד בפרץ הקים הרב רחמים מלמד מועדון לצעירים בימי במנדט את מועדון (צעירי פרס), שבו החל בפעילות על מנת להחזירם לצור מחצבתם המסורתית של בני העדה הפרסית,ברחוב אגריפס מבנה מוזנח בן שתי קומות,קומה אחת שימשה כבית כנסת.
סיפורו של מאיר אברהם חליפא (כליפא)
שלוש חנויות לנעלים היו בידי משפחת אברהם כליפא (חליפא) בירושלים,החנות הראשונה הייתה של הבן יוסף כליפא בעיר העתיקה (האח הבכור )בעיר העתיקה,בפי הערבים כונה יוסף "יוסוף בעל שן הזהב" ,לאחר הפרעות בעיר העתיקה ,העביר יוסף את חנותו לאזור אגריפס ,במקום שכיום נמצאת סטייקיית חצות ,בשולי שכונת מחנה יהודה.
בשנת 1951 ,נעצר והואשם המהנדס אברהם בן יוסף כליפא (חנות הנעלים) ,שתכנו וחישב את כמויות הברזל,לתוספת מרפסת למהנה , אברהם בן יוסף כליפא, הואשם במותו של נער ופציעתם של שני ילדים נוספים ,בעת שהתמוטטה המרפסת בבית שתכנן,הוא נעצר ושוחרר לביתו עד המשפט.
אחיו הצעיר של יוסף ,מאיר אברהם חליפא,פתח את חנות הנעלים פריזיאן בשנת 1935,ביחד עם שותפו מנגן ברחוב יפו ממול לבנק מרכתיאל (דיסקונט) , האגדות מספרות כי מאיר חליפא היה אדם חזק גופנית ומנטלית שהצרות לא שברו אותו,בצעירותו הצטרף מאיר אברהם חליפא לארגון האצ"ל ובזכות מראהו התחפש לערבי והיה נוהג להוביל גמלים שעל גבם הוסתרו כלי נשק,את פרנסתו מצא באותה העת בעבודתו בדואר .
חליפא מאיר אברהם בנו של אברהם ונכדו של יצחק ,נישא בראשונה בשנת 1943 לחיה רוטנברג,בשנת 1954 התגרש והגיש בקשה לנישואים מחדש בשנת 1955 ברבנות, עם אידה בת משה גרושה שעלתה מתורכיה .
נישואיו הראשונים של מאיר משנת 1943, לרעייתו חייה לבית רוטנברג , אך נשיאותיהם עלו על שרטון והם התגרשו בשנות החמישים,מיד לאחר שהתגרשו בני הזוג עלה ביתם באש ובנם נפצע ונשרף מעט ,כאשר נלכד באחד מחדרי הדירה,לאחר שחולץ טופל בבית חולים ונרפא, מאיר חליפא נשאר עם שני הילדים.
זמן מועט לאחר גרושיו ושרפת ביתו,פנה אל מאיר חליפא, מנגן שותפו בחנות הנעלים נעלי שיק פריזיאן ברחוב יפו 61 ,בדרישה שיפרקו את חנות ברחוב יפו,כאשר שאל מאיר את שותפו מה סכום הכסף שיקבל בעבור מחצית העסק,אמר לו שותפו מנגן,כי ייתן לו אלפים לירות, בעבור המחצית.
האגדה מספרת ,כי מאיר חליפא עבר את הכביש, נכנס למנהל בנק מרכתיאל ממול ,הכריח אותו לכתוב שיק בנקאי על סך ארבעת אלפים לירות ,לטובת השותף מנגן ,עם השיק עבר בחזרה את הכביש ,הניח בידו של השותף את השיק בעבור חלקו ,וביקש בנימוס שיעזוב.
מובן שהשותף נבהל ופתח במשא ומתן מחדש ,לאחר שנקבע המחיר החדש לעזיבתו של מאיר חליפא,נקבע גם שמחצית מממלאי הנעלים והציוד יחולקו חצי בחצי,כאשר ביקש מאיר חצי מהשולחן ,אמר השותף שאין אפשרות כזאת,יצא מאיר מהחנות ושב במהרה עם מסור בידיו,הוא ניסר את השולחן לשני חלקים על פי ההסכם,הוא הוריד את השלט מהחזית וניסרו לשניים,בקיצור חצי מכול דבר.
לאחר פרוק השותפות בשנת 1954, בתקופת חייו הקשה ביותר (הגרושים,שריפת הדירה ופרוק השותפות),החליט מאיר לפתוח חנות נעלים חדשה ,האגדה המשפחתית מספרת כי בחלומו בלילה ראה מאיר חליפא חנות שתורן דגל בחזיתה,למחרת יצא לשוטט ברחוב יפו וראה את חנות הכלים החקלאיים הפינתית ברחוב יפו 44 פינת רחוב הרב קוק של הקצין הבריטי ,מיג'ור בסן שעמדה להשכרה ומיד שכרה.
תשאלו מאיפה לחנות תורן הדגל שבחזיתה בחלק השמאלי של החזית ,מסתבר שהחנות שימשה בטרם מלחמת העולם השנייה את הבריטים כלשכת גיוס לבריגאדה היהודית בירושלים ומכיוון ששימשה כמרכז גיוס ,על התורן נתלה דגל הבריגאדה העברי ועל החלונות הודברו תמונות וכרזות הקוראות לגיוס,לאחריה חנות נעלים כתר,חנות הכלים החקלאיים של מייג'ור בסן ,משנת 1954 נפתח במבנה חנות הנעלים של מאיר אברהם כליפא.
כיוון שהדירה נשרפה נאלץ מאיר ושני ילדיו להתגורר תקופת מה בחדרון בעליית הגג של החנות החדשה ברחוב יפו 46 עד שנתרווח ומצאו דירה חדשה.
חנויות הנעלים של משפחת כליפא (חליפא)
שלושת חנויות לנעלים היו בידי משפחת חליפא (כליפא) בירושלים , בחנויות אלו נמכרו נעלים שייובאו מתוצרת מדינות לבנון וסוריה ,בחנות הנעלים שיק פריזיאן ,ברחוב יפו 61 שותפות של מאיר אברהם כליפא ומנגן,חנות הנעלים של הדוד יוסף אחיו של מאיר כליפא בעל חנות בעיר העתיקה ובהמשך ברחוב אגריפס במחנה יהודה(כיום מסעדת חצות), (כונה יוסוף בעל שן הזהב) ,והחנות הקיימת עד היום חנות נעלי כליפא ברחוב יפו 46, נפתחה בידי מאיר אברהם כליפא בשנת 1954.
בשנת 1925 נבחר האח מאיר אברהם לוועד יהודי פרס, בחנות שנפתחה ביפו 46 בשנת 1954 , במבנה הראשון שלפני בנין העמודים ,שנבנה בשנות העשרים בידי משפחת עזרא ופנחס קוקיא, מבנה אבן בן קומה אחת וגגו גג רעפים אדומות מספר 46 ו 48 ברחוב יפו, כיום עובדים כבר הדור הרביעי לנעלים ,בחנות הקיימת עד היום .
אגדות ירושלמיות משנת 1938 ,מספרות על תנועת המחאה שהתעוררה בקרב סנדלרי ירושלים העבריים, כנגד האחים כליפא שעסקו במכירת נעלים, במיוחד כנגד מאיר אברהם כליפא בחנות הנעלים שלו ביפו 61 ,זקני העיר מספרים, כי בעת שאנשי העלייה ,הקימו גופים לדיבור בשפה העברית ורכישת מוצרים מעבודה עברית ,נלחמו גופים אלו, כנגד רכישת סחורות מתוצרת שלא יוצרה בארץ ,ומכיוון שעל פי האגדה ייבא כליפא נעלים מרחבי המזרח התיכון כולל נעלים מלבנון ומסוריה.
יבוא זה פגע בסנדלרי ירושלים היהודים ,על מנת למחות כנגד היבוא, התייצבו בשנת 1938 שני צעירים סנדלרים יהודיים ,אנשי העלייה היקית ,בפתח החנות ברחוב יפו 61 על מנת לשכנע יהודים ,שלא לרכוש נעלים שאינן תוצרת עבודתם של סנדלרים עבריים.
שני הצעירים הועמדו למשפט וזוכו ,כיוון שלדעת השופט לא הוכחה העובדה כי בעמידתם זאת ובשכנוע העוברים ושבים, הם השתמשו בכוח או שעמידתם זאת הפחיתה את מספר הקונים.

מיקום