ירושלים רחוב יפו 2 עיריית ירושלים סיפור הקמתה

העירייה המנדטורית מתקופת התורכים ברחוב ממילא
בתקופה העותמאנית שכנו משרדי הסראייה – מרכז השלטון האזרחי והצבאי התורכי ,בתוך החומות ברחוב שכיום אנו קוראים לו רחוב מעלות המדרשה, בשנת 1863 הוקמה העירייה הבלדייה הראשונה בסמטה הקרובה למבנה הסראייה  .

מבנה העירייה הראשונה כלל שלושה חדרים,השערות שונות היו לשמה הערבי של הבלדייה,חלק מזקני העיר העתיקה ,יש הטוענים כי המלה בלדייה הינה משמו של רופא יווני חכים אל בלדייה,רופא זה טיפל בחולי העיר העתיקה בחינם, אך סביר להניח כי היא מהמילה בלדייה בערבית שפרושה עירייה.

במבנה שבו הוקמה הבלדייה הראשונה ,טיפולו בחולים הערביים, הרופא היווני שהיה ער לצרכיהם של מטופליו המוסלמים בנושאי בריאות,מים ועוד , החליט להוסיף עוד תפקידים בעלי סממנים מוניציפליי לייצוג התושבים בעיר העתיקה אל מול השלטונות התורכיים.

גוף הבלדייה הראשון כלל גם גזבר שאסף את מיסי התושבים ,שהצטרפו לבלדיה ושילמו בעבור שרותי ניקיון ושמירה ושירותי הטיפול לפתרון צרכיהם האישיים של התושבים ,אל מול השלטונות תושביה המוסלמים כינו את התשלום בשם כנאסה וחראסה  ( ניקיון ושמירה ) ,למרות שמסי הבלדייה ,הגיעו מכלל התושבים בתחומי העיר העתיקה ,כולל היהודים והנוצרים , אשר מנו כמה אלפים בעת ההיא מכלל התושבים , למרות זאת חברי מועצת הבלדייה היו רק מהמגזר המוסלמי.

קרן אור אחת הייתה למגזר היהודי בעיר העתיקה,הסוחר היהודי מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים מועצת שלמה מזרחי ,בזכות קשריו המסחריים והאישיים למושל העיר התורכי, שלמה מזרחי  שימש  כמעיין נציג יהודי כנגד מועצת הבלדייה והשלטונות התורכיים.

בימי השלטון התורכי הקימו התורכים ,שורה של מצודות על הדרך בין חומות העיר העתיקה על הציר בירושלים ממזרח למערב בואך לעיר יפו , אחת המצודות מוקמה במקום שניצבת כיום בית העירייה הישן בעיר החדשה , מספרה של המצודה היה על פי מניין התורכים מצודה מספר 17 , כאשר הגיעו הבריטים לירושלים ,חדלה המצודה מתפקידה .

אשר צר היה במקום הבלדייה השנייה ,שמוקמה בממילא ,רכשו שלטונות העיר את המקום הרסו את המצודה הישנה והקימו את בית העירייה הישן ,המהווה נדבך בכיכר הצנחנים – כיכר אלנבי דאז .
לאחר העליות הראשונה והשנייה ,עלו מספרית מספר תושביה היהודים בעיר העתיקה והם היוו גורם משמעותי בהרכב התושבים,גם משום שחיי המסחר החלו להתפתח ולגדול וחנויות רבות ועסקים של יהודים נפתחו ברחובות העיר העתיקה ומחוצה לה ,נאלצה הבלדייה המוסלמית למורת רוחה,לצרף נציגים יהודיים למועצת הבלדייה הירושלמית שמנתה כעשרה נציגים.

למרות מספרם הגדול של היהודים בעיר העתיקה ,נבחרו למועצה רבע עד שליש נציגים מהמגזר היהודי ,בשנת 1909 נבחרו ארבעה נציגים יהודיים לבלדייה,החלק המשעשע בבחירות בעלי זכות הבחירה ,שלא כללו נשים ,היה שחלק מבעלי זכות ההצבעה המוסלמיים בחרו בנציגים היהודיים בעלי זכות ההצבעה היו בעלי נתינות תורכית .

ארבעת הנציגים היהודיים היו : הנציג האשכנזי דוד ילין,יצחק עדס,יוסף אליישר ורחמים מזרחי בנו של הסוחר שלמה מזרחי,שנה לאחר מכן הוחלפו חברי המועצה ומתוך חמישה חברים חדשים נכנסו שוב שלושה נציגים יהודיים.
בתקופה העותומאנית נמנו מעל לעשרים ראשי עיר מוסלמים, עד לבואם של הבריטים בשנת 1917 כאשר כבשו את ישראל וירושלים.

מטרתם של החברים היהודיים במועצת הבלדייה ,הייתה לשפר את תנאי המחייה של התושבים בתוך החומות ,הם רצו לשפר ולבנות את מערכת הביוב , לחבר את העיר בצנרת למקורות מים ממעיינות הסביבה ,כיוון שבורות המים והתלות בגשם לא ענו על צרכי העיר הגדלים,עקב גידול מספר התושבים, נציגים אלו רצו להכניס חידושים טכנולוגיים מהעולם הגדול בנושאי חשמל ותקשורת שח רחוק בין חלקי הארץ לירושלים ועוד.
כאן נתקלו תוכניות חברי המועצה היהודיים שהכינו, בחומת השלטון העותומאני הבצורה, שגרס ששינויים בסדר גודל כזה אינם עירוניים מוניציפאליים אלא ממלכתיים באחריות השלטונות ולכן תוכניות אלו הושלכו לפח הזבל.
למרות שבעיתון הצבי בתאריך 9.8.1912 נכתב בידי איתמר בן אבי כי חברה יהודית קיבלה בקושטא אישור לפתיחת ובניית קווי טלפונים ,לקווים בין יפו לירושלים שתחליף את רשת האיתות שהייתה נהוגה באותם ימים ,עוד קווים אושרו בין פתח תקווה,מקווה ישראל,ראשון לציון ורחובות, בעיתון אף צוין כי מחיר השיחה יהיה זול.

כאשר הגיעו הבריטיים לישראל בשנת 1917, קיוו היהודים כי מצבם ישתפר , אך המציאות טפחה בפניהם ,אך הבריטיים החליטו לשמר את המצב הקיים ואף מטעמים אישיים של חלק ממנהיגיהם בישראל המצב אף הורע לפעמים, בהחלטתם הראשונה הם שינו את הרכב מועצת העיר וקבעו,  שהרכבה יכלול 6 חברים שנים לכול מגזר המוסלמי היהודי והנוצרי.

חברי המועצה היהודיים הראשונים היו יצחק אליישר ויצחק שריון ,בנוסף התמנה יצחק אליישר כסגן ראש העיר, בתפקיד זה שרת למעלה משנתיים , בשנת 1924 עלה מספר חברי המועצה היהודיים לארבעה : יצחק שמאע ,יצחק אליישר,יצחק בן צבי וחיים סולומון .

כאשר גדלו השכונות מחוץ לתחומי העיר העתיקה וכתוצאה מחיכוכים ביחסים בין יהודים למוסלמים ,החליטו השלטונות לחלק את העיר בצורה מלאכותית לשני עשר אזורי בחירה האזורים חולקו בצורה שווה של שישה אזורים למגזר המוסלמי ולמגזר היהודי.

בשנת 1920 בעת מאורעות תר"פ לרגל התקרבות חג הפסח וחגיגות נבי מוסא,התסיס ידידנו המופתי אמין אל חוסייני את המוסלמים בדרשותיו כנגד היהודים ,לאחר הדרשות יצא הקהל המוסת לפרעות ביהודים בישראל וברובע היהודי בירושלים, הצבא הבריטי נמנע מפעולה וההמון המוסת פשט על הקהילה היהודית ,למרות שמעט מגינים יהודים עמדו מולם בראשות זאב זבוטינסקי , נהרגו ששה יהודים וכמאתיים יהודיים נפצעו,חנויות ובתי מסחר ובתי כנסת נבזזו והועלו באש.

יש הטוענים כי שוטרים מוסלמים ,במשטרה הבריטית ושוטרים בריטיים ,הצטרפו והגנו על התוקפים ,אחרית דבר היה ,שמרבית אנשי קבוצת המגנים ,נאסרו, נשפטו ונשלחו לכלא,כתוצאה מפרעות אלו ,התפטרו חברי המועצה היהודית בראשות דוד ילין מהבלדיה.

בעיה נוספת רצינית הייתה בעיית השפה הרשמית על מסמכי המועצה שהיו בשפע הערבית,ליהודים ולאנגלים נוצרה בעיית תרגום,עמדו חברי המועצה היהודיים ולמועצה צורף מתורגמן יהודי בהמשך היו שני מתורגמנים שעבדו בלשכות סמוכות מתרגם לעברית ומתרגם לערבית.

חברי המועצה והתושבים היהודים ,החלו לדרוש שכול מסמך יישא תרגום עברי מלווה לנייר,בנוסף חדלו היהודים להגיש את מסמכיהם לעירייה ולשלטונות בשפה הערבית כתוצאה מכך גרמו היהודים ,לשלטונות לשנות את דעתם והשפה העברית ,החלה לשמש כשפה רשמית, בנוסף לשפה הערבית על מסמכי העירייה.

אגדת בחירות (האם להאמין להבטחות נבחרים ויושרם)
אגדה ירושלמית מספרת כי בבחירות למועצת העירייה הירושלמית בשנת 1935 נערך הסכם בין שני מועמדים מוסלמים צובחי דגאני ובן חמולתו חסן צדקי דגאני ,ההסכם שנכתב ונחתם לווה בשטר של אלף לירות ארץ ישראליות למימושו, באותה העת חסן צדרי גאגני שימש כחבר מועצה ,פרטי ההסכם היו שבאם חסן לא יבחר הוא יפנה את מקומו לצובחי, בעת שנערך ההסכם חתם סלח על שטר שהסב אותו לפקודת דודו צובחי כערבון.

לאחר שנערכו הבחירות ,חסן צדקי דגאני וצובחי דאגני ,קבלו מספר הקולות שווה, על פי ההסכם חסן כתב מכתב התפטרות לראש מועצת העירייה ,קבל בחזרה את שטר האלף לירות מדודו , אך במקביל כתב שוב מכתב לראש העיר כי הוא חוזר בו מהתפטרותו,מכתב זה על פי העדויות במשפט הגיעו לפני מכתב ההתפטרות לידיו של ראש העיר , אי לכך מכתב ההתפטרות לא תפס ולכן חסן חזר לחברותו במועצת העיר.

טענתו של חסן לגבי השטר שקיבל בחזרה הייתה כי בבחירות אף אחד לא הפסיד ולא ניצח ועל כן אין ערך לשטר, השופט קיבל זמן לקביעת פסק הדין ואנו ממתינים עד היום לפסיקה.
זוכרים את סוגיית התרגום : בסוף יולי 2012 נתקלתי בידיעה בעיתונות הירושלמית , שעיריית העיר נדרשת בהפוך על הפוך ,משלטונות הווקף של הר הבית,תרגום המסמכים שהוגשו לה.
מסתבר כי הזמן עשה את שלו ונדרש טיפול ושיקום מהיר לאבני הכותל שלטונות העיר הגישו תוכניות עבודה ,כיוון שנדרשת עבודה משני צדדי הכותל,הן מצד חצר הר הבית והן מאזור הכותל.

התחכמו שלטונות הווקף ,בעיכובם של עבודות השיפוץ והחליטו כי הם כעת הם רוצים תרגום לערבית הן לתוכניות העבודה והן לשרטוטים, לפני שיאשרו את השיקום, אכן קם הגולם על יצרו.
הערה : ערב המאורעות בשנת 1929, הוסיף המופתי אמין אל חוסייני ,במהלך ההתגרות שלו אל מול היהודים ,שלוש שורות נדבכים של אבנים ,לגובה חומת הכותל ,בטענה שאנו היהודים רוצים לפלוש לחצר הר הבית .
עקב הצפיפות של מבנה הבלדייה בתחומי העיר העתיקה והצרכים החדשים למקום שבו יוכלו חברי הבלדייה לשרת את האוכלוסייה ,נדדה הבלדייה בשנת 1932 מחוץ לחומות ועבר לרחוב ממילא החדש , הבלדייה החדשה בת השלושה חדרים ,התמקמה בקומה השנייה בבית מספר 20 מעל לקומת שלוש החנויות מתחתיה ,שכיום לאחר השחזור מעל שלושת חנויות רשת פוקס במדרחוב אלרוב.

כיוון שמשרדי העירייה מחוץ לחומות ,כללו רק שלושה חדרים ומשצר היה המקום לפעילות העירונית, עברו משרדי העירייה הירושלמית  בשנת 1932 למבנים שנבנו מעל לכיכר אלנבי שכיום נקראת כיכר הצנחנים,
את מבנה הבלדייה החדשה ברחוב ממילא מכרה העירייה לאחר המעבר למקום החדש ,למהנדסים סלים אבו סואן ושותפו מרקוס נאסר בסכום של 22.000 לא"י .

בשנת 1926 דרך יפו בירושלים והמדרכות לצידה מתחילה לכבל זיפות בעיקר באזור שער יפו אך גם מכוון גן העיר ליד בית העירייה עד מחנה יהודה בואך היציאה מהעיר לכוון העיר יפו ,הדרך תוקנה בעבור מכוניות ועגלות ,העבודה בוצעה בידי סוללים ערביים,(עירייה בשליטה ערבית ) , לשיקום הדרכים ליד העיר העתיקה מתווספת הרחבת הכביש ליד שער שכם באזור דרך שכם והמושבה האמריקאית.

חברי המועצה היהודיים המשיכו להיאבק על זכויות התושבים היהודיים עד שפוטרו ערב יציאת הבריטים מישראל.

פסיקה שנקבעה במשפט שערכה העירייה נגד חייב ארנונה לעירייה משנת 1930-1
בשנת 1931 קבע השופט הבריטי בודילי ,בתביעה שהגיש העורך דין בן אהרון בשם לקוחו על דרישת העירייה לקבל מס ארנונה על ביתו של הנתבע, לאחר שבדק השופט את סמכויות העירייה המנדטורית והעותמאנית על שכונות ובתים שמחוץ לחומות העיר העתיקה , השופט בודילי קבע כי העירייה חרגה מסמכויותיה ולא הסדירה את הריבונות העירונית על נכסים בתים ושכונות ואפילו שטחים ללא בנייה ,שמחוץ לחומת העיר העתיקה.
בפועל רק בנובמבר 1931 ,הוצא צו מטעם הנציב העליון המפרט את השטחים השייכים ריבונית לעיריית ירושלים והחייבים במס ארנונה לעירייה, למעשה בחקיקה העותומאנית נתגלו אי דיוקים וחסרון של הוראות חוקיות להסדרת חוקים אלו או שמה נעלמו הוראות כתובות אלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

חטא אף השלטון הבריטי בנושא מחוסר תשומת לב לחקיקה כזאת, שבוצעה למען האמת בעקבות פסיקת השופט בודילי ושנתנה פתח לכול המתגוררים מחוץ לחומות העיר העתיקה להימלט ולהימנע מתשלום ארנונה לעירייה.

תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית  ולמקורות השונים  שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

מיקום