תיאור המוצר

שכונת אבן ישראל שנבנתה ב-1873, שכונה שדרו בה גם אשכנזים וגם ספרדים השכונה השישית במספר, השכונה נבנתה ביוזמה פרטית של תושבי הרובע היהודי , ברחוב הניצב מול קולנוע עדן עליו השלום .

שמה של השכונה נובע ממספר מקימיה- אבן בגימטרייה שווה ל- 53, בשנת 1898 מנתה השכונה 126 בתים רחובה הדרום מזרחי נקרא בתחילה רחוב ולירו , הרחוב המוליך מרחוב יפו לכוון קולנוע עדן עליו השלום, כיוון שהימים ימי שלטון מפא"י ותנועת העבודה .

יוסף משה ולירו ,היה אחד מארבעת השופטים שישבו בדין משפטם של רוצחי חיים אלרוזורוב ,שני שופטים בריטיים שופט ערבי והשופט היהודי ולירו, שני החשודים שהועמדו לדין היו חברי התנועה הרוויוניסטית ,החשד היה לרצח על רקע פוליטי, ולירו התנגד בדעת יחיד להרשאתם של החשודים בדין.

החלטה זאת קוממה את ראשי מפלגת העבודה ומפא"י שהחליטו על פי האגדות ,להעניש את משפחת ולירו ולקחו מהם את שם רחוב  ולירו שבשכונת אבן ישראל ,והחליפו את שם הרחוב לרחוב אבן ישראל במקום רחוב ולירו ,
למרות שהמשפחה היו מבעלי האדמה וממקימי השכונה ,בהמשך לאחר שנים תרמה המשפחה את השטח להקמת כיכר ולירו בשכונת מחנה יהודה מול רחוב שוק מחנה יהודה בשוק.

השכונה נבנתה במבנה שכונות רבות מהתקופה, בשכונה  גרו משפחות אשכנזיות ומשפחות ספרדיות של ילידי ירושלים ומהעלייה היהודית התורכית לירושלים, בשילוב ולמדו אחת מהשנייה את שפתם, בשכונה גרו גם תריסר משפחות מסרביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שדיברו בספרדית מתנגנת ,עוד גרו בשכונה משפחות של בעלי מלאכה ,פועלים ,סוחרים ואלמנות ,עסקנים ורבנים, צעירים מהעלייה הרוסית ,וצעירים בני העיר סלוניקי שביוון שהגיעו בזמן מלחמת תורכיה ויוון לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה ,כיום חלק מהבתים נמכרו והפכו לחנויות לכוון רחוב יפו לבתים אלו שונתה החזית , בשכונה נותר בית הכנסת האשכנזי שנבנה .

חלק ממשפחות השכונה היו זוגות מעורבים של אשכנזים וספרדים ,והיה קשה להבחין במוצאם משום שסיגלו את השפה התלבושות והמנהגים של הצד השני הדומיננטי בנישואין,

השפות שהיו נהוגות בשכונה בתקופה התורכית היו ערבית, לדינו, ספרדית ,חלבית ,רוסית ,אידיש  ועוד, בתקופת המנדט החלו הצעירים ללמוד אנגלית מזקנים בשכונה שידעו את השפה, רצונם של הצעירים להשתלב במערכת השלטון המקומי ,דחפה אותם ללמוד את השפה.

השכונה ממוקמת בתחילת העלייה לכוון שוק מחנה יהודה לרחוב יפו ,שכונה שנבנתה  בשיטת החומה והשערים כמקום מבוצר , ארבעה כניסות היו לשכונה, הראשונה הייתה דרך הקמרון שברחוב יפו (הקנטרה), כניסה נוספת גבלה בשער הברזל ליד בבית היתומים שהייתה גם מרחוב יפו, ושתי כניסות מכוון רחוב אגריפס, בשכונה הוקמו בתי כנסת לאשכנזים ולספרדים, שנים מהם בבית היתומים ,האחד האשכנזי המרווח בקומה השנייה למיוחסים והקטן בקומת הקרקע לפשוטי העם שכונה הישיבה , בסמוך לו היה בית הכנסת הספרדי של אלגזי ואילו השני הספרדי גם נקרא קהילת יעקב שהיה חדר בדירה ליד רחוב אגריפס ,שנוהל בידי הגבאי ג’יליבי יעקוביג’י , שנוהל בקפדנות יתרה שהייתה לו נטייה לתרבות צרפת ועל כן צרך עיתונות ממנה.

מסביב לחצר המרכזית בשכונה שאליה פונים פתחי הדירות בשני הקצוות הוצבו שני שערים ששימשו לכניסת התושבים והאורחים , שערים אלו נועדו להינעל בשעת צרה ולהיות סגורים בשעות החשיכה , בחצר המרכזית נחפרו חמישה בורות מים שנים בחלקה העליון של החצר ושלושה בתחתית החצר ,על המים הוצב שומר בידי גנבים שדר ליד בכוח שהוקצה לו החצר שימשה גם כמרכז החיים השכונתי, שני בורות מים נוספים היו בחצר בית היתומים שליד ,בורות אלו שימשו גם את תושבי השכונה בקיץ, ברחוב בשכונה ולרו הוקם גם דפוס הסולל.

מבנה הבתים בשכונה איננו אחיד ,בהשראת המהנדסים והמתכננים נבנו בתי גם לפי טעמה של המשפחה, היו בתים בני קומה אחת ,שתים ואפילו בני שלוש קומות, הבית היחיד שנבנה לגובה ארבע קומות היה שייך לאלמנה רבקה לוי שהייתה עולה מאמריקה.

ברחבה צמח עץ תות שקטיף פירותיו בעונה , יצר תחרות עזה בין ילדי השכונה, העץ ניזון ממימי בור הספיגה שהיה עולה מדי פעם על גדותיו , ולכאן נכנסו הגבאים ושכרו בעלי חמורים לפנות בפחים , לצורך ניקוי ושאיבה של הסחי שהפיץ ריחות בלתי נסבלים לאף אנושית, הסחי שהועלה מבורות הספיגה , נאסף בפחים שהועמסו על חמורים והובלו לשפיכה בשטחים פתוחים ובשדות ,ממש חוויה מרנינה לתושבי השכונה  , הוצאת הסחי בפחים נעלמה בתקופת המנדט ,בעת שנשלחו מכליות לשאיבת הסחי מהבורות.

אגדת שסיפרו ילדי השכונה היו  על אברהם אחד ממובילי הסחי על חמורו ,שנהג לשוחח בערבית וספרדית  עם חמורו ולהתנות בפניו את צרותיו ,עוד ממשיכים באגדה הילדים וטוענים שהחמור זקף את אוזניו והשפיל את ראשו כאילו הבין את מובילו, בסיום העבודה נקשר המחמר אברהם בחבל ושולשל לבור , על מנת לבדוק האם הבורות רוקנו עד הסוף.

כאשר החלה שאיבת הסחי בידי מכליות העירייה בימי המנדט , נאלץ אברהם למצוא פרנסה אחר והפך למוביל שקים מלאים בחיטה ,סוכר קמח , מהסוחרים לחנויות , מדי פעם כרע החמור מפאת העייפות והמשקל ואברהם היה לוחש על אוזנו של החמור שהוא מסב בושות לבעליו ,ואחרי מנוחה קצרה נעמד החמור בחזרה על רגליו וההובלה נמשכה, עבודה נוספת הייתה לאברהם בהולכת אנשים לקבר רחל לאחר ששכר חמורים מערבים .

מהרחבה שבשכונה צמחו סמטאות צרות וחשוכות , ומכוון שהשכונה בחלקה במדרון ,הגשם שירד בחורף זרם לכוון יפו והצטרף לזרימת מי הגשמים  שירדו ברחוב יפו ,חלפו על פני שכונת נחלת שבעה וזרמו לבסוף לברכת ממילא .

בהווי השכונה משנת 1912 מספרים על המיילדת טובה באקלה שעל משקוף ביתה היה שלט עם ציור של תינוק, כרמז שמי שתסתייע בשרותיה ייוולד לו תינוק נאה, טובה , שנטשה את עבודתה בחצרו של יוסף מוסייוף ועברה לעבוד ,בבית התרופות (בית המרקחת) שבו רקחו תרופות שונות ואפילו שמן קיק המפורסם  ,"למען ציון" שהיה ממוקם במבנה השני בשכונה ליד פינת רחוב יפו.

בנוסף לה היו המיילדות גברת סטוינובסקי והמיילדת מרים יצחקי שטיפלה בעיקר בנשות העלייה הרוסית ,שלושתן ממוצא אשכנזי , בהמשך  הצטרפה לחבורה המיילדת רבקה דה פרידיס שלמדה את העבודה בצרפת וסבלה מחרשות חלקית ,והאגדות מספרות שהאנשים נאלצו להרים את קולם על מנת שתוכל לשמוע מה שאמרו.

האגדות ממשיכות לספר על קשיי הפרנסה של המשפחות , של חכם דוד לוי ,אחיו של בעל המכולת בשכונה חכם מיוחס לוי , שלצורך הפרנסה בחר ברוכלות (בפועל בלימוד תורה) ,בכול יום בשעות הבוקר היה נוטל על גבו שמיכה עם גלילי בדים, פורס את הכבודה על מרצפות שוק מחנה יהודה ,יושב על יד הבדים ,שולף ספר תורה ומתעמק בו, מכוון שלא גילה עניין למכור או להכריז על סחורתו , אחר הצהרים היה מחזיר את הסחורה בשלמותה לבייתו בשכונה ואץ לבית המדרש, מסכנה אשתו שעול הפרנסה נפל על כתפיה בעבודות בעבור נשות השכונה .

ידוע היה מוכר הסחלב מושון בשכונה בתקופת החורף ,נשא על כתפו מוט שעליו היה תלוי קומקום ומתחתיה צלוחית עם פחמים בוערים לחימום,  ובצדו השני שרפרפים , במהלך הבוקר היה עובר בסמטאות השכונה על למכור את סחורתו ובהמשך היום נעמד ליד בתי הספר על מנת למכור לתלמידים, בימי החורף היה גורף שלג מהגגות והשבילים , בקיץ היה מוכר מושון בלוזה (סוג של פודינג) בצבעים שונים , כשעייף לעת זקנתו מהעבודתו ,רכש חמור והיה למעביר משלוחים ומשאות על חמורו,

כאשר עזב בית הדין הספרדי את העיר העתיקה ,הוא עבר לשכונת אבן ישראל, אל בית הדין הזה הגיעו נשים ואנשים ממוצא ספרדי , גם מעשי שובבות ובדיחות הדעת נעשו בידי התושבים זכורים מהווי השכונה במיוחד כלפי הטיפוסים והזקנים שבשכונה בהפחדתם בעת שהלכו בסמטאות החשוכות ,או סיפורי ההתחפשות של הצעירים כערבים והגיעו לדירות הזקנים דפקו בדלת ושנפתחה החלו לדבר בערבית , זקנים אלו החלו לצעוק שהשדים הגיעו עוד עסקו בסחיבת בעלי חיים מהחצרות והחבאתם, מנהג היה בידם לספר סיפורים דמיוניים שרקחו אנשים והפילו בפח פתאים מתושבי השכונה.

סיפורים על משלוחים וסחורות שהגיעו באוניות שאמורים להימכר במחיר מוזל בחנויות, אנשים החלו לערוך רשימות לקניות העתידיות ,ואז הגיעו התהיות ממספרי הסיפורים שהסבירו כי הסוכר נמס במי הים ועוד תקלות דמיוניות שהשתרבבו בסיפורים, על מנת לצנן את התלהבות הקונים , ורשימת הקניות נמחקה כלא הייתה ,כמו כן יזכרו המפגשים בחצר השכונה שבה התכנסו הצעירים ושרו שירים ביוונית, לדינו ,רוסית, ועברית .

בטרם נערכו שידוכים בן בני השכונה , נהגו גם בנות בערב הכרת הכלות למשפחות החתן , לביים הצגה בערב הטכס והצמיחו חטוטרת על גבם ,או פיתחו צליעה ועוד ועוד , על מנת למתוח את הקרואים בטקס, מובן שהחתן שותף לתעלול והחל זועק על השדכן כי הוא משקר ומוכר סחורה פגומה לחתן ,בעת המגת מעלותיה של הכלה לעתיד החסודה , וההצגה נמשכה עד שהאמת נתגלתה בהמשך הטקס , מעיין בידור ומופע בטקס.

עסק נוסף שהיה ברחוב ולרו היה בית החרושת לסודה וגזוז שהפעיל דוד גרינברג , בעונת הקיץ צבאו ילדי השכונה על מנת לדמיין ולערוג ללגימת משקה צונן מהמפעל, בתחילת הרחוב שכנה חנות המכולת של הצרוד ,שהייתה מכולת גדולה על פי מידות הימים ההם, נמכרו בה דגים מלוחים, סרדינים שוקולדים ביבוא מרוסיה ועוד.

הרוכלים הגיעו בשעות היום ,תוך שהם צועקים על סחורתם בסמטאות השכונה, משוש הילדים מוכר הגלידה הלוא היא הבוזה , יחד עמם הגיעו סוחרי הבדים שקנו את סחורתם על מידת המטר ומכרו על פי מידת האמה ,סוחרי הבגדים המשומשים ,רוכלי כלי המטבח שהופיעו עם ההשכמה ,ובל נשכח את מוכרי החול לצחצוח והברקה כלי הנחושת והכסף , אליהם הצטרפו מוכרי הנפט ומוכרי השמן, מנקי השמיכות שהיו מצמר .

ליד היציאה לכוון רחוב אגריפס , מוקמה אורוות הסוסים והעגלות ששימשו במשך היום לקו ההובלות של  אנשים לשער יפו וליציאה מירושלים , לידה הייתה המאפייה של סלימן התימני (שלום עוזרי) שבתנורו בושלו גם סירי החמים לשבת והעוגות של נשי השכונה ,לידו עמדה הרפת והעיזים של הרפתן חכם מאיר העירקי ,שהיה מסתובב ברחבי השכונה ומוכר חלב שנמזג לקנקני הנשים בבתים, באם החלב החמיץ הוא נשמר עד למחרת ,מאיר היה בודק ומחליף את החלב הפגום בחדש.

תודה ליעקב יהושוע בכתיבת מאמר זה ולזקני השכונה .