תיאור המוצר

סיפור עלום לטחנת הקמח של בימין משה
טחנת הקמח של מונטיפיורי הוקמה בימין משה בשנת 1857 , כאשר רעיון ההקמה קרם עור וגידים הגיע בונה הטחנה תומס ריצרד הולמן על מנת לבנותה בשנת 1857, בשלושת השנים הראשונות עבדו בתחנת הרוח טוחנים מהעיר קטנברי באנגליה, לאחר מכן הזיכיון לטחינת הקמח הועבר למשפחת רוזנטל שמגוריה היה בעיר העתיקה בירושלים שותפיו להפעלת התחנה היו משפחת זאב וולפנזון חברו של מונטיפיורי  ואחיו יהושוע  , את התבואה לטחינה רכשו מערביי הסביבה.

בנוסף למשפחה של זאב וולפנזון הייתה עוד תחנת קמח נוספת תת קרקעית בדרך חברון בעיר העתיקה ,מתחת לבית קהילת רייסין , אולם מתקופת הצלבנים עם חלונות ואורווה לבעלי החיים בחצר,בטחנה הופעלו  שלוש זוגות רייחים שהופעלה לאורך כול שעות היממה בעזרת בעלי חיים פרדות וגמלים ,שבה נטחנו חיטה, שעורה ועדשים , את התחנה הזאת ניהלה בעיקר אשתו של זאב רבקה , את הסחורה סיפקו ערביי הסביבה שזאב דיבר בשפתם עד אשר עברו לנהל את טחנת הרוח של מונטיפיורי ,עבר לנהל אותה בנם בן ציון וולפנזון.

בנוסף אחיו של זאב וולפנזון עבד בטחנת הקמח של של אליעזר לבפקוביץ שפעלה בעזרת בעלי חיים לאורך כול שעות היממה בשכונת מאה שערים.

השיטה שבה עבדה הטחנה שכאשר סובבו הכנפיים של התחנה את גלגל השיניים שניצב בצורה אנכית , כתוצאה מהסיבוב הופעל בסיבוב מעגל שינים אנכי , ומשם עבר הכוח לגלגל שינים אופקי שסובב את אבני הרחיים , במרווח בין אבני הרחיים הוכנסו גרגרי התבואה ולאחר פעולת הטחינה זרם החומר הטחון לתוך שקים .

בניגוד לטחנות רוח אחרות ,הוכנס בה מנגנון ייחודי שהותקן בכיפת התחנה ואשר גרם לתחנה ולכנפיים להסתובב אוטומטית לכוון הרוח על מנת שהכנפיים יעבדו, בניגוד למקובל שבו הטוחן סובב ידנית את הכנפיים לכוון הרוח המשתנה באמצעות מערכת שינים וידית.

בחזונו של מונטיפיורי הייתה אמורה תחנת הרוח,  לספק עבודה לשנים עשר המשפחות תושביה היהודים של העיר העתיקה אשר יבואו לגור במשכנות שאננים ויצאו מן החומות והן שבירת מונופול הטחינה שהיה בידי הערבים.

כאן אנו מתקדמים לנושא ספור העלום  מעט לתחנת הרוח מונטיפיורי ,הבריטיים בתקופת המנדט ניסו לשקם את התחנה ואף היא הופעלה לפרקים בעת שהשיגו חלקי חילוף להפעלת התחנה , ואנו מגיעים לשלהי מלחמת השחרור בשנת 1948 והפחד מכניסת חיילי הלגיון הירדני  מכוון ים המלח בואכה ברכת הסולטאן , בדרך העולה לכוון דרך חברון , לכוון חבירה עם הכוחות שיגיעו מכוון בית לחם.

מושל הבריטי שהתגורר בארמון הנציב והגיע לתפילה בכנסייה הסקוטית סנט אנדריוס ממול לתחנת הרוח רואה לפתע קני רובים בכיפת תחנת הרוח, לאחר שחלו בה שינויים ותוספות חרכי ירי בעמדה שהקים הצבא הישראלי שבדרך ,כיוון שמבחינתו זאת הפרה של הסטאטוס קוו ומיד נתן פקודה לחייליו לפוצץ את התחנה .

משהגיעו החיילים הבריטיים לפוצץ את התחנה ,עצרו אותם מגני המקום ואמרו להם הרי את התחנה בנה בעל תואר סר בממלכה הבריטית ,סר מונטיפיורי מטעם המלכה ואתם רוצים לפוצצה , חשב מפקד הכוח שאולץ לפוצץ את התחנה והחליט כי יפוצץ רק את כיפת טחנת הרוח וכך יהי מבצע את הפקודה על פי הבנתו.

אלא שהחבלן הבריטי שם חומרי נפץ בכיפה והפעיל את המטען ,פרט לעשן שחור לא קרה כלום, למחרת התייצב חבלן נוסף והוריד בפיצוץ את כיפת תחנת הרוח.

כיוון שנקודת הגנה זאת הייתה כורח מציאות ובטחוני ממעלה ראשונה, הוקמה למחרת העמדה בראש תחנת הרוח ,בחדר שמתחת לכיפה שפוצצה והוצב בה מחדש המקלע.

תמונת העשן והשריפה מאותו אירוע ,שנתגלתה לי בתקופה האחרונה הביאה אותי לחפור ולמצוא את הסיפור העלום הזה, הצילום המצורף באדיבות מאוסף הצילומים שצולם בין השנים 1898-1946 בירושלים על ידי צלמי חנות הצילום של אריק ואדית מאטסון האוסף , נמצא באתר ספרית הקונגרס האמריקאי.

למרות שטדי קולק שיפץ את התחנה כיום משפצים שוב את התחנה והמנגנונים וילדי נכדי אולי יזכו לראות בפלא של סיבוב כנפי התחנה. מילא קמח ברובו מיובא כיום כך שידעו לפחות מה זה תחנת רוח ולא רק בהולנד, שוקולד הם כבר יודעים מאיפה הגיע מהסופר לא?.

תודה ל eranhagag לצפייה בסרטון.