תיאור המוצר

תודה לחברי וצאצאי חבורת זקני ירושלים ורמת רחל ,שעבדו במפעל ים המלח כולל מחותני ,שעבד במשרדי החברה בקלייה על עזרתם בכתיבת המאמר ולארכיון רמת רחל לצילומים.

למפעלי ים המלח החדש הממוקמים באזור סדום מגיעים בנסיעה על הכביש שעובר על גדות ים המלח בין צומת קליה לבין צומת ראש זוהר בנקודה הדרומית של ים המלח, מפעלי ים המלח הוקמו ,על מנת לנצל את אוצרות הטבע הטמונים בימה הנעלמת אט אט מנוף האזור, המלח המופק מים המלח משמש את החקלאות בתעשיית הדשנים , תעשיית הכימיקלים, תעשיית יצור תרופות, מגנזיום לתעשיית הרכב ויוד ועוד.

סיפור העושר הרב של מלחים בים המלח, טמון בהיותו אגם שאורכו כשמונים קילומטר ללא מוצא הנמצא במקום הכי נמוך בעולם ,אגם שאליו התנקזו מימי נחלים ובעיקר הירדן המובילים עמם מלחים בזכות מערכת האידוי הטבעית של חום השמש מתאדים חלק גדול של המים ,המותירים באגם כעשרים וחמישה אחוז של משקעי מלחים וחומרים כימיים מוצקים ,תנאי החיים בסביבה ובמים המלוחים לא הותירו חיים בסביבתם ומכאן זכה האגם לכינוי ים המוות.

האגדה מספרת כי חוזה המדינה זאב הרצל , ציין בספרו מדינת היהודים מסוף המאה התשע עשר, את חשיבותו הכלכלית של האזור לתעשייה שתקום בארץ ישראל לאחר הקמתה, דבריו אלו נקלטו לאוזניו של מהנדס המכרות היהודי משה נובומייסקי בסיביר, המהנדס משה החליט לבדוק את הנושא ועלה לארץ ישראל בשנת 1921.

על פי האגדות באחד מסיוריו הראשונים בים המלח ,לבחינת האזור בשנת 1925 ,ביחד עם ג'ים בלייק שהיה הגאולוג הבריטי הבכיר בארץ ישראל, ועוזרו משה (מוסיה) לנגוסקי , יצאו בבוקר לכוון ים המלח ולאחר מסע נכנסו לעיר יריחו על מנת ללון, למחרת הגיעו לחוף קליה ומצאו בו מספר צריפים שנבנו בידי הצבא הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, באחד הצריפים מצאו הם מספר שוטרים ערביים של המנדט הבריטי, ומספר שייטים ערביים שעסקו בהעברת חיטה בעזרת סירות מעבר הירדן לארץ ישראל, לאחר ששכרו סירה ושייטו בה מספר ימים לאורך חופי ים המלח, עזבו משה נובומייסקי והגיאולוג הבריטי ג'ים בלייק והותירו במקום להמשך המחקר את משה לנגוסטי ,חלק נוסף בתפקידו היה להרגיל את תושבי האזור הערביים לנוכחות של יהודים באזור.

להצלחת זיהוי המרכיבים של מימי ים המלח , מצא מייסד המפעלים משה נובומייסקי ,את פרופסור בובטלסקי  במעבדה בברלין שערכה בדיקות למפעל אשלג , הקשר היהודי והאישי ביניהם גרם לפרופסור לנטוש את המעבדה בברלין, לטובת המפעל הציוני לכריית אשלג מים המלח.

הרעיון להגשמת חזונו של משה נובומייסקי ,דבק בפרופסור בובטלסקי , גרם לו לעלות לארץ ישראל בשנת 1925 ,ולחבור ולהקים מעבדה לחקר המינרלים ,הקיימים בחום הנורא של ים המלח, על פי ממצאי בדיקותיו החלו להפיק את המינראליים במפעל המלח הראשון בקליה.

גדולתו של פרופסור בובטלסקי הייתה בתגליתו ובפיתוח שיטה שבה ניתן למצוא בתהליך שאורכו כחמש עשר דקות , פעולת הרכבי חומרים וכמותם בחומר הנבדק , שלא כמו בשיטות הישנות שדרשו פרוק החומר הנבדק לגורמים שונים, בתהליך שארך כחודש בטרם קבלת התוצאות.

על פי שיטתו ,ניתן לערוך בדיקה כזאת אפילו בכמות מזערית של חומר נבדק, למציאת מתכות או חומרים שונים אחרים, והמודד את באותו פרק זמן קצר, מהלכים כימים בחומר הנבדק ,בתהליך מדידה פיזיקאלית אופטית ,ללא פרוק החומר לגורמים בשיטה הקלאסית שבה השתמשו באותם הזמנים, כול זאת במכשיר שהמציא שנקרא "הטרומטר" .

לאחר הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הקים הפרופסור , את המחלקה לכימיה אנאורגנית ואנליטית , והמשיך לנהל אותה לאורך שנים רבות, תוך הכשרת מדענים כימאים בישראל וברחבי העולם.

לאחר המחקרים שעשה לנגוסטקי בעזרת צוות העובדים הערבים והיהודים שנשכרו לעבודה שנותרו בשטח, לחיפוש הדרכים להקים באזור ,מפעל כלכלי להפקת אוצרות הטבע ,שעל פי הבנתו לכריית האשלג במכרה פתוח ,זולה יותר מכרייה במכרה תת קרקעי , ממצאי החבורה העלו כי ניתן להפיק גם : מלחי האשלגן, הברום והמגנזיום, לצורך זה הגה המהנדס משה נובומייסקי ,את הרעיון ליצור בריכות אידוי למי הים ולייבשם בתהליך אידוי מי הים ,בעזרת קרני השמש היוקדת בחום גבוהה, בתהליך האידוי שמספקים קרני בחום השמש בחום הגבוהה ,לבריכות המים ששם לבסוף, שוקעים גרגרי המלחים ומתגבשים לגושי מלחים הקרנליט שניתן לכרות אותם לעיבוד התעשייתי, בתהליך ליצור האשלג הועברו מי הים אל הבריכות שם נצבעו המים בצבע ירקרק על מנת להגביר את תהליך האידוי.

לאחר אידוי מי הים ,נותרו על קרקעית בריכות האידוי (נתרן כלורי ) שאנו מכנים אותו מלח בישול, נתרן זה הועבר לבריכות אידוי נוספות שבתוך תקופה קצרה הפך לחומר הנקרא קרנליט הכולל מלח אשלגן ומגנזיום ,היבול נקצר והועבר למפעל ושם עבר תהליך הפרדה לאשלגן ולמגנזיום, המים והשאריות שנותרו הועברו ליצור במפעל הברום, המהנדס משה הבין כי מי ים המלח הם תמיסה מוכנה ליצור שממנה ניתן בקלות להפיק מלחים אלו מאשר לכרות אותם ממעמקי האדמה ,פעולות אלו חסכו בהוצאות והקלו ופשטו את תהליך הייצור במפעל הצפוני.

לאחר מספר שנים שהחלו בשנת 1925 ,של בדיקה השטח בעזרת חבורת עולים צעירים בשלוב רעיון האידוי ,הוכנה תוכנית למפעל ולשיטת העבודה, בשלב הזה ,פנה המהנדס משה נובומייסקי בשנת 1929 ,בבקשה לקבל מאנשי המנדט הבריטי ,רישיון וזיכיון להפקת מלחים מים המלח, לאחר קבלת הרישיון המהנדס משה חבר למהנדס הבריטי מייג'ור טולק, שביחד הקימו את חברת האשלג הארצישראלית שנרשמה באנגליה כזיכיון לתקופה של 75 שנה כמו כן הקים תחנה מטרולוגיה , אלא שהאזור שימש גם כנופיות מבריחים מעבר הירדן לארץ ישראל , ומשה נאלץ להשתמש בשלושת השוטרים הערביים , כנגד השודדים באזור והמבריחים..

שיטפונות ים המלח 

על מנת למנוע ולהתריע על השיטפונות בימי הגשם באזור , הוצבו צופים בדויים מעל המצוק הצופה לים המלח ,שתפקידם היה בעת ששמעו את זרימת המים לכוון הים, להדליק מדורות אש לסימון התקרבות המים למפעל הצפוני, בהינתן האות לשיטפון נסגרו הסכרים של הברכות במפעל , כמו כן נחפרו תעלות ניקוז ושאורכם בין 3-5 קילומטר שתפקידם היה ,ניתוב זרם המים לאורך הדרכים במפעל.

בתחילה נקראה החברה של משה נובומייבסקי  "פלסטין פוטאש קומפני " שהיה לה משרד בירושלים ברחוב החבשים ליד בית החולים האיטלקי, ולאחר שנים עברו משרדי החברה לרחוב קינג ג'ורג, בהמשך נקראה חברת האשלג לארץ ישראל ולבסוף חברת מפעלי ים המלח ,שמשרדיה עברו לבאר שבע .

בעת המאורעות בשנת 1929 ,עסקו מעל לעשרים פועלים בהקמת מחנה העבודה, בניפוי ובדיקות הקרקע להמשך ההקמה, חלק מתושבי האזור אהדו את הקמת המפעל בידי יהודים ,אך לעומתם היו קיצונים שטופים באידאולוגיה מוסלמית שתכננו לפגוע באנשי המפעל, במיוחד אנשי מפעל המלח הערבי הוותיק , שהתחרות של היהודים לא קסמה להם, חבריהם הערבים שבאזור הזהירו את העובדים היהודים מפני הטבח הקרב, של ההמון המוסת במאורעות לנגוצקי אסף את כלי הנשק המוצנעים מהמחסן, נתן הוראה להפסקת העבודה ,  23 העובדים היהודים וביניהם שתי הטבחיות ,עלו על סירות ושטו לכוון הגדה המזרחית בעבר הירדן ,שם שהו במערה מספר ימים עד שהסכנה חלפה, בהמשך פרומה אחת הטבחיות נישאה למשה לנגוצקי .

כאשר חזרו העובדים למחנה בקלייה, נתקלו בפטרולים של משוריינים בריטיים המסיירים לאורך החוף והמפעל ,ונציג של חברת האשלג שבישר לעובדים כי עלייהם להתפנות באמצעות המשוריינים למרכז הארץ, אלא שלנגוצקי החליט להישאר ביחד עם שלושה עובדים לשמור על הרכוש והמחנה ,לאחר שהמאורעות נרגעו במעט ,ירדו כמאה עובדים עברים שרובם נמנו על ארגון ההגנה למחנה המפעל , על מנת לקבוע עובדות בשטח, ולהמשיך להקים ולייצר מחצבים מברכות האידוי.

החברה החלה את לתעש את המפעל הצפוני בקלייה להפקת אשלג בשנת 1930 , בסוף שנת עבודה הראשון החל המפעל להפיק הקרנליט ששימש ליצור אשלג בהמשך העבודה ועל מנת לקצר את התהליך נבנו דוברות שקצרו את רובד הקרנליט מקרקע הבריכות ,שנשאב בצינורות ישירות למפעל ההפקה בבריכה נותר משקע מימי מרוכז של תחמוצת ברומיד שנשאב אף הוא למפעל נוסף חדש שהוקם להפקת הברום

כאשר פרצו המאורעות בשנת 1939 ,מחנה העובדים מנה כחמש מאות פועלים רובם יהודים וחלקם ערבים ,מרבית פועלי מפעלי ים המלח הגיעו ממזרח אירופה וגרמניה ,חלקם חברי תנועת הקבוץ המאוחד, חלקם נערים שנולדו בארץ, קו מקשר אחד היה בחוסר ניסיונם בהכשרה לעבודת כרייה ,שאת התורה למדו על רגל אחת מההכרח שבמציאות בתקופה זאת כבר יוצרו במפעל בקלייה ,בעזרת ששה מפעלונים בשטח ו : אשלג, בררום, כלור, מגנזיום וחומרים הדרושים לתעשיית הנשק ויצור אלומיניום ,ואחד המפעלים ייצר את חומר הבערה  שבראש הגפרורים, מכלוראט האשלגן ועוד ,

בתחילה עבדו הפועלים כשכירים הרווקים והנשואים שרובם גרו בירושלים וברמת רחל נאלצו לעבוד בגפם ,והמפגשים המשפחתיים התרחשו בחגים ובחלק מהשבתות ,העובדים שגרו בצפון ובדרום ארץ ישראל ,יצאו לחופשה של שבוע אחת לחודש כאשר חלק מזמן החופש הושקע בזמן הנסיעות שבדרך.

החיים בתנאי העבודה הקשים והשכר הזעום יחסית ,של עובדי המפעל וחברותם של חלקם בהסתדרותיות שונות של המפלגות ,גרמו לחיכוכים שפרצו מדי פעם לשיפור שכרם ושיפור תנאי העסקתם, אלא שבעלי החברה העדיפו להשקיע מהרווחים במיכון ושיפור המכונות ולא במשכורות בטענה שעל הפועלים לחוש גאווה על פיתוח מפעל ציוני בארץ ישראל, הנהלת המפעל השקיעה בהקמת מרפאה שבה שרתו רופאים ואחיות, בשמירה עת תנאי היגיינה סבירים והשקיעה במזון ובהכנת המזון לפועלים ,כמו כן נפתח בעבור הפועלים ובני משפחתם בבית הבראה במעלה החמישה .

קוריוז נחמד ארעה במחצית 1944 כאשר שמואל כהן שעבד בבתי המלאכה של חברת האשלג בים המלח , הועמד לדין בבית משפט של המנדט , באשמת עזיבת מקום עבודה , בעת שחלו על המקום תקנות חרום של מפעל בשרות המלחמה, האשמה שבגינה הועמד לדין הייתה : שעזב את מקום העבודה בלא שביקש רשות לעזוב את העבודה, ואי הסכמת המפקח לכוח האדם של המפעל, סנגורו של הנאשם טען בבית המשפט כי באם יאסר שמואל כהן , עלול קבלת  מאסר בדין ,לפגוע במאמץ המלחמה , למרות טענתו של הנאשם לחפותו בגין מחלה  , הטיל השופט קנס של חמש לא"י על הנאשם.

במפעל הצפוני של חברת האשלג הארצישראלית בקלייה ,הוקמה בהמשך שכונת מגורים למשפחות עובדי המפעל וזוגות נשואים ,על חשבון החברה, שהחליטו לגור בקרבה בני משפחתם שעבדו במפעל , בחלק הצפוני של המפעל הוקם הישוב בית הערבה כמאגר עובדים למפעל , ואז עבדו במפעל הצפוני בקלייה כשש מאות וחמישים עובדים שפונו ערב מלחמת העצמאות, חלקם למרכז הארץ ברכבים ,המבוגרים והחולים פונו במטוסים ,וכארבע מאות ו8חמישים פונו דרך הים על סירות  למפעל הדרומי בסדום .