התחבר
משפחת כותנה המוסלמית ,רכשו מידי השלטון העותומאני את שטח חאן באב אל וואד והאדמות סביבו משפחת כותנה אף בנתה את ביתה החדש ,שכונה בית אל קרוסה ,שפירושו בית העגלון מעל לחאן בשנת 1873 ,לאחר שרכשה משפחת כותנה את המקום בשנת 1869 החלה משפחת כותנה להחכיר את המקום בתחילה לחוכר מוסלמי שגנב את הכסף ולא שילם את דמי החכירה ,לאחר מכן הוחכר החאן למשפחות יהודיות ירושלמיות .
שתי דרכים היו לתשלום הדרביה – בדל קארוסה (מס הדרכים) ניתן היה לרכוש בשני מטליקים (כעשרים פרוטות) שובר תשלום ביפו או בירושלים ,קבלות אלו היו נבדקות בחאנים שבדרך, או לרכוש כוס קפה דלוח בחאן עצמו , רכישה זאת היוותה את מס הדרכים, בהכנסות אלו חלקו מושלי המחוזות המוכתרים באזור החאנים והשוכרים, בנוסף נמכרו בחאן ארוחות כשרות , כאשר מנת כבש או כבש היה גרוש.
למחיר הקפה נוספו התשלומים בעבור בעלי החיים של העוברים מחיר שהיית בעלי החיים באורווה והאכלתם היה : גרוש לחמור, גרוש לפרד או סוס, וגרוש וחצי לגמל, באם נשאו סחורה על גבם או לא.
מחיר המעבר ושהייה לעגלות ובעלי הכרכרות 16 גרוש ,העגלונים היהודים שילמו 12 גרוש
מס נוסף שנקרא ביאבה נגבה בעבור מעבר סחורה חקלאית בעיקר דגנים או פחמים בדרכה לירושלים.
מיכל ליב כץ (זאנגר) בעל הנתינות האוסטרית ,היה היהודי הראשון שקיבל את זיכיון החכירה לגביית מס הדרכים "הדרבייה – בדל קארוסה" ,מידי השלטון העותומאני בארץ ישראל ,רישיון גביית מס הדרכים שקיבל כלל ,בתחילה את הקו מיפו לשכם ומשם לירושלים ולאחר שנסלל הכביש החדש בשנת 1869 מיפו לירושלים, דרך באב אל וואד (שער הגיא) קיבל גם את הזיכיון הזה.
מיכל ליב כץ (זאנגר) למד את מנהגי ושפתם של הערבים ,ידיעה זאת עזרה לו בקשריו עם נכבדים ערביים בפעילותו בגאולת האדמות, מיכל זאגר התיידד עם חיים אמזלג שהיה סגן הקונסול הבריטי בארץ ישראל ,שעזר לו רבות בפעילותו הציבורית אצל השלטונות העותומאניים ,שכללה גם רכישת אדמות להקמת מושבות וישובים יהודיים בארץ ישראל .
לאחריו חכרו את המקום מהפחה למשך שלוש שנים היו בנימין ביניש סלנט, דודו אריה לייב סלנט ואדם נוסף , משפחות הרב סלנט בשנים 1869-1873 ,במטרה לשמור על כשרות המקום לבאים לחאן בדרכם לירושלים, אי לכך בין עובדי בחאן היה שוחט יהודי , כך שיכלו לספק למונטפיורי בעת עלייתו לירושלים בשישית בשנת 1866 ואף בשנת 1875 בדרכו מיפו לירושלים לעצור למנוחה ולשהייה ולאכול אוכל כשר.
אחת האגדות לתקופתו של החוכר סלנט ,כי יענקל חיים אחד מהעגלונים שהיה עוצר בחאן באב אל וואד בדרכו מיפו לירושלים ,ונתפס גונב מהנוסעים מיד רגז סלנט וציווה להלקותו בעבור מעשיו.
בשנת 1884 העביר את הזיכיון לגביית מס הדרכים לידיו של יצחק רוקח, שניהל את הקו מיפו לירושלים בנקודת היציאה ביפו ובחאן באב אל וואד , כיוון שהבין יצחק רוקח כי ישנם משתמטים בתשלום(מי רוצה לשלם) ,שהעביר את בנו שמעון לפקח בשנת 1884 על נקודת היציאה ביפו ,על מנת לייעל ולהגביר את הגביה וההכנסות בנו שמעון בשנת 1887 ייסד את השכונה היהודית נווה צדק ביפו , יצחק רוקח נפטר בנובמבר 1893 .
למעשה ידוע כי הדרך לירושלים שהייתה משובשת מאוד בקטע שבין באב אל וואד לירושלים ,נסללה למעבר לכרכרות בשנת 1860 שעד אז הגיעו לירושלים בהליכה או ברכיבה על בעלי חיים, הדרך הסלולה בין ירושלים לחאן באב אל וואד הייתה באורך 25 קילומטר ,ומבאב אל וואד ליפו עוד 38 קילומטר.
לאחר מכן שחכרו את המקום היו יצחק רוקח ובנו שמעון משפחת אליעזר רוקח בשנים 1873-1878, בשנת 1884 החליט להרחיב את המקום ובשנת 1873 בנה במתחם החאן את "מלון הרי יהודה" מלון שנכלל במבנה בן שתי הקומות, שבקומתו העליונה היו חדרי לינה לעניים נבנה צריף לינה במתחם.
שלמה רוזנטל ואשתו לונה ניהלו את חאן באב אל וואד בשנים 1878-1893 חכירה לאורך 15 שנים וגבו את הדרביה (מס הדרכים) , במגוריו בחאן נולדו לו שני ילדיו שלמה חכר את המתחם עד מאורעות 1921 אז נתקפה אשתו בפחד והם עזבו לירושלים, מבין המשפחות החוכרות בולט סיפורו הססגוני של שלמה ומלכה רוזנטל (כונה בידי הערבים סולימן – סלומון).
אברהם בלומפלד חכר את המקום עד מלחמת העולם הראשונה בתקופת המלחמה החאן היה נטוש.
אחריהם משפחת טודרוס ורשבסקי ששכר את המקום לאחר מלחמת העולם הראשונה ,אלא שאשתו סרבה לעבור למקום והוא נטש את החכירה .
את החאן בבאב אל וואב שכר זכריה הסורי שהיה מפקיע מחירים במס הדרכים ובמחיר השתייה החמה והשהייה ללינה בחאן, לא ידוע עד מתי החזיק זכריה את החאן.
אחריו שכר את המקום משה קוסובר שעדיין לא מצאתי חומר נוסף ,אך חלק מסיפורו נמצא באגדת אברמילי
בתקופת המנדט הבריטי ובשימוש בדרך היבשתית , חאן באב אל וואד הופעל כקנטינה צבאית לשימוש החיילים הבריטים שעלו לירושלים, בעת המרד הערבי שהיה בין השנים 1925 ובמרד הגדול בשנת 1936 , אז נפתחה תחנת משמר של נוטרים בחאן שאף לנו במקום .
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמר זה, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.