התחבר
פינה קטנה לשרה רוזנצוויג מהדגים
החנות המוכרת בשוק מחנה יהודה של בני דגים ,נקראה בתחילה שרה דגים ,חנות דגים שנרכשה ממשפחת בראזני , שרה שהתחתנה עם רוזנצוויג ,עבדה בחנות עד שנת 1958 והעבירה אותה לבניה ובראשם בני.
שרה עבדה קשה בחנות הדגים מבוקר עד ערב, שרה היא הדור בהרביעי למשפחתה שעלתה מצפון אפריקה והתיישבו בירושלים ,ואף הקימו בית כנסת משפחתי משלהם.
אביה של שרה עבד בסנדלריה שלו ברמאללה במשך 37 שנים , יהודי בודד בלב העיר הערבית ,שגר בביתו שברמאללה , בעת שמגורי המשפחה היו בעיר העתיקה, במשך השבוע עבד בסנדלרייה ובסוף השבוע היה חוזר לבייתו בירושלים.
בימי החופש עברה המשפחה להתגורר בבית שברמאללה, האידיליה נגדעה בפרעות 1929 ,שאז הסתתרה המשפחה במשך שבועיים ,בבית השכנים שהגנו עליהם, לבית המסתור הגיעו עוד סוחרים יהודים שנקלעו לפרעות וחסו תחת המשפחה הערבית, פרעות אלו גדעו את השהייה ברמאללה ,והמשפחה מיהרה לחזור לביתם שבירושלים , אלא ששוד ושבר, התברר כי בית המשפחה בירושלים נהרס ונשרף בזמן ששהו במחסה ברמאללה, בצר להם עברו להתגורר עם עוד פליטים בבית הספר אליאנס .
לאחר מציאת בית חילופי בשכונות החדשות מחוץ לחומה, החלה שרה לעבוד בבית קפה שנקרא "על כוס תה " בעיר כשוטפת כלים ,מה שהביא אותה להכיר עובד כמלצר בבית התה , יהודי המבוגר ממנה בחמש עשר שנים ,בן העלייה היהודית הגרמנית שאתו התיידדה , ידידות זאת הרימה לכולם גבות , לקשר בין האשכנזי עם בחורה ספרדית, בעלה לעתיד ידע מעט עברית ,והיא דברה ערבית ועברית, אך מחסום השפה לא עצר בידה ללמוד בחופזה גרמנית.
כאשר הגיע הזוג לבית ההורים לבקש את הסכמתם לשידוך ולחתונה הבלתי מקובלת בין אשכנזי לספרדייה באותם ימים, קבלו את האישור ובלוויית ברכה למזל טוב.
בני הזוג אספו את החסכונות לקחו הלוואות ,ורכשו אחת משלושת החנויות של משפחת בראזני בשוק ,שהייתה חנות דגים , למזלה בראזני הסכים ללמדה את רזי המקצוע , ונשאר לתקופה של שלושה חודשים שבהם לימד אותה את מקצוע מכירת הדגים והמסחר בהם.
בהמשך לעבודתו של האב בחנות הדגים ,פתח האב רוזנצוויג חנות בשר ודגים ברחוב עזה ,שהייתה חביבה על פולה בן גוריון, בניו בני ושרגא שכונה צ'ופי, פתחו בהמשך מסעדות דגים ,בני את בני דגים ושרגע את דולפין הים,
הסחורה לחנות שבשוק מחנה יהודה, הגיעה מפורט סעיד שבמצרים ומתורכיה, מכיוון שלא היו אמצעי קירור ומקררים ,הגיעו הדגים בארגזי עץ שחופו בדפנות מבפנים בלוחות פח, בתוך ארגזי הפח היו שופכים שכבת קרח עליה שכבת מלח ועליהם שורת דגים כמו שנאמר אחד על הלחי של השני, וחזרה שוב לתהליך עד שהתמלא הארגז.
דרכם של ארגזי הדגים ,שיצאו מנמל פורט סעיד לעזה בדרך הים ,הורדו שם נפתחו לצורך החלפת הקרח והמלח ,הדגים הוכנסו מחדש לארגזים, באותה שיטה של בניית השכבות מחדש ,ונשלחו לנמל יפו , בנמל יפו לאחר רכישת הדגים ,הייתה שרה בונה בפעם השלישית, את שכבות הקרח ,המלח והדגים בארגזים ,ומביאה אותם ברכבת לירושלים או ברכב.
לעומתם הדגים שהגיעו מטורקיה ,הגיעו בשייט עד נמל יפו ,בארגזים מלאי קרח ומלח, שם נפתחו מולאו שוב בשכבות מלח וקרח ויצאו לירושלים ברכבת, או ברכב ,מאחר וחיי המדף היו קצרים נשלח הפועל הערבי לאחר הגעתם ,עם דג מובחר בידיו להסתובב בשכונות, ובעזרת הדוגמא שבידיו וצעקותיו ,להגעת המשלוח לחנות ,היה מזרז את הלקוחות להגיע לחנות בשוק ולקנותם.
מכיוון ששרה רכשה דגים נאים ,היא הרוויחה כסף ממכירתם, בימי השבוע מחיר שהוזל ככול שהתקרב יום שישי על מנת להתפטר מהסחורה ,מחוסר מקררים אך הטורח לנסוע לקנותם ,לארזם מחדש ,להכינם למכירה ועיבודם בטרם נמכרו הייתה עבודה קשה ומפרכת.
בחנותה עבד שלמה דהן לאחר עלייתו לארץ בשנות החמישים ממרוקו, לאחר מכן בשנת 1967 פתח דוכן בשוק לממכר דגים, בתחילה ברחוב האגס ולאחריה עבר לרחוב השקד, אז גם הצטרפו אחיו דוד ואלי ( בגין) .
על מנת לשמור על שלום בית התפרקה החבילה המשפחתית ודוד פתח חנות דגים משלו בשם דוד דגים ,והחנות השנייה שלמה דגים , כאשר על רכישת הדגים בשוק דלאל (שוק המכרזים) שביפו מונה האח הצעיר אלי.
לאחר שפרשה נהגה שרה להגיע לשוק מחנה יהודה ,ולרכוש דגים בעבור מסעדת דולפין הים של בנה שרגא, את המסעדה הראשונה שכר שרגא ברחוב סלאח אדין בעיר העתיקה ,לאחר ששכר אותה מערבי נוצרי, המסעדה צברה לקוחות רבים מתושבים ערביים אפילו מהערים בית לחם ורמאללה ויהודים, ירושלמים ומחוצה לה, המסעדה התמחתה במבחר דגים מיוחד ובפירות ים, ידוענים במדינה נהגו להגיע לארוחת דגים במסעדה ,כמו משה דיין אריאל שרון ואפילו קיסינג'ר מזכיר המדינה האמריקאי ,במסע הדילוגים שלו למציאת פתרון לסכסוך היהודי ערבי ועוד.
כאשר החלו האינתיפאדות בשנות השבעים ועקב שריפת המסעדה והמצב הביטחוני החדש שנוצר ,סגר שרגא את המסעדה בעיר העתיקה ,ועבר ופתח מסעדת דגים בתל אביב, מסעדה ששגשגה וצברה לקוחות ידוענים ,אבל שרגא שהקפיד לגור בירושלים ולנסוע בכול יום ולהפעיל את המסעדה ,החל להתעייף מהלחץ וחזר לירושלים בשנות האלפיים.
לאחר פתיחת המסעדה בתקופת האינתיפאדה השנייה , שבה אנשים פחדו לצאת מהבית, החליט שרגא שאינו נכנע והמשיך להפעיל את המסעדה למרות הקשיים והמחסור בלקוחות, אז גם החלה מחלת הסרטן שבה חלה להשפיע על גופו.
למרות מחלתו המשיך את הפעלת המסעדה, ובכירי פקידי הממשלה ושריה חלקם בהיחבא ואחי שעות העבודה מכיוון שהסעדה פעלה ללא תעודת הכשר מהרבנות, וכמובן ידידו טדי ראש העיר המשיכו להגיע וליהנות ממנות דגים ופרות ים מובחרים , בבדיחות הדעת ,היה מצביע שרגא על שולחנות ,שעליהם סעדו המכובדים לכול אחד שולחן קבוע משלו.
בשנת 2015 החליט שרגא לשתף את לקוחותיו מעל מחלת הסרטן שבגופו, עקב עישון יתר ,הוא עלה על אחד השולחנות והכריז קבל עם ועדה על מחלתו , הוא נלחם במחלה כגיבור ,אך היא הכריעה אותו כמו את אחיו בני שגם חלה בסרטן בשנים מספר לפני כן.
כיום את דולפין ניהלו בהמשך אחיינו מושיקו לוי והברמן יונתן כהן שהפך לשותף במרוצת הימים .
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.