שוק מחנה יהודה ספור הקמתו

תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים  שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

כאשר מפשפשים בתולדות הקמת שוק מחנה יהודה אנו מתבוננים בחלקה אחת מני רבות שרכשה משפחת וולירו לאורך דרך יפו בירושלים, חלק מבני המשפחה התנגדו לרכישת האדמות הללו שהוגדרו בפיהם כישימון, אדמות אלו שנתגלו בהמשך כמכונה ליצירת כסף.

סיפורנו מתחיל באגדה שאותה מספרים לחלקת האדמה של וולירו בשוק מחנה יהודה , מששמע אברהם וולירו כי הערבי בעל החלקה רוצה למכור את האדמה וממילא על פי האגדה ,חלק רחוב יפו מבניין ג'נראלי הצד השמאלי ,לכוון השוק היו חלקותיו רצה להשלים הרצף של אדמותיו , אי לכך קבעו מפגש והלכו לכוון החלקה, וולירו העמיס על חמור שק אורז , ושניהם והחמור פסעו לכוון החלקה ,כשהגיעו למקום, הרים הערבי אבן ואמר לוולירו , תשליך את האבן ומנקודה זאת ועד לנקודת פגיעת האבן תקבל את השטח ,ובתמורה אקבל את שק האורז, בקיצור נטל ולירו את האבן והשליכה, מדדו הערבי וולירו את השטח סימנו במפות ,קיבל הערבי את שק האורז והריע לכם עסקה בנוסח הימים ההם.

המגרש שבו החל השוק היה הגובל עם רחוב יפו,  שייך היה למשפחת וולירו , כאשר החלו רוכלים ופלאחים לעשות בו שימוש לממכר מרכולתם , בתחילה הסחורה הונחה על מחצלות על הקרקע, בהמשך כהגנה מפני השמש והגשם הוקמו סככות משקי מיוטה ובהמשך החלו לצוץ פחונים וסוכות מעץ ,ובהמשך עגלות ודוכנים (בסטות) ,אי לכך החלה משפחת וולירו לגבות את השימוש בקרקע שנקרא "הארדיה " באמצעות הגובים היהודים שארם (השוק הגרוזיני) אבו נתן והערבי אבו אחמד .

השוק הגרוזיני שהוקם בצורה פרטית בשנים 1929-30 , בידי היזם יום טוב שרים, בנו של השד”ר רבי יוסף חיים שרים, שחזר בשנת 1927 ,לאחר שהתגורר בארגנטינה ועסק שם במסחר, הוא בנה סוכנות סיטונאית לממכר ירקות בשוק הגרוזיני ,אחרי ששכר חנויות ברחבת השוק, אפשר יום טוב לרוכלים ערביים בעיקר מהכפר סילוואן ,לאחר חתימת חוזה עם מוכתר הכפר, למכור את סחורתם ברחבה בתמורה לדמי מס "הארדיה "(דמי שימוש באדמה)  לאחר שקיבל הוא ושותפו אבו נתן רישיון מהשלטונות הבריטים לגביית המס.

בגיבוב התפתחות השוק ,שבו כול אדם שרצה הגיע הקים סככות ופחונים באי סדר וערבוביה וחסר התנאים הסניטרים הנחוצים לאזור מסחרי, האגדות מספרות כי ביניהם ניצבו שני פחונים של מצחצחי הנעלים המפוארות יחסית וכללו מראות מושבים לצחצוח וארגזי המצחצחים שהבהיקו בצבע הזהוב בציפוי הנחושת של הארגזים, אל דוכני הצחצוח הגיעו נכבדים ירושלמים יהודים ומוסלמים.

אחד מהמגרשים הריקים הללו ,של משפחת אהרון חיים וולירו היה ליד שכונת מחנה יהודה , כיוון ששכונות יהודיות החלו לצוץ מחוץ לחומות העיר העתיקה לכוון צפון מערב העיר בדרך המוליכה לנמל יפו מירושלים, נוצר צורך טבעי למזון במיוחד לירקות ולפירות על מנת לספק צרכיהם של התושבים בשכונות היהודיות החדשות שנבנו.

עד מהרה הבינו זאת תושבי הכפרים הערביים של ליפתא, שייח באדר, דיר יאסין , קלנדיה בצורך הזה ,והחלו להביא את תוצרתם החקלאית למגרש השומם הקרוב לשכונות היהודיות ,בשנים 1870 בערך ואילך ,יש הטוענים כי הוא נפתח בשנת 1887, שאז קיבל את השם שוק יהודה נבון ,אחיו של יוסף נבון שהיה בין מקימי שכונת מחנה יהודה, התגרנים הערבים שעבדו בשוק ,שילמו דמי שכירות מס "הארדיה"  (דמי השימוש בקרקע ) לשליחי משפחת וולירו ,אך הם לא השקיעו אגורה על מנת לפתח את השטח  .

כאשר הזמני הופך אט אט לקבע תוך תקופת זמן קצרה ,בתחילה מכרו הפלחים את תוצרתם , על הקרקע מתוך ארגזים וסלים את התוצרת החקלאית לאחר מכן בניסיון להגן על המוכרים והקונים מהשמש היוקדת ומהגשמים הקימו הפלאחים הערביים סככות ודוכנים מעץ לממכר תוצרתם על השטח הריק, דוכני עץ אלו התחלפו במבני מחופים פח וצריפים ששימשו כחנויות, כיוון שהמגרש היה שייך למשפחת וולירו נקרא השוק בתחילה שוק וולירו, אלא ששלטונות המנדט ועיריית ירושלים ,סרבו לקבל את הגיבוב הזה שנקרא שוק ,ושלחו את המשטרה להרוס ולגרש את הסוחרים מהחלקה.

למרות מלחמת החורמה והריסת הסככות ,כנגד הרוכלים במגרש הגובל ברחוב יפו, המשיך השוק הפתוח להתקיים תחת סוכות היוטה והארגזים המונחים על הקרקע , אך במחצית שנות הארבעים הוקם בניין מוריה על מגרש הריק ודחק את הרוכלים החוצה מהמגרש, במקומם החלו לצוץ שווקים קטנים בין המבנים הבנויים, שהוות תחליף לשוק במגרש הריק ,שווקים שנקרא שוק א ושוק ב.

בחודש יולי 1922 נגמרה העסקה לרכישת שטח האדמה ממשפחת וולירו שבה רכשו הסוחרים את שטח האדמה והרסו את צריפי העץ ובנו חנויות מאבן על פי תוכנית שאושרה ותוכננה בידי העירייה בירושלים, אך רק בסוף שנת 1923 החלו אנשי העירייה בהריסת הצריפים על מנת לבנות במקומם מבני אבן, הן בשוק הלוואה וחסכון והן בחנויות שהיו צמודות לחומת ישיבת עץ החיים ברחוב יפו, למרות זאת נותרו עוד צריפי עץ ודוכני עץ בשטח השוק, חלקם שנהרסו בעת הריסתם ,יצרו מכתשים  עדיין במחצית 1925 בירושלים  ,שהוו עדות אילמת לכיעור של האדמה הפצועה.

הצורך בפתיחת השוק במקומו כיום, היה לקצר את הדרך לקניות מהשוק בעיר העתיקה שליד שער יפו, של תושבי השכונות החדשות, בעיקר תושבי שכונת בית יעקב ושכונת מחנה יהודה, שרצו לקצר את הדרך וסחיבת הסלים בהליכה הרגלית, בעת הקניות השתמשו התגרניות בסלנג שהגיע מהשפות הספרדיות ולדינו ומשפת האידיש.

בתחילת שנת 1936 פרצה שביתה של כחמישים סוחריה היהודים של שוק מחנה יהודה הרקע לשביתה הצפת השוק בתגרנים ערביים שאינם משלמים מיסים לשלטונות ושכירות לחנויות בשוק,בעיקר יצא זעמם של הסוחרים מהעדר הגנה של השלטונות כנגד התופעה, תגרנים אלו שהגיעו מיישובי הערבים שמסביב לירושלים ומהערים חברון ובית לחם ,שפגעו כלכלית בסוחרים היהודים ,במוכרם ירקות והפירות בכול קרן רחוב וסמטה בשטח השוק, במחירי הצף זולים יותר ,ממחירי הסחורות בחנויות ובדוכני הסוחרים היהודיים.

אל התגרנים הללו הצטרפו סוחרים ערביים שרכשו פירות וירקות מוזלים בעיר העתיקה ,והביאו את הסחורה לשוק שם מכרו אותו במחירים זולים , קבוצה מבין הסוחרים השובתים התקבלה לשיחה עם ראש העירייה ,במטרה לשטוח בפניו את הבעיה בשוק ,לאחר דיון בנושא החליטה העירייה להודיע לכול הסוחרים שהשכירו את חלק מהחנויות לסוחרים ערביים לסלקם תוך שבוע מהשוק, לעומת זאת נקבע כי התגרניות מהכפרים שבירושלים יהיו רשאיות למכור את סחורתם בדוכנים עד השעה 15 בכול יום.

בתקופת התחלת שוק מחנה יהודה שהתנהלה בעיקר בידי פלאחים ופלחיות ערבים , נוסף סלנג לרכישת סחורה , כאשר החל משא ומתן בין תגרנית לקונה וכאשר הצטרף קונה חדש ורצה לזכות בסחורה ,היה אומר " חברים " כלומר מודיע החדש לקונה הראשון, איני מעלה את המחיר במשא ומתן ,על מנת לא לגרום לך לנזק ,אך אנו שותפים לקניה ונחלוק את הרווח.

כאשר השוק החל להתרחב ולהתפשט באזור , הוקם השוק הסיטונאי ברחובות :השקמה ,אשכול ובית יעקב, בין הסוכנויות נפתחו מסעדות ודוכני אוכל ושתייה , על מנת לספק מזון בשעת הלילה לנהגים ולסוחרים  שעבדו בשעות הלילה ,תוך יצירת רעש איום שהפריע לדיירים שגרו ברחובות השוק, בעקבות מאבק עיקש של הדיירים במפגעי הרעש והזוהמה ,הועבר השוק לשוק הסיטונאי שנפתח ביולי 1962.

השוק הסיטונאי בשוק במחנה יהודה שהוקם בחלקו המערבי של השוק , באזור רחוב האשכול  השקמה והרחובות מסביב  ,אמור היה לשמור את הירקות והפירות ברמת קירור לטווח ארוך יותר ,לחסוך בזמני משלוח ובתובלה מהשדות לשוק, ושמירה על המחירים , תפקיד נוסף היה להילחם בהצפת השוק בפירות וירקות, , כאן החל להתפתח מעין שוק עממי שקיבל את השם בורסת הירקות והפירות , חנויות שהקימו סיטונאים וחברת תנובה ,שמכרו לסוחרי השוק את התוצרת שהגיעה מכול רחבי ארץ ישראל, תוך קבלת רווח בין מחיר הקנייה לבין דמי המכירה שכונה קומיסיון, לסוחרים אלו היו רישיונות ומחסני סיטונות בבורסה לרכישת ירקות ופירות מחקלאים, בשנת 2018 נסגרו משרדי השוק הסיטונאי והשוק במיקומו שבמחנה יהודה .

הספר של מחנה יהודה נחלק לארבע חלקים :

שטחו של השוק אינו מקשה אחת ,השוק נחלק לרחובות של שווקים , שהגגות לדוכנים ולחנויות היו בעבר מקורות בפחים, מחצלות מיוטה או סתם קרשים, חנויות ובסטות הצמודים זה לזה בסגנון שווקי המזרח התיכון ,חלק אחר של החנויות הבסטות והעגלות התמקמו בחצרות עם חנויות ודוכנים , המוקפים בבתי מגורים הנישאים לגובה של שתי קומות עד ארבעה חלקם של החנויות שימשו כמסעדות ובתי אוכל, האדם ההולך ברחוב יפו אינו שומע או מריח את ריחות השוק אלא לאחר שנכנס לרחובות השוק ונתקל בהמולה ,בצבעים ובריחות.

מיקום