התחבר
אגדת הציזבטרון
בתקופת מלחמת השחרור ,עלו חברי הציזבטרון לירושלים עם שיירת האוכל הראשונה שהגיעה לעיר, חברי הלהקה התמקמו במחנה שנלר והחלו בהופעות בפני לוחמים ואזרחים בירושלים, בין היתר הופיעה הלהקה בשוק מחנה יהודה שבו היו החנויות חסרות הסחורה, קהל רב התאסף ליהנות מן ההופעה , ו8האזין לחברי הלהקה שעמדו על משאית ששימשה כבימה מאולתרת ,כמובן ללא אמצעי הגברה או רמקולים, הקהל שנפעם והתרגש מן ההופעה השליך לאות תודה ,סוכריות ממתקים וביסקוויטים על חברי הלהקה , מממתקים אלו שנזרקו לאות תודה פגעו בפני חברי הלהקה , זכרו כי האוכל והממתקים היה מצומצם בידי התושבים ,שהיו מוכנים להעניק ממנו לחברי הלהקה.
אגדות הנעלים בשוק מחנה יהודה
אגדה חמודה מתקופת הצנע בשוק מחנה יהודה מתקופת הצנע ,שראשיתה בתפיסת נער מוכר זוג נעלים ללא נקודות , בעת החקירה הגיעו לאביו של הנער שהיה סוחר נעלים ידוע ובחיפוש בביתו נתגלו עוד 21.000 זוגות נעלים מוברחים שהיו מיועדים למכירה בשוק השחור, לאחר חקירה נוספת נתגלו היבואנים מכלל סוחרי תל אביב שהיו אחראים להברחת הנעלים לארץ, הנעלים שנתפסו הוחרמו ועוברו למחסני ועדת הצנע.
שוק מחנה יהודה אגדת הנעלים המהלכות
באחד הבקרים הגיעה לקניות בשוק מחנה יהודה לונה חרוש , הוציאה את נעלי שני ילדיה מהתיקון בסנדלרייה המשיכה להתנהל בשוק להמשך רכישת ירקות, כאשר הגיעה לדוכן הבצל, הניחה את סלה ולידו את שני זוגות הנעלים ועמדה ובדקה את הסחורה לקניית מנת הבצל, שלפה הפנקס שבו ניקב הירקן את קצבתה לבצל ופנתה להניח את הבצל בסלה אלא שומו שמים הנעלים תפסו מרחק והחלו בפסיעה מהירה בסלה של עליזה ויסמן ממעברת תלפיות.
מובן שהז'נדרמריה הוזמנה ,נערכה חקירה קלה ולפי תאורה של לונה הרוש הבינו במהרה השוטרים במי מדובר , הגיעו לביתה של עליזה ויסמן וראה זה פלא שני זוגות הנעלים ,הגיעו באותו זמן ההליכה לביתה במחנה תלפיות ( מחנה אל אלמין).
אלא שלטענתה הירקן הוא האשם ,והוא שהניח את הנעלים בסלה , צא ולמד הירקן היה צריך לצאת מאחורי הדוכן לעבור לצדו השני להתכופף ולהרים את הנעלים ,שחנו ליד סלה של גברת הרוש והופה בדחיפה קלה לתוך סלה שלה לחזור בחזרה מעבר לדוכן ולהמשיך לשרת את הקונים , על זה נאמר על ראשי הנעלים בוער הגנב .
שוק מחנה יהודה ספור הנעלים הנעלמות
אחת האגדות העסיסיות בשוק מספרת על גנבת נעלי הבית של אחד מסוחרי השוק הוותיקים ,תחילת הסיפור היא בארוחות הצהרים שהביאו ילדיהם בסיום הלימודים בכלים לחנות של האב , לאחר שנגס ואכל האב ,היה מתיישב ורגליו על ארגז ריק, ומנמנם מעט במנוחת הצהרים.
יום אחד החליט חיים ביאזי בנו של בעל החנות הסמוכה, לגנוב את נעליו שהוריד מרגליו לפני המנוחה, כאשר הסוחר נמנם חטף את הנעלים ורץ לשוק הפשפשים שליד מסעדת רחמו ומכר אותם לאחד הרוכלים משהתעורר הסוחר צעק שמו שמים הנעלים נעלמו.
בצר לו סר הסוחר לשוק הפשפשים, וראה פלא הנעלים היו על שמיכת המכירה כאשר ניסה להשיבם לחיקו כשהוא מסביר כי אלו נעליו, החלו דין ודברים בין הרוכל לסוחר , בה טען הרוכל כי קנה את הנעלים מנער, לא עזרו הצעקות ,טמן הסוחר את ידו בכיסו, ושלשל את המחיר המבוקש בעבורם כמובן עם העמלה של הרוכל .
מצחצח הנעלים יחיאל
מצחצח הנעלים יחיאל שגר בשכונת נחלת ציון ,היה מגיע בכול בוקר לשוק מחנה יהודה ,שם נהג לשבת בפינתו בהמתנה לנזקקים לשרותיי הצחצוח הארגז שנשא בכול בוקר הכיל שרפרף מברשות נעלים ומשחות לצחצוח, הנזקקים היו מניחים רגלם על הארגז והוא צחצח עד שהבהיקו לאור השמש.
שוק מחנה יהודה אגדת מתחזי בעלי הרכב
אגדה מצחיקה וכואבת מספר כי ברחוב היורד מרחוב מחנה יהודה לכוון מסעדת רחמו , היה בעברו פתוח לנסיעת רכבים כאשר רכבים נכנסו מרחוב אגריפס ופנו לרחוב , האגדה מספרת על רכב פרטי שפנה לרדת ברחוב בשנות התשעים , פגע ברכב חונה ברחוב הצר, ירד הנהג הפוגע לבדוק את מידת הנזק, ונתקל בשני אנשים שאחד מהם טען שהוא בעל הרכב, החל דיון בגודל הפגיעה ובסכום התיקון , הנהג הפוגע הסכים לסגור עסקה במזומן לתקון ללא ערכאות או הגשת תלונה, שלשל ליד של הנהג שהציג עצמו כבעלים , מאה וחמישים שקל , לאחר התשלום עזבו והתרחקו שני האנשים שנפגעו , לכאורה לעסוק בעניינם .
במקרה עבר במקום לאחר עזיבתם קצין משטרה שיעץ לנהג הפוגע להשאיר פתק על שמשמת הרכב שנפגע , הפוגע חייך ואמר כי הכול מסודר והוא נתן לאדם שהציג את עצמו כבעלים סכום כסף לתיקון , למקום הגיע בעליה של האמתי של המכונית הנפגעת ודרש לקבל את פרטיו של הפוגע, למזלו של הפוגע קצין המשטרה ראה את שני המתחזים והרמאים שהכיר ושחלפו לידו כאשר הגיע למקום בדרכו לאכול, ביקש השוטר שתוגש תלונה במטרה ודאג שהבלשים יגיעו לאנשים שביצעו את התרמית.
לקח לעתיד תמיד לבקש ניירות המציינות את הבעלות של הרכבים בעת תאונה.
שוק מחנה יהודה סיפורי הכייסים בשוק שחלפו
כייסים אלו שהכניסו ידם לכיסי הלקוחות שלפו כספם ונעלמו, אחד הסיפורים הוא על הכייס אברהם כהן שקרתה לו תאונת עבודה בעת ששלף ארנק שהכיל מעל לשלושים לא"י , ניסה להימלט ונתפס בידי העוברים ושבים והוסגר לשלטונות השיפוט בבית המשפט ניסה להשתחרר אך התברר כי לא אלמן המכויס היו לו חברים לצרה.
בשנות השישים ,צעירים שנפלטו ממסגרות חינוך בני 13-16 ויותר , שהגיעו מבתים חסרי כול , התאגדו ככנופיות שכונתיות והתפרנסו ממעשי כייסות וגניבה מחנויות , נערים אלו שנאו את הממסד ושליחיו והחליטו שהם אינם מאזינים יותר ,למילים היפות ודברי המוסר של המבוגרים ונציגי העירייה והמדינה , אב המשפחה היה חסר עבודה לרוב, אדם שעיסוקו בהימורים ושתיה של משקאות חריפים וחלקם אף השתמשו בסמים לצרכיהם.
כנופיות נערים אלו למדו שניתן להתפרנס ממעשי כייסות ,גניבה ופריצה לכלי רכב ,שהביאו הכנסות מהירות וגדולות לכיסם יותר מעבודת כפים , גם המאסרים ומוסדות השיקום לא עזרו ,בשובם חזרו נערים אלו מיד לאורח חייהם הקודם, ברור שהמיקום במדרג והמעמד בכנופיה היה ברור ,והרדיפה אחר הכבוד הייתה חשובה ההשתייכות נוצרה על מנת לפצותם על תסכולם מהחיים .
תיאורי הצעירים לדרכם הנלוזה ניתן היה לשמוע מפיהם , בדרך כלל התארגנו מספר נערים ונכנסו לשוק מחנה יהודה , התבוננו בנשים בעת הקנייה והמיקוח , שלפו מתיקי הנשים את ארנקם ,ונעלמו בסמטאות השוק, חלקם נכנסו לחנויות ופנו והעסיקו את בעל החנות בשאלות ,וחלק מהם גנב מעל למדפים סחורה ,יצאה כול הכנופיה מהחנות ,הלכו כרגיל ברגל על מנת לא למשוך תשומת לב עד קצה הרחוב ונמלטו בריצה.
חלקם גילו כי בפריקת משאית אבטיחים למשל, יכלו לקבל סכום כסף נכבד ,יותר מאשר מעבודת כפים רגילה, צבא לא התאים לדרכם ,והם עשו הכול על מנת להשתמט , גם להם הייתה הסיבה שקודם יגייסו את בחורי הישיבות ואז אולי ישקלו גם הם להתגייס.
סדר יומם היה שינה עד שעה מאוחרת ,אכילה מתבשילי הבית ויציאה אל הרחוב, משחקים ,מתפלחים לבית הקולנוע או הולכים להמר, לרובם אין חברה קבועה , מכיוון שזאת הוצאה יום יומיומית נכבדת להזמינם לבילוי, הם העדיפו לשלם לפורקנם בצורה חד פעמית ,לבעלת המקצוע העתיק לפריקת המתחים.
אגדת הרמאי יוסף
בשנת 1942 הגיע יוסף לשוק מחנה יהודה , ושיחק אותה כאדם מכובד, הוא פנה לאחד הירקנים וביקש לרכוש מספר בננות, במחיר של 120 פרוטות ,לאחר מיקוח נקבע המחיר, שלף יוסף שטר של חמש ל"י לתשלום.
לסוחר הבננות לא היה מספיק עודף , על כן נתן לעוזרו הילד 800 פרוטות ושלח אותו עם הקונה לפרוט את חמש הלירות ולהשיב את העודף ליוסף הקונה, בדרכם ביקש הקונה מהנער לפנות לחנות הדגים הסמוכה על מנת שיבדוק עבורו את מחירם, לפני שפנה הנער לשליחות החדשה ,ביקש הקונה שיתן לו את 800 הפרוטות למשמורת בכדי שלא ילכו לאיבוד, לאחר שהנער פנה לחנות הדגים ,נעלם יוסף עם הסחורה ועם הכסף.
המשטרה פתחה בחיפוש ולאחר זמן מה ,מצאה את הרמאי יוסף ,סועד את ליבו במסעדה , לאחר שניתפס הובא למשפט ונידון לשנת מאסר , באמתחותיו היו כבר 22 מעשי רמיה ברחבי העיר, עוד העיר השופט כי אינו יכול להענישו לתקופה ארוכה יותר ,כיוון שכך החוק קבע.
שוק מחנה יהודה אגדת הילד המקלל
אגדה ירושלמית מספרת על אם וילד שעברו בסמטאות השוק , האם פסעה בצעדים רחבים אך הילד שחוויות השוק, מראה החמורים, החתולים הרבים על שאריות הבשר של הקצביים השתרך מאחור האם שמיהרה אחזה בזרועו של הילד וצעקה שיגביר את קצב ההליכה אך הילד שהחוויה שלו הופסקה ,החל למרר בבכי תוך כדי שהוא צועק לאמו " אני מצפצף עליך" האנשים מסביב נעצרים ומשתאים ,האם פונה אל הילד איך תעז לומר לי פרא אדם שכמוך כך , אז הילד מצייץ בתשובה זה מה שאבא אומר לך , נו הבנתם חוכמת ילדים .
שוק מחנה יהודה אגדת הברחת הבדים
אגדה נוספת מתקופת הצנע ,מספרת על נער שנתפס בשוק מחנה יהודה כאשר סיבל גליל בד בדרך לביתו של מעבידו החייט לאחר חקירה הגיעו החוקרים לביתו של מעבידו החייט ומצאו בו גלילי בדים שאותם התכוונו החייט ועוזרו להעבירם לבית החייט על מנת שיתפור בגדים לחברים בניגוד לחלוקת הבד על פי נקודות.
אגדת מכירת הדלעת
אחד מירקני השוק סרב למכור לצרכנים דלעת למרות שהייתה על הדוכן , אחד הלקוחות התלונן ונפתחה חקירה ובביתו של הירקן בשכונת בית יעקב הסמוכה נמצאו עוד קרוב לשמונה מאות קילו של דלעת מוברחת, שמיד הוחרמה מידיו, בקיצור על זה נאמר אל תהיה חזיר.
שוק מחנה יהודה אגדת הנשים הכורדיות מהקסטל
נשות הכורדים והעיראקים מתושבי הקסטל החלו לגדל ירקות בחצרות בתיהם ולהעבירם למכירה בשוק מחנה יהודה ,כשם שעשו זאת נשות הפלאחים לפניהם בתחילת המאה עד מלחמת השחרור ,ספור המחצלת והסחורה החקלאית עליה משכה את תשומת לבם של משטרת המצרכים שתפסו יום אחד צבריה אברון נתפסה בעת שספסרה בקילו אחד של עגבניות ,( לידה נתפסו עוד עשרה קילוגרם) כאשר דרשה ללא תלושים ,מחיר מופקע של 800 פרוטות במקום מאתים חמישים כמקובל.
אגדת הארוחה המשביעה הן לגנבים והן לנשדדים
בשנת 1953 יצאו עובדי ארגון הסיטונאים במשרדם במחנה יהודה ,לארוחתם במסעדה בשוק, נעלו את הכספת הניחוה בארון העץ נעלו את הארונות והמשרד , הארוחה הייתה משביעה, כן הובא שביעות רצון של הגנבים שניצלו את זמן הארוחה ונטלו את כספת המתכת עמם , השלל: שבע מאות לא"י ושבע מאות לא"י בצקים ,כסף שיספיק לגנבים לכמה ארוחות משביעות.
שוק מחנה יהודה דעתם של הסוחרים על הקונים
בשנות החמישים נשאר השוק בשמרנותו הבסיסית, דמויות שונות מכול הלאומים והעדות , באו הטביעו את חותמם לזמן קצר ,וטבעו בחיי היום יום , חלקם הותירו תוספות לפתגמים העירקיים ,חלקם הוסיפו למטבע הקללות הירושלמי ,וחלולי המוח המשיכו לשגע את הקונים בשוק .
אחד המיוחדים שצץ בשנות החמישים היה סוחר הבסטה של הירוקים (עשבי התיבול), שכונה פומפה מהשיבוש של המילה בומבה בה נהג להציג את מרכולתו, ועל צורת בטנו העגלגלה בומפה היה נוהג ככול מטיף גדול ,לזעוק לעבר לקוחותיו , קחי את הידיים המלוכלכות מהירוקים גנבת, ממזרת ,לכי לעזאזל חמורה, או המשפט הידוע ראו ראו סלון יופי כשהוא מצביע על עשבי התבלין שמכר.
כאשר הבין פומפה ,שהוא מגרש את לקוחותיו ,החליף את עורו ופתח דוכן לנימוסים בעגלתו ,ופיו החל להפיק את המרגליות סליחה , תודה ,אני מצטער ועוד מילות נימוסין בנוסח היקי או הפולני .
עוד מטיף ידוע היה לאורך השנים בשוק לפני קום המדינה ולאחריה ,שהתקרא זאכי מישמיש שנהג לצעוק בכדי למשוך את הלקוחות "א המציאה פון א גנב" כלומר המציאות נמצאות אצל הגנב, זאכי התקדם בחייו ורכש חנות בשוק .
לצרכי הבאת הסחורה , זאכי היה נוסע ליריחו להביא תפוזים ,קלמנטינות ולימונים ,או מגיע לשוק בשער יפו ומביא מהפלחיות את עשבי התיבול והירקות בעיקר אהב זאכי לרכוש סחורות בשיטת הדאלאל (מכירה בהכרזה) ליד שער יפו בעיר העתיקה ,בטרם הופיעה תנובה ,הפיקוח ומחירים הקבועים .
לעת הזאת ,היה זאכי יוצא עם חבילת מזומנים בכיסו לחקלאים שבכפרים היהודים שבסביבה, אך אלו למדו מראש את מחירי השוק ודרשו מחיר בהתאם.
הוותיקים שבימי הצנע ראו בעיניהם הכלות את שקיעת השוק ,כמעט עד למצב של חולה סופני , הצליחו איך שהוא להחזיר עטרה ליושנה, החדשים שהגיעו לשוק שרים וצועקים בשירה חדשה את שבחי סחורתם ,לעומתם הוותיקים עורגים על כנפי ההיסטוריה ,לזמירות ולסלסולים של הנפילים בנוסח העדות כשיר הלל לסחורות .
אגדת שוק שחיטת התרנגולים והתרנגולות בשוק מחנה יהודה
האגדה לשחיטת העופות מספרת על המחלוקות שבין השחיטה בידי שוחט ספרדי אל מול שחיטה בידי שוחט אשכנזי, נהוג היה בירושלים כי לספרדים ולאשכנזים בנושא השחיטה ,הייתה הפרדה מלאה וברור שכול אחד משתמש בידי השוחט האמון על עדתו.
האגדה מספרת כי בשור הירקות בשנת 1927 היו שתי חנויות לעופות ,אחת לספרדים (פריינק) ואחת לאשכנזים, האגדה החלה בסיפור של אישה אשכנזית שרכשה עוף בחנות הספרדית בשבעה עשר גרוש ,הוסיפה חצי גרוש לשחיטה שנעשתה בידי שוחט ספרדי ועוןד חצי גרוש למריטת הנוצות.
ראעה אותה יהודי בן העדה האשכנזית ,ושאלה איכן רכשה את העוף ומי שחט אותו, כאשר הצביעה האישה על השוחט הספרדי, החל השואל האשכנזי לחרף ולגדף בצעקות את האישה האומללה , והוסיף זה עוף טרף משום שנשחט בידי שוחט ספרדי ,ועלי למכור את העוף הטרף לדעתו לגוי.
בעקבות המהומה מיהרו והתאספו קהלים ספרדיים ואשכנזיים מסביב , והחלו לריב ולגדף אחד את השני , עוד הם רבים ניגש יהודי אל האישה ורכש את העוף בעשרה גרוש, יצאה האישה התמימה מופסדת ומלאת בושה .
מוסר השכל השחיטה כשרה גם של הספרדים ושל האשכנזים ,אלא שהתחרות מעבירה אנשים על דעתם, עמד השוחט הספרדי והוריד ממחיר עבודתו ונתמלאו ידיו בעבודה .
אגדה ירושלמית מתחילת המאה התשע עשר ,מספרת ומתארת את מצבם הכלכלי של היהודים בירושלים ,דרך סיפור האישה והתרנגולת תחילת האגדה מתארת את האישה האוחזת בתרנגול ,שהגיעה לשוחט בשכונה ובקשה לשחוט את התרנגולת, מיד קפצו שני שוחטים והחלו להתווכח מי ישחט ויקבל את דמי השחיטה, מדיבורים הגיעו להרמת ידיים ובמהומה הרימה רגליה התרנגולת וברחה, מוסר השכל : שנים רבים והשלישי זוכה.
אגדת פרסת המזל של יוסף יחזקאל
בשנות החמישים פתח יוסף חנות לירקות עם שותף באחת מסמטאות השוק ולא במקום מרכזי , כאדם מאמין פנה יוסף אל גמליאל רב הידוע ומקובל לענייני מופתיות וברכות, וביקש את עזרתו להקנות לחנותו ברכה והצלחה, ובעבור שתי לא"י ,רכש ממנו פרסת סוס וקיבע אותה מעל משקוף הכניסה לחנותו.
אלא שהריחוק ממרכז הפעילות ,לא גרמה לו לשגשג ולפרוח, בשיחה עם שכניו בשוק הפריחו אלו רעיונות מדוע הפרסה איננה מבצעת את עבודתה, ובצר לו פנה שוב למקובל והחל זועק כי הפרסה איננה מביאה את המזל לרווחים , ועל כן הוא דורש פיצוי כספי.
הבעיה הובאה בפני מקובלים נוספים ,על מנת בהליך של בוררות למצוא פתרון לבעיה, מקובלים אלו והמקובל גמליאל שמכר את הקמע פרסת הברזל ,יצאו ובאו לחנותו של יוסף ואז גילו כי יוסף תלה את הפרסה כשהקצוות כלפי למעלה ולא כלפי למטה כמקובל.
לאחר שהמקובל גמליאל תלה כיאות את הפרסה , החלה היא לעשות את מלאכת והביאה קונים לחנותו של יוסף ,שבטח בברכתו של המקובל מההתחלה.
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.