התחבר
שוק מחנה יהודה בתקופה העותומנית
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
וכאשר מפשפשים בתולדות הקמת שוק מחנה יהודה אנו מתבוננים בחלקה אחת מני רבות שרכשה משפחת וולירו לאורך דרך יפו בירושלים, חלק מבני המשפחה התנגדו לרכישת האדמות הללו שהוגדרו בפיהם כישימון, אדמות אלו שנתגלו בהמשך כמכונה ליצירת כסף.
סיפורנו מתחיל באגדה שאותה מספרים לחלקת האדמה של וולירו בשוק מחנה יהודה , מששמע אברהם וולירו כי הערבי בעל החלקה רוצה למכור את האדמה וממילא על פי האגדה ,חלק רחוב יפו מבניין ג'נראלי הצד השמאלי ,לכוון השוק היו חלקותיו רצה להשלים הרצף של אדמותיו , אי לכך קבעו מפגש והלכו לכוון החלקה .
וולירו העמיס על חמור שק אורז , ושניהם והחמור פסעו לכוון החלקה ,כשהגיעו למקום, הרים הערבי אבן ואמר לוולירו , תשליך את האבן ומנקודה זאת ועד לנקודת פגיעת האבן תקבל את השטח ,ובתמורה אקבל את שק האורז.
בקיצור נטל ולירו את האבן והשליכה, מדדו הערבי וולירו את השטח סימנו במפות ,קיבל הערבי את שק האורז והריע לכם עסקה בנוסח הימים ההם.
אחד מהמגרשים הריקים הללו ,של משפחת אהרון חיים וולירו היה ליד שכונת מחנה יהודה , כיוון ששכונות יהודיות החלו לצוץ מחוץ לחומות העיר העתיקה לכוון צפון מערב העיר בדרך המוליכה לנמל יפו מירושלים, נוצר צורך טבעי למזון במיוחד לירקות ולפירות על מנת לספק צרכיהם של התושבים בשכונות היהודיות החדשות שנבנו.
עד מהרה הבינו זאת תושבי הכפרים הערביים של ליפתא, שייח באדר, דיר יאסין , קלנדיה בצורך הזה ,והחלו להביא את תוצרתם החקלאית למגרש השומם הקרוב לשכונות היהודיות ,בשנים 1870 בערך ואילך ,יש הטוענים כי הוא נפתח בשנת 1887, שאז קיבל את השם שוק יהודה נבון ,אחיו של יוסף נבון שהיה בין מקימי שכונת מחנה יהודה.
כאשר הזמני הופך אט אט לקבע תוך תקופת זמן קצרה ,בתחילה מכרו הפלחים את תוצרתם , על הקרקע מתוך ארגזים וסלים את התוצרת החקלאית לאחר מכן בניסיון להגן על המוכרים והקונים מהשמש היוקדת ומהגשמים הקימו הפלאחים הערביים סככות ודוכנים מעץ לממכר תוצרתם על השטח הריק, דוכני עץ אלו התחלפו במבני מחופים פח וצריפים ששימשו כחנויות, כיוון שהמגרש היה שייך למשפחת וולירו נקרא השוק בתחילה שוק וולירו.
הצורך בפתיחת השוק במקומו כיום, היה לקצר את הדרך לקניות מהשוק בעיר העתיקה שליד שער יפו, של תושבי השכונות החדשות, בעיקר תושבי שכונת בית יעקב ושכונת מחנה יהודה, שרצו לקצר את הדרך וסחיבת הסלים בהליכה הרגלית.
מי שהביא ומכר את התוצרת החקלאית ,היו נשות הפלאחים הערביים שנשאו את מרכולתם ,פירות וירקות על פי העונה, מזרוני קש ועוד , בסלים עמוסים על ראשן ,בהגיעם למגרש ,היו פורסים מחצלת או שמיכה ועליהם הניחו את מרכולתם.
המוכרים שוק היו גברים ונשים פלחים ,האגדות מספרות כי לפעמים הגברים בעלי הכבוד הגברי ,היו רוכבים על חמורים לבושים כהלכה ונעלים לרגליהם ואחריהם נשרכת האישה היחפה שהסחורה על ראשה, משהגיעו לשוק ירד הגבר מעל חמורו התיישב בבית הקפה המאולתר לנוח.
כאשר השמש קיפחה על ראשיהם והגשם הקיש על הפדחת נוצר הצורך להקים מחסות ארעיים מעל לראש, ובהמשך גגות להגנה עליהם ,על הסחורה ולרווחת הלקוחות, בהמשך החל השוק לגוון את מרכולתו ,כאשר החלו להופיע בו דוכני סדקית וכלי מטבח .
את מרכולתם הביאו הפלחיות בהנץ החמה ,על מנת להיות ערוכים ללקוחות היהודיים, שהגיעו בדרך כלל הישר מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, בהמשך היום הגיעו הנשים והילדים הפעוטים ,שלא יצאו לחדר או למוסדות הלימוד האחרים, כך או כך לקראת הצהרים, היה החל זרם המוכרים לעשות את דרכו בחזרה לביתם .
בתחילה נמכרו בשוק המאולתר ,ירקות ופירות העונה, שמן, לחם ופיתות, שגודלו ונאפו בחצר בייתם של המוכרים, הביצים נעטפו בקש כנגד השבירה ,על הירקות הונחו זרדים עם עלים למניעת קלקולם בשמש.
צעקות המוכרים ,התערבבו בשיחות המקח וממכר של הקונים, בבליל השפות הערבית ,ספניולית ,לדינו ,היידיש האנגלית והצרפתית ,כאשר כול אחד מנסה ללמוד את שפתו של השני לצורך הממכר והמסחר .
שוק מחנה יהודה שוק שבו ניצבו פחונים וסככות , שוק שההמולה שלטה בו שניתן היה לראות מצטופפים תחת סוכך בית קפה ואטליז, לפרקים בתקופת התורכים ,נהגה להגיע לרחבה תזמורת הנגנים של השולטן לנגן להמון, רחבה זאת שימשה גם כמקום הענישה למלקות לחיילים שסרחו .
זכורות המראות של התגרנים הצועקים בקולי קולות על טיב סחורתם, את הוויכוחים האין סופיים בין עקרות הבית לתגרנים בקשר למחיר ,כאשר התגרן מכריז על המחיר שלא נראה לעקרת הבית , כאשר נסובה ללכת מלפני הדוכן היה מתרצה המוכר ומוריד מהמחיר ,תוך כדי שהוא צועק גברת בשבילך אני מוכר במחיר הפסד ,אז היה חוזרת הקונה ומקבלת את הסחורה במחיר שנראה לה.
על משטח האדמה היו נשארים בסופו של יום קליפות נוצות וחלקי עופות ומעל מרחפת עננת הריחות של : כמון ולענה ,פלפל, חרדל כמון ועוד, בתי הקפה בסגנון המזרחי הישן של שרפרפים ,שעליהם התיישבו תגרנים או בעלי התגרניות ובילו את זמנם בהאזנה לשירים מהרדיו ,בלגימת קפה , רכילות ומשחקי קלפים או שש בש.
על הקרקע מונחים סחורות האלטא זכאן על מחצלות , כמו זוגות נעלים ישנות בגדים מימי מתושלח וכלי בית וגרוטאות שונות שהעניים עדיין מצאו להם שימוש , תגרנים יהודיים היו מניחים את המסחר ,לשעה קלה כאשר יהודי היה מכריז מנחה מנחה לתפילה , אז כאחד היו פונים לכוון מזרח והתפללו.
אחת הבעיות העיקריות של השוק ,הייתה חוסר הרצון של ראשי העיר והשלטונות העותומאניים, להכיר בשוק החדש שנוצר יש מאין , בנוסף למחסורו בתשתיות, העדר הפיקוח הווטרינרי ,הלכלוך ,והניקיון ,בסוף יום בשור נותרו שאריות המזון בשטח ,כול זאת מהעדר ההכרה של שהעירייה ( הבלדייה) כשוק עירוני ,לכן לא טרחו עובדי הניקיון העירוניים ,להגיע לשטח על מנת לבצע בו ניקיונות, המחסור במים גם הוא הופיע לאורך היום ,וגרם סבל הן למוכרים והן לקונים.
תושבי שכונת בית יעקב הסמוכה ,החלו להתיידד עם המוכרים, ודאגו על בסיס של ידידות ,לספק למוכרי קנקני מים שנשאבו בבארות השכונה, והכול התנהל בשיטת המיקוח וסגירת העסקאות במחיר מוסכם.
האגדות הירושלמיות, יודעות לספר ,כי בעת שנערך הצבא העותומאני לקרב הבלימה ,כנגד כיבוש ירושלים בשנת 1917 בשטחו של וולירו ( שוק מחנה יהודה), הוצבה סוללת תותחים בת שישה תותחים, לקדם את צבאו של הגנרל אלנבי בבואו על דרך יפו ,סוללת תותחים זאת ,החלה להרעיש את הכוחות הבריטיים בדרכם לכיבוש העיר , אך תותחים אלו לא מנעו בתחילה את כניסת הכוחות הבריטים לפאתי העיר ,ולאחר זמן קצר באור יום נעלמה סוללת התותחים ,ביחד עם הכוחות הנסוגים מהעיר.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.