בארץ ישראל נמצאים כחמש מאות דבוראים חברי האיגוד, תחילת הדבוראנות היהודית בארץ ישראל היא המשכו של גידול הדבורים לדבש בכפרים הערביים בארץ במאות הקודמות.
איכות הצוף וטעמו המשמש להכנת הדבש, נקבעת על פי קרבת הכוורות לסוגי הפריחה השונים, איכות הדבש הטהור המבוססת על הצוף החד סוכרי מהפרחים המשמש להכנת הדבש ,ללא תוספות של מי סוכר .
בדרכם להבאת הצוף מהפרחים, אוספות הדורות אבקה של זרעים ,המשמשים להפריית הפרחים בין הזכריים לנקבות, על מנת ליצר בהמשך את הפרי בעצים או בפרחי השדה.
איסוף הצוף והאבקה בידי הדבורים בישראל מתחיל על פי סדר פריחת הפרחים בארץ ובעצים כולל עצי הפרי ,שבו מתחיל איסוף מעצים אלו עצי השקד ,עצי פרדסי ההדר, פרחי עצי האבוקדו, החמניות ,פרחי הירקות בשדה ובחממות, לאחר מכן עצי הדובדבנים התפוחים השזיפים , פריחת עצים ושיחים שאינם נושאים פרי ועוד, ואז גם מתחיל איסוף הצוף מהפרחים והקוצים בטבע.
סיפורו של ענף הדברנות בארצנו
שמו של הפרדס בנחלתו של ראובן לרר שבנס ציונה ,פשט בארץ ישראל ואף הגיעה לאוזניו של מיסיונר נוצרי בשם הנרי בלנדספרגר ,שעלה לארץ בשנת 1848 ,לאחר שהות בירושלים עבר הנרי לגור ,ואף בנה בית וטיפח משק חקלאי בכפר הערבי ארטס בדרום בית לחם.
בהמשך עבר הנרי ללמד בבית הספר גובט הנוצרי לרגלי הר ציון ,בניו שהמשיכו לפתח את ענף הכוורות של המשפחה בהזניחם את ענפי החקלאות האחרים ,הם החזיקו את כוורותיהם באזור בריכות שלמה, בהתמחותם זאת, צברו ארבעת האחים, ניסיון ומוניטין בענף הדברנות בישראל ושמם אף נפוץ ברחבי אירופה בפיתוח שיטת הכוורנות הנודדת של ארגזי עץ לפי עונות ולפי סוגי הפריחה באזורים שונים על מנת להשביח את טעמו של הדבש .
את הכוורת הראשונה המודרנית יסדו בניו של הנרי בשנת 1881 בכפר ארטס בדרום בית לחם ובשנת 1883 הקימו מכוורת מסחרית נוספת באזור יפו, בעקבות סיפור הפרדס בנחלת ראובן ,הגיעו שני בניו של הנרי בלנדספרגר מהמכוורת שלהם ביפו , לנחלת ראובן ובפיהם בקשה להניח את כוורותיהם על אדמות הנחלה על מנת שהדבורים ייהנו מצוף פרי ההדר בפרדס ליצירת דבש .
הסיפור לתחילת ענף המכוורת בישראל מתחיל בעלייה הראשונה בנחלת ראובן, על פי הסיפורים רכש ראובן מאה כוורות או בסיפור השני קבל מאתים כוורות תמורת הזכות להניח את הכוורות של האחים בשטחי הנחלה בינות לפרדסים ,אך העיקר הוא בסוף הסיפור שבנחלת ראובן לרר בנס ציונה, החל ענף הכוורנות הציוני החדש והמסחרי .
הנרי ביית דבורות נודדות בישראל ,לאחר שרכש להקות מערביים, והכניסם לתוך כוורות שבנה בסגנון אירופאי של תיבה שהפתח מלמעלה , אך גם פלאחים ערביים נהגו לגדל דבורים בשטחיהם ורדו דבש בסוף האביב ענף זניח זה לא הצריך השקעות ובעצם פעם בשנה היה הפלאח מגיע לכוורות ורודה את הדבש, או איש שזה היה מקצועו וציודו כלל כפפות, מכשיר לעשן, מסיכה ומגפיים ,אדם זה עבר בין הכפרים ורדה את הדבש מהכוורות אצל הפלחים הערבים שגידלו דבורים לדבש, אך הדבש שלהם לא היה נקי אלא מעורב בדבורים מתים ובשאריות פריחה .
בגליל גידלו דבורים בגלילי חרס ובוץ חיקוי לגזעי עצים שהדבורים מקננות בטבע , כאשר הניחו את הגלילים כפירמידה , מכסה קבוע אחד היה מצדו האחד של הגליל ובו חור לתעופה וכניסה, בשני היה פתח נפתח להוצאת הדבש והחלות , לפעמים השתמשו בגליל בגזעי עצים שחללו אותם בהשאירם את המעטפת לשימוש ככוורת, לקראת האביב צופו הצינורות מבפנים בסוכר שהומס במים על מנת למשוך את הדבורות הנודדות להיכנס ולקבוע בגליל את ביתם
שיטה שנייה הייתה שיטת הקנקנים ,כאשר תחתיתם הוסרה ונחסמה בפקק שאפשר רדיית הדבש ,ושפתחם הונח לכוון מזרח .
השיטה השלישית שהעבירה את הדברנות למודרניזציה ומסחריות לענף הדבש, כנאמר ארץ חלב ודבש, כללה שימוש בתיבות כוורות מעץ בשיטת נדידת הלהקה בכוורת לאזורי פריחה שונים, וציוד ושיטות שהיו נהוגות בגרמניה ושוכללו לתנאי הארץ .
תודה לוותיקים שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , תודה לספריה הלאומית ,ולמקורות השונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו, באם שכחתי מפאת גילי המבוגר לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.