התחבר
ירושלים מנהגים בחיי היהודים בעיר העתיקה ובשכונות שוק מחנה יהודה
תודה לזקני ירושלים וליעקב יהושוע לעזרתם בכתיבת מאמר זה .
תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.
הרכב היהודים הספרדיים שגרו בירושלים ,כולל בשכונות שהקיפו את שוק מחנה יהודה, נחלק בתחילה לצאצאי גרוש ספרד ופורטוגל ,שעלו במאה השמונה עשר והתשע עשר מאיטליה ומתורכיה ,צאצאי משפחות של יהודים שעלו במאות הקודמות לארץ ישראל , שהתנהגו דיברו ולבשו בגדים כמו המוסלמים בארץ וכונו מסתערבים , עדה נוספת היו המוגרבים שהגיעו מצפון אפריקה.
לאחר המלחמה במחצית המאה השמונה עשר ,באי קרים ובקווקז , נדדו יהודים לארץ ישראל והשתייכו לעדה הספרדית, יהודים ממוצא אשכנזי שחיו בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים נאלצו בתחילת המאה השמונה עשר להתפזר או להתנהג כספרדים מפחד הרדיפות וההתנכלות של הערבים לעדה האשכנזית, בעקבות אי יכולתם של היהודים בני העדה החסידית להחזיר חובות של הלוואות מהערבים.
מספר התושבים האשכנזים ובמיוחד חסידי הפרושים החלו להגיע במחצית המאה השמונה עשר לירושלים ,בגלי העלייה שעלו יהודים כנתינים זרים בממלכה התורכית ,מפולין, רוסיה וגליציה , יהודים אלו קבלו חסות של הקונסולים האנגלים לעלייתם, וחלקם נתמכו בכספי החלוקה, שהגיעו מגרמניה והולנד במיוחד לכוללים ולבני עדתם.
צילומיי משפחות יהודיות בעיר העתיקה ובשכונות
במתחילת המאה השמונה עשר בניגוד לנוצרים או המוסלמים לא נהגו היהודים להצטלם , רבני ספרדים ואשכנזים אסרו והקפידו שאין להצטלם , הצילומים מאותה תקופה נעשו בהסתר במיוחד באירועים שבהם השתתפו המנהיגים והרבנים.
האגדות מספרות כי תיירים שצילמו יהודים שישבו בפתח בייתם או חנויותיהם , נתקלו בתופעות אלימות של המצולמים עד כדי שבירת המצלמות, טבו זה של הצילום ,החל להתפוגג בעקבות העלייה ממדינות הבלקן ,יהודים אלו נהגו לצלם את החתן בחתונתו , והקפידו על לבוש מסורתי בעת הצלום.
בתחילת המאה תשע עשר ,צמחו בירושלים 3 צלמניות של נוצרים בעיר העתיקה ,מאוחר יותר הצטרפה הצלמנייה של באסן ברחוב החבשיים , לאחר פתיחת הצלמניות החלו משפחות להצטלם ולשלוח לקרוביהם בגולה את תמונות המשפחה.
בבתים היהודיים החלו להתלות תמונות של זקני וזקנות החמולות , חלקם בבגדים מסורתיים וחלקם היו לבושים על פי צו האופנה מאירופה, צעירי וצעירות החמולות נהגו להצטלם גם בבגדי הבדויים עם אלמנטים כמו שברייה ,נשק וכיסוי ראש.
מנהגי האלמנות
בתחילת המאה ואפילו בתקופת התורכים ולאחריה ,נהוג היה שהאלמנות נותרו עם הזיכרונות והבדידות , מפאת כבוד המשפחה לא נשאו נשים אלו בפעם השנייה, חלקם אף לבשו את בגדי האבלות עד מותם, תלונתם העיקרית הייתה במחסור ביקורים של הסובבים אותם עד לשכיחה והסתגרות בתוכן.
מנהג היה להגיע לביקור אבלים אצל המשפחות המתאבלות ,ולספר בשבחו של הנפטר ,תוך טיבול סיפורים משעשעים של הנפטר בחייו על מנת להסיר במעט את היגון לשעה קלה, בשיחה קלה ובצחוקים .
בגדים אופנה ואביזרים
כאשר התהלכת במאה השמונה עשר ובמאה שאחריה ברחובות ובשכונות העיר ,ניתן היה לראות אנשים ונשים בתלבושות מארץ מוצאם של התושבים, בגדים אלו היו מקובלים על שליטי הארץ התורכים, שלא אהבו את הבגדים המודרניים שלבשו העולים ממזרח אירופה ,צרפת , אנגליה וגרמניה, אלה נלבשו במיוחד בידי התושבים האשכנזים, תחת האצטלה תלבושת אירופאית , וארצות מוצאם.
כאשר יצאו יהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה לשכונות החדשות , החלו התושבים לנהות אחר לבושים מודרניים אירופיים, בעקבות המורים בבתי הספר שהתהדרו בתלבושות אלו.
ירחוני אופנה החלו לזרום לבתים ולחייטים , והתושבים בעיקר התושבות החלו להזמין או לתפור בגדים מבדים שרכשו, כמו שמלות וחצאיות עד לקרסוליים , שהתנופפו בשובל הבגד בעת נשיבת הרוח , מנהג אחד היה ליהודיות בעת שערכו קניות בעיר העתיקה להתעטף בבגדים צנועים בדרך כלל בגוון שחור כמו המוסלמיות.
כיוון שהנשים הספרדיות בצעירותם היו רזות , וידוע היה כי טעמם של הגברים לנשים שאפשר לחפון בבשרם, החלו לתפור בגדים על מנת שיראו מלאות יותר , שמלות וחצאיות נפוחות עם תחתיות , שנקשרו בחבלים לקרסוליים ,למניעת חשיפת הרגלים בעת משב רוח ,גם תוספות של צמר גפן להגדלת נפח השדיים ,וכן עוד טריקים למשיכה של גברים מחזרים.
הבגדים המשובחים נשמרו לחגים ואירועים בשידות בבתים או בארונות ,והוצאו מהם לרגל האירוע, שערם לרוב היה מכוסה במטפחת או בקפישון שכונה יאזמה ,תוך מתן הנחה לבעלות הצמות שמתחת לכיסוי הראש ניתן היה להבחין בצמות שהיו מקושטות בסרטים, הנשים המבוגרות עטו על כתפיהם שלים צבעוניים , והנשים הצעירות והנערות לבשו שכמיות , בנוסף היו לובשים מעילים להגנה מפני הצינה מחוץ לבית.
בעת היציאה מהבית טרחו הנשים לסרק ולטפל בשערן , ענדו תכשיטים ואפילו הכניסו פרחים ריחניים לשערות ,כמנהג הספרדיות בספרד, הנשים הזליפו על עצמם מי קולון שהגיעו מבירות באירופה, את תחליף הקרמים מאותם הימים היו חלבוני הביצים ,חלב שהוטבל על מטליות, פוך ואודם , כמובן איננו שוכחים את אבקת האבן שהוטבלה בכלי ונמרחה כתמיסה על עור הפנים.
ילדות ינקו כבר מגיל צעיר את תורת ההתייפייפות והטיפוח ,בזכות האימהות , על מנת שידעו למשוך בחורים לנישואים עתידיים, באוזניהם נוקבו חורים מגיל צעיר לעגילים, לאחר הלידה נקבה המיילדת את הנקבים באוזניים והשחילה בהם חוטים לשמירת הנקב לעתיד.
כמובן שמגיל צעיר ענדו הבנות צמידים ושרשראות שעשויים היו מחרוזי זכוכית מחברון , ובהמשך על פי מעמדו ואושרו של האב התחלפו התכשיטים לתכשיטי זהב וכסף ,בעת האירוסים הצטרפו החתנים לעתיד ,ורכשו תכשיטים וטבעות גם לחמות על מנת לזכות בחיבתם.
לחגיגה הצטרפו מיצרי התכשיטים , או יבואני תכשיטים , בירושלים בלטו התכשיטנים היהודים בני משפחת מזרחי שגרו בימין משה , תכשיטנים אלו יצרו דוגמאות וחידושים על מנת לעודד רכישות אצלם, חלק מתכשיטים אלו נמכרו או ניתנו לבתי עבוט בעת מחסור ,כמו בימי המלחמה , על מנת לרכוש מזון .
נשים אשכנזיות גילחו את שער ראשם בטרם נישאו, וכיסו את ראשם בשביס , בניגוד למנהג של הנשים הספרדיות שלא גילחו את מחלפות שערם, בעת שיצאו הנשים האשכנזיות לרחוב התעטפו בגלימה שהסתירה את אחוריהם ואת חזם ואת ידיהם.
מאחר בירושלים היו רופאים מעטים, צצו שרלטנים והציגו עצמם כמרפאים , מרפאי אליל אלו ,היו לוחשים לחשים ,מניחים קמעות ומחלקים תרופות שהכינו במו ידיהם .
הפסקת שיחות על אסונות
בין יהודי ספרד בארץ היה מנהג במפגשים משפחתיים או עם חברים להסית שיחות על נושאים כואבים, אסונות וכדומה , או בניסיון להרחיק נושאים שונים מאוזני היושבים, היו נוהגים לפנות לפתע למדבר ולשאול אותו האם קנה דגים ולימונים לשבת ,רמז למספר היה משתתק ומבין את הנקודה שאין משיחים והדממת הנושא חשובה.
אפיית לחמים בבתי היהודים בירושלים
הלחם שהוכן בבתים נקרא בספרדית איל פאן די אי קאזה , הלחם נאפה בידי הנשים בבית ,פעמיים בשבוע בימי שני וחמישי, לחמים בסגנון הבאגט או הלחמנייה ,הופיעו לאחר עליית יהודים מצרפת על מנת לספק לחמים לצרפתים ולילדים .
החלק האהוד לאכילה היה החלק הקשה והפריך ,במיוחד קצוות הלחמים שהאימהות ,מלאו בשמן וזעטר במקום החלק הרך שנבצע מהלחם, מאכל תאווה לכולם, שאריות הלחמים שהתייבשו ,נטבלו והכו לטוסטים עם גבינה ושמן.
ישראל אגדת לחמניית החלב שהחלה במלחמת השחרור
הראש הציוני ממציא פטנטים כך מילות השיר המפורסם, על לחמנית החלב הירושלמית אני רוצה לספר, תחילת האגדה בלחמנייה שהייתה מורכבת מקמח ובמקום מים התווסף לקמח אבקת חלב מהולים במים , משקל הלחמנייה היה בן 60 גרם ורבע ממשקלה היווה רבע כוס אבקת חלב בלחמנייה ,משקל אבקת החלב ששולב בלחמנייה ,זקני העיר מספרים כי הפטנט לצרוך פחמימות ועמילן ביחד ,מצא חן בעיני הירושלמים כמו המעורב הירושלמי מאוחר יותר עד שכול ירושלמי עסלי צרך כלחמנייה ביום בממוצע ( במשקל היום יומי אצל ילדינו לחמנייה ושוקו).
התקנאו תושבי תל אביב בירושלמים ומיד אימצו את הפטנט , עד כדי כך שנמכרו ביום מעל 70.000 לחמניות בירושלים ובתל אביב, התקנאו שאר תושבי המדינה ומיד החלה מכירת לחמניות החלב בכול רחבי הארץ, במהרה הועלה משקלה של הלחמנייה והיא ומשקלה הועלה ל 75 גרם , נוספו צורות שונות ללחמניות ומחיר נקבע ל 10-12 פרוטות, קפצו על העגלה האופים והחלו לאפות עוגות חלב ומוצרים נוספים כמו חלות שבת , במקביל המשיכו לייצר את הלחמניות מקמח רגיל ללא תוספות אבקת חלב .
אלא שלרבנות הסתבר במהרה כי אנשים בבתים ובקיוסקים אכלו לחמניות חלב עם נקניקיות, או שילדים נשלחו לבתי הספר עם כריך לחמניית חלב ופרוסת נקניק תחובה בה חלק מבעלי הקיוסקים טענו להגנתם ,כי לקוחותיהם דרשו את השילוב הזה והם מכרו מוצר על פי דרישה .
בקיצור אנשים התייחסו ללחמניית החלב ,כעוד סוג של לחמנייה, בלא לשם לב להיותם עשויות גם מאבקת חלב, אך הרבנות ערכה מלחמה של ממש ,שתפסק הכנת חלות לשבת בשלוב אבקת חלב ,כיוון שארוחת יום שישי הייתה לרוב ארוחה בשרית, וחלות אלו נחשבו כעירוב חלב עם בשר ,כתוצאה מכך הופסקה אפיית חלות חלב לשבת.
בשנת 1950 בשנת הצנע הוחלט עקב המחסור שבירושלים תתבצע חלוקת מנת חלב רק לתינוקות, בשנת 1953 מספרים זקני ירושלים כי על העיר עברו ימי חמסין נוראיים כתוצאה מכך ירדה תפוקת החלב מהפרות לממדים קטנים, כתוצאה מכך במקום לחלק כשלושים וחמישה ליטר בירושלים חולקו בסניף תנובה ,חנויות וחלוקת החלבנים, רק ששת אלפים ליטר לתינוקות.
אבקת החלב שחולקה בחנויות שוק מחנה יהודה
למעשה אבקת חלב הגיעה לשווקים וחולקה בירושלים לילדים בסביבות שנת 1944 ,בימי מלחמת העולם השנייה האבקה באה לפתור את בעיית ההובלה והאחסנה של חלב טרי שנבצר להביאו לשווקים ממחסור במשאיות וממקומות קירור לאחסנתו, המוצרים הגיעו מבריטניה בעת המצור של הגרמנים על האי ,יש להתייחס אליו כתחליף לחלב טרי כמו אבקת הביצים או אבקת הפירה מתפוחי האדמה, שנוצרו גם כן כפתרון תחליפי לאוכל טרי שאינו בנמצא בימי מלחמה .
שפן הניסיונות לאבקת החלב היו ילדי ירושלים בבתי הספר שם סופקה כוס חלב לכול ילד, על מנת לעודד את צריכתו החל אגף המזונות המנדטורי לדחוף את השימוש בו, על מנת להכינו נדרשה כוס אבקת חלב אחת ביחס של 12 כוסות מים, דרך ההכנה הייתה להרתיח מים לחכות להפשרה חלקית, כמו שמכינים בקבוקי חלב מאבקות לילדים כיום, את המים מכניסים לכלי עם האבקה ומערבבים לבל יצרו גושים ,לבסוף מעבירים במסננת וקדימה ללגימה למבוגרים ניתן להוסיף קפה או קקאו לתערובת.
סיפורו של האורז וחשיבותו בארוחה
נשים בעקר מבוגרות ,ישבו על הרצפה בחצר ועליהם מגש שעליו פוזרו גרגרי אורז, ניתן היה לראות וגם כיום , נשים שהניחו את המגש על שרפרף או שולחן , על מנת לברור את גרגרי האורז שהונחו על מגש, מפני אבנים ומזיקים שהתערבבו עם גרגרי האורז בזמן הדישה וההפרדה מהגבעולים ,על יריעות הבד בטרם הוכנסו לשקים.
מנות האורז שהוגשו בנוסף למאכלי קטניות כמו שעועית אפונה , סלטים ,מאכלי ירקות ומנות בשר, היו כחובה בכול בית שהוכנה בו ארוחת ערב או חג, הספרדים לא אימצו את התיבול האשכנזי למאכלים שכלל שום ובצל .
נהוג היה בשכונות ,לאכסן בבתים שקי אורז וקטניות, על מנת לצמצם בהליכה רבה לשווקים על מנת לקנותם, נשים ובידם סלים לקניות פקדו את השווקים בימי חמישי בעיקר , בעבודה קשה של נשיאת הסלים העמוסים לאחר הקניות לבייתם.
הנשים האמידות נהגו ללכת אל השוק ,לבחון את הסחורה ולהזמין את הקניות שהובאו לביתם בידי סבלים, בניגוד לנשים הספרדיות הנשים האשכנזיות התמקחו עם המוכרים בלא מורא בעת הקנייה.
מאכלים בימי חול ושבתות וחגים
בימי השבוע נהגו יהודים שעבדו בעיר העתיקה או בשוק , לאכול אוכל רחוב , כמו מעורב ומנות רגלי כבשים או תרנגולות משולבים במנת שעועית ,במיוחד כמנהג הערבים , שתי עגלות רחוב היו ליהודים למרדכי מזרחי ונסים ארמוזה.
התחלת המנהג קשורה סוחרי העיר העתיקה ותושביה, שנהגו לבלוס פיתות אש תנור שלתוכם הוכנסו חלקי פנים של בקר או עופות במנה שנקראה סינייה ,בשעות הבוקר והיום ,חלקים שניצלו בראש חוצות על מנגלים עם פחמים .
כמו כן היו עגלות רחוב כמו העגלה של בכורה ארמוזה או דודו חפיפי שבהם נמכרו מוקדם בבוקר בורקס גבינות ותרד ,פשטידות אטריות וגבינה.
אל אלא הצטרפו עגלת הרחוב של שמעון מז'אן שמכר מרקחת של אורז וחלב קרוש או משקה חלב עם עמילן .
מנהגי החתונה והאירוסים
נהוג היה מנהג הקניין שנערך בבתי הכלות בידי הרבנים, לאירוסים בין בנים ובנות במשפחות ,מהלך שבו נעמדה הנערה לפני הרב הושיטה את ידיה ,ואחזה במטפחת הקניין הרב המשיך בדרשה שבה שולבו הסברים ופרושים בשם התנך, עמדה הילדה כאילו הבינה או הקשיבה ומיד לאחר מכן יצאה והמשיכה במשחקי הילדות עם חברותיה, מאחר ולא הבינה את המעמד, בטקס ישבו גם הורי הילד החתן שישב סמוק ונבוך לאורך הטקס שבו נקבע חלק מעתידו.
בטרם התייצבה הנערה לטקס ,צבטו נשות המשפחה את לחיי הילדה על מנת שהאדמונית בפניה ישגרו בריאות ,לכאורה מעמד זה היה אמור לסמן שהילדה עזבה את הילדות והפכה לנערה ,ההורים של בני הזוג החלו להתכונן לטקס הנישואים, אגרו ציוד לזוג ,חפשו מגורים וקבעו את נוהל החתונה לעתיד.
מאחר ובני הזוג היו צעירים מדי ,נמשכו חייהם כסדרן לתקופה ארוכה ,לימודים של הנער בישיבה והנערה בלימוד תפקידיה לעתיד כאשת איש, המפגשים בינם נערכו כאשר שתי המשפחות נפגשו והם ישבו והציצו אחד על השנייה.
תפקיד נכבד היה בידי הרבנים לזווג נערים ונערות , תחכום ושיחה של דרך אגב, תוך זריקת הרעיון למשפחות על האפשרות לזווג, לאחר זריקת הרעיון התשובה של אחד הצדדים לחיוב , החל הרב לקרוב הנושא עד להגשמתו, מובן שבעבור עזרתו של הרב ,שולשל חופן מטבעות בלא שירגיש לכיסו (לא לשכוח לקרוץ ).
כול עדה נהגה על פי מנהגיה ונוהליהם לטקס האירוסים והחתונה ברור שנושא הכבוד (האונור) של המשפחות ,היה בעייתי מעט עקב ההתחייבות לרכישת תכשיטים לכלה לאורך תקופת האירוסים ולאחריה ליום החתונה, (בל נשכח את המתנות לחותנת העתידית) הכבוד גרם למשפחות להוצאות כבדות שבחלקם נזקקו לעזרה על מנת לעמוד בזרם ההוצאות שניחת עליהם לקיום הנישואים .
במפגשים נבחנה הנערה שהתארסה בצורת הגשת התקרובת והממתקים שהוגשו באירוע, שם נבחנה המועמדת האם היא בעלת נימוסים, האם היא מגושמת , צורת דיבורה ,האם היא נבונה ולא סובלת מאיזה פיגור גופני או שכלי , הגשת הממתקים הייתה מעין בחינה לטיבה של הכלה.
בחינת הכלה בפעם נוספת בעת מפגש המשפחות בהתקרב מועד החתונה ,היה בהצגת מלבושיה לעתיד , רקמות חוטי כסף וזהב שנרקמו בהם, על פי כמות שנקבעה באירועים מעין אלו ,הסכום בכתובה שירשם בערב החתונה, מבחן זה היה להראות את רצינות הצדדים לחתונה.
במפגשים נוכחו גם מעין שופטים ומעריכים ,שבמוצא פיהם קבעו גורלות לעתיד לזיווג, הערכה שלילית של הבגדים המתנות והציוד הייתה גורמת לאובדן כבוד רב, ההורים היו לוחשים למעריכים כי יתוגמלו בהמשך לקביעה טובה ,דבר שייטיב את המעמד והכבוד לכן כאילו לא נחפזו המעריכים והיו בוחנים באריכות את המתנות והדברים שהועמדו לטובת הזוג הצעיר לכשיתחתנו .
ממש לפני החתונה ,נהגה משפחת הכלה לשלוח לבעלה לעתיד צרור בגדים לחתן, טלית ושקית הטלית רקומה בידיה עם חוטי כסף וזהב וכמובן הוצנעה בחבילה תשורות לאם החתן שיילקח מאמו האוהבת
נוהג היה להגיע למקווה להטבלה והטהרות משפחתית של הכלה בטרם החתונה, בסיום הרחצה היה נהוג לערוך סעודה בחצר המקווה למשפחה ולקרובים, לאחר יום הייתה משפחת החתן עורכת את הטבילה .
את החופה נהגו לערוך בבית הכלה ואת הסעודה והשמחה ערכו בבית החתן, מהלך זה חילק את הטורח וההוצאות בין שתי המשפחות, לסיום החתונה נהוג היה שהחתן נושא דרשה ,כמו בן המצווה שעולה לתורה בגיל שלוש עשר.
לאחר ליל החתונה , נהוג היה כי כתם הדם להצגת סיום הבתולים והוצגו לעיני כולם ,בעזרת מטפחת עם כתם דם, שהופקדה בידי אם הכלה לעל מנת להוכיח שהכלה הייתה טהורה בטרם נישאה .
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.