ירושלים בני העדה האורפלית (האורפלים )

ירושלים בני העדה האורפלית (האורפלים )

תודה לירון אביטוב לעזרה בכתיבת המאמר.

העולים האורפלים שהגיעו מהעיר אורפה ,בעלייה הראשונה בשנת 1896 העיר הממוקמת בדרום מזרח טורקיה אך הם סרבו להגדרה שהם יוצאי טורקיה, העליה הכורדית המסיבית הראשונה התבצעה כעשרים שנים שנה לאחר מכן .

העיר אורפא (אור כשדים) או בערבית אלרהא עיר שהוקמה בימי התקופה היוונית ונקראה עדס , עיר שבתחילת המאה התשע עשר התגוררו בה חמישים אלף נפשות , וכשבע מאות יהודים, שמנהיגם היה הרב אהרון דיין.

בחלקה הדרומי של העיר נמצא מעין אברהם על פי ההלכה בנקודה זאת הושלך אברהם אבינו אל כבשן האש ומימי המעיין כיבו את האש, בקרבה למעיין הקימו המוסלמים מסגד.

עיר ששימשה כתחנת מעבר לשיירות מהעיר רקה לחרן , עיר שנחרבה בתקופת המלך נור אלדין ,כנקמה על אי נאמנות כלפיו, ולכן במסעות בנימין מטודלה, העיר החרבה  לא הוזכרה בכתביו.

עליית בני העדה האורפלית לארץ ישראל ,התבצעה מחששם הגדול של היהודים הארפולים מטבח של הטורקים בהם במולדתם, הם החלו לצעוד ברגל או על גבי בעלי חיים ממקום מושבם לעבר הארץ, תוך שהם עברו תלאות ושוד בדרכם, בני העדה חלפו דרך העיר חלאב בסוריה, ומשם המשיכו לארץ .

חלקם התיישבו בראשון לציון ועבדו ביקב ובכרמים, אך רובם המשיכו והתיישבו בירושלים ,והקימו את אוהליהם למרגלות שכונת נחלת ציון ,שכונה של יוצאי העיר חאלב ,שנוסדה בשנת 1893 , המגורים של האורפלים באוהלים שהקימו היו בתנאי דלות ועוני ,בני העדה היו מאורגנים בחמולות תחת הנהגת האדם החזק אבו יוסף.

בשנת 1908 נשרפו חלק גדול מהאוהלים בשריפה שפרצה במשכנם, שלמרגלות שכונת נחלת ציון הממוקמת בנחלאות ,בקרבה לרחוב בצלאל, שכונה שנבנתה בידי חלבים באדמות שרכשו מערביי ליפתא .

לאחר שריפת האוהלים  נותרו בני העדה בחוסר כול, אנשי שכונת נחלת ציון התארגנו ואספו למענם מצרכים, מזון בגדים ועזרה רפואית לנכווים בדלקה , לעזרתם עמד אלברט ענתבי הספרדי ואפילו בני העדה האשכנזית, בעזרתם אותר ונרכש שטח ליד שכונת ציון ,ועלייה נבנתה השכונה שכונתה שכונת האורפלים על אדמה זאת, בנו בני העדה את בתי האבן שלהם, שרחובה הראשי הוא רחוב באר שבע, אליהם הצטרפו עולים מתימן מיוון ואפילו מספר אשכנזים.

בשנת 1933 התאחדו מספר השכונות שלידם לשכונה אחת שכללה את השכונות: זיכרון טוביה ,נווה שלום, שבת אחים, ונחלת ציון ,השכונה המאוחדת נקראה נחלת ציון .

בשנות השמונים של המאה העשרים ,מנתה העדה כחמשת אלפים נפשות בירושלים ועוד מאות בערים אחרות בארץ, לשכת העלייה בירושלים רשמה בשנים 1924-5 , 20 משפחות אורפליות שהגיעו והשתכנו בירושלים, בשנת 1939 מנתה אוכלוסיית האורפלים בירושלים 1500 נפשות

הסכסוך הידוע בין בני העדה הכורדית לאורפלים , נבע ממחשבה מסוימת שהם דומים אחת לשנייה, בני העדה האורפולית שומרים על כבודם ועל ייחודם, אומנם לאחר עליית הכורדים הגדולה הראשונה בשנות העשרים שהתיישבו בנחלאות , ובמגורים ביחד הטשטש מעט ההבדלים אך השנאה נשארה כמשהו מובנה.

תלבושתם של העולים האורפלים והכורדים הייתה דומה ,הגברים לבשו מכנסי שארוולוך ,כאפיות לראשם, שמלות רקומות לנשים ,גם המאכלים דמו לשתי העדות המאכל קובה , אך הוא היה שונה במרקמו ,בתכולתו ובגודלו , הקובה הכורדית שנקראה חמוסתה הייתה בצבע לבן עגולה בתוך מרק חמצמץ ,אצל האורפלים נקראה נבלוסיה שהייתה ארוכה אליפסית ומטוגנת .

בני העדה הכורדית טוענים כי הם צאצאים של השבטים :דן ,אשר,  זבולון ונפתלי ,לעומתם טוענים בני העדה האורפלית שהם צאצאי אברהם אבינו משום שלטענתם על פי המסורת מקום מושבם היה העיר אורפה ,הקרובה כארבעים קילומטר מאור כשדים המקראית .

מספר חוקרים מקראיים בעבר ,טענו במחקרם שאכן העדה האורפלית היא עדה נפרדת , למרות שלכאורה שמוצאם מהרי כורדיסטן שהתנתקו ויצרו מסורת ואורח חיים שונה משל הכורדים , גם בסגנון התפילה ובמנהגיה ובתרבות והמסורות.

לטענתם של החוקרים בני העדה האורפולית עסקה במסחר בטורקיה, הם היו  מעט יותר מודרניים ,דיברו בשפה הערבית , והתפללו בנוסח של תושבי חלב היהודים, למרות המרחק העצום בין חלב העיר לחבל האורפלים בעיר אורפא הכורדים טוענים כי המחקרים אינם משקפים את המציאות מכיוון שהעדה נוצרה בזמן הכיבוש הטורקי של האזור שדיכאה את הלאומיות , אסרה עלים כול שפה מחוץ לערבית ,וטענתם של הטורקים כי בני העדה הם טורקים שבאו מחבל הררי .

לטענת החוקרים ששורש המחלוקת העדתית, נובע מיחס העולים הוותיקים כלפי העולים החדשים , משום שהאורפלים עלו לארץ בשנת 1896 בגל הראשון ובשני בשנת 1948 ,ואילו העלייה המסיבית הראשונה הכורדית שבה עלו כ 4500 נפשות ,הייתה כעשרים שנים מאוחר יותר , והעליה המסיבית השנייה הייתה בשנות החמישים  .

לנוכח מספר בני העדה הכורדית הגדול יחסית בירושלים לאחר העליות , התכנסו בני העדה האורפלית בשכונתם ולא עברו להתגורר בשכונות אחרות בנחלאות , בתחילה הם גם התחתנו בינם לבין עצמם ,ושללו נישואים עם בני עדות אחרות.

בשנות הארבעים רשם מבקר ,בחלקה הדרומי של כפר השילוח שבו גרו עולים מכורדיסטן ,אורפלים וגאורגים , שהיו עניים מרודים ,בעת הביקור הושיטו הילדים ידם לקבלת נדבה , לדאבונם אמר המבקר כי אין בידו או בכיסו מטבעות, פערו הילדים את עיניהם בתימהון , איכה זה שמבקר הלבוש חליפה ומצלמה על כתפיו ,הוא עני מרוד כמותם, או שהוא סתם קמצן או רע לב.

תחילת ההתיישבות בשכונה החל כאשר פונו התימנים שגרו בסמיכות לשכונת ימין משה ,על אדמות מונטיפיורי בידי יורשיו ,לשטח באזור שכונת באדר וגבעת רם של היום, שקיבל את השם שבט צדק, שם הוקמו פחונים רבים ולשם הופנו גלי העלייה מתורכיה, פרס וכורדיסטן.

ברור שהמקום ששימש כמחנה עולים דחף את העולים לצאת ולבנות שכונות אחרות כמו שכונת שערי שמים בידי העולים הכורדים, בני העלייה הפרסית בנו את שכונת נווה שלום ,ובהמשך מסביב הוקמו השכונות זיכרון יוסף שכונת וזיכרון משה, ונחלת ציון שתושביה הגיעו מחלב שבסוריה האורפלים .

האורפלים נחשבו כאנשים חסונים ,דבר ששימח את תושבי השכונות הסמוכות בהאמינם כי בכוחם לעזור כנגד הערלים , כייוון שהחלו לעבוד כחוצבי אבן, מיהרו לבנות את ביתם מאבן ולסלק את הפחונים.

במיוחד לאחר השריפה שהשמידה בשנת 1908 את פחוני המגורים והאוהלים בשכונה, הרחובות בשכונה מהיו מרווחים יותר, גינות וחצרות הקיפו את הבתים, גגות רעפים חלונות גדולים והקירות בנויים ומחופים מאבנים מסותתות לתפארת.

אחת האגדות לכוחם משנות השלושים בימי המנדט ,מספר על 20 אורפלים שהיו במסע הלוויה לקבורה בהר הזיתים ,ובעוברם ליד בית קפה ערבי בדרכם החלו יושביו להציק למסע ההלוויה , חלק מאורפלים נגשו והיכו קשות את יושבי בית הקפה, נגד שלושה מהם שנעצרו הוגשו כתבי אישום.

האורפלים טוענים כי למרות ההתוויה שבני העדה עצבניים , שלא רואים אנשים ממטר ,ברגע שהזעם והכבוד עלו לראש ,הם חיו על פי עקרונות שלהם לגבי עזרה הדדית ,איש לרעהו מבני העדה, בעזרה והתגייסות לעזרה לזולת, וגם באיסוף מזון בין הבתים, ונתינתו למשפחות שידם לא הייתה משגת להביא אוכל לשולחנם,

האורפלים נהגו להיכנס ולהתארח אחד אצל רעהו במטבחים ולסעוד ישירות מבישוליהן של הנשים, הבדיחה הייתה שבעלי הבית, שאלו את הסועדים בבדיחות האם נותר משהו בשבילנו.

לאחר הקמת השכונות הצטיירה מפת השכונות הנכללות במה שאנו קוראים נחלאות , שכונת נחלת אחים שהוקמה בידי התימנים והאורפלים המגורים בה נחשבים לטובים מיתר השכונות, חלק הקרוב לבצלאל התיישבו בני העדה הפרסית והחלבית, ליד שכונת נחלת ציון הוקמו שתי שכונות עם תושבים ממוצא כורדי , השכונות זיכרון יעקב וזיכרון יוסף, באזור רחוב אגריפס שכונתה שכונת הפחים, עקב שימוש ושיבוץ רב בפחים לחיפוי.

בני העדה התפרנסו בעיקר מעבודות סבלות ובנייה ,רבים מבין מבני הציבור והבתים שנבנו בירושלים עד מלחמת העצמאות נעשתה בידי בני העדה, שכרם היה גם יותר גבוהה, דבר שהביא קנאה בין יתר בני העדות האחרות, קוריוז מאותם ימים ,מספר שכאשר שאלו את הכורדים יריביהם הידועים מה תרצו בתנאי שניתן לאורפלים כפול מבקשתכם , ביקש הכורדי מיד ,עקרו לי עין והמבין יבין.

בימי היום יום בשבוע ,נהגו אנשי העדה האורפלית ואנשי העדה הכורדית לנהל חיי שיגרה ומסחר, בכדי להוריד מהמתח העדתי , בימי השבת השתנו החוקים והעדתיות עלתה, על כן היו יוצאים גברברי השכונות, בשבתות לשטחים הפתוחים בעיקר באזור גן סאקר של היום, והפליאו במכותיהם לאחר לגימת ערק קל, אחד את השני, בבחינת הבידור השבועי שלאחר התפילה.

מלחמה שנמשכה מעל לעשרים שנה, עד שנות הארבעים שאז אוחדו הכוחות של העדות במלחמתם בממשל המנדטורי, תקופה שבה בני העדה הקטנה נאבקו על השליטה ,אל מול הרוב המספרי הגדול של עדות אחרות , בדרככם שלהם בכוח גם במפגשים של בני העדה בגן סאקר בשבתות ,החלה ברוגע עד שהערק הגיע לראש, למרות תחינות האישה ,להפסקות בין הלגימות לא צלחו .

בימי השישי היה רוכש הגבר האורפלי ערק לשבת, אלא שלא חס וחלילה בבקבוקים , אלא במכלים של שלושה ליטר, לאחר לגימה קלה , החלו הריבים והמכות בין העדות האורפלית לכורדית, לא חשובה הסיבה ,המריבה החלה בדרך כלל בין שתי משפחות ,והתפשטה במהרה לכלל הנוכחים , מסביב לעמק גן סאקר ישבו הצופים בני שדאר העדות והרי לכם בידור שבועי בטבע.

אין לחשוב שאלו היו הקרבות רק בין הגברים, גם הנשים והילדים תרמו את חלקם בקללות ובמריטת שערות אחת לשנייה הילדים היו מלקטים אבנים למקלעות וקרשים ששימשו כנבוטים.

לסיום כאשר התפזרו העדות היריבות כול אחד היה מכריז על ניצחונו ודידו לבייתם משדה הקרב , הוויכוחים לסיכום הניצחון המשיך ושימש ויכוחים לאורך  השבוע ,עד המופע הבא בשבת שלאחריה.

למהומה הזדעקה המשטרה המנדטורית על מנת להפריד בין הניצים, אלא שאז התאחדו הכוחות כנגדה , וחלק מהשוטרים הבריטים חזרו חבולים לבסיסם, כבר אז ידעו אנשי המשטרה ,שהאורפלים חיים תחת חוקים משלהם שאינם תואמים את חוקי המנדט.

קוריוז מאותה תקופה שבמהלך אחת השבתות ,הושקה אחד מסוסי המשטרה בערק , כתוצאה מכך הושלך הרוכב מאוכפו ונפצע כאשר הסוס דהר בפרעות הרחק מהמסבאה המאולתרת.

דוגמא קטנה ונוספת לעצבנותם ,היה קרב המכות שהתחולל בתשע בערב בתחילת שנת 1945 ,שבו היכו בני משפחת מזרחי האורפלים , יהודה יעקב מזרחי, יונה יעקב מזרחי ,ואליהו נחום מזרחי ,את שכנם הכורדי באגרופים ובנבוט , בני המשפחה נעצרו ונחקרו במשטרת מחנה יהודה ,ונגזר על כול אחד מהם קנס של 25 לא"י

מכיוון שהארפלים נחשבו לחסונים וחזקים בין עדות העולים, פחדו אנשי הבטחון משלטונות המנדט ,להיכנס לשכונה שם התקבלו במכות , התדמית שנוצרה ,יצרה מקום חם לגיוס למחתרות לח"י ואצ"ל, ואפילו מההגנה שחיו אחת ליד השנייה בשלום ,למרות השוני האידאולוגי ביניהם, רק לאחר שהשלטונות אסרו את נכבדי העדות, והסכימו לשחררם רק לאחר שהם הבטיחו שקט והרגעה.

על פי האגדות חוסר הפחד מהשלטונות ,ומבנה הסמטאות הצרות ,גרם לתושבים ,להקים בשכונות סליקים רבים לנשק ותחמושת, התושבים שהכירו את  השכונות ככף ידם ,היתלו בשוטרים המנדטוריים בעת המרדפים אחריהם בעקבות פעילות ופעולות כנגדם.

האגדה ממשיכה ומספרת כי בתקופת המצור על העיר, הטיל מטוס בשדה התעופה הארעי בגן סקר את מטען המזון והציוד לטובת תושבי העיר, ילדי וצעירי המקום אספו וניקו אותו מהאספקה שהצניח.

מספר קטן של אנשי הלחי צרו על אחד הבתים וניסו להכריח את תושביו להחזיר את המשלוח לטובת הכלל, אלא שבני הבית החלו להכות את אנשי לחי ולקחו מהם את נשקם , הדבר קומם את אנשי לחי והם חזרו בכוחות שמנו מאות לוחמים והחזירו את הגזל מההצנחה, ולקחו את גברי הבית למעצר של חודש.

בתקופת מלחמת השחרור החלו בני העדות להתקרב , בעקבות הנפילות הרבות של חללי שתי העדות בלחימה, נישואים בין בני העדות החלו ובקיצור הכול התערבב ,היריבויות דעכו אט אט , האורפילים הוציאו מתוכם קבלנים רבים בירושלים ,ולעומתם העדה הכורדית השתלבה בפוליטיקה והכניסה מספר חברים לכנסת .

האורפלים לא הצליחו לאורך השנים ,לשמר כראוי את המורשת וציווינום העדתי  זאת בזכות מלחמות הכבוד בינם לבין עצמם ,לא הצליחו לגשר אפילו על המועמדים לוועד העדה , זקני העדה המובילים נותרו מאחור ,מנסים לשכוח את המלחמות הבין עדתיות ,ונותרו מבלים את זמנם כמו כול גמלאי במדינה ,בעיקר בפעילות בבית הכנסת ,ומפגשים שבו לוגמים ערק ומשחקים בשש בש ובקלפים.

דמויות ואגדות אורפליות בירושלים

תודה לירון אביטוב לעזרה בכתיבת  האגדה

דוד הקטן היה בנה של משפחה אורפלית מכובדת שסבו ושאביו היו מוכתר שכונת נחלת ציון בתקופת המנדט , ועסקו במכירת בתים בחנותם שבעיר העתיקה ,חלק גדול מהבנים והבנות שהיו אחיו ירדו מן הארץ, אביו ציון נפטר כאשר היה בן חמש ,וסבו טיפל בו ובאחיו שנותרו.

בילדותו היה דוד מרדן וגורש ממוסדות לימוד, וסבו כעס עליו ועל כן התגורר ברחוב, עד שהשלימו והוא חזר לבית סבו, בתקופת המנדט נתפס תולה מודעות של ארגון אצ"ל ונעצר במחנה המעצר בלטרון , שם בגר ולמד מהעצירים הגדולים על החיים.

כאשר חזר מהמעצר , שם גדל והפך לאדם גדול ושרירי, אבל שמו נשאר דוד הקטן מכיוון שזה הכינוי שנתנה לו משפחתו ,מכוון שהיה צעיר בין הבנים במשפחה.

לאחר שחרורו נתגלה סכסוך בין מפקדיו באצ"ל לבינו ,והוא התגייס להגנה ולפלמ"ח ולחטיבת הראל , שם האדירו את שמו המעשיות והאגדות (הצ'יזבטים) , לאחר ששוחרר ,חזר דוד לשכונתו .

שם החל להתפרנס כסדרן בתחנת מוניות וכשומר במועדוני הקלפים, שם קיבל גם חלק מהרווחים ,מכוון שהיה בעל גוף והאנשים פחדו ממנו ומאגרופיו, ופחדו להסתבך בתגרה עמו .

בד בבד החל להתאמן במכון לפתוח כוח , ואף זכה פעם בתואר סגן אלוף באגרוף,

דוד היה אחת הדמויות הציוריות של העדה האורפלית בשנות החמישים ,היה האבדי דוד הקטן ,הלוא הוא דוד כהן משכונת נחלת ציון , חלק ממעשיו היו בסגנון רובין הוד ,לקיחת כספי קלפנים בחמארות פילוסופיית חיו הייתה לחלקם למשפחות הנזקקים בשכונת האורפלים.

דוד הקטן היה ידוע בכוחו, והאגדות מפליגות בתיאורים פלסטיים המהללים את כוחו , כמו הספור שנסע לבאר שבא והזיזה ממקומה, בצעירותו שימש כשומר במועדוני הקלפים וקלפן בזכות עצמו ,למרות זאת לא נחשב כאיש העולם התחתון , לא השתמש בסמים .

מה שהנחה אותו והחוק העדתי שבשמו הוא פעל הכבוד ועזרה לבני העדה ,רק באגרופים וללא נשק , האגדות ממשיכות בסיפורים שהניף נכים והכניסם לבתי הקולנוע ,בזמן שלא הייתה תודעת הנגישות .

את מעשיו תיבל באמרת כבוד שאורפלים לא מתים מרעב או שהיה קבצן, בני העדה היו נאמנים זה לזה ובעת צרה אספו מגבית לכסף כול אחד על פי יכולתו והלחץ הממותן שהופעל עליו (תבינו לבד) .

תודה ליושבי הקרנות ,לקשישים שעמם שוחחתי בשוק ומחוצה לו, שזיכרונם עדיין עמם, לעוזרים במלאכה ,לעיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל , הספרייה הלאומית ,ומקורות שונים  שעזרו ביצירת מאמרים אלו ואישים שאנו הירושלמים זוכרים, אך מפאת גילי המבוגר ,באם שכחתי לציין את שמם ולתת להם את הקרדיט ,אבקש סליחה כי זה נעשה בשגגה ,ואשמח להוסיף את הערות ולתיקונים שישלחו אלינו, להזכירכם זהו אתר ללא רווח ,אלא כלי למידע כללי לאוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל.

מיקום