התחבר
המכה הגדולה שספגה המדינה וחברת רבת האשלג בעת שהמפעל בקלייה שבצפון ים המלח ,הותירה חלל גדול הן בהכנסות למדינה ולבעלי החברה, אל אלא נוספו הבעיות בשיקום והפעלת המפעל השני בסדום.
העדר המחצבים וחומרי הגלם שהגיעו ממפעלי ים המלח ,האטו את פעילות בתי הזיקוק שבחיפה, וחידוש העבודה בהם, עקב בעיות שנגרמו בתובלת הסחורה ,מסדום לחיפה לעיבוד ויצוא .
על כן הייתה זאת בעיה לאומית כפגיעה בהכנסות המדינה שבדרך, נערכו ישיבות ממשלתיות על מנת לטפל בהחלפת ציוד ומכונות להגברת הייצור בסדום, לצורך זה הקציבה המדינה כשנים וחצי מיליון דולר, בנוסף לדרישתה שהמפעל ישקיע גם הוא כשני מיליון דולר, השקעות אלו הביאו את הממשלה לשנות בחלק מהסעיפים את ההסכמים הישנים לחכירה ,לחוזה מותאם לצרכי הכלכלה הישראלית לתקופה החדשה.
עוד החליטה המדינה להגביר את הפיקוח על תהליך היצור ,ולפתח מנגנון לפיקוח על ההוצאות, יש לזכור כי חוזה החכירה הישן שכלל שימוש באוצרות הטבע של המדינה ,כלל גם את השותפים מימי המנדט הבריטי .
הנהלת המפעל בסדום החלה לפעול בקרב עשירי העולם היהודיים שיכנסו לשותפות עמם ויזרימו כסף לשינויים הנדרשים להפעלת המפעל מחדש, או לנסות למכור מניות של חברת האשלג למשקיעים על מנת להגדיל את ההון העצמי.
מדינת ישראל החלה להילחם כנגד בעלי המפעל, על מנת לתפוס שליטה על המפעל בסדום, החל מסע ההלאום על החברה והחלו להופיע כתבות מטעם בעיתונות הקרובה לשלטון, כי המפעל מפטר עובדים ואינו משלם להם פיצויים עוד טענו בעיתונות מטעם, כי מנהלי החברה שהייתה פרטית, אינה משתפת פעולה עם המוסדות הממשלתיים כמו הסוכנות היהודית, והוועד הלאומי .
אך הטענות כבדות המשקל היו , שהחברה אינה מפתחת דיה את מכלול אוצרות הטבע שבים המלח לצרכי מכירה , ובכך גורמות נזק להכנסות המדינה, בלא לציין כי הוצאות הפיתוח האדירות של מוצרים אלו ופתיחת מפעלי משנה והכשרת עובדים לצורך יצור זה, בלא לדעת עד כמה התוצרת שתופק תימכר.
ברור היה לכולם ובמיוחד לממשלה כי ניהול המפעל הוא בעיה קשה, בין החברות שפעלו לרכוש את המפעל לאחר ההלאמה ,הייתה חברת סולל בונה שנודעה ברכישת מפעלים פרטיים כושלים, במחירי מציאה ,ולאחר שהחליטו שאינם מעוניינים בתפוח הלוהט, ואפילו הרעיון לשותפות כשל.
הסיבות שחברת סולל בונה סרבה לעסקה ,נבעה מדרכה ברכישת מפעלים פרטים שכשלו ,שהיו מונופוליסטיים שלאחר הרכישה ניתן היה להפיק ממון רב מיתרון זה בקביעת מחירים בשוק הארץ ישראלי, לעומת זאת תוצר חברת האשלג נועד ליצוא ,ובו היו יריבים עסקיים ותחרות קשה ,על מחיר והספקה ולמה להכניס את ראשה למיטה חולה לדעתם.
מנגד איימה חרב ההלאמה של המפעלים שהיו בבעלות פרטית בחכירה למחצבים של הארץ, והעברתם לאחר ההלאמה לרכוש של המדינה ,על מנת שתמכור או תעביר את החוזה לחברה אחרת, עקב הקשיים הפיננסים והקפאון שנוצרו להכנסות המדינה מהאוצר הלאומי בים המלח.
לאחר ההלאמה שהחליטה מדינת ישראל בשנים 1952-3,שהמפעל בסדום והאזור שמסביבו הוא אוצר מדינה מדינת ישראל (הזיכיון המנדטורי הסתיים ) שלאחריו רכשה המדינה ,לאחר ההלאמה את הזכויות והמפעל המבנים והמכונות מידיו של המהנדס משה נובומייסקי וחבריו הבריטים בשנת 1952-3.
בחוזה החדש שנחתם במשרדי החברה הראשיים בלונדון ביולי 1952 ,נחתם ההסכם שמדינת ישראל ,תרכוש כחמישים אחוז ממניות החברה החדשה כמניית זהב שערכה כחמישים ואחת אחוז בהצבעות של ההנהלה, לחברה הישנה יישארו כשש עשר אחוז מהמניות החדשות ,ואגרות חוב שאינן מקנות זכויות הצבעה, שאר המניות במזומן ימכרו לציבור כהשקעה.
עיקר ההסכם והמהותי ביותר, היה ביטול הזיכיון לשבעים וחמש השנים שניתנו לחברה הישנה ,ומסירת זיכיון חדש ,ממדינת ישראל לחברה הממשלתית החדשה שתתפעל את המפעל, ההנהלה החדשה של מפעל המלח בסדום הורכבה מרוב נציגי ממשלת ישראל ובראש החברה החדשה נתמנה א.זיפשטיין.
אפיזודה משעשעת הייתה בעת חתימת ההסכם ,כאשר החותמים נאלצו לחתום כשלוש מאות חתימות וראשי תיבות לחתימות, על כול דפי ההסכם שהיה ספר עב כרס, בן שלוש מאות דפים וזאת ללא הנספחים הנלווים.
עוד אפיזודה משעשעת הייתה במינוי חבר ההנהלה הלורד גלינקוגר, שהיה יושב החברה הישנה וחבר הנהלה בהחברה הירדנית שבגדה המזרחית הירדנית ,באמצעות החברה הבריטית אימפריאל כימיקל אינדוסטריס ,כך שהיו לו שני כובעים ויכולת לגשר בין שתי החברות .
לאחר הרכישה ,הקימה המדינה את החברה שנקראה מפעלי ים המלח שנתיים לאחר הרכישה , החל לפעול המפעל בסדום בתפוקה מלאה שגדלה כתוצאה מהכנסת ציוד משוכלל יותר והגדלת שטחם של בריכות האידוי והצרת קו החוף של ים המלח .
זיכיון ממשלת ישראל ,שניתנו בשנת 1961 לחברת מפעלי ים המלח בחוק והזיכיון להפקה וכרייה ,העבירו להם גם מונופול להפקה מלחים וכימיקלים ובעלות על שטח קרקעי שכלל מעל לשש מאות אלפי דונם באזור סדום , בקרבה לאזור המפעל הוקמה רצועת בתי מלון .
בשנת 1968 החליטה מדינת ישראל, לאחד את תעשיית הכימיקלים בארץ ,תחת כנפי "חברת כימיקלים לישראל" ,למפעל בסדום נוספו מתקנים ומפעלים חדשים, כמו מפעל מקלף שפעל בשיטה שונה לשיטת האידוי המסורתית, שיטה שחסכה בשטח והגבירה את קצב הייצור, במקביל נפתח מפעל רותם לעיבוד האשלג, שהוקם במישור רותם (צפע) מפעל שאליו מוליך מתקן שינוע לאורך 18 קילומטר ,שלאחר עיבודו של החומר במפעל ברותם הוא מועמס על קרונות רכבת בדרכו לנמל אשדוד ליצוא .
בשנת 1995 בתהליכי ההפרטה שהחלו בישראל ,נתקבלה החלטת מדינה להפריט את "חברת כימיקלים לישראל" והחברה הוחכרה לחברת "החברה לישראל ", בשליטת משפחת אייזנברג ,שהעבירה את הזיכיון לאחר ארבע שנים בשנת 1999 לידי משפחת עופר.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.